מבקר השירה, אילן ברקוביץ', על "בגדד | חיפה | ברלין"

וְהָיִינוּ כַּלְבֵי רוּחַ / מתי שמואלוף 

וְהָיִינוּ מְשׁוֹרְרִים, וְהֵקַמְנוּ קְבוּצוֹת שִׁירָה
וְהוֹצֵאנוּ כִּתְבֵי עֵת וְנִפְגַּשְׁנוּ לַעֲבֹד בְּיַחַד עַל עַרְבֵי שִׁירָה
וּבְכָל רֵאָיוֹן אוֹ אִזְכּוּר הִתְמַלֵּאנוּ בַּחֲשִׁיבוּת עַצְמִית, וְלֹא יָדַעְנוּ
שֶׁיּוֹם אֶחָד נִתְעַבֵּר וְנִתְפָּרֵד וְנִתְפַּזֵר
וּנְחַשֵּׁב חִשּׁוּבִים, כַּמָּה זֶה עָלָה לָנוּ
לְשׁוֹרֵר,
וְלֹא יָדַעְנוּ שֶׁיּוֹם אֶחָד נִתְגָּרֵש, נִתְפַּזֵּר, נַעֲבֹר
הֲסָבוֹת מִקְצוֹעִיוֹת,
וְנִתְיָאֵשׁ וּנְהַגֵּר
וְלֹא נִהְיֶה עוֹד זַכָּאִים לְקַבֵּל הַלְוָאוֹת מִלִּים מִבַּנְק הָאוֹתִיּוֹת,
וַהֲכִי מַפְחִיד הָיָה לְגַלּוֹת שֶׁנִּשְׁכַּחְנוּ,
שֶׁהִגִּיעוּ דּוֹרוֹת חֲדָשִׁים שֶׁלֹּא יֵדְעוּ וְלֹא יַכִּירוּ
אֶת הַחֲשִׁיבוּת הָעַצְמִית שֶׁלָּנוּ,

וּבְכָל זֹאת,
בְּרֶגַע נָדִיר שֶׁל חֶסֶד,
חוֹזֶרֶת חוֹקֶרֶת מִפָּרִיז אֶל אֶחָד מֵאוֹתָם כִּתְבֵי עֵת שֶׁעָרַכְנוּ
בַּסִּפְרִיָּה שֶׁל אוּנִיבֶרְסִיטַת סּוֹרְבּוֹן
הִיא פּוֹתַחַת, מְעַלְעֶלֶת, מְנַקָּה אֶת הָאָבָק,
וּמְגַגֶּלֶת, מָתַי מֵת הַמְּשׁוֹרֵר
שֶׁכָּתַב אֶת הַשִּׁיר.

השיר שלפנינו לקוח מתוך אסופת השירים החדשה של המשורר והסופר מתי שמואלוף, "בגדאד-חיפה-ברלין" (2019, אסופת שירים נבחרים בגרמנית ובעברית 2001-2019, נדמה לי שהתרגום לגרמנית בספר נעשה בידי ד"ר יאן קנה, עמ' 46). הוא פורסם לראשונה בסוף 2016 במוסף לתרבות וספרות של עיתון "הארץ" וכבר אז אני זוכר שהוא היכה אותי בתדהמה: איך משורר בשיא בשלותו כבר מסכם כך את דרכו? לא הסכמתי עם זה וחשבתי גם שהוא רומז במהלך השיר לחלוץ שירי הקימו בישראל, רועי צ'יקי ארד, ולאירועי שירי המחאה שהשניים היו עורכים יחד עם עוד משוררות ומשוררים בימים של המחאה החברתית (2011) וקודם לה.

צחוק הגורל: השיר מפורסם ביום שבו חברת הכנסת סתיו שפיר מודיעה שלא תתמודד על חברות בכנסת הנוכחית וביום שבו מוסף 24 שעות של ידיעות אחרונות מציין באופן חגיגי 50 שנה לפטירתה של המשוררת לאה גולדברג, המוכתרת על ידו בתואר: המשוררת הלאומית של כולנו.
אז לעומת האווזים של לאה גולדברג, אצל שמואלוף, וכמובן שלא רק אצלו, יש כלבים, כלבי-רוח. זה תיאור יפה למשוררים. הוא יכול לרמוז לסוג כלבי הרוח כמו למשל הסלוקי או הבורמוזי ואולי עוד יותר מזה לסרט הקולנוע הנודע של ג'ים גרמוש, "גוסט-דוג – דרכו של סמוראי" (1999), בכיכובו של שחקן הקולנוע האלמותי פורסט ויטיקר כרוצח שכיר בשירות המאפיה, שגם נרדף על ידה.
אני מתנגד לאווירה המלנכולית השורה על השיר ושמח לגלות שכוחו של שמואלוף עודנו במותניו וצופה אל פני הבאות.

ספר נהדר, בעריכה, במראה, בהתייחסות. ממליץ מאוד להשיגו (כריכה קשה).

הדברים התפרסמו בפייס של אילן ברקוביץ', מבקר השירה של "הארץ".

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s