מוילנה באהבה: על החיים המופלאים של גדול משוררי היידיש של המאה העשרים

ההקרנות של הסרט הדוקומנטרי החדש, על חייו המופלאים של אברהם "אברשה" סוצקבר שביים אורי ברבש, והפיקו יאיר קדר והדס קלדרון מלאות. הסרט הינו חלק מסדרת הסרטים הדוקומנטריים "העברים" שמפיק וגם מביים יאיר קדר, אך לא קיבל תקציב מתאגיד כאן ויצא בהדסטארט מצליח. ראיינתי את הנכדה של סוצקבר, השחקנית המצליחה, הדס קלדרון. למאמר המלא.

סוצקבר היה משורר נפלא, שהשירה הצילה אותו, והובילה אותו למקום מבטחים. הוא נולד בסיביר, גדל בסביבה שנראית לנו היום קשה, מקום שאליו הגלו ומגלים עדיין מתנגדי משטר ברוסיה, אך דווקא בשבילו זה היה מקום קסום, של מראות גן עדניים ועליהם כתב שירי נוגים. אחרי מות אביו, המשפחה נעה מערבה וחיפשה מקלט בוילנא. סוצקבר לא ויתר על הכתיבה הרומנטית, למרות הבעבוע החברתי והפוליטי, ואז הגיעה מלחמת העולם השנייה והנאצים כבשו את וילנה והניחו את היהודים בתוך הגטו. סוצקבר הפך למנהיג האינטלקטואלי של הקהילה שהלכה והצטמצמה ברצח עם מחריד. ובתוך הזוועה, הוא הקים תיאטרון והכין מחזות. ברגע מסויים הנאצים החליטו שהם צריכים יהודים שיעזרו להם למיין את הספרים שיישארו אחרי שכל היהודים ייעלמו מהעולם. מוזיאון לתרבות שהם הכחידו. היודנארט נתן שמות של יהודים שיעבדו בספריה של גטו וילנה ויעזרו לנאצים למיין. אך סוצקבר היה חכם מהם, ולא הסכים לכך, הוא לכאורה עבד ועזר להם למיין אלפי ספרים, בין למסור למחזור [מספרי התנך הכינו מגפיים לחיילים הנאצים למשל] והציל ספרים חשובים של התרבות היהודית. הוא לקח והחביא בכל רחבי הגטו, במרתפים ובקירות ספרים שהם הבסיס של התרבות היהודית האשכנזית. תחשבו על זה, היהודים שפעם היו מחביאים מזון בכדי להביא לגטו, והנה סוצקבר וחבריו מביאים ספרים להחביא ולהציל מהשריפה. 


סוצקבר, כתב כל יום בשואה שיר, אפילו עם חתיכת פחם, על גופה, במחבוא בעליית הגג, הוא האמין בכל כוחו, שהשירה הצילה את חייו. וכתב את הפואמה כל נדרי על רצח העם שהתחולל ובו איבד את אימו, בפונאר, ביערות שליד גטו וילנה. ואחר כך גם נאלץ לאבד את בנו שנולד, כי הנאצים הרשעים לא נתנו ליהודים להביא ילדים לעולם. וסוצקבר לא איבד את כוחו. הוא המשיך לכתוב. ספר השירים שלו, הגיע באמצעות הפרטיזנים באמצע מלחמת העולם השנייה אל מוסקבה. ובהקראת השירה, לא היה אדם שלא הזיל דימעה והשמועה הגיע לסטאלין. וסטאלין ברגע של אומץ לב וחזון, שלח מטוס להביא את סוצקבר מיערות ליד גטו וילנה. המטוס הופל על ידי הנאצים. והפרטיזנים הכינו מזוודה ממתכת לסוצקבר משברי הכנף. סוצקבר, ואשתו שברחו מהגטו בכדי להגיע למטוס, עברו בין שדות מוקשים, בחיזיון של השירה שהופיעה לסוצקבר בתוך ראשו, והוא דילג באמצעות משקלי שירה בין המוקשים, ואכן השירה הובילה אותו למטוס השני, שתאמינו או לא, באמצע השואה הוביל אותו עד למוסקבה. שם הוא נשאר עד סיום הסיוט הזה ושם נולדה בתו הראשונה.
הוא נתן את העדות על הזוועה, מצד הרוסי, ברוסית במשפטי נירנברג והיה מכובד בכל העולם ומוזמן להרצאות. הוא היגר לישראל. אך כמו שכתבתי פעם בשיר, היגר למדינה הלא נכונה, כי ישראל בראשית ימיה לא נתנה ליידיש מקום פומבי ואסרה על הופעות בציבור ביידיש. אך סוצקבר לא מהסוג שמוותר. הוא ניגש לראש ההסתדרות ודרש כסף לכתב שערך עד ימיו האחרונים בישראל וברוך השם הוא האריך ימים. סוצקבר שאמר, אם לא פחדתי מהגוי אז לא אפחד גם מהיהודי.
הוא לא ויתר על היידיש, על השירה, וערך כל היהודים שגלו והתפזרו בכל קצוות תבל. והיידיש נתנה לו את אהבתה והוא שיכלל את היידיש שלו כמו שאף משורר אחר לא עשה.

אז מה עכשיו. כאמור בתגובה הראשונה יש ראיון שערכתי עם הנכדה שלו. וגם לכו להקרנה הכי קרובה למקום ביתכם. תודה לכל מי שעמל להחזיר את זכרו.

נ.ב. תהרגו אותי ואני לא מצליח להבין איך הערוץ התקשורת כאן שהוקם על חורבות הערוץ הראשון, לא נתן מענק לסרט ושלח את יוצריו לערוך הדסטארט מוצלח ביותר. האם גם בימינו התרבות של היידיש צריכה לסבול גם מהדורות החדשים של הישראלים?