אחרית דבר לספר "ממזרח יתפרץ הר געש": מלקט חרוזי היסטוריה ורוקם שבילים חדשים בין גלות למולדת | יובל עברי ואלמוג בהר

בשבוע שעבר התפרסמה במדור "תרבות וספרות" בעיתון "הארץ" חלק מאחרית הדבר של ספר המאמרים החדש שלי "ממזרח יתפרץ הר געש" [עוד על הספר כאן]. לכל אלו שלא מנויים ב"הארץ" ורוצים לקרוא את המאמר המלא, החלטתי להעלות לבלוג אותו.

"מלקט חרוזי ההיסטוריה ורוקם שבילים חדשים בין גלות למולדת" אחרית דבר לקובץ של המסות מתי שמואלוף

יובל עברי ואלמוג בהר

 

 

א.

מתי שמואלוף החל לפרסם בראשית שנות ה-2000, בתפר שבין המרחב הדיגיטלי למרחב המודפס, ופעל בשניהם במקביל. בהדרגה הוא יצר קהילות ספרותיות ואקטיביסטיות ברשת וברחובות, והפגיש בין הפואטי לפוליטי, בין האישי לקבוצתי ובין המגזין הספרותי להפגנה. הכתיבה של שמואלוף משוקעת בעולמות שונים ומחברת בין הקשרים פוליטיים, חברתיים ופואטיים מרובים ונעה בין מספר שפות ומשלבי שפה (העברית, הערבית והגרמנית) וז'אנרים שונים של כתיבה (שירה, פרוזה, כתיבה מסאית ומאמרים). הכתיבה עבור שמואלוף הינה כלי ליצירת שפה משותפת וניסוח מחודש של היסטוריה פואטית, ובמובנים אלו  שמואלוף הוא מודל מובהק של אקטיביסט-שירה ומקהיל-קהילות פואטי-תרבותי, המחבר בין יוצרים, ומייסד פלטפורמות חדשות לספרות (כתבי עת, אתרים, פסטיבלי שירה והפגנות). בכתיבתו יצר שמואלוף סגנון חדש, הממזג בין האישי, האקטיביסטי, הפואטי והמסאי, בין דיבור עכשווי למסורת, בין מרחבי האינטרנט לגלות.

הכתיבה של שמואלוף פועלת לרוב בתוך הקשר קולקטיבי, לעיתים כפעולה שבוראת קולקטיב, קהילה ספרותית, מסורת פואטית, התארגנות פוליטית, נרטיב משותף, ולפעמים כניסיון לשרטט אופק ספרותי שהוא גם אופק מוסרי ופוליטי למציאות, כתיבה המציעה לנו את האפשרות לדמיין שינוי של סדרים חברתיים, ארגון מחדש של קטגוריות וקולקטיבים, עיצוב של זיכרון אלטרנטיבי, היסטורי וספרותי, המחבר רצפים פואטיים והיסטוריים בין דוריים, ומפגיש בין מרחבים לשוניים ותרבותיים. שירתו של שמואלוף צמחה, באופן עמוק, בין הצד האוראלי של השירה, הספוקן וורד והמוזיקה, לבין המרחב הכתוב. 

שמואלוף מרבה לחשוף את יחסי הכוח הניצבים בבסיס השדה הספרותי והתרבותי בישראל. כך למשל הוא חושף את שומרי הסף השולטים על מנגנוני הביקורת, הפרסום והפרסים (המבקרים, חוקרי הספרות, העורכים, המוציאים לאור), ובאחד משיריו הוא מדמה את שדה הספרות לזירת אגרוף:

בְּעֶרֶב הַשִּׁירָה בִּקְּשׁוּ מִמֶּנִּי לִהְיוֹת תַּרְבּוּתִי

לְסַפֵּר מַדּוּעַ הִגַּעְתִּי לַשִּׁירָה

מִבְּלִי לְסַפֵּר עַל מִלְחֶמֶת הַמִּלִּים

מִבְּלִי לִשְׁזֹר אֶת חֲרוּזֵי הַגִּזְעָנוּת

כְּמוֹ לְאַרְגֵּן עֶרֶב אִגְרוּף וְלָשֶׁבֶת בַּזִּירָה

קָשׁוּרעִוֵּר[1]

 

שמואלוף נותן מקום בחזית היצירה לקלעים: אמצעי הייצור של השירה ועולם הספרות, המאבק להכרה ולקבלת במה, החסמים והמחסומים המרובים הפועלים בתפר שבין הפואטי והאסתטי לבין המעמדי, הפריפריאלי, האתני והלאומי. הוא מציג את האופנים שבהם יחסי הכוח החברתיים והפוליטיים לא רק מיוצגים בתוך היצירה הספרותית אלא גם ובעיקר מעצבים את גבולותיו של שדה הספרות ואת יחסי הכוח הפועלים בתוכו.

לא מפתיע אם כן ששמואלוף היה מעורב, ובחלק מהמקרים אף הוביל, במרבית היוזמות וההתארגנויות המשלבות בין עולם השירה והתרבות לאקטיביזם חברתי. הפרויקט הבולט ביותר שלו היה ייסוד "גרילה תרבות" ב-2007, שהוציאה את השירה מאירועים בחנויות הספרים אל מחוזות הכוח ואי הצדק החברתי, בפריפריה החברתית והגיאוגרפית. במסגרת זו הוא ארגן אירועי שירה ומחאה בקרית גת, בשייח' ג'ראח, מול משטרת ההגירה בחולון, נגד החומה באבו דיס, בירוחם, בכפר דהמש, מול בנק ישראל, נגד פינוי אל-עראקיב ועוד. הוא גם היה שותף לעריכה של קבצי שירה פוליטית: "אדומה: אנתולוגית שירה מעמדית", "לצאת: אסופה נגד המלחמה בעזה!", "לא נעזוב: צילום ושירים משייח' ג'ראח", כתב העת של גרילה תרבות "לרוחב", גיליונות "הכיוון מזרח" בשנים 2008-2006, וכן לצד העורך הראשי חנן חבר את "אל תגידו בגת: הנכבה הפלסטינית בשירה העברית 1958-1948"). שמואלוף ייסד וערך את מדור "באסטה" באתר העוקץ שהתמקד בחיבור בין שירה, זהות  ואקטיביזם פוליטי.

בהקשרים אלו והקשרים נוספים יצר שמואלוף מרחב חדש לשירה המשולבת בחברה ובפוליטיקה, מטשטשת את ההבחנות בין השקות ספרים להפגנות שירה, ובין מדור הכלכלה בעיתון למוסף הספרותי, ומגיבה ומשקפת אי שוויון חברתי ופוליטי ובו בעת מנסה לשנות את יחסי הכוח. מרחב זה גם אפשר את צמיחתן של יוזמות חדשות שהתפתחו לאחר הגירתו לברלין. כך שמואלוף תיאר תהליך זה:

"לא היה מאושר ממני לדעת שההצלחה של ערס פואטיקה הייתה נטועה בתוך האדמה החברתית הפורייה של הפעילות המזרחית והחברתית של קהילה שלמה שהתעוררה. אותה אדמה שחרשנו בפעולות ושירה חברתית במשך שנים יצרה סטייט אוף מיינד למקום שבתוכו עולים ומבעבעים קולות אחרים ששינו לחלוטין את התרבות הישראלית. היציאה מתוך מדינת תל אביב, הפוליטיזציה של עולם השירה, השימוש באינטרנט ככלי, העמידה על זהות נפרדת, והדחייה של הישראליות כזהות מאחדת – כל אלו היו כלים שהיו בצייטגייסט בכדי לתת רוח גבית לדור המזרחי הרביעי שהשמיע ומשמיע וישמיע את קולו החד והנוקב גם בשנים שיבואו."[2]

 

ב.

ההיכרות שלנו עם מתי נוצרה בתוך המרחב הקולקטיבי הזה של כתיבה במסגרת הקהילות ושיתופי הפעולה הרבים שהוא יצר או השתתף בהם: גרילה תרבות, הכיוון מזרח, כתב-העת לרוחב, האנתולוגיה "אדומה", האנתולוגיה "תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית", מדור השירה בהעוקץ, "רוח ג'דידה", אתר קדמה ועוד מרחבים רבים נוספים.

במובנים רבים היינו שותפים לפרויקט דורי זה, של דור שלישי מזרחי, מתוך ניסיון להציע בו-זמנית פוליטיזציה של הפואטיקה ופואטיזציה של הפוליטיקה, מתוך בקשה ליצור קהילה חדשה, אשר מתבסס על הקהילות המזרחיות הרבות שהתקיימו ושעודן קיימות, מתוך שיחה ספרותית עם דור האבות והאמהות, והסבים והסבתות, יחד עם שיחה ערה והוויה פנים-דורית, ואף עם דור רביעי מזרחי שצמח, מתוך שאיפה להציע שפה מזרחית שאינה נולדת מן הים, ומצויה כל הזמן בתוך הקשרים רחבים של יצירה ומסירה בין דורית, שרשרת הוגים וכותבים שגם אם לא זיהו תמיד את הקשרים ביניהם, הרי שבעינינו בדיעבד יש לאתר ולשרטט מחדש את הקשרים ביניהם, בכתיבה מסאית ומחקרית והיסטורית ופרוזאית ופואטית.

לא מפתיע, אם כן, המיקום המרכזי של המרחב האינטרנטי, השיתופי במובנים שונים, בכתיבתו המסאית של שמואלוף. לא מפתיע גם ששמואלוף הרבה לכתוב על יוצרים ויוצרות מזרחים בני דורות שונים, כגון אהרון אלמוג, ברכה סרי, שמעון בלס, ארז ביטון, אמירה הס, מירי בן שמחון, רוני סומק, רונית מטלון, יעקב ביטון ואחרים. כתיבתו של שמואלוף נעה בין סגנונות כתיבה שונים ומסגרות ניתוח שונות: הוא משלב בין ביקורת ספרות ושירה למוזיקה, אמנות פלסטית וקולנוע, בין כתיבה מסאית לכתיבה מחקרית, בין האישי לאקדמי ובין הפוליטי והקונקרטי לבין המופשט.

 

ג.

למתי שמואלוף יש תשוקה לְהיסטוריה, לַהיסטוריה הַאחרת שתיכתב כנגד ספרי ההיסטוריה של משרד החינוך ותכיל גם את משפחות שמואלוף וחזז, את יהודֵי עיראק, סוריה ופרס, את המזרחים בארץ בני הדור השלישי, ואת סיפור המרד שלהם ושלו. היסטוריה שאם לא יכתבו אותה ההיסטוריונים אזי יכתבו אותה המשוררים, בשירי התנגדות להיסטוריונים ואחיזה בזיכרון כמחאה. שמואלוף מודיע לקוראיו על תיקון שהוא עורך דרך השירים, תיקון שהוא פנימי למשפחה אך קשור בשל כך בקשרים עמוקים למצב הישראלי, עד שהוא כמעט נוגע למצב המדיני: "הַיּוֹם אֲנִי מְלַקֵּט אֶת חֲרוּזֵי הַהִיסְטוֹרְיָה שֶׁל אֲבוֹתַי / רָחוֹק מֵחֲנֻיּוֹת הַתַּכְשִׁיטִים הַמְּקוֹמִיּוֹת / וְאוֹסֵף אֶת אַבְנֵי הַחֵן שֶׁל הַזִּכָּרוֹן, שֶׁצָּלְלוּ לְאִבּוּד / בְּאוֹקְיָנוֹס הַבּוּשָׁה" ("באמת", עמ' 11).

הזיכרונות שהיו פעם אבני חן, והיום כבר אינם נמכרים בחנויות התכשיטים של המקום הזה, אבדו ויש ללקט אותם חרוז חרוז. מתוך הליקוט מתגלות תמונות ראשונות של העבר:

"בְּמַבָּט יָשִׁיר אֶל הַצַּלָּקוֹת שֶׁל הַהִיסְטוֹרְיָה

אֲנִי מְגַלֶּה שֶׁהַפְּצָעִים לֹא הִגְלִידוּ

רַק הַצְּעָקוֹת הֻשְׁתְּקוּ

וְהָאֲסִירִים עֲדַיִן יוֹשְׁבִים וּמְחַכִּים

שֶׁהַהִיסְטוֹרְיוֹן הַנָּכוֹן יָבוֹא וְיָאִיר

אֶת אֲגַמֵּי הַדְּמָעוֹת שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא"[3]

("ההיסטוריון הנכון", עמ' 45)

            כפי שהצעקות מודיעות כי יש מי שצועק או לפחות צעק, ההשתקה מגלה כי יש מי שהשתיק, הצלקות מגלות כי יש מי שפצע, האסירים מגלים כי יש מי שאסר, וההיסטוריון הנכון חושף את אלפי ההיסטוריונים ה"לא-נכונים". ההיסטוריה שנגנבה, שנעלמה, שבלעדיה אי-אפשר לכתוב שירה גדולה, מאלצת לכתוב שירה כמחאה, מול הגנבים, ולא מול עצמנו, ולא מול עברנו ולא מול עתידנו. אבל השירה מאפשרת גם את החזרה פנימה אל המשפחה כאלטרנטיבה להיסטוריונים החיצוניים:

"וְגַם אִם דַּרְכִּי לְבַגְדָד נֶהֶרְסָה,

וְלַמְרוֹת שֶׁאֵינֶנִּי דּוֹבֵר אֶת הַשָּׂפָה,

עַכְשָׁו אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁחַיַּי הֵם חֲתִיכַת חֲשֵׁכָה שֶׁל הִיסְטוֹרְיָה

הַתְּלוּיָה
עַל וָו, סִפּוּר אוֹר יָרֵחַ שֶׁל סָבָתִי"[4]

("סיפור אור ירח", 30)

            שמואלוף בספרו מהסס אל מי לפנות: אל בני-המשפחה, אל בני הקהילה המזרחית המתגבשת (להם הוא מבקש לומר: "אַתֶּם אַחַי מֵהָרֶגַע שֶׁלֹּא הָיָה לָכֶם", עמ' 19, "הבעיה האשכנזית"), או אל המדכאים, ובתוכם מי ששמואלוף מגדיר כ"גַּנֶּבֶת הַגְּדוֹלָה מִכָּל", הציונות, שלאחר מסע אל תוך בטנה הוא יכול להצהיר:

"אֲנִי עוֹבֵד בְּמַס הַהַכְנָסָה שֶׁל דַּפֵּי הַהִיסְטוֹרְיָה הַחֲסֵרִים לִי,

וְאֶת יָפְיָהּ שֶׁל אִשְׁתִּי לֹא קָנִיתִי בְּאֶרֶץ מֻכֶּרֶת, בַּמַּטְבְּעוֹת

גְּדוֹלִים, חַסְרֵי עֶרֶךְ,

אֶלָּא מָצָאתִי אוֹתוֹ בְּאַלְבּוֹם תְּמוּנוֹת יָשָׁן שֶׁל סָבָתִי

הָעִירָאקִית,
בִּדְמוּת אִמִּי, כְּשֶׁהָיְתָה צְעִירָה, לְבוּשָׁה בְּבִגְדֵּי הַכּוֹבֵשׁ

הָאֵירוֹפֶּאִי"[5]

("מסע אל תוך בטנה של הגנבת הגדולה מכל – 'הציונות' ",  עמ' 28)

לעיתים שירה באה בִמקום מעשים אחרים, בַמקום בו הַמעשים הַאחרים חסרים, והיא מנסה למלא את החלל שנפער במציאות. ואז היא עומדת מול או כנגד, בהתנגדות אשר אינה מוכנה להיוותר אילמת, ומצביעה על מקום הפצע: על חדירתה של המדינה אל תוך הזיכרון האישי והמשפחתי, אשר הותירה רקמת געגועים קרועה; על "מִשְׂרַד הַחִנּוּךְ הֶעָקָר", אשר נתן לאמו ולאביו של המשורר "חִנּוּךְ שֶׁל עֲבָדִים" (38, "יש מילים מכעיסות"); על ההחלטה ש"אַרְסִים ופְרֵחוֹת לֹא עוֹבְרִים / לְכִתָּה י'" אשר נשמעת באוטובוסים (43, "אלוהים לא מרחם על הארסים והפרחות"); על כך, שגם פנתר שחור יודע כי רק ב"עוֹד אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה תִּפֹּל / הַחוֹמָה"; ועל כך שהרצון "לְשַׁחְרֵר / אֶת הָאַחִים הַמִּזְרָחִיִּים מִן הַמַּסֵּכָה" לא מצליח (19, "הבעיה האשכנזית").

השירה היא מקום ההתנגשות, גם מול השירה האחרת, של ביאליק והומרוס, של דוד אבידן ונתן זך, אשר לא שאלו את הורי המשורר לשמם ולא שאלה אותו ואת דורו למצבם ורצונם, אבל גם מול ההיסטוריה, ההיסטוריה שהיא מקום ההפסד הגדול, ההיסטוריה אשר ניצחה את הוריו של המשורר ואת קהילת הוריו, ומאיימת לנצח אותו. ההיסטוריה בה"א הידיעה אשר מסרבת להעניק למי שאינו שותף בשלטון את הזכות לכתוב היסטוריה לעצמו, ומסרבת עד היום אפילו להעניק לו את הזכות לספר סיפור (בכנסת, בבית-הספר, בטלויזיה, בספרים, אבל גם ברחוב ובחלל הבית ובחלל הנפש).

בספרו הראשון, "מגמד הצלקות", שראה אור בשנת 2001, כשהיה שמואלוף בן 28, הופיע לקראת סופו של הספר שיר בשם "גלות מזרחית מקומית", אשר פנטז תמונות של יחסים מיניים בין תל-אביב וירושלים כמשל לתרבות הישראלית:

"…הָאֲפֵלָה תַּתְחִיל

לָשִׁיר בָּעֲרָבִית סִפְרוּתִית, שִׁירִים שֶׁל בִּיָאלִיק וְשֶׁל דָּרְווּישׁ בְּגִ'יבְּרִישׁ

מִתְמַזֵּג, וְאָז הַפְּלִיטִים יִוָּלְדוּ מִתּוֹךְ עֶרְוָתָם הַפְּתוּחָה שֶׁל הוֹרֵיהֶם,

בְּשִׁירַת מוֹלֶדֶת מוֹלֶדֶת מְחֻדֶּשֶׁת…

…גַּן עֵדֶן שׁוּב יִהְיֶה מִלָּה

גַּסָּה עִם הָמוֹן ח' וְעַיִן וִירוּשָׁלַיִם תִּגְמֹר רִאשׁוֹנָה בְּנַרְגִילָה מְשֻׁבַּחַת

בְּחָשִׁישׁ מָרוֹקָאִי בְּטַעַם וְרָדִים וְתֵל אָבִיב תִּגְמֹר מַהֵר אַחֲרֶיהָ בְּתֵה

מָתוֹק, מָלֵא שִׁיבָּה"                                

(עמ' 68)

שמואלוף מסמן חיפוש אחר פואטיקה מזרחית, פואטיקה שאינה מזרחית רק במובן הפוליטי, במחאתה על מצב חברתי-כלכלי-תרבותי, פואטיקה שאינה רק ציפוי דק של מאגר סמלים מצומצם של המזרח המצויים בתחום אוצר המילים המערבי, כגון המאכלים, הקללות, אלף לילה ולילה, העַרַאק, העוּד ואוּם-כּוּלְתוּם, פואטיקה מזרחית שאינה מתקשרת עם עצמה רק דרך ההוגים הפוסט-קולוניאליים מן העולם השלישי הפועלים במערב. שמואלוף שואל:

"מַדּוּעַ בְּרָכָה סֶרִי וַחֲבִיבָה פְּדָיָה לֹא נִפְגָּשׁוֹת

בְּעֶדְנָה אֶל מוּל תֵּבָה סְתוּמָה

מַדּוּעַ שֶׁנְהָב – שִׁטְרִית – שׁוֹחַט לֹא נִכְנָסִים לְחֻפַּת

שִׁירַת הַמִּזְרָחִיּוּת הַפְּזוּרָה עַל

רִצְפַּת הַדִּכּוּי כְּמוֹ כּוֹס שְׁבוּרָה

שֶׁכָּל חֲלָקֶיהָ נוֹצְצִים…"  

(עמ' 18, "ליצור אסתטיקה מזרחית")

שמואלוף שואף לאחד בין החלקים השונים של המזרחיות ולהכניסם תחת "חופת שירת המזרחִיוּת", אבל המזרחיות אולי אינה אחדות, והבקשה ליצור "אסתטיקה מזרחית" עדיין חזקה יותר מקיומה הממשי של אותה אסתטיקה, והרמזים הפזורים הדוקרים המכוונים אל אותה אסתטיקה הם זכוכיות שבורות, ואיך יפגשו שוב זכוכיות שבורות ליצור כוס שלמה.

בשיר פרוזאי המנוסח במקצב הסטיקרים הוא יוצא כנגד השימוש שנעשה בשואה ובזכרה כדי להסתיר, להחביא, להחניק ולהשתיק:

"אַל תְּסַפְּרוּ לִי עַל הַשּׁוֹאָה

בִּזְמַן שֶׁאַתֶּם מְעַנִּים אֶת הָעָם הַפָלַסְטִינִי הַכָּבוּשׁ…

אַל תְּסַפְּרוּ לִי עַל הַשּׁוֹאָה

וְתִנְהֲמוּ בְּמִגְרְשֵׁי הַכַּדּוּרֶגֶל, כְּמוֹ קוֹפִים, בְּרֶגַע

שֶׁשַּׂחְקָנִים אֶתְיוֹפִּים נוֹגְעִים בַּכַּדּוּר

אַל תְּסַפְּרוּ לִי עַל הַשּׁוֹאָה

וְתִקְרְאוּ לָרוּסִים מַסְרִיחִים וְלִנְשׁוֹתֵיהֶם זוֹנוֹת…

אַל תְּסַפְּרוּ לִי עַל הַשּׁוֹאָה

וְתִמְכְּרוּ נֶשֶׁק דּוֹרְסָנִי לְכָל דּוֹרֵשׁ

אַל תְּסַפְּרוּ לִי עַל הַשּׁוֹאָה

כִּי לֹא בִּשְׁבִיל הַמְּדִינָה הַזֹּאת הֵם מֵתוּ"

(עמ' 40, "חרושת הישראלִיוּת")

 

ד.

בשיר "וזה לא ציטוט, זה אות צורב על צווארי" מכריז שמואלוף על ההסתערות, ומכין אליה את קוראיו:

"הִגִּיעַ הַזְּמַן לוֹמַר הַדִּכּוּי לֹא הִסְתַּיֵּם

הָאֲדָמָה לֹא מִזְרָח-תִּיכוֹנִית

הַזַּעַם מְבַקֵּשׁ לִכְתֹּב שִׁיר אַנְאַלְפָבֵּיְתִי

שָׁחֹר מִתּוֹךְ מְחִילוֹת לְבָנוֹת

מִלִּים נִקְרָעוֹת בַּכֶּלֶא

קוּמוּ הִתְחַבְּרוּ לַמֶּרֶד בַּשָּׂפָה

אֲנַחְנוּ קַמְנוּ

בֵּין חָרְבוֹת הָאוֹתִיּוֹת הַגִּזְעָנִיּוֹת שֶׁהִקִּיפוּ אוֹתָנוּ

בְּמַעְבָּרוֹת לֹא מְנֻקָּדוֹת

אֲנַחְנוּ הָעֶבֶד וְהַשִּׁפְחָה שֶׁל הוֹמֵרוּס וּבְיָאלִיק

קוֹרְאִים מִזְרָחִית, כְּנֶגֶד וּמֵעֶבֶר, סוּג שֶׁל

אֶ פְ שָׁ ר וּ ת  שְׁ לִ י שִׁ י ת  לַ שִּׁ י רָ ה"

 (עמ' 7, "וזה לא ציטוט, זה אות צורב על צווארי")

אבל קשה לכתוב שירים אנאלפביתיים, ולמרות הרצון הבוער להכריז על אנאלפביתיות כנגד האותיות הגזעניות, בשיריו של שמואלוף בולטת הקריאה האקדמית בכתבי הוגים מזרחים כיהודה שנהב, אלה שוחט וסמי שלום-שטרית, וההיכרות עם פוקו ודרידה. אחד מניסיונותיו של שמואלוף להתרחק מן המזרחיות האקדמית נעשה דרך הכנסת העברית המזרחית הפופולרית, ודרך הכנסת השפה המזרחית האחות, הערבית המדברת על "שהידים" בטלויזיה, ואילו בבית "אִמָּא שֶׁלִּי מְדַבֶּרֶת עִם סָבָתִי בַּשָּׂפָה / הָעִירָקִית" (עמ' 35, "בין אום-כולתום לבין אמי"). אבל אין בכך כדי לפתור את הפיצול שבין האקדמיה לבית, ובין הרגע בו "שירה מזרחית דיברה על זהות", והרגע בו "זהות מזרחית כתבה שירה" (עמ' 23, "ערב שירה אשדודית, במרחב של סמי שלום שטרית"). כ"אקטיביסט שירה" (עמ' 17, "ברכת יום ההולדת של אקטיביסט שירה ידוע") ופעיל תרבותי, שמואלוף נמצא בין המקום המדבר על "זהות מזרחית" קיימת, אשר כותבת שירה ואשר יש לתבוע את כניסתה לתוכניות הלימוד הממלכתיות, לבין המקום המודע של ניסיון לכתוב זהות מזרחית חדשה דרך השירה.

אחד הפתרונות של שמואלוף למתח שבין הישן והחדש בזהות המזרחית (והשילוב ביניהם בפרוייקט "השבת עטרה ליושנה"), הוא בבניית שושלת משוררים מזרחיים, אשר מצד אחד שותפים בזיכרון העבר התרבותי המזרחי, ומצד שני מכוננים יחד את הזהות המזרחית החדשה בעמידתם כנגד המרכז הישראלי האנטי-מזרחי, בייצוג השתיקה וההשתקה בתוך המשפחה המזרחית הנשברת, בעיצוב מקומם בין הערביות ליהדות, בין המזרחיות לאשכנזיות, בין הדתיות למסורתיות ולחילוניות. השושלת הפואטית של מתי שמואלוף מתחילה במובן הזה בארז ביטון של "מנחה מרוקאית", וממשיכה דרך ברכה סרי, סמי שלום-שטרית (ודרכו השירה האמריקאית השחורה) ומואיז בן-הראש ("קינת המהגר").

שירתו של שמואלוף אינה עומדת לבדה, ואין היא מבקשת לעמוד לבדה, כיצירה בודדה, בשדה השירה. שמואלוף מבקש לשוחח עם השושלת הספרותית המזרחית הקודמת לו, ולהרגיל את הקהילה הספרותית הקיימת לקריאה באותה שושלת, ולקריאה בו כהמשכה של השושלת; שירתו מבקשת להיקרא על-ידי משוררים, ותיקים וצעירים, כדי להעניק להם כלים למחשבה מחודשת על השירה, וכדי לקדם את הניסיון של יצירת פואטיקה מזרחית חדשה-ישנה; ושירתו מבקשת להיות שותפה ביצירתה של קהילה מזרחית, פיוטית ופוליטית.

 

ה.

למעבר של שמואלוף לברלין בשנת 2013 הייתה השפעה מכרעת על יצירתו הפואטית והספרותית כמו גם על כתיבתו המסאית והאקטיביזם הספרותי שלו. העיסוק בתפישת הגלות קיבל משמעויות ופרשנויות חדשות, הגלות הפכה מסמל לדבר-מה ממשי, מוחשי ויומיומי. ההגירה לארץ חדשה, עם קשיי ההתאקלמות לשפה, לאקלים ולמערכת החברתית והתרבותית, עוררו משמעויות עמוקות יותר של גלות וזרות, הנוגעות לזהות היהודית והישראלית של שמואלוף לאור ההיסטוריה המסוכסכת והאלימה של גרמניה וברלין שבמרכזה ניצבת שאלת האחר, המהגר, הזר.

אם בראשית המאה העשרים הוצב היהודי כפרוטוטיפ של המהגר, חסר הלאום והשייכות הלשונית והטריטוריאלית, הגולה הנצחי והזר האולטימטיבי, בזמן ההגירה של שמואלוף לברלין היה זה המהגר המוסלמי שסומן כ"בעיה" של אירופה וגרמניה, כזר המאיים על הסדר החברתי והפוליטי. ההגירה של שמואלוף מתל אביב לברלין נמהלה בגלי ההגירה הגדולים של עשרות ומאות אלפים של פליטים, עקורים ומבקשי מקלט מסוריה, אפגניסטן ולוב ליבשת האירופית. הגירה זו הפכה מהר מאוד ל"שאלה המוסלמית" של אירופה, שהדהדה את ה"שאלה היהודית" שקדמה לה, תוך ניסיונות מרובים למנוע את כניסת הפליטים המוסלמים ליבשת, ולמנוע את התנועה שלהם למדינות מרכז ומערב אירופה.

המהגרים המוסלמים שהגיעו לגרמניה ולברלין עוררו מחדש את השיח הלאומני הגרמני, או שהעצימו שיח שמעולם לא נעלם, ובתוכו האיבה לזר, למהגר לפליט. מנגד, הדרכון ישראלי מקנה חסינות זמנית בגרמניה פוסט 1945, ואינו מקביל למצב הפליטות היהודי בעבר, או למצב הפליטות המוסלמי בהווה. המפגש הזה בין עבר להווה, בין ישראל לגרמניה, בין המזרחי והפליטים הערבים והמוסלמים, בין העברית לגרמנית ובין הגרמנית לערבית, היה מפגש מורכב ובו בזמן גם יצירתי. שמואלוף כתב במסגרות שונות על חווית ההגירה לברלין, על המפגשים עם הפליטים ומבקשי המקלט, ועל המפגש עם הגרמנים והשפה והתרבות הגרמנית. הוא כתב כיצד הפגישה עם המהגרים הסורים והאפגאניים שינה את התפיסה שלו לגבי המזרח והזהות המזרחית, וכיצד המפגש עם המצבות והעקבות של העבר היהודי עוררו את הרגישות הפוליטית והחברתית שלו.  

המעבר לגרמניה ארגן מחדש את התפישה המרחבית ביצירה של שמואלוף: הזיהוי של "הארץ" כרפרנס מרחבי-לאומי-לשוני מובהק ויחידני התחלף בתפישה דיאספורית של "ארץ" או "ארצות" המערערת על הזיהוי החד ערכי בין השפה העברית לארץ-ישראל. שינוי זה עולה ביצירה הפואטית שלו, בשיר "איפה זה חו"ל":

 

אֲנִי זוֹכֵר שֶׁהָיִיתִי מְחַכה לַחֲבֵרִים שֶׁלִּי שֶׁיַּחְזְרוּ

מִחוּץ לָאָרֶץ, כי לֹא הֶאֱמַנְתִּי שֶׁיֵּשׁ חוּץ מֵהָאָרֶץ הַזֹּאת

וּפִתְאוֹם, אֲנִי זֶה שֶׁגָּר בַּחוּץ.

אֲבָל אֲנִי, גָּר בָּאָרֶץ, בְּגֶרְמַנְיָה,

בְּחוּץ לָאָרֶץ אֵין אֶת הַמִּלָּה "חוּ"ל"

אֲנָשִׁים מִתְגַּלְגְּלִים חָפְשִׁי מִחוּץ, לַחוּץ,

מֵאֶרֶץ לְאֶרֶץ, מִשָּׂפָה לְשָׂפָה,

מִתְעוֹרְרִים, הָאֲנָשִׁים הַלֹּא נְכוֹנִים

בַּתְּקוּפָה הַלֹּא

נְכוֹנָה[6]

 

המעבר לברלין גם שינה את התפיסה של השפה העברית בכתיבה שלו. העברית שפועלת מחוץ ל"איבריה המתוקים", העברית אשר מתחברת מחדש לשורשיה הגלותיים, מתנתקת מהארץ שבתוכה עוצבה מחדש כחלק מפרויקט לאומי-קולוניאלי של חידוש ומחיקה, של יצירה המהולה בהחרבה של עולמות ומרחבים – המחיקה של הערבית והפלסטינים, המחיקה של השפות היהודיות המרובות, והדחיקה של התרבות המזרחית, של עולמות הגלות ושל העברית הדיאספורית, שאליה מבקש שמואלוף לחזור. במובנים אלו ובמובנים נוספים מתחבר שמואלוף בברלין לשפה הגלותית, שמערערת על החיבור החד ערכי בין שפה לטריטוריה, ובין דת, מוצא וזהות לאומית. בתהליך זה השפה העברית הופכת לשפת הגלות, ושמואלוף גם שותף לתהליך זה וגם מתבונן על התהליך הרחב שבו שבה היצירה הספרותית העברית בשנים האחרונות למציאות דיאספורית, גלותית, עולמית.  

השינויים הללו ניכרים בכתיבה המסאית של שמואלוף באופן כללי, ובחלק מהמסות המכונסות בספר זה באופן ספציפי. במסה "למי שייכת התרבות הישראלית-הגרמנית-הערבית" שמואלוף בוחן מחדש את גבולותיה של הזהות הגרמנית לאור החוויה שלו כמהגר ובתוך ההקשר הפוליטי והחברתי בו הוא פועל. הדיון על גבולותיה של התרבות הגרמנית מוביל אותו ליצירה של לאה גולדברג "אבדות" הממוקם בברלין. שמואלוף מתחבר לגולדברג דרך החוויה המשותפת של ההגירה לברלין. הסופרת העברית הקאנונית, שאת יצירתה הכיר רק דרך הפריזמה הציונית ובתוך ההקשר של הקאנון הספרותי העברי, מקבלת פרשנות שונה בתוך ההקשר הברלינאי הגלותי המשותף.  החיבור המחודש לסופרים עברים כגולדברג פותח גם את הצוהר לחיבור לספרות גלותית-דיאספורית ערבית באירופה:

"החיים באירופה לימדו אותי על כותבים שפעם הכרתי רק דרך הפריזמה הציונית, כמו גולדברג, ז׳בוטינסקי ואחרים. למדתי מתוכם גם על התרבות המקומית, ובאופן מסוים וחלקי קיבלתי חלק בתוך התרבות האירופית, גם כיוצר וגם כתושב. אך אחת המתנות הגדולות שגיליתי דווקא כאן, באקלים של צפון אירופה, עת העצים משילים את העלים למרבד זהוב, מרהיב ביופיו, היא הכותבים המזרח תיכוניים הגולים. בשבוע האחרון של חודש אוקטובר, אירגנתי ערב מיוחד במינו, שבו יוצרים יהודים־ערבים וערבים ממדינות ערב נפגשו כדי ליצור, לשוחח וליהנות ביחד. הסופרת הילה עמית עבאס ואנוכי, הופענו ביחד עם מרים ראשיד ממצרים, מוסא עבדולקאדיר מכורדיסטאן, מבאן יונס מכורדיסטאן, חסן אל-פאדל מסוריה, זהבה כלפה, ישראלית ממוצא לובי וגידי פרחי, ישראלי ממוצא ארגנטינאי־תורכי־ספרדי… קראנו לערב "יהודים וערבים מתחברים מחדש למזרח התיכון". האירוניה הגדולה היא שזה קורה דווקא בברלין; אותו מפגש שלא יכול להתרחש בישראל, אף שמצרים וסוריה קרובות לישראל יותר מגרמניה. ובכל זאת רצינו להשמיע את הקול היהודי-ערבי הייחודי, שמבטא היסטוריה יהודית של אלפי שנים במרחב הערבי"" (עמוד 179-178).

הפריזמה הדיאספורית החדשה-ישנה מעוררת תובנות חדשות ביחס לשאלת הספרות והזהות הלאומית, והזיקה בין תרבות לגיאוגרפיה לאומית ובין שפה לזהות:

"התרבות עבורי אינה סגורה עוד בחומות הלאומיות. היא פתוחה לכל עבר' כמו אוהלו של אברהם, הפתוח לארבעת כיווני אוויר. אני עדיין בדיאלוג עם התרבות הישראלית, דרך העברית, למרות שישראל לא מכירה בדיאספורה שלה, ומייחדת את הפרסים שהיא מעניקה לתושבי קבע בישראל. אני בדיאלוג מחודש עם אירופה לא מהצד האירופוצנטרי, או הביקורתי הפוסט קולוניאלי, אלא מוצא עצמי בדרכי לשייכות ולזהות מרובדת חדשה. דרך חדשה גם נפתחת מהצד הערבי בזהות שלי, וגם הוא חלוצי, דווקא בשל המפגש הנדיר, ללא חומות, של דגלי המזרח התיכון הקרועים שמסמלים גבולות לא אנושיים. מובן שהגדרת הזהות שלי לא מחייבת את התרבות הגרמנית, או האירופית, או הערבית והישראלית לקבל את האפשרות הייחודית להשתייך לכל כך הרבה מרחבים, כשבידי פספורט אחד" (עמוד 179).

 

ו.

 "למי שייכת התרבות הגרמנית בימינו? האם משורר יהודי או ישראלי הכותב בעברית שבורה, אנגלית שבורה וגרמנית שבורה, אחי במרחב הגרמנו-אוסטרו-שוויצרי, יכול להיקרא משורר גרמני, משורר אירופאי? האם לאה גולדברג ואמיר אשל ייכללו בתוכנית הלימודים הגרמנית כחלק מהפדגוגיה המקומית?" (עמ' 175-174) כותב מתי שמואלוף במסתו "למי שייכת התרבות הישראלית-הגרמנית-הערבית", ושואל על תכנית הלימודים הגרמנית שאלות ששאל בעבר על מקומה של המזרחיות בתוכנית הלימודים הישראלית.

שמואלוף ממקם את שאלותיו לגבי התרבות הגרמנית במקביל לשאלות לגבי התרבות הישראלית, העברית והיהודית: "למי שייכת התרבות? שהרי התרבות העברית כבר עברה תהליך דומה, כשקיבלה לתוכה כותבים פלסטינים שהחליטו לכתוב בעברית, או כותבים עיראקים יהודים שהחליטו לבגוד בערבית ולצאת לרומן ארוך עם העברית". הצבה זאת של השאלות יוצרת הדהוד בין המיקום של השאלות שהעלה שמואלוף בעבר, לגבי מקומם של מזרחים ופלסטינים בתרבות הישראלית, לבין השאלות שהוא מעלה בהווה, לגבי הדיאספורה המזרח-תיכונית בגרמניה, ובשתיהן תופסות היהדות והערביות מקום מרכזי. נרצה לסיים את המסה במילותיו של מתי שמואלוף עצמו, בשירו "אִישׁ בִּין יוּדֵן דִיכְטֵאר", המתיך שאלות אלו בעירוב שהוא יוצר בין עברית לגרמנית:

 

אִישׁ שְׁרַיְבֶּה הֶבְּרֵאִיש
אִישׁ כּוֹתֵב עִבְרִית.
דוּ פְרַאגְסְט וָארוּם שְׁרַיְבֶּה אִישׁ הֶבְּרֵאִיש אִין בֶּרְלִין
וַואלָה, לֹא יוֹדֵעַ.
אִישׁ קַאן נִישׁ שְׁרַיְבֶּן גוּט אִינְגְלִיז אוֹדֶר
נָטוּרְלִישׁ קַיְן גוּט דוֹיטְשְׁן
וַאֲנִי גֵּר בְּךָ.
אוּנְד וַאס דוּ דַנְקֶה, ווֹ אִיסְט דַיְן הֶרְץ, מִיט מַיְן וֶרְטֵה,
וְאֵיפֹה אַתָּה גָּר עַכְשָׁו בֵּין הַמִּלִּים הָאֵלּוּ?
אִישׁ בִּין אְין לָחְמָן, אִישׁ בִּין שְׁלֵאכְט יוּדֶן, אִימִיגְרַנְט, פוּן עִירַאק,
אִישׁ בִּין יוּדֶן, אוּנְד אִישׁ בִּין עַרַבִּישׁ.
וַאֲרוּם קַיְן פִילֶה הֶבְּרֵאִישׁ אִין דַיְן שְׁטָאדַט,
אַבֶּר סוֹ פִילֶה אַנְדְרֶה אִימִיגְרַנְט.
אִישׁ וַיְס,
אִישׁ וַיְס,
אוּנְד יֵיטס, יֶדֵן תַאג אִישׁ פְרַאגֶה, דַאס אִימֶר פְרַאגֶן,
אוּנְד דוּ זַאגְט, בִּיטֶה, וִיר קַאן טַאנְזֶן, אוּנְד נִישׁ פַארְגֶסֶן.
אֲבָל קָשֶׁה לִרְקֹד כְּשֶׁיֵּשׁ בְּתוֹךְ הַבֶּטֶן סֵפֶר תּוֹרָה בּוֹעֵר
וְלֹא אֻכַּל לִי.[7]

 

[1] "שירה בין שמואלוף לבין חזז", עמ' 25, "מה תרבותי בתרבות?".

[2] שמואלוף בספר זה, עמוד 146.

[3] "שירה בין שמואלוף לבין חזז", עמ' 45, "ההיסטוריון הנכון".

[4] "שירה בין שמואלוף לבין חזז", עמ' 30, "סיפור אור ירח".

[5] "שירה בין שמואלוף לבין חזז", עמ' 28, "מסע אל תוך בטנה של הגנבת הגדולה מכל – 'הציונות'".

[6] עברית מחוץ לאיבריה המתוקים, עמ' 20.

[7] עברית מחוץ לאיבריה המתוקים, פרדס, 2017, עמ' 21.

***

ֿ

 

עדי סקירות ספרים, 23.3.2020

 

פורסם על ידי Mati Shemoelof

Mati Shemoelof was born in 1972 in Haifa. He is a poet, editor, and writer. He graduated with honors from the University of Haifa where he studies Film and History. He has published seven poetry books so far. The last of these was published in Germany in 2019 in a bilingual edition "Baghdad | Haifa | Berlin", published by Aphorismha Verlag [Berlin]. His first article book “An eruption from the east: Re visiting the emergence of the Mizrahi artistic explosion and it's imprint on the Israeli cultural narrative 2006-2019“ was published on “Iton 77” publishers in Israel (2020).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: