מה גילו המצורעים מחוץ למחנה: דבר תורה לפרשת "נשא"

פרשת "נשא" מדברת בין השאר על החובה לשלח טמאים מחוץ למחנה. הקמת המחנה היא רגע של כינון אומה, הקמת גבולות חוקיים, משפטיים, זהותיים ודתיים של עם, שעד לא מזמן היה שבט כבוש של עבדים, ללא ריבונות. מדרש במלכים ב', ושיר של לנגסטון יוז מגלים לנו איך דווקא חופש התנועה ניתן למצורעים –  אלו שהם מתחת למעמד הנמוך. להיות מחוץ למחנה, מאפשר למצורעים למצוא אוצר, ולפרוץ את גבולות הפחד והפרנוייה של הקולקטיב.

שלוש אוכלוסיות נשלחות מחוץ למחנה: הזבים, הטמאים [אלו שנגעו בעצמות המתים], המצורעים / החוטאים בנפש. אנו למדים שחלק מהם יכולים להיטהר תוך שבוע ולחזור למחנה. ישנם שלושה מחנות. ארון הברית, מוקף במחנה של הלוויים, שמסביבם יש את המחנה של ישראלים.

אנו יודעים שצרעת, אינה רק מחלה כפי שאנו מכירים אותה היום. היא גם רמז לחטא. לפחות בהבנייה של המטפורה של המחלה. לכן האם הם נשלחים כי מאמינים שהמחלה היא רמז לחטא של הקהילה. האם נשלחים החוצה, כי אולי החטא אצלנו ולכן יש לנו מצורעים במחנה. בסיפור שהבאתי ממלכים ב', אפשר ללמוד על ארבעת המצורעים שמגיעים לפי הפחת. האם לא יכולים לחזור לירושלים הנצורה ושיש בה רעב. כי הם המעמד שמתחת למעמד הנמוך. הם מחוץ למחנה הפוליטי. אם ייכנסו לירושלים, יש רעב, והם האחרונים ברשימה ולכן סביר להניח שיישארו רעבים. הם מחליטים שכמו שאמר בוב דילן, if u got nothing then u got nothing to lose. לכן הם הולכים למחנה האוייב שצר על ירושלים ומגלים שהוא ריק. המספר מסביר לנו שזה בגלל שאלוהים עשה רעש גדול, והארמים חשבו שהחיתים והמצרים הצטרפו לירושלים וברחו, משאירים מאחוריהם אוכל, שתייה, כלי אוכל, זהב וכסף. המצורעים חוגגים על האוכל והשתייה, הם מטמינים פעמיים אוצרות. ואז מגלים את האשמה. אולי הם צריכים לחזור לירושלים להודיע, על המטמון. הם חוזרים לחומות ירושלים, עובדים לפי הפרוטקול של הטקס. המלך מקבל את ההודעה שלהם. אך לא חושד בה, אלא חושד שהארמים הם אלו שרוצים לטמון פח לארמים. הוא שולח חמישה סוסים [רמז לכבוד לארבעת המצורעים שקריאתם נענית והם נכנסים לשיח הציבורי]. המלך מגלה שהמצורעים צדקו. דווקא מחוץ למחנה המצורעים גילו את חופש התנועה שלהם. הם מימשו את הנבואה של אלוהים, שירושלים תזכה לאוצר, ושמחיר האוכל יהיה שוב בקרשים, הבורסה תהיה פתוחה להשקעות.  זה שהתנגד לנבואה ולא האמין בה, נדרס על ידי ההמון בדרך לאוצר. הגאולה מתגלה דווקא אצל המצורעים. שהרי בתלמוד למדנו שהמשיח יימצא בין המצורעים בשערי העיר.

ולבסוף, לנגסטון יוז מגדיל את הסיפור, ומלמד שאותנו שהאוכל של המצורעים, אינה רק אוכל במטבח, אלא אוכל רוחני, על מנת למצוא את השילוב. דווקא היום בתוך חברה של מהגרים, שלא שייכים לתרבות המקור, כי עזבו, ושהלכו לתרבות שלעולם לא יהיו שייכים בה, אלא שמביטים מבחוץ, הם אלו שיש להם את היכולת לראות מחוץ להבנייה הקשוחה של אוייב וחבר. הם שוברים את הקטגוריות, הם לא מצורעים בגלל חטא של הקהילה, הם הם לא מצורעים כי חטאו, הם פשוט רעבים, כמו כן בני האדם להכרה.

במדבר ה׳:א׳

(א) וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

.

במדבר ה׳:ב׳

(ב) צַ֚ו אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וִֽישַׁלְּחוּ֙ מִן־הַֽמַּחֲנֶ֔ה כָּל־צָר֖וּעַ וְכָל־זָ֑ב וְכֹ֖ל טָמֵ֥א לָנָֽפֶשׁ׃

רשב"ם על במדבר ה׳:ב׳:א׳

(א) וישלחו מן המחנה – לאחר שנסדרו ונקבעו סדר המחנות וחנייתן, הוצרך לומר שילוח טמאים מן המחנות.

רש"י על במדבר ה׳:ב׳:ב׳

(ב) וישלחו מן המחנה. שלש מחנות היו שם בשעת חנייתן. תוך הקלעים היא מחנה שכינה. חניית הלוים סביב כמו שמפורש בפרשת במדבר סיני (לעיל א, נ) היא מחנה לויה. ומשם ועד סוף מחנה הדגלים לכל ארבע הרוחות היא מחנה ישראל. הצרוע נשתלח חוץ לכולן. הזב מותר במחנה ישראל ומשולח מן השתים. וטמא לנפש מותר אף בשל לויה ואינו משולח אלא משל שכינה. וכל זה דרשו רבותינו מן המקראות במסכת פסחים (סז, א־ב):

רש"י על במדבר ה׳:ב׳:ג׳

(ג) טמא לנפש. דמסאב לטמי נפשא דאנשא אומר אני שהוא לשון עצמות אדם בלשון ארמי והרבה יש בבראשית רבה (י, א. כח, ב. עח, א. ועוד) אדריאנוס שחיק טמיא שחיק עצמות:

חזקוני, במדבר ה׳:ב׳:א׳

(א) וישלחו מן המחנה אזהרה שמענו עונש מנין ת״‎ל ואיש אשר יטמא ולא יתחטא וגו'

חזקוני, במדבר ה׳:ב׳:ב׳

(ב) כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש שלשה טמאים הם וכנגדם כתובים שלשה שילוחים וכל אלו טמאים טומאת שבעה וזקוקים שלוח, מה שאין כן בבעל קרי.

ויקרא י״ג:מ״ו

(מו) כָּל־יְמֵ֞י אֲשֶׁ֨ר הַנֶּ֥גַע בּ֛וֹ יִטְמָ֖א טָמֵ֣א ה֑וּא בָּדָ֣ד יֵשֵׁ֔ב מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה מוֹשָׁבֽוֹ׃ (ס)

מלכים ב' ז' ג'-טז'

(ג) וְאַרְבָּעָ֧ה אֲנָשִׁ֛ים הָי֥וּ מְצֹרָעִ֖ים פֶּ֣תַח הַשָּׁ֑עַר וַיֹּֽאמְרוּ֙ אִ֣ישׁ אֶל־רֵעֵ֔הוּ מָ֗ה אֲנַ֛חְנוּ יֹשְׁבִ֥ים פֹּ֖ה עַד־מָֽתְנוּ׃

(ד) אִם־אָמַרְנוּ֩ נָב֨וֹא הָעִ֜יר וְהָרָעָ֤ב בָּעִיר֙ וָמַ֣תְנוּ שָׁ֔ם וְאִם־יָשַׁ֥בְנוּ פֹ֖ה וָמָ֑תְנוּ וְעַתָּ֗ה לְכוּ֙ וְנִפְּלָה֙ אֶל־מַחֲנֵ֣ה אֲרָ֔ם אִם־יְחַיֻּ֣נוּ נִֽחְיֶ֔ה וְאִם־יְמִיתֻ֖נוּ וָמָֽתְנוּ׃

(ה) וַיָּק֣וּמוּ בַנֶּ֔שֶׁף לָב֖וֹא אֶל־מַחֲנֵ֣ה אֲרָ֑ם וַיָּבֹ֗אוּ עַד־קְצֵה֙ מַחֲנֵ֣ה אֲרָ֔ם וְהִנֵּ֥ה אֵֽין־שָׁ֖ם אִֽישׁ׃

(ו) וַאדֹנָ֞י הִשְׁמִ֣יעַ ׀ אֶת־מַחֲנֵ֣ה אֲרָ֗ם ק֥וֹל רֶ֙כֶב֙ ק֣וֹל ס֔וּס ק֖וֹל חַ֣יִל גָּד֑וֹל וַיֹּאמְר֞וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֗יו הִנֵּ֣ה שָֽׂכַר־עָלֵינוּ֩ מֶ֨לֶךְ יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־מַלְכֵ֧י הַחִתִּ֛ים וְאֶת־מַלְכֵ֥י מִצְרַ֖יִם לָב֥וֹא עָלֵֽינוּ׃

(ז) וַיָּקוּמוּ֮ וַיָּנ֣וּסוּ בַנֶּשֶׁף֒ וַיַּעַזְב֣וּ אֶת־אָהֳלֵיהֶ֗ם וְאֶת־סֽוּסֵיהֶם֙ וְאֶת־חֲמֹ֣רֵיהֶ֔ם הַֽמַּחֲנֶ֖ה כַּאֲשֶׁר־הִ֑יא וַיָּנֻ֖סוּ אֶל־נַפְשָֽׁם׃

(ח) וַיָּבֹאוּ֩ הַֽמְצֹרָעִ֨ים הָאֵ֜לֶּה עַד־קְצֵ֣ה הַֽמַּחֲנֶ֗ה וַיָּבֹ֜אוּ אֶל־אֹ֤הֶל אֶחָד֙ וַיֹּאכְל֣וּ וַיִּשְׁתּ֔וּ וַיִּשְׂא֣וּ מִשָּׁ֗ם כֶּ֤סֶף וְזָהָב֙ וּבְגָדִ֔ים וַיֵּלְכ֖וּ וַיַּטְמִ֑נוּ וַיָּשֻׁ֗בוּ וַיָּבֹ֙אוּ֙ אֶל־אֹ֣הֶל אַחֵ֔ר וַיִּשְׂא֣וּ מִשָּׁ֔ם וַיֵּלְכ֖וּ וַיַּטְמִֽנוּ׃

(ט) וַיֹּאמְרוּ֩ אִ֨ישׁ אֶל־רֵעֵ֜הוּ לֹֽא־כֵ֣ן ׀ אֲנַ֣חְנוּ עֹשִׂ֗ים הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ יוֹם־בְּשֹׂרָ֣ה ה֔וּא וַאֲנַ֣חְנוּ מַחְשִׁ֗ים וְחִכִּ֛ינוּ עַד־א֥וֹר הַבֹּ֖קֶר וּמְצָאָ֣נוּ עָו֑וֹן וְעַתָּה֙ לְכ֣וּ וְנָבֹ֔אָה וְנַגִּ֖ידָה בֵּ֥ית הַמֶּֽלֶךְ׃

(י) וַיָּבֹ֗אוּ וַֽיִּקְרְאוּ֮ אֶל־שֹׁעֵ֣ר הָעִיר֒ וַיַּגִּ֤ידוּ לָהֶם֙ לֵאמֹ֔ר בָּ֚אנוּ אֶל־מַחֲנֵ֣ה אֲרָ֔ם וְהִנֵּ֥ה אֵֽין־שָׁ֛ם אִ֖ישׁ וְק֣וֹל אָדָ֑ם כִּ֣י אִם־הַסּ֤וּס אָסוּר֙ וְהַחֲמ֣וֹר אָס֔וּר וְאֹהָלִ֖ים כַּאֲשֶׁר־הֵֽמָּה׃

(יא) וַיִּקְרָ֖א הַשֹּֽׁעֲרִ֑ים וַיַּגִּ֕ידוּ בֵּ֥ית הַמֶּ֖לֶךְ פְּנִֽימָה׃

(יב) וַיָּ֨קָם הַמֶּ֜לֶךְ לַ֗יְלָה וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־עֲבָדָ֔יו אַגִּֽידָה־נָּ֣א לָכֶ֔ם אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָ֥שׂוּ לָ֖נוּ אֲרָ֑ם יָדְע֞וּ כִּי־רְעֵבִ֣ים אֲנַ֗חְנוּ וַיֵּצְא֤וּ מִן־הַֽמַּחֲנֶה֙ לְהֵחָבֵ֤ה בהשדה [בַשָּׂדֶה֙] לֵאמֹ֔ר כִּֽי־יֵצְא֤וּ מִן־הָעִיר֙ וְנִתְפְּשֵׂ֣ם חַיִּ֔ים וְאֶל־הָעִ֖יר נָבֹֽא׃

(יג) וַיַּעַן֩ אֶחָ֨ד מֵעֲבָדָ֜יו וַיֹּ֗אמֶר וְיִקְחוּ־נָ֞א חֲמִשָּׁ֣ה מִן־הַסּוּסִים֮ הַֽנִּשְׁאָרִים֮ אֲשֶׁ֣ר נִשְׁאֲרוּ־בָהּ֒ הִנָּ֗ם כְּכָל־ההמון [הֲמ֤וֹן] יִשְׂרָאֵל֙ אֲשֶׁ֣ר נִשְׁאֲרוּ־בָ֔הּ הִנָּ֕ם כְּכָל־הֲמ֥וֹן יִשְׂרָאֵ֖ל אֲשֶׁר־תָּ֑מּוּ וְנִשְׁלְחָ֖ה וְנִרְאֶֽה׃

(יד) וַיִּקְח֕וּ שְׁנֵ֖י רֶ֣כֶב סוּסִ֑ים וַיִּשְׁלַ֨ח הַמֶּ֜לֶךְ אַחֲרֵ֧י מַחֲנֵֽה־אֲרָ֛ם לֵאמֹ֖ר לְכ֥וּ וּרְאֽוּ׃

(טו) וַיֵּלְכ֣וּ אַחֲרֵיהֶם֮ עַד־הַיַּרְדֵּן֒ וְהִנֵּ֣ה כָל־הַדֶּ֗רֶךְ מְלֵאָ֤ה בְגָדִים֙ וְכֵלִ֔ים אֲשֶׁר־הִשְׁלִ֥יכוּ אֲרָ֖ם בהחפזם [בְּחָפְזָ֑ם] וַיָּשֻׁ֙בוּ֙ הַמַּלְאָכִ֔ים וַיַּגִּ֖דוּ לַמֶּֽלֶךְ׃

(טז) וַיֵּצֵ֣א הָעָ֔ם וַיָּבֹ֕זּוּ אֵ֖ת מַחֲנֵ֣ה אֲרָ֑ם וַיְהִ֨י סְאָה־סֹ֜לֶת בְּשֶׁ֗קֶל וְסָאתַ֧יִם שְׂעֹרִ֛ים בְּשֶׁ֖קֶל כִּדְבַ֥ר יְהוָֽה׃


I

גם אני שר אמריקה / לנגסטון יוז

תרגום: ערן צלגוב (מעורכי דקה: כתב עת לשירה וביקורת)

גַּם אֲנִי שָׁר אָמֶרִיקָה.

אֲנִי הָאָח הַכֵּהֶה יוֹתֵר

אוֹתִי הֵם שׁוֹלְחִים לֶאֱכֹל בַּמִּטְבָּח,

כְּשֶׁבָּאִים אוֹרְחִים,

אֲבָל אֲנִי צוֹחֵק

אֹכֶל הֵיטֵב

וּמִתְחַזֵּק.

מָחָר,

אֵשֵׁב לְיַד הַשֻּׁלְחָן

כְּשֶׁיָּבוֹאוּ הָאוֹרְחִים.

אַפְחָד לֹא יָעֵז

לוֹמַר לִי,

"תֹּאכַל בַּמִּטְבָּח,"

אָז.

חוּץ מִזֶּה,

הֵם יִרְאוּ כַּמָּה יָפֶה אֲנִי,

וְיִתְבַּיְּשׁוּ – גַּם אֲנִי אָמֶרִיקָה.

 

I, Too  

Langston Hughes, 1902 – 1967

I, too, sing America.

I am the darker brother.

They send me to eat in the kitchen

When company comes,

But I laugh,

And eat well,

And grow strong.

Tomorrow,

I’ll be at the table

When company comes.

Nobody’ll dare

Say to me,

“Eat in the kitchen,"

Then.

Besides,

They’ll see how beautiful I am

And be ashamed—

I, too, am America.

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s