עלייתו של אינטלקטואל לאומי

ההתמקמות של יעקב רבינוביץ בשדה הפובליציסטיקה בתקופה הראשונה של כתיבתו, 1904-1912


יעקב רבינוביץ. תמונה מתוך לקסיקון הספרות העברית החדשה

יעקב רבינוביץ נולד (12.10.1875) בוולקוביסק, אשר היתה שייכת לפולין ואח”כ לרוסיה הלבנה (בלארוס). אביו הרב ר’ אברהם אהרון היה תלמיד חכם ונפטר בדמי ימיו. אמו, חיה הדסה לבית וינוגרדסק, שלחה אותו להתחנך בבית סבו ר’ מאיר יונה. בין השנים 1904–1900 יצא לאוניברסיטה בעיר ברן שבשווייץ ושם עשה את צעדיו הראשונים בספרות. לימודיו באוניברסיטה בברן נבעו משתי סיבות: 1. ברוסיה אסור היה ליהודים ללמוד; 2. בברן היה אפשר להתקבל ללא בגרות לאוניברסיטה (בניגוד לאוניברסיטאות בגרמניה). התנועה של הסטודנטים היהודים כמו רבינוביץ, ממזרח אירופה למערב אירופה, היוותה חלק משלילת מרחב הקיום היהודי הישן.

הדבר הראשון מפרי עטו של רבינוביץ שראה אור בדפוס הוא מכתב בגרמנית שנדפס בביטאון הציוני-סוציאליסטי של ד”ר לנדאו “אידישער ארבעטער” בשנת 1899. ממכתבו לאחד העם (אשר גינזבורג) שישב באודיסה מ-20.4.1902 ניתן ללמוד שרבינוביץ שלח משוויץ מאמרים, רומאן וסיפורים עבור כתב-העת “השילוח” ואלה הוחזרו לו לתיקונים ולא ראו אור בכתובים. באיגרת לי. קלוזנר כותב רבינוביץ, כי סיפורים רבים נשארו אצלו בכתב-יד הואיל ולא היה מוכן לערוך בהם תיקונים ושינויים כדרישת העורכים.

רבינוביץ היה מה שבורדייה מכנה “אלו שמקרוב באו”, והכוונה לאותם שחקנים צעירים, שנוקטים באסטרטגיות של “הפיכה” עם כניסתם לשדה. רבינוביץ ביקש להכלל לשדה הספרותי והתרבותי הציוני והיה לו את ההביטוס (ההכרה של כללי המשחק האימננטיים, של מושאי המאבק וכד’ וכן את ההכרה בתוקפם) . יחד עם זאת רבינוביץ לא היה מוכן לקבל את כללי המשחק של השדה ודוגמא טובה לכך היא העובדה כי הוא דחה את השינויים בדברי הספרות שהוא שלח לכתב-העת “השילוח” בעריכת אחד-העם.

בתקופה הראשונה לפעילותו (1899-1910) עד עלייתו לארץ ישראל רבינוביץ מנהל דיאלוג מכתבים עם אישים מרכזיים בשדה התרבותי והפוליטי כחלק מהשיח הציוני: אחד העם, יוסף חיים ברנר, י. פורמן, יעקב פיכמן, דוד פרישמאן, שמעון הלקין ועוד. בנוסף רבינוביץ מפרסם מאמרים, סיפורים, אגדות, פיליטונים ושירים בבימות שונות. מתוך מעקב אחרי הפרסומים התרבותיים של רבינוביץ אנו למדים כי בתקופה הראשונה לפעילותו (1900-1910) היה מצויד בהון תרבותי מועט יותר וניסה לערער על גבולות השדה התרבותי בשיח הציוני. אך לאחר מספר שנים הוא קיבל עליו את חוקי השדה ובשל כך זכה לפרסם ב”השילוח” היוקרתי ואח”כ המשיך כמעט בכל שנה לפרסם בכתב-העת הנ”ל מאמר או סיפור.

רבינוביץ רכש נטיות שאיפשרו לתפקד בתוך השדה הספרותי והשדה התרבותי כחלק מהשיח הציוני. הוא השתמש באסטרטגיות שהיו מותאמות אובייקטיבית לאינטרסים שלו. מבלי שהוא תיכנן הוא יצר רשת של חברויות דווקא עם האישים שצברו הון רב בשדות הספרותיים והתרבותיים שאליהם הוא ביקש להתקבל. וכך במבט דיאכרוני אנו מבינים כי לרבינוביץ היה את ההביטוס לזהות את אלו אשר יהפכו לכמה מהאישים המרכזיים בתולדות הציונית כגון פרישמן וברנר.

במבט סינכרוני ההתפרשות הרבה של רבינוביץ בתוך השדה הספרותי והשדה התרבותי הקנו לו הון. אך חשוב לציין כי הון זה נצבר, לא רק בשל פעילותו התרבותית, אלא גם בשל פעילותו הרבה במחנה הפוליטי של אוסישקין באותה התקופה. רבינוניץ נע בין המחנה היוקרתי של אוסישקין וצבר הון פוליטי כאחד מהמרצים שלו, לבין היותו יוצר תרבות, אשר מפרסם בשדות פוליטיים ותרבותיים שונים הרחוקים מהערכים שאותם החזיק אוסישקין.

בתוך כך, המאבקים של רבינוביץ בשדה התרבותי והפוליטי מזכים אותו ביוקרה נוספת, כשחיים נחמן ביאליק וחיים יוסף ברנר – שחקנים מרכזיים בשדה התרבותי הופכים לסדרנים וכותבים על היצירה של רבינוביץ ביקורת (ביאליק, 1904); (ברנר, 1910). ברנר וביאליק, סוכני התיווך של השדה התרבותי, עזרו לקבוע את ההון הסימבולי של רבינוביץ ויצירתו.

בשנת 1904 רבינוביץ נוסע לרוסיה, ולא מסיים את לימודיו באוניברסיטת ברן ואולי בשל כך הוא לא התחבר ל”פרקציה הדמוקרטית”. “הפרקציה הדמוקרטית” היתה קבוצה קטנה ומלוכדת היטב של סטודנטים ומוסמכי אוניברסיטאות ממרכז ומערבה אירופה (לרוב גרמניות ושוויצריות), רובם יוצאי רוסיה, אשר היו חסידי הדמוקרטית הפוליטית בדמות הממשל הייצוגי על פי הדוגמה האנגלית או הצרפתית. רבינוביץ עובר לאודיסה, שהיוותה מרכז לתנועת “חיבת–ציון”. רבינוביץ היה חלק מהתפתחות של מרכזים תרבותיים במזרח אירופה. במרכזים אלו התפתחה קהילה אינטלקטואלית עברית בעיקר באודסה ובוורשה. הקהילה הזו הועתקה אט אט לארץ ישראל וחבריה ראו את עצמם כיזמים תרבותיים המחויבים לתחיית התרבות והשפה.

משנת 1905 ועד שנת 1910 שנת עלייתו לארץ ישראל עבד ב”וועד האודיסאי” והיה יד ימינו של אושיסקין. רבינוביץ היה בין הנואמים-התועמלנים המיוחדים שנשלחו לערי תחום המושב היהודי, מכיוון שעבד עם אוסישקין בוועד. קבוצה זו שנקראה “קבוצת אוסישקין”, או הקבוצה היקאטרינוסלאווית, משכה את סמכויותיה מהמרכז האוֹפראטיווי שנקבע עוד בחארקוב. רבינוביץ ביקר בארץ ישראל שלוש פעמים (1905, 1908, 1910) ושב לאירופה (תמיר-סמילנסקי, 1991: 29-30). רשמי המסע שלו לישראל בשנת 1905 נרשמו בכתב-העת השילוח (רבינוביץ, 1907); רשמי המסע שלו בארץ ישראל בשנת 1906 נרשמו בקונטרס האֶלמנט היהודי בארץ ישראל (רבינוביץ, 1906). רבינוביץ היה פעיל בהסתדרות הציונית ונבחר כציר לקונגרסים הציוניים. במהלך תקופה זו הוא גם פירסם מספר קונטרסים חשובים ביידיש.

בתקופה הראשונה לכתיבתו, בלשכת המודיעין של אוסישקין הוא יצר קונטרסים בשפה היידית ואלו הופצו במרחב המזרח אירופי והרוסי. מחקרים בנוגע להיווצרות תנועות לאומיות כלל–עולמיות מציינים שהשפה העממית (folk–language) נחשבת כפקטור הכרחי בבניית תנועות אלו. יחד עם זאת, באופן פרדוכסלי היידיש היתה שפת האם של רוב מחיי השפה העברית ומפיצי הלאומיות הציונית. היידיש הפיצה גם את הרעיונות של תנועות דתיות (כמו החסידים וספרות מוסר) וגם את הדוקטרינות של ההשכלה היהודית, הלאומיות והסוציאליזם. העברית, שפת הקודש הספרותית – לצדן של שפות אחרות – נאבקו ביניהן על בכורת השפה הלאומית של העם היהודי. אותו רעיון לאומי ציוני היה מבוסס בעצם על רעיון התחייה התרבותית הגרמנית הבלעדית של שפה אחת בלבד שפיתח הרדר.  היריבות המרה בין שתי השפות נוצרה משום שבתחילת המאה העשרים היידיש הגיעה למעמד שבו היא יכלה להוות אלטרנטיבה כשפה ספרותית וכשפת יומיום. הסברים אחרים לעמידה של היידיש, אל מול העברית קשורים להוקעה של תנועת “הבּוּנד” את הדבקות של הציונים בעברית, שלטענתם היתה חנוטה בספרים ולא היוותה חלק אורגני מהפרולטריון היהודי.

תנועת “פועלי ציון” נחלקו לשתי קבוצות: האחת, ראתה ביידיש כלשון הלאומית שלה והשניה כוננה את עצמה אל מול העברית. רוב ההיסטוריונים שתרמו להיסטוריה של חיבת ציון והתנועות הציוניות נמנעו להסתכל לתוך הקשר המורכב שבין התנועות ותרבות היידיש. כך נשלל מאיתנו הדיון כיצד הרעיון הלאומי המודרני התפשט ברוב הקהילות היהודיות דוברות היידיש אשר הידע שלהן בעברית וברוסית היה מוגבל. ידישיזם, כפי שמצביע על כך זלצר, מייצג את הניסיון האמיץ ביותר, על ידי חלק גדול של יהודים, כקבוצת לאום לגיטימית, להתעמת אל מול קבוצה יהודית לאומית אחרת, וזאת על רקע השינויים של המאה העשרים. ישנן מספר השערות מדוע ההיסטוריוגרפיה הציונית התעלמה מהמרכיב של השפה של היידיש בהפצת הלאומיות הציונית: א. היסטוריונים בחנו את התנועות בצורה רטרואקטיבית, באמצעות הפריזמה של הציונות המאוחרת שהתבססה על הקשר בין התנועות הציונות והשפה העברית; ב. “ספרי ההיסטוריה” הרשמיים אשר נכתבו על ידי אנשים שהשתתפו עצמם בבניית תנועת “חיבת ציון” התאימו את הסיפור לפריזמה של הציונות המאוחרת; ג. חוסר הידע של ההיסטוריוגרפיה הלאומית כנראה נבע מתוך המאמץ שלהם להציג את התנועה הציונית כ”מרד” של האליטה המשכילה כנגד הנתיבים “הגלותיים” של החיים.

רבינוביץ חוזר משוויץ לאודסה בכדי לכתוב ביידיש, מאמרים על התחיה הלאומית בשדה הציונות המעשית. רבינוביץ משתמש בידע שלו ושל הקבוצה היהודית אליה (המזרח-אירופית) הוא מתייחס, בכדי לקדם רעיונות שנוגדים את מעמד השפה הכתובה היידית. לכשנבקש לבחון מדוע נשכחה עבודתו של רבינוביץ בתוך ההקשר הציוני, למרות קירבתו לאוסישקין שהיה אחד מראשי הציונות נצטרך לזכור את היחס של הלאומיות הציונית לשפת היידיש (בהקשר של הקונטרסים). עד עבודה זו לא תורגמו הקונטרסים של רבינוביץ מיידיש לעברית. כך נמנעה האפשרות להביט בקשרים בינה לבין הגותו של אוסישקין ואחרים. יתרה מכך, העובדה כי רבינוביץ לא הצטרף ל”פרקציה הדמוקרטית”, או לתנועת “פועלי ציון” (בדומה לברוכוב שהיה עמיתו במחנה של אוסישקין) הביאה לכניסה (דווקא באמצעותו) של רעיונות דומים לשלהם (כי הוא היה שייך לשדה התרבותי שמתוכם הם יצאו) לתוך המחשבה הציונית. עם כניסתו לשדה הפוליטי הוא קיבל את כללי המשחק של השדה ובתוך כך שמר על ההנחות שעמדו במרכזו של השדה. אחת מהדוגמאות לשמירה על ההנחות שעמדו בתוך מרכזו של השדה בציונות המעשית הינה הדחייה של רבינוביץ את האופציות המהפכניות יותר ביחס לאקסקלוסיביות של העברית בתוך המחשבה הציונית למשל כמו עמדות לאומיות רב לשוניות ודמוקרטיות יותר.

יעקב רבינוביץ תִפקד כאינטלקטואל אשר השפיע על דעת הקהל כחלק ומהתפתחות של ספֵירה ציבורית בורגנית לאומית ציונית. הסובייקטים של דעת הקהל היו הפזורה היהודית ברוסיה ובאירופה. אך אלו לא נטו בהמוניהם אחר הרעיון הלאומי בדמות הפתרונות שהציע השיח הציוני ואף בשיא העלייה השנייה רוב היהודים המזרח-אירופים והרוסים היגרו מערבה. רבינוביץ, כמו אינטלקטואלים לאומיים אחרים, נטו לכתוב לקהל, שלעיתים לא היה קיים. הפרויקט הלאומי היה נטוע בחשיבה אתנו-לאומית. זו לא הפכה לאוניברסלית וציבורים שלמים בעם היהודי ובטריטוריה של ארץ ישראל נשארו מחוץ לשיח שלה. רבינוביץ, כאינטלקטואל לאומי ראה את הפרויקט הלאומי כאוניברסאלי, אך פעל תחת רעיון פרטיקולארי. המושג “ספֵירה בורגנית ציבורית” מכיל בתוכו התנגשות בין המושגים של בורגנות וציבורית (דמוקרטית). איך בורגנות יכולה לייצג, לתווך ול”דבר” בשם קהל המוכפפים לה. כך שבמאבק בין הלאומיות הציונית, לבין הרעיון הסוציאליסטי, הוכפף האחרון לפרימט הלאומי. הציונות ביקשה לנוע מאירופה אל בניית קולוניה / יישוב בארץ ישראל. התנועה שאיפיינה את הציונות לא היתה חד-כיוונית. בניית היישוב בארץ ישראל היה חלק מחזרה להיסטוריה קולוניאלית, פרוטנסטית ולמשפחת העמים האירופית. בכך הציונות לא יצרה התקדמות לכיוון מיסוד דמוקרטיה בורגנית, אלא דווקא ביקשה ליצור מודל שיאפשר חזרה מדומיינת אל תוך ההיסטוריה האירופית בכדי לתקן את הגוף היהודי המדומיין. התפתחות דעת-הקהל הציונית היתה פרויקט פטריכאלי ולא יכלה לתפוס את המתח בין המגדר לבין הלאומיות. רבינוביץ וכתיבתו זכתה לזכויות יתר בשל היותו גבר הנע במרחב גברי.

רבינוביץ הוא האינטלקטואל הלאומי “הצעיר” אשר מצטרף למחנה של אוסישקין אשר שולט בשדה הפוליטיקה הציונית כמנהיג יהודי רוסיה ומזרח-אירופה. אוסישקין הקיף את עצמו באינטלקטואלים ופעילים כדי להגדיל כוח מחנהו כגון לייב יפה, בר ברוכוב, חיים בוגרשוב, בן-ציון מוסינזון, יוסף ברגמן ועוד. רבינוביץ כותב את הקונטרסים שלו באותה עת שאוסישקין משגר אותו להרצות במקומות שונים שהיו חלק מהמרכזים – מקום מושבם של המורשים – ביניהם: יליסאווטגראד, חארקוב, קיוב, וילנה, אודיסה, קישיניוב, מינסק ווורשה. לפי הביוגרפיה של ברוכוב אנו למדים כי מקומות אלו היו משופעים בפעילים ציוניים, והם נשלחו לשם בכדי לעסוק בתעמולה אנטי-אוגנדיסטית ומאוחר יותר גם אנטי-טריטוריאליסטית. רבינוביץ מצטרף למחנה של אוסישקין וצובר עוצמה, יוקרה וכוח בשדה הציוני. רבינוביץ יוצר את חתימתו ודימויי על ידי פרפומ’נס של אינטלקטואל ציוני, כשהוא מצטרף להגנה והרחבת הקהל של שדה הציונות המעשית של אוסישקין.

השדה של הציונות המעשית קרא להתיישב באופן מעשי בארץ ישראל ושם במרכזו את ההיאחזות בטריטוריה הספיציפית של פלסטינה. בשדה ציונות המעשית היתה הן מודעות לצורך בהשגת מקסימום אדמות וקרקעות כבסיס הכרחי להתהוות של החברה או המדינה היהודית וכן ולעובדה שמשאב זה נמצא בבעלות אחרת. השדה של הציונות המעשית הפכה את ההיאחזות בקרקע לא רק למשאב כלכלי ופוליטי עבור יצירת הלאום הציוני, אלא גם למשאב סימבולי שסביבו יכלה להפריד את עצמה משדות אחרים בתוך הציונות: א. השדה של הציונות המדינית של הרצל – אחד המתחים שהתקיימו בתוך שדה זה היה העובדה שגם הרצל וגם נורדאו לא ראו באוגנדה את מטרתה הסופית של הציונות. אלא שנורדאו נחלץ לעזרתו של הרצל וטען שאוגנדה היא תחנת ביניים נחוצה, כמעין “מקלט לילה”; 2. השדה של הציונות הרוחנית של אחד העם – אחד העם טען כי מקלט בטוח בארץ ישראל יכול להיווצר רק עם מרכז קבוע לרוח ישראל, אשר הוא הרובד העמוק יותר של הפעילות הציונית. אחד העם סבר כי מדינה יהודית היא צורך אמיתי, אך הוא סבר כי היא פתרון בלתי מספיק, לא שלם. ולכן הוא הפריד בין הבעיה היהודית (לחץ, הגירה, פוגרמים ודיכוי) לבעיית היהדות (משבר המודרנה) וסבר כי התחיה הלאומית צריכה להציב לפניה מטרות נעלות מזו ויחד עם זו מטרתו הסופית היתה כאמור מדינה יהודית בארץ ישראל. אם כך, שלושת השדות השונים בתוך השדה הלאומי היהודי ראו באופק האוטופי של האומה היהודית את ארץ ישראל כמאיישת את הלאומיות היהודית כ”אדמת מולדת” /”בית מולדת” (אשר מתוכה ייולד הלאום הילידי). ההסכמה שנגעה לכל השחקנים בשדה הציוני היתה הקמת מדינה בארץ ישראל לפי ההחלטה בקונגרס בזל שנתקבלה בשוויץ בשנת 1897 ונוסחה על ידי מקס נורדאו: “מטרת הציונות היא ליצור לעם היהודי בית ונחלה (Heimstätte) בארץ ישראל, שיובטחו במשפט פומבי”. זו היתה אמנם המטרה המשותפת אבל עם זאת ברור שכל אחת מן העמדות בשדה הציוני העמידה בצורה שונה את מושאי המאבק שלה כדי להגדיר את עצמה כשונה מן העמדות האחרות.

בכל אחד מהקונטרסים מגן רבינוביץ על הרעיון של ציונות המעשית אל מול עמדות  אחרות הנאבקות על הבכורה בשדה הלאומי הציוני. רבינוביץ הופך את שדה הפעולה של הציונות המעשית למנגנון שליטה במחנה של אוסישקין. הווה אומר, הוא מנטרל את היכולת להתנגד של הכוחות האופוזיציוניים לתפיסות של אוסישקין.

רבינוביץ, מכיר בחשיבות הכוח שהוא וחבריו מביאים למחנה אוסישקין. במכתב לאוסישקין (30.1.1905) הוא מעריך את הופעת ברוכוב וכותב עליו שהוא מצא חן עד מאוד בעיני הקהל ושלדעתו הוא כוח גדול. אוסישקין למד מהאינטלקטואלים הצעירים. הוא השתמש במושגים שלהם כדי לכתוב את המסות שלו ולהקל על המתחים שנוצרו בין מחנהו למחנות אחרים. אוסישקין השתמש במונחים שפיתח רבינוביץ בקונטרס הראשון שלו, שפורסם לפני מות הרצל, כדי לכתוב את “הפרוגרמה שלנו”, הקונטרס שראה אור לאחר מות הרצל. במקרה של השדה הציוני – הניכוס והאינסטרומנטליזיציה היו בעצם כמה מהמחירים על ההון הסמלי שצבר רבינוביץ בהצטרפותו לאוסישקין. נראה שבהצטרפותו של רבינוביץ למחנה של הציונות המעשית הוא משנה את גבולות השדה ואף מערער עליהם.

רבינוביץ בשיאו היה למשנה של ברנר בארץ ישראל. הוא ערך, תירגם ופרסם ספרי שירה, פרוזה וכתבי עת. הוא היה לכוח המניע של כתב העת “הדים” ביחד עם אשר ברש. כתב העת הנ”ל נתן קול לכל דחויי מנגנוני התרבות של העלייה השנייה, כגון אסתר ראב, יצחק שמי, והמפורסם מכולם אברהם שלונסקי הצעיר.

** זהו קטע מתוך דוקטורט שלא הושלם, “מונוגרפיה על יעקב רבינוביץ כמבקר תרבות 1948-1910”, מנחה: פרופ’ חנן חבר, החוג לספרות, האוניברסיטה העברית. התפרסם לראשונה בסלונט.

פורסם על ידי Mati Shemoelof

Mati Shemoelof was born in 1972 in Haifa. He is a poet, editor, and writer. He graduated with honors from the University of Haifa where he studies Film and History. He has published seven poetry books so far. The last of these was published in Germany in 2019 in a bilingual edition "Baghdad | Haifa | Berlin", published by Aphorismha Verlag [Berlin]. His first article book “An eruption from the east: Re visiting the emergence of the Mizrahi artistic explosion and it's imprint on the Israeli cultural narrative 2006-2019“ was published on “Iton 77” publishers in Israel (2020).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: