הספר "שירה בין חזז לבין שמואלוף" חזר למדפים

שמח לבשר כי הספר השירה השני שלי "בין שמואלוף לבין חזז" חזר לפרינט. חברים דחקו בי להשתמש בטכנולוגיות החדשות של אמזון ולהחזיר את הספר לחיים. אז הסכמתי ועכשיו אני עובד על העלאת ספרים נוספים לרכישה.

הספר בפרס קרן תרבות חיפה וגם בפרס אח"י. שירים מתוכו התפרסמו בעשרות אסופות. הנה כמה מהביקורות הנפלאות שנכתבו על הספר הכי פאנק שיכולתי לכתוב:

 


1. עמרי הרצוג ב"הארץ:
הקריאה בספר שיריו השני של מתי שמואלוף אינה קלה, משום שמבעד לדפיו נשקפים זעם נוקשה ומתריס. שמואלוף כותב: "אנחנו העבד והשפחה של הו מרוס וביאליק / קוראים מזרחית, כנגד ומעבר, סוג של / אפשרות שלישית לשירה". אלו הערות על אודות דיכוי, ואל מול הקשב שמציעות המלים, הן הופכת למניפסט נסער שמתנער לחלוטין ובמודע מעקרונות פואטיים ומנקודות התייחסות פואטיות. אולם שמואלוף, צעיר ממוצא עיראקי, נמנע מיצירה של אלטרנטיווה לשונית שתהיה "אפשרות שלישית", שאינה ציונית-לאומית או אירופית. השפה העברית לוכדת אותו בתוכה, מדברת בשמו ומלבה את זעמו; שיריו מצהירים על כך, שפוליטיקת השירה המזרחית מחייבת אותו לנהוג בתחבולות תמרון, שישחררו אותו מלשון שהגזענות טבועה בה.

 

אולם שמואלוף אינו פנוי להתחקות אחר תחבולות כאלו, ועצם המטלה מקוממת אותו. הוא מקונן על בעלותו שמעולם לא התקיימה על העברית: "בערב השירה ביקשו ממני להיות תרבותי / לספר מדוע הגעתי לשירה / מבלי לספר על מלחמת המילים / מבלי לשזור את חרוזי הגזענות / כמו לארגן ערב אגרוף ולשבת בזירה / קשור עיוור".


הכתיבה של שמואלוף אינה מתנצלת, כשהוא חורג בעקביות מכל נקודות האיזון הקולקטיוויות-הלאומיות. תחת הכותרת "שימו לב, שימו לב מה קורה על רכבת השפה שלנו", הוא עושה רשימת מצאי של סימני ערביותו בשפה: "ערבי מסריח, אל תאכל כמו ערבי, מה התלבשת כמו ערבי, ערבי טוב הוא ערבי מת, מות לערבים". קל לדחות את העמדה שלו בתנועת ההתנגדות השגורה, למשל כשהוא כותב בשיר "חרושת הישראליות": "אל תספרו לי על השואה / ותדחו את כניסת הזהות המזרחית לתכניות הלימוד הממלכתיות". אולם דחייה כזאת תהיה טעות. עלבון שותת ובלתי מעובד אינו מצע ליצירתה של שירה גדולה, אולם הוא מונח בספר, על מיציו ועל לשדו, כתביעה להקשבה; הקשבה לקולות שלובשים נפח וגוף בשנים האחרונות, ומשמעותם מצטברת במרחב החברתי והספרותי.


הביקורת פורסמה ב-31.03.2006 בעיתון "הארץ"


2. אלמוג בהר ויובל עברי באחרית דבר לספר המאמרים שלי:
למתי שמואלוף יש תשוקה לְהיסטוריה, לַהיסטוריה הַאחרת שתיכתב כנגד ספרי ההיסטוריה של משרד החינוך ותכיל גם את משפחות שמואלוף וחזז, את יהודֵי עיראק, סוריה ופרס, את המזרחים בארץ בני הדור השלישי, ואת סיפור המרד שלהם ושלו. היסטוריה שאם לא יכתבו אותה ההיסטוריונים אזי יכתבו אותה המשוררים, בשירי התנגדות להיסטוריונים ואחיזה בזיכרון כמחאה. שמואלוף מודיע לקוראיו על תיקון שהוא עורך דרך השירים, תיקון שהוא פנימי למשפחה אך קשור בשל כך בקשרים עמוקים למצב הישראלי, עד שהוא כמעט נוגע למצב המדיני: "הַיּוֹם אֲנִי מְלַקֵּט אֶת חֲרוּזֵי הַהִיסְטוֹרְיָה שֶׁל אֲבוֹתַי / רָחוֹק מֵחֲנֻיּוֹת הַתַּכְשִׁיטִים הַמְּקוֹמִיּוֹת / וְאוֹסֵף אֶת אַבְנֵי הַחֵן שֶׁל הַזִּכָּרוֹן, שֶׁצָּלְלוּ לְאִבּוּד / בְּאוֹקְיָנוֹס הַבּוּשָׁה" ("באמת", עמ' 11).
הזיכרונות שהיו פעם אבני חן, והיום כבר אינם נמכרים בחנויות התכשיטים של המקום הזה, אבדו ויש ללקט אותם חרוז חרוז. מתוך הליקוט מתגלות תמונות ראשונות של העבר:
"בְּמַבָּט יָשִׁיר אֶל הַצַּלָּקוֹת שֶׁל הַהִיסְטוֹרְיָה
אֲנִי מְגַלֶּה שֶׁהַפְּצָעִים לֹא הִגְלִידוּ
רַק הַצְּעָקוֹת הֻשְׁתְּקוּ
וְהָאֲסִירִים עֲדַיִן יוֹשְׁבִים וּמְחַכִּים
שֶׁהַהִיסְטוֹרְיוֹן הַנָּכוֹן יָבוֹא וְיָאִיר
אֶת אֲגַמֵּי הַדְּמָעוֹת שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא"[3]
("ההיסטוריון הנכון", עמ' 45)


כפי שהצעקות מודיעות כי יש מי שצועק או לפחות צעק, ההשתקה מגלה כי יש מי שהשתיק, הצלקות מגלות כי יש מי שפצע, האסירים מגלים כי יש מי שאסר, וההיסטוריון הנכון חושף את אלפי ההיסטוריונים ה"לא-נכונים". ההיסטוריה שנגנבה, שנעלמה, שבלעדיה אי-אפשר לכתוב שירה גדולה, מאלצת לכתוב שירה כמחאה, מול הגנבים, ולא מול עצמנו, ולא מול עברנו ולא מול עתידנו. אבל השירה מאפשרת גם את החזרה פנימה אל המשפחה כאלטרנטיבה להיסטוריונים החיצוניים:
"וְגַם אִם דַּרְכִּי לְבַגְדָד נֶהֶרְסָה,
וְלַמְרוֹת שֶׁאֵינֶנִּי דּוֹבֵר אֶת הַשָּׂפָה,
עַכְשָׁו אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁחַיַּי הֵם חֲתִיכַת חֲשֵׁכָה שֶׁל הִיסְטוֹרְיָה
הַתְּלוּיָהעַל וָו, סִפּוּר אוֹר יָרֵחַ שֶׁל סָבָתִי"[4]
("סיפור אור ירח", 30)


שמואלוף בספרו מהסס אל מי לפנות: אל בני-המשפחה, אל בני הקהילה המזרחית המתגבשת (להם הוא מבקש לומר: "אַתֶּם אַחַי מֵהָרֶגַע שֶׁלֹּא הָיָה לָכֶם", עמ' 19, "הבעיה האשכנזית"), או אל המדכאים, ובתוכם מי ששמואלוף מגדיר כ"גַּנֶּבֶת הַגְּדוֹלָה מִכָּל", הציונות, שלאחר מסע אל תוך בטנה הוא יכול להצהיר:
"אֲנִי עוֹבֵד בְּמַס הַהַכְנָסָה שֶׁל דַּפֵּי הַהִיסְטוֹרְיָה הַחֲסֵרִים לִי,
וְאֶת יָפְיָהּ שֶׁל אִשְׁתִּי לֹא קָנִיתִי בְּאֶרֶץ מֻכֶּרֶת, בַּמַּטְבְּעוֹת
גְּדוֹלִים, חַסְרֵי עֶרֶךְ,
אֶלָּא מָצָאתִי אוֹתוֹ בְּאַלְבּוֹם תְּמוּנוֹת יָשָׁן שֶׁל סָבָתִי
הָעִירָאקִית,בִּדְמוּת אִמִּי, כְּשֶׁהָיְתָה צְעִירָה, לְבוּשָׁה בְּבִגְדֵּי הַכּוֹבֵשׁ
הָאֵירוֹפֶּאִי"[5] ("מסע אל תוך בטנה של הגנבת הגדולה מכל – 'הציונות' ",  עמ' 28)


לעיתים שירה באה בִמקום מעשים אחרים, בַמקום בו הַמעשים הַאחרים חסרים, והיא מנסה למלא את החלל שנפער במציאות. ואז היא עומדת מול או כנגד, בהתנגדות אשר אינה מוכנה להיוותר אילמת, ומצביעה על מקום הפצע: על חדירתה של המדינה אל תוך הזיכרון האישי והמשפחתי, אשר הותירה רקמת געגועים קרועה; על "מִשְׂרַד הַחִנּוּךְ הֶעָקָר", אשר נתן לאמו ולאביו של המשורר "חִנּוּךְ שֶׁל עֲבָדִים" (38, "יש מילים מכעיסות"); על ההחלטה ש"אַרְסִים ופְרֵחוֹת לֹא עוֹבְרִים / לְכִתָּה י'" אשר נשמעת באוטובוסים (43, "אלוהים לא מרחם על הארסים והפרחות"); על כך, שגם פנתר שחור יודע כי רק ב"עוֹד אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה תִּפֹּל / הַחוֹמָה"; ועל כך שהרצון "לְשַׁחְרֵר / אֶת הָאַחִים הַמִּזְרָחִיִּים מִן הַמַּסֵּכָה" לא מצליח (19, "הבעיה האשכנזית").


השירה היא מקום ההתנגשות, גם מול השירה האחרת, של ביאליק והומרוס, של דוד אבידן ונתן זך, אשר לא שאלו את הורי המשורר לשמם ולא שאלה אותו ואת דורו למצבם ורצונם, אבל גם מול ההיסטוריה, ההיסטוריה שהיא מקום ההפסד הגדול, ההיסטוריה אשר ניצחה את הוריו של המשורר ואת קהילת הוריו, ומאיימת לנצח אותו. ההיסטוריה בה"א הידיעה אשר מסרבת להעניק למי שאינו שותף בשלטון את הזכות לכתוב היסטוריה לעצמו, ומסרבת עד היום אפילו להעניק לו את הזכות לספר סיפור (בכנסת, בבית-הספר, בטלויזיה, בספרים, אבל גם ברחוב ובחלל הבית ובחלל הנפש).


3. עפרה עופר אורן

חג האביב, חג החירות, חג הגאולה: כל אלה שמות נרדפים לחג הפסח, שאותו אנחנו חוגגים עכשיו. פסח הוא חג האביב, כי הוא חל בחודש ניסן; והוא גם חג חקלאי, כי בתקופה שבית המקדש היה קיים, נהגו לצאת לשדות ביום הראשון של חול המועד כדי לקצור את העומר הראשון; והוא חג החירות והגאולה כי חוגגים בו, ומנציחים באמצעותו, את יציאת בני ישראל ממצרים ואת השחרור משעבוד.
האמנם? שיר קצר מאוד של מתי שמואלוף מתאר מצב שלא כל העיניים פקוחות לראות, והוא ראוי לתשומת לב ולמחשבה. כך כותב שמואלוף בשיר "עבדות בראס אל שטן – באדמת סיני 2002":
לֹא כָּל הָעֲבָדִים יָצְאוּ מִמִּצְרַיִםאָמְרוּ לִי רַגְלֵי 17-16 שְׁעוֹת הָעֲבוֹדָהשֶׁל איסמעיל בֶּן ה-13.האם החירות שאותה אנחנו חוגגים, באמת ניתנת כיום לכל בני האדם? שמואלוף מתאר בשירו את העבדות של ילד בדואי בסיני. במשך חלק גדול מהיממה נדרש הילד לעבוד בפרך. הוא לא יצא ממצרים ולא נגאל. הוא עדיין מסתובב במדבר שבו התהלכו בני ישראל במשך 40 שנה, והוא אחד מאותם עבדים בני זמננו. שמואלוף, פעיל חברתי ישראלי שהיה חבר בתנועת הקשת המזרחית ונאבק גם למען זכויות העובדים, מבטא בשירו את המצוקה שהוא עד לה. אנחנו מקפידים כל כך להנציח את המיתוס, את הסיפור המכונן על משהו שאירע אולי, לדעת חוקרים אחדים, במאה ה-13 לפני הספירה, או, לפי חוקרים אחרים, במאה ה-15 לפני הספירה, אבל לא רואים את עבדותם של אלה שנמצאים קרוב אלינו, כאן ועכשיו, לא רק את זאת של הילד ששמואלוף תיאר בשירו.
הדברים התפרסמו לראשונה באתר של עופרה אורן עופר
 

* * *

פורסם על ידי Mati Shemoelof

Mati Shemoelof was born in 1972 in Haifa. He is a poet, editor, and writer. He graduated with honors from the University of Haifa where he studies Film and History. He has published seven poetry books so far. The last of these was published in Germany in 2019 in a bilingual edition "Baghdad | Haifa | Berlin", published by Aphorismha Verlag [Berlin]. His first article book “An eruption from the east: Re visiting the emergence of the Mizrahi artistic explosion and it's imprint on the Israeli cultural narrative 2006-2019“ was published on “Iton 77” publishers in Israel (2020).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: