המסה "עברית טריה על הסכין הזר" בכתב העת "מאזניים"

 

"שאלת האינטימיות לגבי השפה היא שאלה חשובה מבחינתי. האם אני כותב באינטימיות של העברית? של האנגלית? או אפילו של הגרמנית? אלו תהליכים איטיים, שבהם אתה מפתח רגש לשפת הכתיבה." כתב העת מאזניים פרסם את המסה על "עברית טריה על הסכין הזר", בנושא הגירה ספרותית. 

עברית טרייה על הסכין הזר  

שאלת השייכות הספרותית, התרבותית וה"זהותית" מעסיקה אותי רבות כשאני מתגורר מחוץ לישראל. מה קורה לספרות שלי כשאני כותב אותה מחוץ לארץ, האם היא ממשיכה להיות שייכת לתרבות הישראלית? האם מתבטלת הישראליות שלה? האם למיקום יש חשיבות בעידן שבו אנו עורכים שיחות זום בלי לדעת היכן בדיוק יושב הכותב?

הספרות הישראלית נבנתה מלכתחילה על החיבור המשולש של לאומיות, דת ושפה. אבל מה קורה כשכותבים ישראלים יוצאים מחוץ לגבולות הישראליים וממשיכים לכתוב עברית? האם הספרות שלהם ממשיכה להיות ישראלית או ישראלית למחצה? או אולי מפסיקה להיות ישראלית ומתחילה להיות שייכת לאקלים ולמקום שבו הם חיים? העובדה שאני כותב שירים עבריים בברלין משייכת את השירים הללו לתרבות הברלינאית? הרי השירים הללו ינקו את כוחם מגעגועים למקום אחר, אך נכתבו תחת אקלים, שפה, מדרכות וענני ברלין, ולכן הם שייכים לברלין, אולי.

אין מהגר ספרותי שלא מרגיש את ההרגשה הזו, שהשפה העברית שלו מתפוררת אט אט ומאבדת את העדכון שלה לשפה הישראלית היומיומית. העברית של המהגר הופכת לקפואה, לדרך שבה אתה זוכר את השפה. משהו מהאותנטיות אובד לך. ובכל זאת, לא מעט מהמהגרים ממשיכים לכתוב באותה שפה קפואה, חסרת עדכון. הם מעדכנים אותה דווקא מתוך המפגש שלהם עם השפות הזרות. אני למשל מכניס לתוך השירה והפרוזה את השפה הגרמנית והאנגלית שבתוכן אני חי, לצד העברית. האם עדיין אפשר לקרוא לספרות שלי ספרות ישראלית?

השיוך התרבותי הזה מקשה על הדרך שבה מוסדות ספרותיים מזהים אותי. בכתב העת בומביי ריוויו כתבו שאני שייך לגרמניה. זה הכה אותי בתדהמה, ואחר כך בצחוק, ואחר כך קיבלתי ברצון את שיוכי החדש.
אך לפעמים אני עדיין הסופר הישראלי המתגורר בברלין, למשל בימי הספרות ישראל–גרמניה שנערכו בשנה שעברה (2019), הביאו את הסופר דב אלפון ואותי לדבר תחת הקטגוריה של ישראל, למרות שאלפון מתגורר בפריז ואני בברלין. ובכל זאת שמחתי מאוד שבפעם הראשונה שברו את הקטגוריות הלאומיות ובמקום להטיס סופרים מישראל, הביאו שני סופרים דיאספוריים שחיים מחוץ לישראל.

יש כמה תהליכים בהכרה של ההגירה הספרותית. מובן שהחלק הראשון הוא להכיר בהיותך מהגר. בהיותך שייך למרכז חדש, שאינו במדינת המוצא שלך. אחר כך להתחיל להתקבל לתוך המרכז הזה וליצור לתוכו. לבסוף להרגיש חלק מאותו מרכז ספרותי. החלק המרתק מתחיל אחרי ההתקבלות המלאה. אני יכול לומר שהתחלתי לכתוב על השאלות של שייכות, זהות והזדהות ספרותית, רק אחרי שפרסמתי את ספרי הראשון בגרמנית. רק אז הייתה לי נקודת אחיזה: יכולתי להביט בישראל לא רק כאחד שמצוי בלימבו (בין ישראל לבין גרמניה), אלא כאחד שהתקבל לתוך החברה שבה הוא חי.

שאלת האינטימיות לגבי השפה היא שאלה חשובה מבחינתי. האם אני כותב באינטימיות של העברית? של האנגלית? או אפילו של הגרמנית? אלו תהליכים איטיים, שבהם אתה מפתח רגש לשפת הכתיבה. אחרי שבע שנים מחוץ לישראל, חלק מהשירים או המאמרים או אפילו הסיפורים שלי נכתבים באנגלית. לקח לי זמן רב להרגיש אינטימיות בתוך השפה הזאת, ולא אסתיר ששברתי שיניים. אך מכיוון שאני מדבר אנגלית ביומיום עם בת זוגי ועם לא מעט מהאנשים סביבי, האנגלית הפכה להיות בת לוויה שאני סומך עליה. גם הגרמנית חודרת אליי, וגם הערבית (בעיקר מזיכרונות מבית סבתי, אך גם מפליטים ערבים שהתחברתי אליהם כאן).

אני כותב על הכתיבה בין השפות ומנסה להבין מה קורה לעברית כשהיא פוגשת בשפות השונות. האם היא מתחרה איתן? ואם כן, מי מנצחת? אני לא בטוח שישראלים יכולים להבין את הכתיבה בין שפות. למרות שישראל היא כביכול מדינה עם הרבה שפות בתוכה, ובכל זאת העברית היא השלטת, מן הסתם. בישראל מעולם לא הרגשתי שיש עוד שפה שמתחרה על העברית שלי, אולי מלבד העיראקית שפת האם שבה אימי דיברה עם סבתי. אין באמת שפה שלישית שקיימת בין האנשים, אני זוכר רגעים ספורים שבהם דיברתי אנגלית ב-15 שנותיי בתל אביב, ואילו בברלין אנגלית בשבילי היא שפה מאוד מרכזית, כמו גם הגרמנית, כלומר יש מאבק חזק ביניהן.

השאלה של ההקשר הספרותי לשירה ישראלית שנכתבת מחוץ לישראל חשובה לי בפיתוח של הז'אנר הדיאספורי הזה שבתוכו אנחנו כותבים בהכרח! אין כותב/ת מחוץ לישראל שלא חי/ה בהתמודדות יומיומית עם תרגום ועמידה מול השפות הזרות. בעצם זהו המצב הבסיסי של היהדות פְּרֶה 1948. רוב יהודי העולם השתמשו בשלוש שפות לפני הקמת מדינת ישראל. ליהודי מזרח אירופה היו היידיש, הפולנית/הגרמנית והעברית. ליהודי עיראק היו העיראקית, העברית והדיאלקט המיוחד של כל מחוז שבו השתמשו היהודים בכדי לתקשר ביניהם בשפה המדוברת. כיום אני, וכל מי שיצא מישראל והמשיך לכתוב, חוזר למצב הספרותי של שילוש שפות.
הנה שיר לדוגמה שעכשיו יש לכם קצת יותר הקשר ספרותי "דיאספורי" בכדי להבין אותו:

עִבְרִית טְרִיָּה עַל הַסַּכִּין הַזָר

הָעִבְרִית נוֹשֶׁמֶת שָׂפוֹת זָרוֹת

הֵן מִתְחַלְּקוֹת בְּתוֹכָהּ

הֵן סַקְרָנִיּוֹת אֵלֶיהָ

הֵן מִתְחָרוֹת בָּהּ

הֵן מַפְסִידוֹת לָהּ

הֵן מִתְפַּיְּסוֹת אִתָּהּ

הֵן מַאֲכִילוֹת אוֹתָהּ,

הֵן מַמְשִׁיכוֹת אִתָּהּ

וְאִי אֶפְשָׁר לְהוֹצִיא אוֹתָן מִתּוֹכָהּ.

השפה העברית היא שפה פרטית מאוד בשבילי, שכרגע היא קצת כמו מכונית שהמנוע שלה הולך ונהרס, אך לאט לאט נכנסים לתוכה מרכיבים חדשים. אני יכול בקלות לומר לבת זוגי משפט שמשלב שלוש שפות והיא תבין. למשל "קאנסט דו ביטה, להוציא את הטחינה… אל חמדולילה, שאצי." כלומר "האם תוכלי להוציא בבקשה את הטחינה… השבח לאל, יקירתי". לתוך העברית נכנסות השפות האחרות ומתפתחת שפה חדשה. אפשר כמובן למחוק את ההיברידים, השעטנזים האלו שגדלים להם בנכר, ולנסות לכתוב עברית תקנית, אבל מי שאוהב את הניסויים ורוצה להיכנס לתוך המצלולים שהוא שומע ברחוב ובליבו, אין מקום יותר מעניין מאשר בפרוזה או בשירה לתת להם ביטוי. זה מרגיש לי לגמרי אותנטי לכתוב שירים או סיפורים שהקהל הישראלי לא יבין במלואם, אלא רק ישמע את האווירה המיוחדת. כך קרה שכתבתי שיר שלם שהכיל ערבית, אנגלית והרבה גרמנית אבל נכתב באותיות עבריות, כפי שעשיתי לפני כן כשחייתי בישראל בשיר "עזה" שנכתב כולו בערבית באותיות עבריות. לדעתי השירה היא המדיום הכי אקספרימנטלי שיכול להיות. היא תכיל את הניסויים הללו ותיקח אותם הלאה. זה לא חדש כמובן. התפילה של הקדיש היא ארמית שכתובה בעברית, ובימי הביניים נכתבו ספרים בערבית באותיות בעברית.

אומנם לעיתים אני מרגיש את התהום הזאת שעומדת בין השפות השונות, כשאי אפשר לגשר על המשמעות. תנסו פעם לתרגם סלנג ותראו למה אני מתכוון. הסלנג, כמו גם הזיכרונות המשותפים מימי הילדות שלנו, מסמל משהו אינטימי ומיוחד שאי אפשר להביא לזרים שהופכים לחברים. הם לא יבינו. לכן הרבה מהגרים זקוקים לשיחות ודיאלוגים עם מהגרים אחרים ממדינות המוצא שלהם. ועם זאת, לאט לאט בחיים מחוץ לישראל פיתחתי אינטימיות עם אנשים שאין לי איתם שום דבר משותף מלבד המפגש. והמפגש עם זרים שיודעים עברית נגע בי במיוחד. יש לי שני חברים טובים שלמדו עברית על בורייה. הם גרמנים, אבל כשאני נפגש איתם אני מדבר עברית. הם יכולים גם לקרוא טקסטים ספרותיים שלי, למרות שיעדיפו לקרוא רומן שלי בגרמנית או באנגלית. אבל היכולת הפנומנלית שלהם ללמוד את השפה העברית הוכיחה לי שזהות אינה קבועה. זהות יכולה להיות נרכשת. בשבילי זה עדיין מעורר פליאה. לעיתים החברים הגרמנים שלי לא מדברים שנה שלמה עברית, ופתאום איתי השפה חוזרת לחיים, בצורה כמעט מושלמת. המחשבה הזאת מעוררת אצלי תמיהה כי שפה יוצרת זהות ולהפך, והיכולת להיכנס לתוך שפה זרה ולהרגיש בה בבית היא גם קבלת הערכים שהיא מכילה. ולי כל כך קשה להיכנס לגרמנית ולהרגיש בה בבית, לקבל את ערכיה. המחשבה הזאת אף לקחה אותי למקום רחוק יותר. מה יקרה אם יום אחד גרמני או גרמנייה יכתבו רומן בעברית שבורה, כמו שתומר גרדי, סופר ישראלי, כתב רומן בגרמנית שבורה והגיע לפרס בכמן שהוא הפרס הכי יוקרתי בגרמניה? השאלה הזאת הדהדה בי גם כשביקרתי לאחרונה בישראל והייתי כשבועיים בשכונת התקווה. שם ראיתי את כל המשפחות האריתריאיות שבהן האימא מדברת עם ילדיה עברית ולא בשפת המקור. מה יקרה כשפליט אריתריאי או מקונגו או סודן יכתוב רומן, האם בישראל יהיו פתוחים לעברית שבורה בספרות? זאת בעצם השפה של המהגרים בברלין. מהגרים ספרותיים כמוני מדברים גרמנית שבורה, כי דיסלקטים כמותי לא ילמדו לעולם את כל חוקי הדקדוק הגרמני. וזה ז'אנר ספרותי שלם שמעורר דיון רחב בחברה הגרמנית. אבל על כך ברשימה אחרת.

 

פורסם על ידי מתי שמואלוף

מתי שמואלוף, הינו משורר, סופר ועורך. פרסם עד כה עשרה ספרים ביניהם: שבעה ספרי שירה, ספר מאמרים, קובץ סיפורים ועוד. בשנת 2019, ראתה אור בגרמניה אסופה דו לשונית משיריו "בגדד | חיפה | ברלין" בהוצאת אפוריסמא ורלג. בשנת 2021 פרסם את הרומן הראשון שלו "הפרס" בהוצאת פרדס. שיריו וסיפורים תורגמו ופורסמו באסופות, כתבי-עת ואנתולוגיות בכל רחבי העולם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: