החזרתי את הכיפה לכיס

בית הכנסת בהאלה. גרמניה Allexkoch [CC BY-SA 4.0]

על הפיגוע בבית הכנסת בהאלה שמעתי כשעדיין הייתי במהלך הצום של יום הכיפורים בסביבות השעה 17:00 שעון ברלין. הטלפון והמחשב שלי היו סגורים, בדיוק נכנסתי לבית הכנסת וחיכיתי לתפילה שהייתה אמורה להתחיל באותן דקות. התיישבתי עם בחורה גרמניה שבאה להתפלל איתנו והיא סיפרה לי את החדשה, שבאותו רגע פרטיה היו קטועים ולא ברורים. החדשות היו מעציבות ומפחידות. ידעתי שבטלפון שלי מחכות הודעות מיקיריי וקרוביי שבטח דואגים לי ולמשפחתי. בחוץ, בבית הכנסת של פרנקלאופר, עמדו מכוניות המשטרה עם תגבור.

חשבתי על כך שבישראל יש אבטחה בכל מקום חוץ מבבתי הכנסת, ואילו בגרמניה אין מאבטחים בשום מקום חוץ מבבתי הכנסת, ולפתע זה הרגיש לי בטוח ונכון. עכשיו מתברר שבבית הכנסת בהאלה לא היו מאבטחים וזה נורא – חייבים לשים מאבטחים בכל בתי הכנסת בגרמניה. כל מי שמדבר כרגע על מפגע יחיד שאחראי לאירוע, מתעלם לגמרי מהשיח של השינאה של ה-AFD, שהוא הגורם משמעותי לפגיעה ביהודים ומוסלמים. אותו שיח לאומני הוא זה שמלבה את הלהבות.

במהלך התפילה התפללתי שאלוהים יגן על בתי הקטנה, והרגשתי את עוצמת הכוונה. זה היה לפני ששמעתי על הטבח, ועכשיו הפחדים שלי כפולים ומכופלים.אני חייב להודות – ברגע הראשון ששמעתי על הפיגוע, התפללתי שלא מדובר בערבים. רק השבוע היה ניסיון פיגוע בבית הכנסת אוריינרבורגר בברלין שבוצע על ידי אדם שהגיע עם סכין גדולה וצעק "אללה אכבר". למרבה הפחד, באותו היום המשטרה הגרמנית שיחררה אותו לחופשי. אך עדיין, אנשים מכלילים וטוענים שכל הערבים אנטישמים, וזה מעציב. כי בברלין יש חיים משותפים של יהודים וערבים, חלק לא קטן מהם מהגרים, והפשע הכי חמור לדעתי הוא הכללה של קבוצה בגלל יחידים.

הלילה כבר קיבלתי מייל מחבר גרמני קרוב שחש אשמה והתנצל בשם עמו. אמרתי לו שהוא חלק מהפתרון, לא חלק מהבעיה. ההרגשה היא שגרמניה צריכה לבדוק היטב מאיפה הגיעו הטרוריסטים, ולהילחם באנטישמיות (כל כלל צורותיה) בכל הכלים הקיימים. אסור לה לטאטא מתחת לשטיח את האלימות, לא משנה מאיזו קבוצה היא מגיעה.

בסיום תפילת הנעילה הלכנו לחדר האחורי של בית הכנסת ומיד פתחנו את הטלפונים על מנת להתקשר ליקירנו ולקרוא על האירוע. אחר כך שתינו קפה, אכלנו עוגות ושיחקנו עם הילדים. כשיצאנו לאכול משהו חם, התחיל לרדת גשם, והצעתי בצחוק לחבר שלי ללבוש את הכיפה כדי להתגונן מפניו. הוא אמר לי – "רק זה חסר לי, שעכשיו ייראו שאני יהודי ברחוב". החזרתי את הכיפה לכיס.

הדברים פורסמו לראשונה במהדורה האנגלית של מגזין Plus61J באוסטרליה ובמהדורה העברית בהארץ. מתי שמואלו הינו סופר ומשורר, ספרו הדו לשוני, "בגדד | חיפה | ברלין" פורסם לאחרונה בגרמניה.

 

I HEARD ABOUT THE ATTACK on the Halle synagogue, at about 5pm, while I was still fasting on Yom Kippur. My phone and computer were closed. I had just entered the Fraenkelufer Synagogue in central Berlin and waited for a prayer that was to begin. I sat down with a German woman who came to pray with us and told me the awful news.

Although the details were truncated, the news was sad and scary. I knew that inside my phone were messages from my mum and loved ones. Outside the synagogue, police cars stood with reinforcements.

I thought about Israel having security everywhere except the synagogues. In Germany you don’t see security guards everywhere, only outside the synagogues. Suddenly, the guards felt safe and right for me. The security guards outside the Halle synagogue, where the terrorist attack occurred, turned out to be the ones who stopped the massacre. And yet two people were murdered because they were in the area.

I thought about Israel having security everywhere except the synagogues. In Germany you don’t see security guards everywhere, only outside the synagogues. Suddenly, the guards felt safe and right for me. But it turns out that there were no security guards outside the Halle synagogue, which is terrible. They must be put in all synagogues across Germany.

As soon as I heard about the attack, I prayed that they were not Arab refugees. Just this week there was a terrorist attack by a man in the Ohrinerburger Synagogue in Berlin, who came with a big knife and shouted Allah hu Akbar. Strangely enough, the German police released him at the same day.

Anyone who talks about a single perpetrator completely ignores the discourse spouted by the AfD (Alternative for Germany) party and its hatred, which is a significant cause of harm to Jews and Muslims. But already many people believe that all Arabs are anti-Semitic, which is sad. In Berlin, Jews and Arabs live life in common and quite a few of them are refugees. The most serious crime, in my opinion, is to generalise and demonise a group because of individual acts.

Last night I received an email from a good German friend who felt guilty and apologised on behalf of his people. I told him he was part of the solution and not part of the problem.

Germany should look carefully at where terrorists come from and fight anti-Semitism with all the tools available. She must not sweep this violence under the rug, no matter what the origin or background of the perpetrators.

During the Day of Atonement, I prayed that God would protect my little daughter, and I felt the power of intention. That was before I heard about this massacre in a Halle synagogue. Now my fears are doubled and multiplied.

When the last prayer, Tfilat Haneila finished, we went to the back room of the synagogue and immediately opened our phones to call loved ones, and read about the devastating news. Then we had coffee, ate sweet cakes and played with our kids.

We went out to eat a Turkish lentil soup and it started to rain lightly. I joked to my friend that I should wear my kippa to protect me from the rain.

“Oh my god, no. I don’t want to be identified as a Jew in the street after what had happened,” he replied.

I put my Kippa back in my pocket.

Photo: People place candles at the New Synagogue Berlin as part of a solidarity rally in the German capital following an attack in Halle

פורסם על ידי Mati Shemoelof

Mati Shemoelof was born in 1972 in Haifa. He is a poet, editor and writer. He graduated with honors from the University of Haifa where he studies Film and History. He has published seven poetry books so far. The last of these was published in Germany in 2019 in a bilingual edition "Baghdad | Haifa | Berlin", published by Aphorismha Verlag [Berlin]. His first article book “An eruption from the east: Re visiting the emergence of the Mizrahi artistic explosion and it's imprint on the Israeli cultural narrative 2006-2019“ will be published on “Iton 77” publishers in Israel (2020).

%d בלוגרים אהבו את זה: