ריאיון | בימי פוסט־ערספואטיקה

 

"שירה היא כלי סימבולי, ותפקידה להתריע על הבעיות. היא לא יוצרת אותן". גלעד מאירי משוחח עימי על שירה מזרחית

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות | 01.07.20 | 

 

מרים כבסה, שלושה בניינים, שמן על פשתן, 2019. מתוך התערוכה "הגוף המכני", מוזיאון בר־דוד, ברעם (אוצר: אבי איפרגן)

 

לאחרונה ראה אור ספר מאמרים פרי עטך, "ממזרח יתפרץ הר געש" (ספרי עתון 77, 2020), שעוסק בשירה מזרחית. האם בעקבות מחקרך אתה יכול לנסח הגדרה תמציתית משלך לפואטיקה של שירה מזרחית, מבחינת מאפייני תוכן וצורה?

באסופת המאמרים אני חוקר את השירה המזרחית של שלוש משוררות ירושלמיות: מירי בן שמחון ז"ל, ברכה סרי ז"ל ואמירה הס, שתיבדל לחיים ארוכים. קשה לי מאוד למצוא הגדרה מקיפה שנוגעת למאפיינים של תוכן וצורה. השירה המזרחית היא קודם כול סוג של תודעה. מבחינת התכנים והנושאים יש כמובן מקום למרכיב הביוגרפי. למשל, את הכתיבה של ברכה סרי אי אפשר לנתק מהפמיניזם היהודי התימני של תחילת המאה בתימן. מירי בן שמחון רוצה להכניס לשירה את סירי הקוסקוס של סבתה. ואמירה הס כותבת באופן עמוק ביותר על הגאולה האבודה של הקהילה העיראקית בישראל.

האם ניתן לטעון ששירה מזרחית היא לעומתית, אלטרנטיבה לפואטיקה מנוגדת?

בהחלט. אני מציע בספר אופוזיציה מוחלטת לתוכנית הלימודים הישראלית שבה למדתי, הן בתוכן הן בצורה. בתוכן – למשל שילוב התרבות העיראקית הנשקפת מהשירה של אמירה הס לצד זו הנשקפת מהשירה העברית, ובצורה – באמצעות ההתכתבות של ארז ביטון עם הפיוטים של רבי דויד בוזגלו, שמחייה מסורות פואטיות עתיקות יומין של יהדות מרוקו, שרגליהן נטועות בהלכה.

באופן כללי אין זיקות בין שירה ישראלית בכלל ושירה מזרחית בפרט לשירה ערבית. מה המשמעות של זה?

לדעתי יש לזה משמעות פוליטית, חברתית ולאומית. החיים בישראל הם דו־לאומיים דה פקטו, מכוח התקיימותם במרחב המזרח־התיכוני. עם זאת, הבחירה התרבותית, החינוכית והזהותית עדיין לא מיצתה את הפוטנציאל הנפלא הגלום בכך. המוזיקה המזרחית, שגם לה ייחדתי מאמר, עושה זאת. אפשר לראות שהרבה כניסות לסרטוני יוטיוב של שירים מזרחיים מקורן בעולם הערבי. והרבה מהמוזיקה הערבית נכנסת לשירים מזרחיים ומעוברתת בהם. דודו טסה מחדש את העיראקית של סמיח ודאוד אל כוויתי, כמו כל צעיר עיראקי שעושה ניסויים ברוק ובמוזיקה אלקטרונית עם מסורת מוזיקלית מהעבר. ואם נחזור לשירה, החזון שלי הוא שנלמד את השירה של מחמוד דרוויש לצד השירה של חביבה פדיה, רוני סומק ואחרים; נלמד על ההשפעה האדירה של דרוויש על השירה העברית ולא נפנה אליה את הגב.

אתה טוען בכמה מקומות בספר שהשירה המזרחית דוכאה באופן גזעני, אבל אתה לא מפרט מהו אופי הדיכוי. היות שמדובר בתחום רחב מאוד – מחקר ספרות, תוכניות לימודים, ביקורות, פרסים, ועוד – האם תוכל להתעכב על כמה ביטויים של קיפוח בתחום שלטעמי הוא המכריע, כי בלעדיו אין שירה מזרחית: הוצאת ספרים?

זה נושא רחב שצריך לייחד לו דוקטורטים ומחקרים רבים, אבל אתן לך כמה דוגמאות. ברכה סרי פרסמה אך ורק ספר אחד בהוצאה ספרים שאינה ההוצאה שהיא הקימה, לימים. זה היה הספר פרה אדומה, ולמרות חשיבותו הוא יצא בשנת 1970 בהוצאה קטנה ושולית בשם "ברירות", הוצאה שהקימו בקי ברנשטיין ושלמה סבירסקי. זה היה ניסיון של סרי להתכתב עם השמאל הרדיקלי, אחרי שהעדה התימנית הוקיעה והחרימה אותה בעקבות ההצגה קריעה, המבוססת על סיפור קצר פרי עטה. אחר כך הקימה את הוצאת "האור הגנוז" והוציאה בה את שאר ספריה. היצירה של סרי זוכה להכרה רק לאחרונה, ועד כה פורסם על יצירתה קובץ מאמרים אחד, בסוד ברכה: יצירתה של ברכה סרי (כרמל, 2013; ערכה הנרייט דהאן כלב; ובקובץ זה גם מאמרי על שירת השוטטות של סרי). למה סרי לא מצאה הוצאת ספרים לשיריה? לשמחתי לפני מותה היא זכתה בפרס ראש הממשלה ליצירה וגם הופיעה בסרט הדוקומנטרי המלכה חנטרישה של ישראלה שאער מעודד, שזכה ב־2009 בפרס הסרט התיעודי ע"ש ויקי שירן בפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים, רחובות.

דוגמה נוספת היא מירי בן שמחון, ששנים רבות לא זכתה לספר שיכנס את כל כתביה. כל שירות המשוררים והמשוררות האשכנזים של תקופתה נאגדו בספר שכזה. בסך הכול היא פרסמה ארבעה ספרים. קציעה עלון קיבלה על עצמה את הפרויקט החשוב, ובשנת 2018 הוציאה את כל כתביה, רק האויר בחוץ שגיא, בהוצאת גמא.

דוגמה אחרונה היא הוצאת בימת קדם, שהוקמה ב־1986. ההוצאה שמה לה למטרה להוציא לאור ספרים שנדחו בהוצאות מרכזיות, וכך זכינו לקרוא את ספריהם של אלה שוחט, יצחק גורמזאנו גורן, שמעון בלס ואחרים. עם ההכרה בתרבות המזרחית ותרומתה לספרות העברית, חזרו הסופרים להוצאות מרכזיות. בין השאר ראינו את שמעון בלס זוכה להכרה מלאה, וספריו יצאו מחדש בהוצאת הקיבוץ המאוחד, בסדרת "כבשה שחורה" בעריכת חנן חבר, עם אחרית דבר ומאמרים אקדמיים שהעידו על תרומתו של בלס לספרות העברית.

יש הטוענים שהשירה המזרחית תרמה לעליית מפלס הגזענות בישראל. מדוע הם טוענים זאת?

הרבה אנשים פוחדים לדבר על המתח האתני ועל מנגנוני הזיהוי האתניים בישראל. הם חושבים שאם נכתוב על הפערים האתניים, הגזענות, הפערים הכלכליים, התרבותיים וכד' – אזי ניצור שירה גזענית. אני חושב בדיוק להפך. לשירה יש תפקיד חשוב ביותר במתן קול לתהליכים האלה, לפערים האלה, שמתקיימים גם בימינו. בשנות האלפיים דחפנו את השירה והתרבות המזרחית למרכז, באמצעות כתיבה מרובה, בז'אנרים שונים. הייתי בין העורכים של האסופה תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית (עם עובד, 2007), לצד ניר ברעם ונפתלי שם טוב, והגדרנו בה את הזהות של הדור השלישי המזרחי – ומאז רק נפתחו עוד שערים. מובן שההצלחה האדירה של ערספואטיקה נתנה לפתע נראות לשירה המזרחית בבמות מרכזיות. אולי הנראות הזאת הפחידה את האנשים והם חשבו שהשירה היא גזענית. אבל שירה היא כלי סימבולי, ותפקידה להתריע על הבעיות. היא לא יוצרת אותן.

למיטב ידיעתי, רוב ואולי כל הפרסים הספרותיים בישראל הם על שם אשכנזים, או במימונם. למה הקהילה המזרחית לא יוזמת פרסים ספרותיים? יש הרבה יזמים מזרחים בתחומי הדת והספורט, אבל לא בספרות. למה יש נתק בין בעלי ההון המזרחים לעולם הספרות בכלל, והספרות המזרחית בפרט?

יש פרס אחד שיזמה הקהילה המזרחית, הוא מוענק במסגרת פסטיבל "ליבי במזרח" שיזמה שולה קשת, מייסדת תנועת "אחותי", עם עוד פעילים ופעילות מזרחים. הפרסים שעליהם אתה שואל אותי, כמו פרס ברנר, פרס ברנשטיין, פרס אשכול ועוד, הם פרסים שיש להם גם גיבוי ממשלתי או תרבותי־ממסדי, ועל הממסד לחשוב מחדש על הגדרות היסוד שלו ולסייע בייסוד מערכת רב־אתנית ורב־תרבותית.

לגבי הנתק, זאת שאלה מורכבת. נוצרים קשרים לפעמים, למשל האחים דרעי, שהם מפיקים עתירי ממון, שתורמים רבות לקולנוע הישראלי. תשובה אחת לנתק הזה יכולה להיות, שככל שאדם מזרחי מתקדם במעמד שלו הוא רוצה לעבור אסימלציה מלאה לאליטה האשכנזית ולהתנתק משורשיו.

מתחילת המילניום בערך אנחנו עדים לייצוג מרכזי למשוררים ממוצא מזרחי בעמדות מפתח ספרותיות. מה הסיבות לזה?

יש לזה תשובה אחת: דורות על דורות של פעילות ופעילים שכבו על הגדר כדי לפתוח את הדלתות. ואלו לא רק דלתות חומריות, אלא גם דלתות רוחניות וזהותיות. אליהו אלישר בספריו ובפעילות שלו; כתבי עת כמו אפיקים בעריכת יוסף דחוח הלוי, שנפטר לאחרונה, הד המזרח ועוד; המרד בוואדי סאליב, הפנתרים השחורים, תנועת האוהלים, תנועת צ"ח, הקשת הדמוקרטית המזרחית, תנועת אחותי ועוד יוזמות – כל אלה, בשלל דרכים – שליחת מכתבים, ארגון הפגנות, הגשת עתירות, פרסום יצירות – עוררו דיונים מרתקים על זהות מזרחית ודחפו יוצרים לצאת מהארון המזרחי. זהו מרחב שלם שהשתחרר מכבליו. לעיתים זה קרה גם בלי לבקש מהצד השני להכיר בכל זה. אל תשכח שהמזרחים הם כחצי מהאוכלוסייה בישראל, ומה שאתה רואה באמנות זה ניסיון לתקן שנים של הדרה.

בראשית דרכה של מירי רגב היא זכתה לחיבוק חם מנציגים רבים בקרב הקהילה הספרותית המזרחית, אולם לאחר זמן הקולות הללו נדמו. האם חל שינוי בתודעה של הקהילה ביחס אליה, ואם כן, למה אין מחאה נגדה ונגד המדיניות שלה?

אני לא כל כך רוצה לדון בזה, ולמען האמת, כפי שאתה יודע אני בשנים האחרונות מתגורר מחוץ לישראל ולא מודע לכל שאלות העומק. אבל אני חושב שמירי רגב בעצמה אשמה בכך. היה סוג של רצון לתיקון חברתי עמוק, אבל עם הזמן אנשים הבינו שהיא מנצלת את הנרטיב המזרחי ורוכבת עליו, רק כדי לקדם את העמדות הגזעניות שלה ושל ממשלתה ולתמוך בהמשך שלטונו של חשוד בפלילים (היום כבר נאשם). דבר שלא ציינת בשאלתך הוא הדרך הגזענית שבה ביקרו אותה. הגזענות של האליטה האשכנזית הייתה כל כך מוגזמת, שחלק לא קטן מהקהילה המזרחית לא הסכים להשתתף בחגיגה. יש דרך לבקר את המדיניות שלה, ואני מאלו שמבקרים אותה, ואף השתתפתי בדיון על כך בניו יורק טיימס. אסור לבקר את המדיניות שלה בדרכים גזעניות. ואם תעשה זאת, תדע שלא תקבל את התמיכה של הקהילה המזרחית. כיום לדעתי גם רבים מהקהילה המזרחית מבקרים אותה, תראה למשל את הביקורת של עו"ד ברק כהן, ואחרים.

אפשר לסמן ארבע תחנות בהתפתחות השירה המזרחית הישראלית. השתיים הראשונות בשלהי המאה הקודמת: פריצת הדרך של משוררים תימנים בשנות החמישים וראשית שנות השישים, ואחר כך ספרי הביכורים של ביטון וסומק (1976) והופעתו של כתב העת "אפיריון" (1981). השתיים האחרונות בתחילת המאה הנוכחית: הופעתו של כתב העת "הכיוון מזרח" (2000), ואחר כך ערספואטיקה (2013). איפה אנחנו נמצאים כיום, ב־2020, ולאן אנחנו ממשיכים?

היום אנחנו נמצאים בתקופה שאולי אפשר לקרוא לה "פוסט־ערספואטיקה", שיש בה מכלול של יצירה מזרחית, ששמה במרכז את ערספואטיקה ומתכתבת איתה. עוד לא ראינו כתבי עת ספרותיים מרכזיים או אתרים ספרותיים מרכזיים שיקבלו על עצמם את הייצוג של הפעולה הזאת, ואולי כבר לא צריך אותם כי התודעה הגיעה למקומות חלומיים כמו התוכנית "פעם בשבוע עם תם אהרון" בערוץ כאן 11 או התרגום הנפלא של זהר אלמקייס לבין העולם וביני של טא-נהסי קואטס. אמנם כתב העת הכיוון מזרח ממשיך לפרסם יצירות במרץ, אבל אין לו תהודה בתרבות הישראלית. אני עוקב אחריו והוא עושה עבודה נפלאה. העתיד יוביל למקום חדש, שבו תודעה מזרחית לא תישאר רק בידי המזרחים, אלא תהפוך לתודעה כללית, כך שגם אשכנזים יוכלו לבצע מוזיקה מזרחית, או לכתוב שירה מזרחית. עתיד היברדי, שעוזב את הקטגוריות הבינאריות, ומרוב הצפה של רנסנס מגיע עד המנהיגות – אל תשכח שעד היום כל ראשי הממשלה היו אשכנזים; עתיד שבו בראשות הממשלה יוכלו לעמוד מזרח/ית או פלסטיני/ת.

 

מתי שמואלוף, משורר, עורך וסופר. פרסם עד כה שבעה ספרי שירה – האחרון בהם: "בגדד | חיפה | ברלין", מהדורה דו־לשונית שיצאה בגרמניה ובישראל (אפורסימא, 2019) – וכן אסופת סיפורים קצרים: "מקלחת של חושך וסיפורים נוספים" (זמורה־ביתן, 2014). ייסד את קבוצות השירה "גרילה תרבות" ו"החאפלה הפואטית" וכעת חבר ב־Anu אנו نحن: Jews and Arabs Writing in Berlin.
ד"ר גלעד מאירי, משורר, סופר וחוקר, מייסד שותף של מקום לשירה וביה"ס לאמנויות המילה בירושלים. פרסם עד כה שישה ספרי שירה, האחרון בהם: "סונט בגט" (מקום לשירה בשיתוף עמדה, 2019). לאחרונה ראה אור ספרו "פופואטיקה: מאמרים ומסות, 2006–2018", וכן "גאווין יוארט: מבחר שירים", בתרגומו (שניהם בהוצאת מקום לשירה בשיתוף עמדה, 2020).
מתי שמואלוף, "ממזרח יתפרץ הר געש", ספרי עתון 77, 2020.

פורסם על ידי Mati Shemoelof

Mati Shemoelof was born in 1972 in Haifa. He is a poet, editor, and writer. He graduated with honors from the University of Haifa where he studies Film and History. He has published seven poetry books so far. The last of these was published in Germany in 2019 in a bilingual edition "Baghdad | Haifa | Berlin", published by Aphorismha Verlag [Berlin]. His first article book “An eruption from the east: Re visiting the emergence of the Mizrahi artistic explosion and it's imprint on the Israeli cultural narrative 2006-2019“ was published on “Iton 77” publishers in Israel (2020).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: