מתי שמואלוף. לא בטוח שהחירות שאותה אנחנו חוגגים באמת ניתנת לכל בני האדם (צילום: Kfir Harby, cc)

חג האביב, חג החירות, חג הגאולה: כל אלה שמות נרדפים לחג הפסח, שאותו אנחנו חוגגים עכשיו. פסח הוא חג האביב, כי הוא חל בחודש ניסן; והוא גם חג חקלאי, כי בתקופה שבית המקדש היה קיים, נהגו לצאת לשדות ביום הראשון של חול המועד כדי לקצור את העומר הראשון; והוא חג החירות והגאולה כי חוגגים בו, ומנציחים באמצעותו, את יציאת בני ישראל ממצרים ואת השחרור משעבוד.

האמנם? שיר קצר מאוד של מתי שמואלוף מתאר מצב שלא כל העיניים פקוחות לראות, והוא ראוי לתשומת לב ולמחשבה. כך כותב שמואלוף בשיר "עבדות בראס אל שטן – באדמת סיני 2002":

1. לֹא כָּל הָעֲבָדִים יָצְאוּ מִמִּצְרַיִם
2. אָמְרוּ לִי רַגְלֵי 17-16 שְׁעוֹת הָעֲבוֹדָה
3. שֶׁל איסמעיל בֶּן ה-13.

האם החירות שאותה אנחנו חוגגים, באמת ניתנת כיום לכל בני האדם? שמואלוף מתאר בשירו את העבדות של ילד בדואי בסיני. במשך חלק גדול מהיממה נדרש הילד לעבוד בפרך. הוא לא יצא ממצרים ולא נגאל. הוא עדיין מסתובב במדבר שבו התהלכו בני ישראל במשך 40 שנה, והוא אחד מאותם עבדים בני זמננו. שמואלוף, פעיל חברתי ישראלי שהיה חבר בתנועת הקשת המזרחית ונאבק גם למען זכויות העובדים, מבטא בשירו את המצוקה שהוא עד לה. אנחנו מקפידים כל כך להנציח את המיתוס, את הסיפור המכונן על משהו שאירע אולי, לדעת חוקרים אחדים, במאה ה-13 לפני הספירה, או, לפי חוקרים אחרים, במאה ה-15 לפני הספירה, אבל לא רואים את עבדותם של אלה שנמצאים קרוב אלינו, כאן ועכשיו, לא רק את זאת של הילד ששמואלוף תיאר בשירו.

הדברים התפרסמו לראשונה באתר של עופרה אורן עופר