בדרכו הכוחנית, 'הצל' הכניס עוד קול מזרחי לדיון על זיכרון השואה

זגוגיות חנות מנופצות לאחר ליל הבדולח. מאחור ניתן לראות גרפיטי של צלב קרס. צולם ב-10 בנובמבר 1938
Unknown author / Public domain wikipedia

הראפר ופעיל הימין הקיצוני יואב אליאסי ('הצל') ביקר בקריאה פשטנית את "ללא כותרת" (2010), הציור של יעקב מישורי, משום שמצא בתוכה את המילים "מוות ליהודים" כתובות בצורה מהופכת והאשים את המרכז הרפואי "מדיקה", שם הוצגה היצירה, באנטישמיות. העבודה מנציחה את עדותה של אמו של מישורי מליל הבדולח, ברחובות העיר שבה גדלה בצפון גרמניה. אלפי מעריצי הצל התקשרו למרכז הרפואי ואחרי לחץ כבד, המרכז הודיע שיסיר את היצירה מהקיר.

על פניו יש פה כמה רבדים של מאבק, שצוינו גם בפוסט של הצל, וגם בכתבות בתקשורת: מאבק אישי של 'הצל' ביעקב מישורי שנשוי לליסה פרץ, עורכת בכירה בעיתון "הארץ", כמו גם מאבק פוליטי של הימין הקיצוני ביצירות האמנות של אמנים שמאלניים, שמהדהדים גם את המאבק של קבוצות מזרחיות ימניות קיצוניות אחרות, דוגמת לה פמיליה, בפעילים המזוהים אצלם כאשכנזים ברחוב, כחלק מאידיאולוגיית ההסתה של ממשלת נתניהו.

"כשמשתיקים את הקול של האבוקה השביעית של בית ספר קדמה, מגיעים לבסוף לקול מזרחי שמצמצם את המרחב הציבורי ומשתיק קולות אחרים." בתמונה: מייסד בית ספר קדמה, פרופ' סמי שלום שטרית. מקור התמונה: ויקיפדיה Prof. Sami Shalom Chetrit / CC BY-SA

אני מבקש להציע זווית אחרת לדיון, והיא נוכחותו של הקול המזרחי בדיון על זיכרון השואה. במשך עשרות שנים היה מונופול אשכנזי על הדרך בה זוכרים את השואה בישראל. סוגיית הזיקה בין המזרחים לשואה היא  תסביך עמוק שדורש בירור מחקרי מקיף. חנה יבלונקה, למשל, ביקשה לתאר במחקרה את הנרטיב ההיסטורי של הדרת המזרחים משיח השואה ואת הניסיון, מאז שנות השמונים, לקרבם אל הישראליות באמצעות זיכרון שואה. ואכן, החל מאמצע שנות התשעים , התובעים את זיכרון השואה והופכים אותו לחלק מיצירתם. ניתן לזהות בשנים האחרונות התעוררות ייחודית בקרב יוצרים מזרחים בעלי זיקה ביוגרפית לשואה, דוגמת לאה איני ב"ורד הלבנון", ויוסי סוכרי ב"בנגאזי-ברגן-בלזן", התובעים את חלקם של משפחתם ובני קהילתם בזיכרון השואה ההיסטורי והממסדי. התהליך הזה התחיל עוד קודם עם האלבום "אפר ואבק" של יהודה פוליקר משנת 1988, שהדהד לזיכרון השואה של יהודי יוון, או דודי מעיין המרוקאי שהעלה ב-1991 את ההצגה החתרנית והחדשנית "ארבייט מאכט פריי מיטויטלנד אירופה".

בתשובה של המרכז הרפואי "מדיקל" לאליאסי נאמר: "הציור שהוצג במסדרונות בית החולים צויר לזכר קורבנות השואה ומטרתו אחת – הצגת תקומתו ונצחונו של העם היהודי לאחר מלחמת העולם השניה. האומן, בן לניצולת שואה, מעביר ביצירתו את עוצמת העם היהודי ותחושותיה של אימו מליל הבדולח. הדרך שבה הוצגה היצירה ברשת היא הפוכה לחלוטין וצר לנו על כך. 

התשובה של "מדיקל", כמו גם התקשורת, מפספסת את הנקודה המרכזית שעומדת כאן והוא זיכרון השואה. זיכרון השואה אצל האמן והצייר יעקב מישורי כולל את הפשיזם, כלומר הוא כולל את הכותרת "מוות ליהודים" כשהיא הפוכה (כפי שראו יהודי גרמניה מתוך חנויותיהם את הכתובות הפשיסטיות בליל הבדולח). לא בכדי נבחרה היצירה הזו; יעקב מישורי נחשב לאמן מוביל בתוך הסצינה האמנותית הישראלית וקולו הופך לקול מאז'ורי כבן לניצולי שואה. אך ישנה קריאה נוספת בפרשה הזו.

'הצל' לא רוצה לראות את הכיתוב הפשיסטי בתוך היצירה. הוא מבקש לזכור בדרך אחרת את השואה. הוא רוצה לזכור אותה מבלי הנצחת המילים הפשיסטיות של "מוות ליהודים", כלומר תפיסת זיכרון השואה שלו שונה לגמרי מתפיסת השואה של מישורי. אליאסי מבקש לזכור את השואה בצורה ש"מטהרת" את האלימות הנאצית מתוכה. אמנם הוא אינו מציין מה הוא רוצה לראות, אך הוא מציין מה הוא אינו רוצה לראות. הוא אפילו קורא למקום "אנטישמי" כי הוא מציג את היצירה. לדעתו, ההכלה של האלימות הנאצית בתוך היצירה, כחלק מקתרזיס, לא יכולה להיקרא בצורה המורכבת הזאת, אלא רק בצורה הפשטנית של קבלת האלימות הנאצית לתוך המקום. יצוין שכלל לא בטוח שאליאסי היה מודע לעובדה שהיצירה עוסקת בזיכרון השואה כשהכריז נגדה מלחמה, אבל גם אם לא היה מודע לכך תחילה, הרי שהוא לא חזר בו מהדברים גם אחרי שהדבר הובהר לו היטב.

האם ניתן לראות את ביקורתו של אליאסי כקול מזרחי נוסף בתוך המלחמה על עיצוב הזיכרון השואה? דווקא בימים שבהם חברי "לה פמיליה" נשלחים להרביץ למפגינים שמאלנים, מבקש 'הצל' לעצב את זיכרון השואה מבלי לזכור את האלימות עצמה. חשוב לשאול את השאלה – למה? האם מפני שה"מוות ליהודים" מזכיר לו יותר מדי את כתובות ה"מוות לערבים" שמציפים את המרחב הישראלי?

נכון שדרכו של 'הצל' להשמיע את קולו היא דרך אלימה ומשתיקה. נכון שאליאסי ידוע בשנים של רדיפה נגד מיעוטים כמו מבקשי המקלט, פלסטינים, שמאלנים ועוד. יחד עם זאת, האם זיכרון השואה הוא זיכרון אחד? האם אין עוד קולות שיכולים לדרוש ולעצב את זיכרון השואה מתוך ההזדהות הטוטאלית שלהם עם הקורבנות? האם המרחב הציבורי לא פתוח לדיאלוג?

נניח שהצל היה פונה בצורה לא אלימה למכון הרפואי ודורש להשמיע את קולו. האם לא נכון להקשיב? ב"מדיקל" לא חיכו למחאה עניינית והורידו את היצירה. כלומר הם קיבלו את האפשרות של קול מזרחי ימני קיצוני להכריע כיצד אפשר לזכור את השואה. אם יוצרים כמו לאה איני או יוסי סוכרי כבר מצאו דרכם להרחיב את זיכרון השואה בצורה מינורית, אז כנראה שבתקופה שלנו שבה הלהבות הלאומניות בוערות והרחוב הישראלי אלים כלפי אפשרות של מחאה, הקולות החדשים – לא מרוסנים ומלאים באלימות – מגיעים דווקא מהימין הקיצוני המזרחי ודורשים את מקומם בעיצוב זיכרון השואה.

ראוי להזכיר בהקשר הזה את בית ספר קדמה, מיסודם של ד"ר סמי שלום שטרית ופעילים אחרים, שביקש לקחת חלק בשיח זיכרון השואה על ידי הדלקת אבוקה שביעית בטקס יום השואה, לזכר כל קורבנות הנאצים. אקט זה הדגיש את ההיבט האוניברסלי של הטקס והיתה בו משום קריאת תיגר הן על תביעת המדינה למונופול של ייצוג ערכים אוניברסליים, והן על הדימוי המזרחי שביקש הממסד לקבע. כלומר היו אלו דווקא המזרחים הרדיקליים השמאליים בתחילת שנות התשעים שביקשו למתוח את גבולות זיכרון השואה בישראל, בתוך מערכת החינוך הישראלית, ולהפוך אותו לאוניברסלי. בתגובה, בית ספר קדמה בתל אביב זכה לקיתונות של בוז ורדיפה ממסדית עד שסגר את שעריו.

הדרישה האלימה של 'הצל' להשתתף בעיצוב המרחב הציבורי בכלל וזיכרון השואה בפרט באמצעות צנזורה מראה שהאלימות חדרה גם למרחב הציבורי וגם למרחב האמנותי. בתוך המרחב האלים הזה, גם האלימות של הרחוב הימני הקיצוני המזרחי לא יכולה להופיע מרוסנת בתור בקשה אינטלקטואלית לעצב את המרחב הציבורי והמרחב האמנותי. היא מגיעה בצורה אלימה, ואנשים שיוצאים נגדה שוכחים שיש כאן מרחב דמוקרטי, בו מותר לאוכלוסיות שונות לנסות ולעצב את המרחב הציבורי והאמנותי. שכל היסוד של הדמוקרטיה שלנו היא יצירת דיאלוג. באותה מידה המרכז הרפואי יכול היה לדחות את הבקשה של הצל ומעריציו. כך מתפתח השיח.

הבעיה, כמובן, היא שאליאסי לא מבקש באמת דיאלוג, או כניסה לשיח הזהויות בעיצוב זיכרון השואה; הוא מבקש להשתיק את האמנים השמאלנים, שלא יתערבו במרחב שהוא מדמיין. המרחב שהוא מדמיין הוא של קול סמכותני שהוא יהודי לאומני, אנטי פלסטיני, אנטי מהגרים, אנטי שמאלנים. ואולי כשמשתיקים את הקול של האבוקה השביעית של בית ספר קדמה, מגיעים לבסוף לקול מזרחי שמצמצם את המרחב הציבורי והאמנותי, ומשתיק את הקולות האחרים, דווקא בגלל שיוכם הפוליטי.

תודה לד"ר נפתלי שם טוב בחידוד כמה טענות, אך האחריות למאמר נשארת עלי.

המאמר התפרסם לראשונה בשיחה מקומית.

פורסם על ידי Mati Shemoelof

Mati Shemoelof was born in 1972 in Haifa. He is a poet, editor, and writer. He graduated with honors from the University of Haifa where he studies Film and History. He has published seven poetry books so far. The last of these was published in Germany in 2019 in a bilingual edition "Baghdad | Haifa | Berlin", published by Aphorismha Verlag [Berlin]. His first article book “An eruption from the east: Re visiting the emergence of the Mizrahi artistic explosion and it's imprint on the Israeli cultural narrative 2006-2019“ was published on “Iton 77” publishers in Israel (2020).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: