ברלין המזרחית: "ממזרח יתפרץ הר געש"

קראתי את הרשימה שפורסמה ב"ספרים הארץ" ואני במבוכה. האם היה עלי לזנוח את כתיבתי האקדמית בכדי לייצר כתיבה מזרחית שתענה על דרישות המבקר. נו שויין.

הרשימה שפורסמה על ספר המאמרים שלי "ממזרח יתפרץ הר געש" בספרים – הארץ. נכתב על ידי אריאל קרס.

בספרו החדש, המאגד רשימות ומאמרים שפירסם בשנים האחרונות, מנתח המשורר, שחי בגרמניה, סרטים ישראליים, שירים, יצירות אמנות וספרים ומבקש מקוראיו להכיר בניואנסים של המזרחיות. אלא שכתיבתו מסורבלת ולא נגישה, והיא עמוסה תיוגים ומחנאות.

כשהיינו ילדים בקיבוץ היה עלינו לעמוד בשורה של משימות לקראת בר המצווה. חלק מהמטלות היו אישיות, חלקן משפחתיות ואחרות נועדו לביצוע עם חברים. היו משימות שהותאמו לתחומי העניין שלנו, ואחרות היו בתחומים שלא התנסינו בהם — כמו, למשל, "הכרת צורת חיים אחרת", אם אני זוכר נכון את הניסוח הקיבוצי. את המשימה האחרונה אני זוכר לא רע, למרות העשורים שחלפו מאז. צורת החיים האחרת שהיה עלינו להכיר התגלמה באנשים שנקראו אז "בני עדות המזרח" וגרו בעיירת הפיתוח הסמוכה לקיבוץ. לא היה כמעט קשר בין שני היישובים, והמפגש עם משפחת אבוטבול המסורתית־דתית היה בשבילי אירוע מכונן: היכרות עם אנשים שאורח חייהם, האוכל, הלבוש, הבית והטעם — כל אלה היו שונים לגמרי מהחיים בקיבוץ.היתה זו התוודעות ליקום מקביל, עולם נסתר, זר, מסקרן, אפילו מעט מפחיד, שלא הכרתי, ולו תרבות ותפישת חיים אחרות.

"ממזרח יתפרץ הר געש", ספרו של המשורר והאקטיביסט מתי שמואלוף, המאגד מסות ומאמרים שפירסם בבמות שונות בשנים האחרונות, מנתח את "התודעה המזרחית" האחרת הזאת. הכתיבה של שמואלוף גדושה בלהט ופאתוס, מלאת כעס, תשוקה להיסטוריה ותחושת שליחות — וניכר כי העניינים שבהם הוא עוסק הם בנפשו. עמם נמנים, בין היתר, "המהפכה המזרחית", שירים של ארז ביטון, אמירה הס, רוני סומק ומירי בן־שמחון, הקולנוע הדוקומנטרי של סמי שלום שטרית וישראלה שאער־מעודד, האמנות של אלי פטל ויוסף ששון צמח, כתיבתה של רונית מטלון וסרטים שהביאו קולות "מזרחיים" חדשים לזמנם כמו "הגונב מגנב פטור" מ–1977, שביים זאב רווח, או "מתחת לאף" מ–1982, שביים יעקב גולדווסר. שמואלוף הוא איש של מאבקים חברתיים. הוא מזדהה ומזוהה עם המאבק המזרחי ומשווה אותו למאבקים של הפלסטינים, מעמד הפועלים, השחורים בארצות הברית וכן הלאה. ואולם, מי שקורא את כתביו נתקל כבר בהתחלה במכשול: השפה האקדמית־ביקורתית ששמואלוף משתמש בה בכל מאמריו. זוהי שפת ההיפר־אינטלקטואלים: נוקשה ומנוכרת, מלאת מונחולוגיה והנחות מקדימות, שאינן נהירות לקורא ההדיוט. זו חולשתו העיקרית של הספר. הקוראים, גם הנמרצים שבהם, שאינם מתמצאים בשירה מזרחית או הגות מזרחית ושואפים להיחשף אליהן וללמוד עליהן, יתקשו לצלוח את כתיבתו של שמואלוף, שאינה שונה מחיבורים של אקדמאים רבים, שמתקשים לכתוב — אולי מכיוון שאינם מסוגלים, אולי מתוך רצון להרשים — ב"שפה של בני אדם"."מה שמעניין ומשעשע הוא שסטודנטים ומרצים צעירים מאמצים באופן אוטומטי את לשון הדיבור והכתיבה" (של השיח האקדמי, א"ק), כותבים תמר ועוז אלמוג בספרם "כל שקרי האקדמיה", שביקורת עליו מאת עמרי הרצוג התפרסמה בשבוע שעבר במוסף "ספרים". "אפשר לזהות את הטקסטים הללו כמעט מיד על פי השפה הפתלתלה והמתייפייפת, הציטוטים והאזכורים של אותם הוגי דעות… והשימוש האינטנסיבי במלים טיפוסיות כגון: נרטיב, קולוניאליזם, הזרה, הכלה, הדרה, רפלקציה, הגמוניה, אג'נדה, האחר, קבוצה מוחלשת, מיעוטים, ילידים, סובייקט, אובייקט, פרדיגמה, פרקטיקה, ביקורתי, אדפטציה, רפלקסיביות, אפיסטמולוגיה, מדומיין".כתוצאה מהשימוש בז'רגון הלעוס הזה, שאותו מאמץ שמואלוף משום מה, הספר תובע מאמץ רב ומיותר מהקוראים. ייתכן ששמואלוף רואה מעלה כלשהי בכתיבה מעורפלת ובלתי נגישה, אולם מבחינת הקהל הרחב, זו מגרעת. בניגוד לשנות ההתבגרות בקיבוץ, אז חששתי ממפגש עם "האחר", הרי שהפעם ניגשתי לספרו של שמואלוף עם הרבה רצון טוב ללמוד ולהחכים, אולי אפילו להזדהות עמו. ואולם, הכתיבה היבשושית, הגנרית והמכנית של שמואלוף לא קירבה אותי אל גיבורי ספרו, אלא דווקא הרחיקה אותי מהם.במבט לאחור, היציאה של שמואלוף לגלות מתבקשת: בכתיבתו על זהות, לאומיות ופליטות יש זעקה ורצון עז להימלט מהגטו הישראלי ומהישראליות.

הנה דוגמה מתוך המאמר הראשון בספר, "שקיעה כהה", העוסק בשירו היפה של המשורר ארז ביטון "בשעה של שקיעה" ("בשעה של שקיעה / בארץ ישראל / אבי היה חושף / את זרועו ואומר: / מן המרפק ולמעלה / כל הבהיר והמנוקה / ומן המרפק ולמטה / עד לשורש האצבעות / כל המוכהה / והצרוב / והלקוי / והנפקע. / ואני אומר לו: / לבך אולי בשמים / אבל פניך בקרקע / ואתה אבא / אתה אבא / מקועקע"). שמואלוף כותב: "בחרתי בשיר 'בשעה של שקיעה' כדי לדבר על אותו גוף חברתי קטוע איברים. שיר זה הוא דוגמה לעובדה שאנו מדברים על גופנו כמייצרים וכמיוצרים אל מול הגוף החברתי. אנו מטמיעים את האובדן המשותף בין הגופים השונים בקבלת קעקועי השיח הקטוע והמצומצם על גופנו". לדבריו, "עם זאת, גם אם הדיון עוסק רק בגוף אחד, קטוע איברים ויחידני — עדיין ניתן להשתמש בו כתשתית אלגורית, מטפורית או מטונימית לגוף החברתי… אצל ביטון המצב הפרשני מעוצב בתוך המתח שנוצר בין הקורא/ת לבין השיר, אותו מתח סובייקטיבי שנוצר בין האיבר לבין הדמיון הסובייקטיבי על הגוף החסר".ייתכן שכל זה נכון ומדויק, אולם המתח היחיד שנוצר בקריאת שורות אלה היה קשור לשאלה אם אצליח להגיע לסוף הפסקה בלי לאבד את שמואלוף לחלוטין. לא הצלחתי. זוהי רק דוגמה אחת מרבות אחרות המפוזרות בכל המאמרים בספר. איני טוען שאסור לכתוב כך על שירה, אלא רק מציין שכתיבה כזאת לא תגרום לי לרצות להכיר לעומק את שירתו של ביטון, וזהו, כאמור, המאמר הראשון בספר — אז למה להקשות על הקוראים? כתיבה על שירה יכולה להיות נגישה ומענגת, כמו בביקורות וברשימות של מנחם בן, שנמנע במכוון מלהשתמש בשפה אקדמית.בנוסף, יש גם לא מעט יוצרים ויוצרות, בהם סמי מיכאל, אלי עמיר, רונית מטלון, רינו צרור, ויקי שירן, יהודה שנהב, קציעה עלון, אלמוג בהר, אורלי קסטל־בלום, דורית רביניאן, חנה אזולאי־הספרי, רונית אלקבץ, יאיר אסולין, אלי אליהו, סמי ברדוגו, קבוצת "ערס פואטיקה", דוד עדיקא, שולה קשת, יוסף־ז'וזף דדון ועוד רבים אחרים, שהתייחסו לסוגיות דומות — פוליטיקה של זהויות, מזרחיות, קיפוח, פריפריה ושסעים חברתיים — בשירה, בפרוזה, באקדמיה, בעיתונות, באמנות ובקולנוע והצליחו להרחיב את האופקים, להיות פרובוקטיביים לעתים ולאתגר תוך שמירה על שפה בהירה ושווה לכל נפש.

הספר של שמואלוף משקף את הבעיה והכתיבה של השמאל בשנים האחרונות. לשמאל יש פתרונות טובים לבעיות הבוערות של ישראל, אולם השיח התרבותי והפוליטי שלו מדולדל, מוקצן, חד־ממדי וטעון במין זעם אינפנטילי, קטנוני ומתלונן. הסיבה לכך נעוצה כנראה בפוליטיקה של הזהויות, והמאמרים בספר נכתבו ברוחה. כתיבתו של שמואלוף עמוסה בתיוגים ובמחנאות עדתית. הוא נהנה, כך נראה, ללבות את האש ולעודד את הקטטות בין אשכנזים למזרחים, בין קיבוצניקים לתושבי עיירות פיתוח, בין פריבילגים לפריפריאלים — בכל מחיר, גם על חשבון איכות טיעוניו. כך, למשל, במאמר מעניין על הסרט "מתחת לאף" ניתנים הסברים אפשריים לשמה של דמות השוטר הרע, "גולדי": "רמז לשמה של גולדה", "כינוי לתודעה 'האשכנזית' המבקשת לשמר את המבנה הפוליטי של חלוקת המשאבים מלשון גולד" או סימן ל"סלידה הגזענית 'הלבנה' מהמזרחים"; במאמר על "הגונב מגנב פטור" נטען שהסרט "מאיין את הלגיטימיות של האליטה הציונית־אשכנזית", ובשעה שזאב רווח מתחפש לשחקן שמגלם את אידי אמין הוא בעצם "מתענג התענגות חתרנית על סיפוק היצר הקולוניאלי של ישראל ושל המערב". אני מחפש את הזהות האישית שלי בשיטת התיוג והסיווג שלו: אני פריבילגי, הגמוני ומדכא כי אני מגיע מקיבוץ ואני אשכנזי, אבל אולי אני בעצם גם מקופח ומדוכא מכיוון שאני בן של מהגרים מהפריפריה, או שמא עצם הקשר הידוע לשמצה לקיבוץ מבטל קטלוגים אחרים. השיפוט של הסוגיות העולות בספר לפי קריטריונים צרים שכאלה משטח ומרדד אותן, והרושם שמתקבל הוא שלשמואלוף יש תשוקה ואנרגיה להיכנס בכל אחד שנראה לו הגמוני, מדכא או פריבילגי — ועל זה אפשר רק לקנא בו. תשוקה זו באה לידי ביטוי, למשל, בפרק בשם "השגחה מחדש על 'החופש המבוהל' — קריאה בשיר 'קראקס' ליעקב ביטון". השיר מתאפיין בשנאת המדינה, הציונות והקיבוצים, ונראה ששמואלוף מוצא כאן שלל רב בשעה שהוא מספר כי ביטון "מדגיש את ההישענות הציונית ה'טהורה' על הלאומיות הגרמנית ועל סמליה החקלאיים: 'חקלאות ויזמות חלוצית / מתחילות כולן בפלדיום, נעל עבודה / דגם מקוצר / למגפיים / של הימלר'". איני מבקר שירה, אז אניח להשוואה הנואלת שיוצר המשורר בין נעלי העבודה של החקלאים־קיבוצניקים למגפיים של הימלר, המוציא לפועל של "הפתרון הסופי". אשאל רק מדוע שמואלוף מעניק לגיטימציה להשוואה מרושעת שכזאת. עמדה זו מעוררת תחושה קשה בנוגע לאופן המחשבה שלו ותפישת המזרחיות שלו. ייתכן שבשיח סביבו, הקבלה בין קיבוצניקים לנאצים היא עניין שבשגרה, אבל הניסיונות להסביר עד כמה היא מופרכת אפילו אינם מצחיקים או מגוחכים, אלא בעיקר מעוררים פיהוק. ובכל זאת: אפילו לאשכנזיות ההגמונית, המדירה וכל שאר הממבו־ג'מבו הביקורתי־אקדמי־אינטלקטואלי הזה, יש פנים רבות. שמואלוף מבקש שנכיר את המזרחיות לפרטי פרטיה ונכבד אותה, אבל חוטא בהכללות גסות, ולעתים מופרכות, כשזה מגיע ל"מדינת אשכנז". הוא מעודד רב־תרבותיות, אבל בלי התרבות של האשכנזים, הפריבילגים ההגמונים. אפשר לצפות ממי שדורש מקוראיו להכיר בניואנסים של המזרחיות להתייחס באותה צורה לאשכנזיות. לעומת זאת, שמואלוף במיטבו במאמר "הרהורים על מחאה ומוזיקה מזרחית". השפה האקדמית הגנרית ממאמרים אחרים בספר כמעט נעלמת כאן. הניתוח של התפתחות והשתלבות המוזיקה המכונה "מזרחית" מקום המדינה במוזיקה ה"ישראלית" מעניין ומעורר מחשבה. הוא דן בהשתקה, בהדרה ובאפליה ממושכות, שאפשר בהחלט להכיר בנכונותן ולהזדהות עם הכאב והזעם המצטברים שהן עוררו. ואולם, כשהוא מנסה לבדוק "הסברים ל'שתיקה', כביכול, של המוזיקה המזרחית אל מול המצב החברתי־כלכלי־פוליטי המידרדר של המזרחים בישראל בפרט ושל המדינה בכלל", הוא מתקשה למצוא כאלה. אפשר להעלות על הדעת כמה השערות לכך: בהנחה שמשבר הקורונה יחלוף מתישהו בקרוב, אולי המצב החברתי־כלכלי־פוליטי של המזרחים בפרט והמדינה בכלל אינו ממש מידרדר, אלא דווקא הולך ומשתפר; אולי מי ששר על קיפוח, הדרה, הגמוניה ודיכוי אינו זוכה לפופולריות, ולכן זה רק עניין של כסף ופרנסה; ואולי המוזיקה המזרחית הפופולרית, שהשתנתה ונהפכה בשנים שחלפו מאז כתיבת המאמר ב–2006 למזוהה יותר ויותר עם פופ גנרי־גלובלי, סטטי, בנאלי וסתמי, אינה באמת מתעניינת בסוגיות חברתיות, כלכליות או פוליטיות. הן לא מביאות רייטינג ולא מגיעות למיליוני צפיות ביוטיוב. אולי יוצרי המוזיקה המכונה מזרחית מרגישים שהם כבר חלק כה אינטגרלי מהמוזיקה הישראלית, עד שאינם חשים כל דחף לצאת נגדה או לאתגר אותה. אולי אין להם הצורך המהותי "להשמיע דעות פוליטיות חתרניות, להשוות ערכים ולקבל משמעות לחיים בישראל", ששמואלוף דורש מהם. שמואלוף בוודאי יקרא לכך ניכור, הפנמה של דיכוי והשתכנזות. אחרים ידברו על רב־תרבותיות, קבלה והשתלבות.

בסוף הספר יש התייחסויות לגלותו של שמואלוף. הוא עזב את ישראל, כך מצוין באחרית הדבר שכתבו יובל עברי ואלמוג בהר, ב–2013 ומבלה את עתותיו בברלין — כחלק מקהילת הישראלים הברלינאים והיצירה העברית בעיר (הכוללת, למשל, את כתב העת "מכאן ואילך" ותרגומים של שירה ופרוזה מגרמנית לעברית). ההקשר האירוני הזה, שאינו גלוי מיד לעין למי שאינו מודע לפרט הביוגרפי הזה, עשוי להביא את הקוראים לחשוב מחדש על הספר. במבט לאחור, היציאה של שמואלוף לגלות מתבקשת: בכתיבתו על זהות, לאומיות, גלות ופליטות יש זעקה ורצון עז להימלט מהגטו הישראלי ומהישראליות. בזעקה זו יש הרבה סימני קריאה, אולם כשסיימתי לקרוא את ספרו המעניין, העמוס והבעייתי נותרתי עם לא מעט סימני שאלה: האם באמת "ממזרח יתפרץ הר געש"? האם הגירה, לברלין למשל, מאזנת את הנפש המסוכסכת ופותרת מחלוקות? האם ייתכן שלתודעה מזרחית חזקה ולוחמנית אין מקום בישראל? האם עדיף לחיות בגרמניה, במולדתו של הימלר?

פורסם על ידי Mati Shemoelof

Mati Shemoelof was born in 1972 in Haifa. He is a poet, editor, and writer. He graduated with honors from the University of Haifa where he studies Film and History. He has published seven poetry books so far. The last of these was published in Germany in 2019 in a bilingual edition "Baghdad | Haifa | Berlin", published by Aphorismha Verlag [Berlin]. His first article book “An eruption from the east: Re visiting the emergence of the Mizrahi artistic explosion and it's imprint on the Israeli cultural narrative 2006-2019“ was published on “Iton 77” publishers in Israel (2020).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: