החירות תשרור אחרי העריצים: ראיון עם ארבעה פליטים מהמזרח התיכון

ההפגנות הסוערות המתחוללות בלבנון ובעיראק מבטאות שאיפה לחזון לאומי חדש. אמנם אפשר למצוא דמיון בינן לבין מה שאירע באביב הערבי, אך יחד עם זאת, אלה זמנים אחרים ונדמה שיש בהן ניסיון נועז לקפוץ מעל מחסומים אתניים, דתיים ואחרים, שהפרידו בין האזרחים במשך תקופה כה ארוכה. ראש הממשלה חרירי התפטר בלבנון ורשם הישג למחאה, ראש הממשלה של עיראק גם הוא התפטר אחרי מספר שבועות של מחאה. אך מה הוא התוכן של הדמיון הלאומי החדש? האם הוא יצליח להחזיק מעמד?

מאיס אלקהפאטי [Meis Alkhafaji] נולדה בעמאן שבירדן, למשפחה עיראקית. היא מתגוררת בבוואריה לצורך לימודיה במדע המדינה, אך בילתה את מרבית שנותיה בשטוטגרט שבגרמניה. הכרתי את אלקהפאטי בברלין, בהקראת שירה יהודית-מוסלמית. היא הספיקה גם לבקר בישראל ולהתרשם מאוד מהשירה של עדי קיסר. נ' היא חוקרת פלסטינית שנולדה בשכם שבפלסטין בשנת 1974 והיגרה לגרמניה ב-1996. היא פעילה אקדמאית בברלין, והכרתי אותה באירועים שונים שעסקו בהיסטוריה היהודית-הערבית.

שאלתי את מאיס מה דעתה על רצון המוחים בלבנון לקפוץ מעל המערכת העדתית הישנה ועל כך שגם בעיראק מנסים המוחים לצאת מהשליטה של איראן בעיראק ולהביא למחשבה חדשה על הלאומיות העיראקית. היא הסבירה שגם בלבנון, כמו גם בעיראק, אנשים קודם כל מוחים בגלל השחיתות, בגלל הצורך במקומות עבודה והזדמנויות חדשות. עיראק היא אחת המדינות העשירות בעולם מבחינת כמות מאגרי הנפט. רוב הנפט העיראקי מגיע מהדרום [כ90% אחוז] ודרום עיראק הוא ברובו שיעי.

"ההפגנות שאנו רואים בעיראק מאוד מעניינות, מפני שיש לנו ממשלה שיעית," מסבירה אלקהפאטי, "ממשלה שנשענת גם על איראן אבל גם על ארצות הברית. זוהי הפעם הראשונה שבה שיעים נמצאים בעמדות של כוח פוליטי, ועדיין האוכלוסייה השיעית מפגינה נגדם. לא היה לנו כזה מצב לפני כן. והדור הצעיר כבר לא מזדהה עם הצד 'השיעי' שלהם. הם עיראקים והם רוצים ממשלה עיראקית שמתפקדת בלי התערבות איראנית או אמריקאית. זאת משום, שרובם לא גדלו תחת סדאם חוסיין והם לא זוכרים את האפליה כנגד השיעים. מהצד השני, בלבנון, מפגינים גם בגלל סיבות חברתיות דומות, אבל גם נגד מערכת סקטוריאלית. אני חושבת שזה רעיון גדול, שהלבנונים מזהים את עצמם כערבים, וכלבנונים קודם כל, אבל הדת תמיד שיחקה תפקיד חשוב בהיסטוריה הלבנונית. הרי חיזבאללה קיים משום שהאוכלוסייה השיעית בלבנון הרגישה מופלית במשך שנים".

"מפלגת חיזבאללה נתמכת גם על ידי הנוצרים בלבנון וגם הצליחה להציג את עצמה בזהות כפולה שהיא גם שיעית וגם לבנונית. אל תבין אותי לא נכון, כמובן שחיזבאללה הוא איום גדול לישראל – אבל באותו הזמן העם הלבנוני רואה בישראל איום גדול ללבנון. וזאת הסיבה שחיזבאללה עדיין נתמך על ידי האוכלוסייה השיעית וגם על ידי הנוצרים וסיעות נוספות. אז גם אם המערכת הפוליטית בלבנון תשתנה, אני לא חושבת שמפלגת חיזבאללה תפסיד את הכוח והתמיכה של הקהילות בלבנון".

מאיס אלקהפאטי. "הדור הצעיר כבר לא מזדהה עם הצד 'השיעי' שלהם"

גם נ' רואה גם את הדמיון בין שתי המחאות: בעיניה, המערכת הפוליטית בעיראק היא שכפול של המערכת הפוליטית בלבנון. היא אומרת: "אלו שהביאו את השיטה הפוליטית הזו לעיראק התעלמו מהעובדה שהיא נכשלה בלבנון, ואחראים למצב של היעדר יכולת למשול במדינה. אסור לשכוח, שהשיטה הפוליטית הזאת נכפתה על עיראק, בגלל הכאוס ששרר בה. עוד נקודת דמיון היא שמספר הנשים ברחוב גבוה מאוד.

נ' מסכימה עם מאיס לגבי כך שעל אף מאגרי הנפט העשירים שלה ומשאבים אחרים, המנהיגות הפוליטית בעיראק נכשלה כשלון חרוץ ושהמדינה שרויה בעוני והתשתיות שלה במצב גרוע. צריך לזכור, היא אומרת, שבמשך שנים עיראק הייתה תחת אמברגו שגם תרם להחלשה שלה וזו אחת הסיבות העיקריות לאחוזי האבטלה הגבוהים."הצורה הזו של מחאה עשויה להיות טובה יותר ממה שקרוי 'האביב הערבי' אם היא תישאר עצמאית בהמשך ולא תעניק כוח להשפעות מבחוץ של מדינות-לאום דתיות מהמזרח התיכון או של מעצמות גלובליות אחרות"

עבדאלקדר מוסא, משורר, עובד סוציאלי, מומחה לפליטים והגירה הוא בעצמו פליט מרוז'אבה, היא כורדיסטן הסורית. לפני כעשר שנים הגיע לברלין ויצא לי לשתף איתו פעולה בפרויקטים ספרותיים שונים. מוסא כתב את התשובות לשאלותיי בגרמנית ונעזרתי בחבר ישראלי שיודע גרמנית טוב ממני, שעזר לי לתרגם. מוסא כותב שההתקוממויות העיראקית והלבנונית בהחלט עשויות לדעתו להיות קול חדש של תפיסה לאומית, אבל רק כשהם דווקא לא ידלגו על הזהויות האתניות והדתיות, אלא ישאפו לזכויות תרבותיות, פוליטיות וכלכליות יד ביד עם התחשבות בהן. לדבריו, "הצורה הזו של מחאה עשויה להיות טובה יותר ממה שקרוי 'האביב הערבי' אם היא תישאר עצמאית בהמשך ולא תעניק כוח להשפעות מבחוץ של מדינות-לאום דתיות מהמזרח התיכון או של מעצמות גלובליות אחרות שעובדות בשיתוף עם אלה ומניעות התנגדויות מבחוץ להתקוממויות הללו. דוגמאות לכך אפשר למצוא במה שנקרא המהפכות הלובית והסורית".

לפי מוסא, אפשר מיד לראות שבמצב הנוכחי בשתי המדינות האלה יש תפיסת לאומיות חדשה, אבל חשוב לא לשכוח שהעבר הלבנוני והעיראקי, כמו גם המנטליות של עמים אלה, עשויים לייצר תפיסה שלילית ולאומית-רדיקלית חדשה, שיכולה בתורה באקלים שכזה – שהפגנות עממיות מקבלות נשק מבחוץ, או שהממשלות בשתי המדינות האלה משתמשות בכוח צבאי נגדן כמו שקרה לפני כמה ימים בעיראק – לגרום לעלייה מחודשת של דאע"ש. מוסא רואה כמה דברים מן המשותף שחשוב להזכיר, למשל שנכון לעכשיו שתיהן לא חמושות ואינן מכילות קריאות לאומיות או דתיות. אלה קיימים רק בקרב קבוצות קטנות, למשל הטורקמנים בעיראק שנתמכים על ידי טורקיה, או חיזבאללה למשל שהובילו להסלמה במלחמת האזרחים בשנות השמונים.

הפגנות בבגדאד, נובמבר 2019

כוחם של המפגינים

גם את חסן אלזנון הכרתי בזירה הספרותית. חסן שנולד בדמשק שבסוריה והגיע לברלין לפני ארבע שנים, הוא משורר שכותב שירה פוליטית, רומנטית ונרטיבית. הוא למד משפטים באוניברסיטה של דמשק, והשתתף במחאה הלא אלימה של מרץ 2011 בסוריה. מאז הוא כותב שירת מחאה, שדורשת בין השאר את שחרור האסירים הפוליטיים מבתי הכלא של המשטר. הוא ברח מהמדינה בסתיו של 2015. ומאז הגעתו לברלין, הוא מופיע בשירתו בפסטיבל בגרמניה, סקנדיביה  ועוד.

אלזנון רואה את הייחוד בתנועת המחאה הלבנונית בכך שזאת הפעם הראשונה שאנשים מעדות ודתות שונות יצאו לרחוב כאחד, קראו למנהיגים לסיים את המשטר העדתי של לבנון ודרשו את התפטרות הממשלה. הוא טוען שהמחאות העצימו את העם שעד היום פחד לעמוד מול השליטה האיראנית בלבנון. לדבריו, "גם בלבנון וגם עיראק, המחאות מבטאות התנגדות לשליטה האיראנית ובשתי המדינות אכן יש לאיראן צבאות או מיליציות כמו חיזבאללה שמסייעות להתנגד לכל המהפכות". גם הוא מזכיר את האבטלה הרווחת בשתי המדינות: בעיראק כ35% ובלבנון כ40%.

למרות שהיא מחזיקה אצבעות למחאות הללו, אלקהפאטי אינה סבורה שהמערכת של המפלגות המבוססות תיעלם אחרי שנים של הפגנות, משום שלשתי המדינות הללו יש היסטוריה מורכבת שקשה להתנער ממנה. שינוי אחד גדול הוא שבשבועות האחרונים גם נשים עיראקיות משתתפות בהפגנות. לדבריה, עיראק הרבה יותר שמרנית ביחס לנשים לעומת לבנון שתמיד הייתה יותר פתוחה ומודרנית.

שאלתי את אלקהפאטי מדוע בעיראק המחאה התקבלה באלימות כה גדולה, לעומת לבנון. היא משיבה שעיראק היא מקום עם הרבה מאוד אלימות בַּעֲבָרָהּ: ISIS, מכוניות נפץ וטרוריסטים שונים. "עיראק רק לאחרונה ניסתה להתאושש מדאעש. אנשים עדיין מאוד חשדניים בנוגע לכל אחד, ולכל מה שקורה. נדמה לי שאם חיית תחת נסיבות כל כך ברוטאליות, אתה נוטה להיות יותר אלים. כמובן, שזה לא תירוץ להתנהגות של המשטרה העיראקית, אבל זה בעיני אחד ההסברים".

מה המסר החדש של העם העיראקי, במחאה החדשה, אחרי השחרור מדאעש?

"העם העיראקי מחפש ביטחון. סדאם חוסיין כבר לא איתנו ב-17 שנים האחרונות, דאעש כבר כמעט לגמרי לא איתנו, ואנשים רוצים שינויים עכשיו. לדור החדש אין כבר סבלנות. המלחמה נגד דאעש הייתה מאוד משמעותית בעיראק. אבל לאחריה, לא היה בה רצון לשינוי המערכת העדתית ולשיקום מלא של המדינה. גם לצד המובס במלחמה וגם לצד המנצח לא היה רצון לייצר מבנה חדש, ולאחר הניצחון, האזרחים הבינו שהשחיתות הממשלתית לא פחתה ונשארה ברמות גבוהות. העם העיראקי מבטא באמצעות ההפגנות חוסר אמון במערכת הפוליטית. לעיראק יש כסף, משאבים, אנשים שקיבלו חינוך טוב, והמפגינים רוצים להביא עתיד טוב יותר. לאנשים כבר לא איכפת מממשלה סונית, שיעית או כורדית – הם רוצים ממשלה מתפקדת כדבר ראשון. לאנשים בעיראק אין אפילו גישה מלאה למים וחשמל. וכמו שכבר אמרתי, עיראק היא אחת המדינות הכי עשירות במשאבי נפט בעולם. אז זה פשוט לא מתקבל על הדעת".

נ׳ רואה במהפכה בלבנון יצירתיות רבה שעושה שימוש נבון בכלי התקשורת וברשתות. היא טוענת שרמת האלימות הממסדית של המדינה פחותה בלבנון. "המהפכה בעיראק היא מאוד פוליטית ומאוד ייחודית מכיוון שיש כמות גדולה מאוד של דור צעיר ברחובות. גם בעיראק, כמו בלבנון, יש קבוצות אתניות ודתיות שונות שמשתפות פעולה, כך שיש מאפיין היברידי ושעטנזי שחוצה את הנאמנויות החברתיות של המפגינים ובו בזמן אלו מפגינים מאוד צעירים. הם הבינו בבגדד כיצד לתפוס את המרחב האורבני, כמו שנעשה בתחריר בקהיר וזאת נקודה מאוד אסטרטגית שמספקת להם נראות".

מה לגבי הכיסוי התקשורתי של שתי המחאות?

"בלבנון יש כיסוי מאוד גבוה ונרחב לעומת בגדד. זה כמובן קשור גם לנוכחות הרבה יותר של כלי תקשורת זרים בלבנון לעומת בגדד, וזרים שמתגוררים בלבנון יכולים לנוע בקלות יחסית ובבטחה ממקום למקום. בעיראק אין רמה כזאת של ביטחון ויכולת תנועה של בינלאומיים מעיר לעיר. נקודה נוספת היא שללבנונים יש דיאספורה חזקה יותר, שכוללת ריבוי של רשתות תקשורת, לעומת הדיאספורה העיראקית. במערב יש זהירות ביחס לשתי המחאות. אמנם רואים בהן פוטנציאל לשינוי אבל בכל זאת אין כיסוי אופטימי חדשותי כמו זה שראינו באביב הערבי".

"התגובה של הממסד הפוליטי בבגדד מאוד אלימה, מאוד מפוחדת. יש מספר גבוה של אזרחים שנהרגו בהפגנות בעיראק," אומרת לי נ' ומוסיפה: "בשיחות שערכתי עם חבריי הלבנונים, גם בשהותי בכנס בעמאן, מסתבר שהטראומה הלבנונית של מלחמת אזרחים ארוכה משחקת כאן תפקיד חשוב. גם הממסד הפוליטי, האזרחים והקבוצות השונות בלבנון יודעים שכל תגובה אלימה יכולה להחזיר שוב את האזור כולו למלחמת אזרחים. ולאף אחד אין את עניין פוליטי בכך. המודעות לכך יוצרת אפשרות לשנות את התודעה של הציבור הרחב בהפגנות. אבל גם לממשלה אין שום אינטרס להשתמש באלימות בגל המחאה בלבנון".

עבדאלקדר מוסא. המחאה צריכה להישאר עצמאית

מוסא מסכים שדאעש עדיין שם, כמנטליות דתית סמויה של הרוב בעם כך ששחרור לא התרחש מהבחינה הזאת. צבאית אמנם הפסידו דאעש את ההשפעה שלהם, אבל למרות זאת הם נוכחים במקומות ובאזורים מסוימים.

מוסא מספק דווקא הסבר אחר להיעדר אלימות במאבק של המשטר הלבנוני עם המחאה. לדבריו, זה קשור להיסטוריה השונה של שתי המדינות. הוא מציין את המגוון הרב של קבוצות אתניות ודתיות בלבנון והקרבה המנטלית לאירופה (בשל הקולוניאליזם הצרפתי), ואת העובדה שבלבנון לא הייתה ממשלה דיקטטורית כמו בעיראק.

ההסבר של אלזנון לתגובות השונות להתקוממויות, הוא שלחיזבאללה הייתה הצלחה מועטה בדיכוי ההפגנות בלבנון בניגוד למיליציות השיעיות בעיראק שהשתמשו בכוחן לדכא את המחאה. אלזנון נפעם מהסולידריות שפרצה בין המפגינים השיעים לבין המפגינים הסונים בלבנון.

האביב הערבי: מצאו את ההבדלים

ראש הממשלה היוצא חרירי היה מעורב בסקנדל בשל רומן עם דוגמנית דרום אפריקאית. אלקהפאטי מספרת שהוא "תרם" 16 מיליון דולרים לדוגמנית, בזמן שהאזרחים ממילא זועמים על השחיתות של הפוליטיקאים. אני שואל את אלקהפאטי האם ניתן לדלג מעל הבעיות האתניות בעיראק ובלבנון, אך היא מעירה לי שהשאלה הזאת שגויה, כי "שתי המדינות הללו, ברובן ערביות ועצמאיות באזורן. כמובן שיש כורדים בעיראק, או מרונים בלבנון, אבל זאת לא הנקודה של ההפגנות. האתניות של שתי המדינות יותר מחברת מאשר מפרידה. זה לא משנה אם אתה שיעי, או סוני, יהודי, נוצרי או כל דת אחרת, כי אתה ערבי. כאשר אתה מזהה את השוני בין כל הקבוצות הדתיות האלו, אתה לא צריך לתמוך דווקא בהפרדה ביניהן. זה יותר קשור לכבוד שצריך לתת להיסטוריה השונה של כל קבוצה, למרות המכנה המשותף שהוא האתניות הערבית. אולי אנחנו צריכים לחפש יותר את מה שמשותף לנו מאשר את מה שמפריד בינינו, אבל זה גם חשוב לכבד את השונות. אחת האימרות האהובות עלי היא 'או שאתה אח באמונה שלך, או שאתה שווה באנושיות שלך'".

נ' סבורה שתנועות המחאה האלו מביאות מסר חדש לאזור, שבשלב זה מוקדם מדי לדעת מהו. יחד עם זאת, המסר הזה בהחלט כולל לדעתה דמיון לאומי חדש. "ברור שהדור החדש הבין שההפרדה העדתית עוצרת את המדינה מלהגיע לעתיד טוב יותר. המחאות מרעידות את המבנה העדתי של המערכת הפוליטית ששולטת בעיראק ובלבנון". מוסא, לעומתה, פסימי לגבי העתיד. לדעתו שתי המהפכות לא תצלחנה לסיים בטווח הקצר את ההפרדה האתנית ולא תוכלנה לזנק החוצה מהן. הוא אומר שהמטרה המרכזית של שתי המהפכות חייבת להיות כזו שתבטיח לקבוצות האתיות והדתיות השונות את זכויותיהן באופן חוקתי.

המעורבות האיראנית

כאמור, המחאה בעיראק ובלבנון מכוונת גם כלפי ההתערבות החיצונית של איראן בתוך העניינים שלהם. אני שואל את אלקהפאטי לגבי ההתערבות של איראן, שכמובן מעוניינת להשיג שליטה גדולה יותר הן בלבנון והן בעיראק. היא מבקשת ממני להפוך את השאלה: "האם השיעים בלבנון ובעיראק לא תומכים גם בפוליטיקה האיראנית – לפחות במדיניות החוץ שלהם? אם תיקח לדוגמא את תימן או סוריה למשל. הקשר בין שתי המדינות הללו הוא גם קשר דתי. למשל, בחודש הראשון של לוח השנה המוסלמי "המוהרם" שהוא חודש חשוב לשיעים, הרבה מהלבנונים והאיראנים מבקרים בעיראק. כל שנה, מיליונים מהם באים לעיראק. והרבה מהעם העיראקי מבקרים במשהד, הקדושה להם מאוד. על מנת להבין את הקשרים בין שלוש המדינות הללו, צריך להסתכל על הזיקות הדתיות שיש ביניהן. כמובן שלאיראן יש את האינטרסים של מדיניות החוץ שלה בעיראק ובלבנון, ושכנגדם אנשים מתקוממים, אבל גם לעיראק וללבנון יש אינטרסים בפוליטיקה האיראנית, הן תומכות במדיניות של איראן בסוריה, למשל."יש לנו עכשיו דור חדש בעולם הערבי, שמודע לכוח הפוליטי שלו ולדרמה שמתחוללת באזור כולו. הם מבינים שהיציאה לרחובות היא כלי חזק לשינוי המצב הקיים"

נ': "ההתערבות של איראן בלבנון אינה דומה להתערבותה בעיראק. בעיניי יש לכלול את המחאה שקורית בחארטום שבסודן, באלג'יריה, עם עיראק ולבנון – כיוון שבארבע המדינות הללו קיימת תנועה המונית לשינוי, שהחלה באביב הערבי של 2012-2011. יש לנו עכשיו דור חדש בעולם הערבי, שמודע לכוח הפוליטי שלו ולדרמה שמתחוללת באזור כולו. הם מבינים שהיציאה לרחובות היא כלי חזק לשינוי המצב הקיים. בסודן כבר רואים את ההצלחה החלקית של תנועת המחאה, באלג'יריה אולי פחות ובעיראק ראש הממשלה התפטר. זו תנועה ציבורית למהפכה חברתית כוללת בעולם הערבי".

נ' מציינת שההתערבות האיראנית עומדת לצד התערבות של מדינות אחרות כמו סעודיה בלבנון ובעיראק, התערבות של כוחות שמרניים שלא רוצים לראות שינוי דמוקרטי ואזרחי בשתי המדינות. מוסא מצביע על כך שמאחר שלאיראן יש הנהגה שיעית וטורקיה מנסה תחת הנהגה סונית להקים את האימפריה העות'מאנית מחדש, מנסות שתיהן לנצח גם את ישראל כפרטנרית חזקה במזרח התיכון ולהילחם בה כאויבת.

חסן אלזנון בברלין. "הלבנונים נהנים מההתנסויות והטעויות שנעשו בשנים הקודמות על ידי אחרים"

לפי אלזנון, המסר המרכזי של העם העירקי כיום הוא שהמערכת העדתית ששלטה במדינה מאז ההתערבות האיראנית חייבת להסתיים. המפגינים מבינים את האינטרסים של איראן ומכירים בכוחה המעוול של השחיתות. השחיתות החמירה את התרוששות העם העיראקי כולו, למעט מיעוט של מקורבים. כישלון הממשל לספק שירותים בסיסיים של בתי ספר ובתי חולים גרמו לעם העיראקי לעזוב את הקטגוריות המופרדות של הסונים והשיעים, לצאת יחד לרחובות כדי לדרוש את קץ השחיתות ואת חילוצה של עיראק מהמשבר.

האביב הערבי, לדעתו של אלזנון, שבר את הקיפאון והעריצות שרווחו בכל המדינות בהן התרחשה התקוממות, כולל באלה שבהן תנועות העם השיגו את יעדיהם – לפחות במידה מסוימת – כמו תוניסיה, ואפילו במדינות בהן עשו שימוש מוגזם בכוח, שגרם לעקירה, הרס ונשק כימי (כמו בסוריה). "העם הלבנוני העתיק את הרוח של האביב הערבי אבל בדרך אחרת," הוא אומר. "הלבנונים נהנים מההתנסויות והטעויות שנעשו בשנים הקודמות על ידי אחרים. המסר שלהם הוא שאי אפשר לנצח את העם ושהחופש ישרור הרבה אחרי שהדיקטטורים והמשטרים שלהם יעברו מן העולם".

ברלין כמעבדה לשינוי אפשרי במזרח התיכון

אני לא יכול לסיים מבלי לשאול את אלקפהאטי לגבי ברלין. היא אוהבת את ברלין. זאת משום ששתי הזהויות – הערבית והגרמנית – יכולות לדור בה בשמחה. ברלין היא העיר היחידה בגרמניה שהיא יכולה לחשוב בה על עצמה כעל ערביה וגרמניה באופן מוחלט, ואף אחד לא יוכל לקחת את זה ממנה. "ברלין היא רב תרבותית, והחלוקה הדתית בה לא חשבה כמו במזרח התיכון. אתה יכול לראות פלסטינים, לבנונים, עיראקים, סורים וכד', מזדהים קודם כל כערבים, והשיוך הדתי מגיע רק אחר כך". אבל בכל זאת, היא אומרת, "צריכים להיות נאיבים, כדי לחשוב שאת השלום הזה שאנו חווים בין כולם בברלין אפשר להעביר למזרח התיכון. ברלין היא כמו בועה חביבה שבה כולם יכולים להיות מי שהם רוצים להיות, ולרוב האנשים אין בעיה עם זה, אבל במזרח התיכון, יש לנו נקודות פתיחה שונות לגמרי. אז ברלין לא משנה את נקודת המבט שלי אבל היא נותנת לי תקווה"."ברלין היא כמו בועה חביבה שבה כולם יכולים להיות מי שהם רוצים להיות, ולרוב האנשים אין בעיה עם זה, אבל במזרח התיכון, יש לנו נקודות פתיחה שונות לגמרי"

נ' מחייכת כשאני שואל אותה על ברלין, ואומרת לי שהעיר יצרה עבורה אפשרות מדהימה לפגוש ערבים מכל העולם הערבי, שלא יכלה לפגוש במזרח התיכון. "יש פה גולה מאוד יצירתית של אמנים, מוזיקאים, כותבים ואנשים מרתקים בעיר. אנשים מגיעים מסיבות שונות, מכל רחבי המזרח התיכון, ומרכיבים את הסיפור המיוחד של ברלין. המגוון הזה מעניק לי השראה. מעניין אותי לשמוע את סיפור הגלות שלהם, ההגירה והמסע שלהם לברלין".

גם על פי מוסא, החיים בברלין כמטרופולין גדול שמכיל בתוכו הרבה קבוצות אתניות, תרבותיות ודתיות, הם ניסיון מעשיר ומלמד. "מבחינת המבנה והניהול, ברלין יכולה להוות דוגמה טובה לערים גדולות במזרח התיכון," הוא אומר, "אבל לא תחת חשיבה לאומית. זה אומר שהמזרח התיכון זקוק לארגון מחדש שחוצה את הגבולות הלאומיים של המדינות".

אלזנון כותב לי מילים מפעימות, שאני מסכים עמן וחותם על כל אחת מהן. "מבחינתי, ברלין היא עיר שהופכת את העולם לקטן יותר: בתוכה ניתן למצוא אנשים מכל הדתות שבעולם הזה. מוסלמים, יהודים, נוצרים, כמו גם אגנוסטים ואתאיסטים. זו דוגמא נפלאה לקיום רב תרבותי שליו בין עמים. אבל מעל לכל, ברלין העניקה לי את החופש שנגנב ממני במזרח התיכון, ויתרה מכך, שמיים אינסופיים שעל ענניהם אוכל לכתוב את שירי."

יהי רצון שמילים של שלום ופלורליזם יבואו יום אחד גם על כל תושבי המזרח התיכון.

ספרו הדו-לשוני של מתי שמואלוף "בגדד | חיפה | ברלין" ראה אור בימים אלו בגרמניה

פורסם על ידי Mati Shemoelof

Mati Shemoelof was born in 1972 in Haifa. He is a poet, editor and writer. He graduated with honors from the University of Haifa where he studies Film and History. He has published seven poetry books so far. The last of these was published in Germany in 2019 in a bilingual edition "Baghdad | Haifa | Berlin", published by Aphorismha Verlag [Berlin]. His first article book “An eruption from the east: Re visiting the emergence of the Mizrahi artistic explosion and it's imprint on the Israeli cultural narrative 2006-2019“ will be published on “Iton 77” publishers in Israel (2020).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: