חינוך לנוודות בשירה [שיר]

היום בעיתון ידיעות אחרונות.

חִנּוּךְ לְנַוָּדוּת בַּשִּׁירָה

אַתְּ שׁוֹאֶלֶת הַאִם אֲנַחְנוּ מִתְכַּוְּנִים לְהִשָּׁאֵר פֹּה
כְּאִלּוּ גָּדְמוּ לַחַיִּים אֶת הַיָּדַיִם
שֶׁיִּמְשְׁכוּ אוֹתָנוּ לַמַּסָּעוֹת
לִבְרֹחַ מִשּׂוֹנְאֵי הַזָּרִים הַפַּטְרִיוֹטִים לַשִּׂנְאָה
לְהִתְאַהֵב בַּמָּקוֹם הַזֶּה וּלְהִשְׁתַּחֲווֹת לָאֵיבָה
אַתְּ שׁוֹכַחַת שֶׁהַתְּפִלָּה נוֹעֲדָה
לְהִתְנַגֵּד לַנֶּצַח, לְעָתִיד, לַדְּמָמָה וְלַכְּלוּם
וְלִמְתֹחַ אֶת הַמִּלָּה שַׁיָּכוּת
עַד שֶׁתִּהְיֶה לַנָּחָשׁ הַבּוֹלֵעַ אֶת זְנָבוֹ

הזהות היהודית לא אובדת בחתונה עם לא יהודייה

המשך קריאת הפוסט "הזהות היהודית לא אובדת בחתונה עם לא יהודייה"

להורדה: מפגש ספרותי ייחודי בין יוצרים ממדינות ערב, ליוצרים יהודים-ערבים

שמח להעמיד לרשותכם להורדה את הבוקלט שערכנו מהמפגש הייחודי של יוצרים יהודים-ערבים וערבים ממדינות ערב שנקרא "לחבר מחדש את המזרח התיכון, בברלין". הורדה נעימה.

הָרֵי קוּרְמֵנְק מִתְמָרְדִים

נדיה מורד, יז'ידית שנאנסה בתוך הכיבוש של דע"אש. לבסוף ברחה. ובגלל מאבקה לספר את סיפורה, זכתה בפרס נובל לשלום. 2018. מקור התמונה: By U.S. Department of State from United States [Public domain], via Wikimedia Commons

השיר "אפרין" של המשורר הכורדי מוסא עבדולקאדיר ראה אור במדור "תרבות וספרות" – עיתון הארץ. מוסא השתתף באירוע הייחודי שערכנו בברלין: "ברלינאים מסרבים להיות אויבים: היוזמה התרבותית ששואפת לחבר מחדש את המזרח התיכון".
השיר מוקדש ליז׳ידים בצפון סוריה.

חוק הלאום מנמיך את השפה והתרבות הערבית בישראל, באופן שפוגע הן במיעוט הפלסטיני והן בכמחצית מהאוכלוסייה היהודית יוצאת ארצות ערב והאיסלאם

המאמר נכתב בתגובה לחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי המנמיך את השפה והתרבות הערבית בישראל באופן שפוגע ישירות במיעוט הפלסטיני ובכמחצית מאוכלוסיה היהודית יוצאת ארצות ערב והאסלאם. 

שפה – היבטים פסיכולוגיים

רכישת שפה היא תהליך ממושך ומסובך שכרוך בהיבטים רגשיים ושכליים. במובן הרגשי השפה היא אמצעי התקשורת, החיונית מאוד לכל בני האנוש ויש לה משמעות קיומית. לפי דיווחים מוקדמים, של ההיסטוריון הרודוט, ערך כבר פרעה פסמטיך הראשון ניסויים בילדים יתומים, או כאלו שנלקחו מהוריהם כדי לגלות מהי השפה הראשונית והמקורית של בני האדם. הנזיר סלימבנה מהעיר פרמה באיטליה ואויבו של הקיסר הרומאי ומלך גרמניה במאה ה13, פרידריך השני, מדווח על ניסוי דומה. כדי לדעת באיזו שפה מדברים תינוקות ״באופן טבעי״ הוא ניתק תינוקות בני יומם מאמהותיהן ומסר אותם לטיפול בידי מיניקות, שדאגו לצרכיהם הגופניים אבל לא הורשו לדבר או לתקשר איתם בכל דרך שהיא. הוא חיכה לראות האם הם יגדלו וידברו עברית, לטינית, יוונית, ערבית או שמא את שפת ההורים מהם נלקחו. על פי דיווחים משני ״ניסויים״ אלו, תוך כמה חודשים מתו כל התינוקות הללו. בני אנוש זקוקים לאהבה שמובעת דרך השפה והתקשורת ולא יכולים להתקיים בלעדיה, גם אם כל צרכיהם הפיזיים מסופקים.

חיזוק לרעיון הזה התקבל בעקבות ניסויים שערך הארלו בילודי קופים בני שעות ספורות, שהופרדו מאמותיהן. הארלו הראה שקופים בני יומם מעדיפים שהיה והתכרבלות בחיקן של דמויות עשויות תיל, אך מרופדות במגבות ורכות על פני שהיה עם דמויות שעשויות רק מתיל, אך ניתן לינוק מהן חלב. (1a). תנאי ניסוי אלו מחזקים תצפיות על תיאורית הקשר כפי שניסח אותן הרופא והפסיכואנליטיקאי הבריטי, ג׳ון בולבי (1b).

השפה היא המדיום שדרכו ובעזרתו מחשבות, רגשות וחוויות נשזרים זה בזה בתוך הקשרים הראשונים שתינוקות יוצרים עם מטפליהם. התינוק חווה את השפה כחלק בלתי נפרד מההזנה, דאגה לחום גופו, תהליך הפרידה הכרוך בהשכבה לישון וההתעוררות. גם בארועים יומיומיים של הגיל הטרום-שפתי יש חוויה רב חושית שמערבת שפה: השכבה לישון או רחצה שמלוות בדיבור או בכי של תינוקת רעבה, שמלווה בחויה חושית של רעב, שמיעה ומישוש שבא בעקבותיו, כאשר המטפל מגיב לצרכיה. כל החוויות הראשוניות הללו משלבות חויה רב חושית רגשית יחד עם שפה. בתוך ההקשר הזה השפה הראשונית ‪(L1)   נרכשת. במידה ומדובר בתינוקת שגדלה עם מטפלים שדוברים כמה שפות, הרי שתרכוש כמה שפות כאלו, באופן חושי ומובלע, כלומר ללא תהליך למידה מודע.

בשונה מכך, אפשר לרכוש שפה נוספת באופן יותר שכלתני, דרך לימוד אקספליציטי, כמו למשל רכישת שפה נוספת בבית הספר. שפה זו ‪(L‪2)    טעונה במטען רגשי שונה ומערבת איזורים שונים במוח. אנשים דו-לשוניים שנפגעו פגיעה מוחית כלשהי או לקו בשבץ מוחי, יכלו אחר כך להשתמש – כלומר לאחסן מידע ולשלוף אותו – בשפה אחת מהשתיים ולא באחרת, למשל (1). בנוסף, גירויים חשמליים של איזורי מוח ספציפיים, הובילו לא רק לזיהוי של איזורים בקליפת המוח שהם ספציפיים לכל שפה, אלא גם לזיהוי של איזורים שאחראים לייצוג דו-שפתי (שם).

הפסיכואנליטיקאי והרופא פרנץ פאנון מתאר זאת בספרו ״עור שחור, מסכות לבנות״ בזו הלשון: ״לדבר פירושו מניה וביה להשתמש בתחביר מסוים, להיות בעל מורפולוגיה של שפה כלשהי. אך המשמעות העיקרית היא לקבל על עצמך תרבות מסוימת, לשאת מטען של ציויליזציה“. By UnknownUnknown [CC BY-SA 3.0], from Wikimedia Commons
נוירוביולוגים עסקו גם רבות בקשר שבין הרגשות שקשורים לכל שפה. המערכת הלימבית, שמתווכת רגשות ומעבדת מידע חושי ומהזכרון ומשתתפת בתפקודי תקשורת מעורבת פחות בלמידה של שפה שניה לאחר גיל הילדות. מחקרים מראים ששפה שניה שנרכשת בבית הספר דרך לימוד וזכרון אקספליציטי (להבדיל משפת אם שנרכשת באופן מובלע) חסרה את הייצוגים החושיים הלא-שפתיים שכרוכים ברכישה המובלעת של שפת האם. (2) ממצא זה, כמו גם ממצאים ממחקרים פסיכולוגיים אחרים, מוביל להשמת דגש גדול יותר על הנסיבות התרבותיות והסביבתיות בהן נרכשת שפה והחויה הרגשית שכרוכה בתהליך זה. הפסיכואנליטיקאי והרופא פרנץ פאנון מתאר זאת בספרו ״עור שחור, מסכות לבנות״ בזו הלשון: ״לדבר פירושו מניה וביה להשתמש בתחביר מסוים, להיות בעל מורפולוגיה של שפה כלשהי. אך המשמעות העיקרית היא לקבל על עצמך תרבות מסוימת, לשאת מטען של ציויליזציה“. (5).

השפה השניה הנרכשת כרוכה בריחוק רגשי גדול יותר: היזכרות באירועים בשפה בהם הם קודדו בזכרון, מעלה איתה יותר פרטים של האירוע הנזכר ועצמת הרגש המלווה גדולה יותר. לעיתים אבל הרגש הזה יכול להציף ולאיים ודווקא היזכרות בשפה אחרת שעומדת לרשותו של האדם, יכולה לעזור ולעבד אירועים אלו ממרחק יותר בטוח. כלומר, לא מדובר בהיררכיה ומדרג של שפות, אלא בעולמות פנימיים שונים, שכל שפה מייצגת עולם אחר וכל עולם כזה מיוצג בשפה, עם יכולת להחליף בין השפות ולהעשיר את הזהות. ‪(5a‪)

ראיונות עם אנשים דו-שפתיים מראים שדיבור בL1 או ב L2 יוצר קול שונה ומאפשר לדובר או הדוברת ליצור זהות שונה, להתגבר על מגבלות שונות של שפה אחת דרך השניה ולנסות כל פעם זהות אחרת בשפה אחרת. ואז באופן בלתי נמנע יש ביטוי לחלק אחר של העצמי של הדוברת. עושר זה מאפשר להחזיק בעמדות שונות מפרספקטיבה אחרת בו זמנית. באופן הזה אנשים יכולים לבנות את זהותם כתהליך דינמי ומתמשך בעזרתן של שפות שונות, שעוברות אינטגציה לאישיות.

מהאמור לעיל משתמעות גם ההשלכות של פגיעה בשפה מסוימת. בין אם באופן פיזי (כאשר נאלצים לנתח את מוחו של מטופל, בודקים לכן קודם את איזורי המוח שלו, כדי לפגוע במינימום שפות ויכולות) ובין אם באופן נפשי.

במקרה של הגירה לישראל, למשל המימונה או הסהרנה – שמתקיימות כמעט תמיד בערבית. By U.S. Embassy Tel Aviv (Mimuna_2013 No.022) [CC BY-SA 2.0 ], via Wikimedia Commons
פגיעה בשפה

המושג "תדלוק רגשי" הוטבע ע"י Furer ומצוטט אצל Mahler et al. 1975, S. 69

כדי להסביר את החזרה התכופה של הילד הקטן ממסעותיו בעולם שמחוגיהם הולכים וגדלים אל האם. המשוב הרגשי של האם מחזק את הילד ואת אמונו בעולם ובכוחו. עם הפנמת דמות האם והאמון הזה אצל הילד באופן יציב, יורד הצורך בקשר הזה לאם. במקביל עולה עם ההתפתחות צורך זה בקשר לאנשים אחרים ותחומים אחרים, מהם שואב האדם כוח נפשי. בעוד שתופעה זו בעלת משמעות רבה עבור הילד הקטן, הרי שיש לה משמעות גם בחייו של המהגר. כשהוא רחוק ממולדתו, המהגר זקוק לאישור חיצוני לקשר הפנימי שלו עם עצמו. באופן אידיאלי יש לו גישה לשני מקורות של אישור שכזה. הראשון מורכב מאישור עובדתי מהמקום החיצוני, למשל בשיחות טלפון עם קרובי משפחה שלא היגרו או ביקורי מולדת. המקור השני הוא תדלוק רגשי במקום החדש: כלומר תמיכה רגשית ע"י מהגרים מאותו המקום, בני משפחה, נותני שירותים כמו בעלי מקצוע, רופאים ומטפלים אחרים. חגיגה של חגים מקומיים שקשורים למולדת (במקרה של הגירה לישראל, למשל המימונה או הסהרנה – שמתקיימות כמעט תמיד בערבית), תכניות טלויזיה פולקלוריסטיות (כמו סרטים בערבית, שהיו מוסד מוכר בימי שישי בערב בטלויזיה הישראלית), כמו גם השתתפות בטכסים דתיים,  בבתי הכנסת למשל שבכל אחד מהם היתה תפילה בנוסח של מדינת האם (תימני, מרוקני וכו') – כל אלו הם מקורות שאיבת כוח נפשי בתהליך ההגירה וכרוכים קשר הדוק לשפה ולהמשכיות, שמאפשרת תחושת יציבות נפשית. (6)

מדינת ישראל היא מדינה קולטת הגירה ולכן מושם בה דגש מיוחד על לימוד העברית כשפה משותפת למהגרים רבים. בשנותיה הראשונות היו למהגרים היהודים לישראל מוטיבציות שונות גם כדי לדחוק את שפתם שלהם. עבור מהפכנים אירופאיים שהגיעו לפלסטינה טרם מלחמת העולם השניה, היתה העברית לעיתים אחת השפות שהם ידעו כבר. כמו רוב היהודים בעולם הם היו פוליגלוטים ודיברו, כתבו והבינו כמה שפות. שאול טשרניחובסקי למשל, שגדל ברוסיה (היום אוקראינה) וידע רוסית ועברית, למד אחר כך כמו רוב המשכילים באותה התקופה גם גרמנית, צרפתית, אנגלית, יוונית ולטינית. פרויד פרסם ב1900 את ״פשר החלומות״ שבו הוא מצטט מקורות ספרות באיטלקית, צרפתית ואנגלית שמשובצות בטקסט הגרמני, מבלי שהן מתורגמות ומתוך הנחה שהקורא המשכיל יודע את כל השפות הללו.

הנסיון של חלוצים אירופאיים בפלסטינה לבנות זהות חדשה, היה כרוך בלמידה של העברית והשלת השפה הקודמת, כחלק מהתרבות הקודמת במטרה לבנות משהו חדש. רבים מהם שמרו גם על קשר עם מהפכנים בברית המועצות לשעבר וקראו את כתביהם ברוסית למשל. אחרי מלחמת העולם השניה הגיעו לישראל יהודים רבים שניצלו מהתופת באירופה ולהם היתה מוטיבציה לא רק להתחיל משהו חדש, אלא גם להכחיש את הישן, שנמחק ע״י ההרס שהגרמנים בעיקר זרעו באירופה. עבור יתומים מהונגריה או פולין למשל, הציע הקיבוץ הזדמנות להתחיל כביכול מחדש, להפקיד את הילדים בידיהן של מטפלות, כיוון שממילא הם היו יתומים ולא היתה להם משפחה שתתמוך בגידול הילדים. הם יכלו באופן הזה לשאת את האובדן הבלתי נתפס והשבר שחוו בעקבותיו, תוך כדי הכחשתו וחיים בשפה חדשה שהקהו את האובדן ואיפשרו חוויה של השבר כהתחלה חדשה. באופן הזה הם יכלו להימנע מהעולם הרגשי הנורא שהיה נפתח, לו היו שרים לילדיהם שיר ערש בפולנית, הונגרית, רוסית או שפת אם אחרת, שהמשפחה שדברה וחיה בה הושמדה. מהגרים אלו הפנימו את תהליך המחיקה שהאידיאולוגיה והמעשה הנאצי-גרמני ביצעו. במקביל עולים שהגיעו מהעולם הקומוניסטי בבריה״מ הפנימו את תהליך המחיקה שנעשה בה, כדי ליצור ״אדם חדש״ וקבוצה הומוגנית בעלת אידיאולוגיה אחידה. שתי האידיאולוגיות הטוטליטריות הללו – הן הפאשיזם הגרמני (והספרדי בניצוחו של פרנקו, שמשטרו היה אחראי גם לדיכוי השפה הקטאלנית) והן הקומוניזם הסובייטי – השתמשו בשפה כמרכיב לאומי ליצירת זהות חדשה על חשבון הישנה.

עבור יהודים בכל החברות האירופאיות הללו, התקיימו שפות רבות במקביל זו לצד זו. באופן דומה יהודים בארצות ערב והאיסלם ידעו את שפת המקום: יהודים בהודו, ידעו בנוסף לעברית גם הודית, יהודים בעיראק ידעו ערבית ויהודים בטוניס ערבית בניב הטוניסאי – כל קבוצה דיברה והבינה את שפת המקום. בנוסף, מכיוון שיהודים רבים בארצות אלו חיו תחת שלטון קולוניאליסטי של אנגליה, צרפת, ספרד או איטליה: הם גם ידעו לפחות את אחת השפות הללו. יהודי מטתואן שנמצאת בחלק של מרוקו שהיה בשליטה ספרדית, כמו המשורר והסופר משה בן הראש, דובר, כותב ומתרגם מעברית, אנגלית, ספרדית וצרפתית. והסופר סמי מיכאל, שנולד בבגדד ככאמל סלאח, כותב ודובר ומבין ערבית, אנגלית ועברית על בוריין. יהודים שגדלו וחיו בקהילות במדינות ערב והאיסלם, לא חוו את התופת הנאצית שגרמה להשמדה של כל משפחותיהם וכפריהם. מהסיבה הזו, המוטיבציה שלהם לשכוח את השפה, הנוף, המוזיקה של המקום בו נולדו היא חלשה עד לא קיימת. שלא כמו יהודי אירופה, המטען הרגשי שמלווה אצלם למקום שממנו היגרו לישראל, הוא לא רק מטען רגשי של זעם, עצב, שכול ואובדן. ובניגוד למהגרים מארצות אירופאיות כמו גרמניה, צרפת או דרום -אפריקה, מהגרים יהודים ממדינות דוברות ערבית, כמו עיראק או לוב למשל, לא יכלו לחוות תדלוק רגשי ע״י ביקורי מולדת, שכן מדינות אלו אינן מקיימות יחסים דיפולומטיים עם ישראל. עבור מהגרים כאלו הקשר לשפת המולדת הוא חיוני ליצירת תחושת יציבות והמשכיות והם פיצו על חוסר הנגישות הפיזית למולדתם ע״י מציאת תחליף מקומי, שסייע לשמירת תחושת ההמשכיות: דיבור בערבית עם בני משפחותיהם וערבים ישראלים, ביקור בשווקים בכפרים וערים ערביות והורשת השפה, גם אם לא ברמה גבוהה ובעיקר כשפה מדוברת ולא ככתובה, לבני הדור השני והשלישי. אחת הדוגמאות לכך היא המוזיקאי הישראלי ממוצא עיראקי יאיר דלאל. כנגן עוד, הרי שהוא נסמך על על שיטת הלימוד הנהוגה במוזיקה הערבית, הלימוד בעל פה, שכן זו אינה מוזיקה שהועברה דרך תוים. לשם כך חשובה הקירבה הפיזית למורה ולמקורות מוזיקה מהם לומדים. בתכניה של ״פסטיבל העוד״ שאפשר למצוא באתר שלו,יקלית לזמרת העיראקית-יהודיה הגדולה סאלימה מוראד בשלוש שפות: עברית, ערבית ואנגלית. באופן הזה שימר דלאל את הקשר שלו ושל הדורות הקודמים לעיראק, שאותה היהודים היו חייבים לעזוב ללא רכושם תוך שנה.

בעוד שיאיר דלאל נולד בשנת 1955 כבר בישראל, אבל סמוך מאוד לזמן עזיבתם של יהודי עיראק את מולדתם ואפשר לראותו כדור ראשון להגירה, הרי שדודו טסה הצעיר ממנו ושייך לדור אחר, חוזר למקורות המוזיקה העיראקית דרך דודיו המוזיקאים שהיגרו לישראל ומנסה לאחות את שבר ההגירה שלהם. בדומה לנכדים לניצולי שואה שיצרו מספיק מרחק מדור הסבים ויכלו ליצור איתם קשר בדיבור ולימוד השפה הגרמנית למשל, דודו טסה מנסה לפצות על ירידת דודיו, שהיתה להם קריירה מוזיקלית מפוארת בעיראק וירדו מנכסיהם המקצועיים והכלכליים בישראל. הוא חוזר לתקליטיות בערבית של רשות השידור ומהגרים וגולים עיראקים אחרים בני דורם ומחיה את המוזיקה שלהם בניחוח עכשיוי. באופן הזה הוא יוצר המשכיות, מבלי להכחיש את השבר. בשיר ״הבן של אבא שלי״ שהוא מלחין בשילוב מוזיקלי מערבי ומזרחי עם כלי נגינה משני העולמות, הוא שר ״בסוף היום אני הבן של אבא שלי… כל עוד הגשר יעמוד אני לא אפחד למעוד.״ שימור המורשת הבן דורית והחייאתה מבוטא גם בבחירת השם הערבי לביתו הבכורה (נור, שמשמעותו אור בעברית). העובדה שלא מעט מבני הדור השני והשלישי להגירה יוצרים קשר עם הוריהם וסביהם דרך המוזיקה, מחזקת את ההנחה, שהאילמות של אי העברת השפה מוצאת פתרון דרך מדיומים פחות ורבליים ויותר קדומים, כמו צלילים ווקליים שנשמרים וחרותים בנפש ולא פעם מקדימים את לימוד השפה או רכישתה המעמיקה יותר.

דוגמא נוספת מהתחום הויזואלי הוא סרטה של הבמאית הישראלית-מרוקאית מיטל אבוקסיס ״קירות לבנים״, שבו מתוארת השתיקה בין הנכדה דוברת העברית לסבתה דוברת הערבית-מרוקאית שעליה הן מגשרות דרך התמונות של בני המשפחה התלויים על קירות הבית הירוקים (כצבע המסמל לאיסלם ולעבר במרוקו).  במקרה הזו החור שנפער באילמות השפה והתרבות המחוקות (הסבתא נפטרת מהעולם כאשר חדרי ביתה נצבעים בלבן ומכאן גם שם הסרט), ממולא באופן חלקי באוכל ובבעיות שהוא מסמל ומנסה לפתור. זה הסרט הראשון בעברית שבו הגיבורים דיברו בערבית-מרוקאית, השפה שאיתה גדלה הבמאית בדימונה, או כדבריה ״גדלתי בכפר מרוקאי בדימונה ועד שהגעתי לצבא זה מה שהכרתי״. בסרטה השני ״שם.אב.״ היא מתחקה אחרי הגורל של משפחת האב וחייו במקום. גם במקרה הזה, האוכל – כסמן פרה-וורבלי – משמש לתקשורת בין הדורות ומפצה על האילמות והשבר שההגירה יצרה, כמקור לחיים כנגד הכוח הממית של הנתק שרבים מהמהגרים נאלצו לשאת. העתקת החיים העירוניים במרוקו לדימונה שימשה לא פעם כמקור של כוח שאיפשר את ההתמודדות עם הניתוק, כך שלא יהיה מלא והרסני ויאפשר את גידול הדורות הבאים ואינטגרציה לחברה הישראלית תוך שמירה על הקיים.

השפה כאתר לקונפליקט ונסיון לפתרונו

מכיוון ששפה היא מרכיב חשוב של התרבות והזהות, הרי שהיא משתתפת בעל כורחה בקונפליקטים של זהות ונאמנות. הפסיכואנליטיקאית היהודיה אן-מארי סנדלר, מתארת למשל בביוגרפיה שלה את הקונפליקט הזה והשלכותיו עליה. היא מגיעה ממשפחה גרמנית שנאלצה לברוח מאימת הנאצים מגרמניה. אביה אסר על ילדיו בשנת 1933 לדבר בשפת האם שלהם, הגרמנית. היא מספרת על המוטיבציה שלה לציית לו: ״הייתי בטוחה, שברגע שמשפחתי תשער שיש לי איזה שהם רגשות חיוביים כלפי התוקפנים הברברים הללו, הרי שהם ידונו אותי לכף חובה ויקיאו אותי מתוכם״. באופן הזה השפה משמשת כסמל ותחליף לתוקפן עצמו: דיבור בלשונו של התוקפן בבית כמוהו כבגידה בקורבנות ודינו להיות מוקא. באופן דומה מהווה המוזיקה של ריכרד ואגנר סמל לתוקפן הנאצי בישראל והשמעתה במרחב הציבורי מדגימה את הקונפליקט שהיא מסמלת.

השפה הערבית, שבישראל נתפסת כשפת אויב היא זירת קונפליקט עבור יהודי ערב. מצד אחד זוהי שפת אם, שבה ילדים ותינוקות גדלו, אמהות הניקו ושרו ומשפחות שלמות קיימו את חיי היומיום שלהם. מצד שני היא היתה מוסתרת במרחב הציבורי, כמו שמתארת פרופ׳ אלה-חביבה שוחט (3), כיוון שנתפסה כשפתו של האויב וקיבלה מעמד כזה בישראל.  יונתן מנדל מתאר: ״השפה הערבית ניצלה אמנם מהכחדה במשרד החינוך הישראלי בזכות ההצדקה הפוליטית-ביטחונית של לימודהּ, ובזכות הלובי הפוליטי-ביטחוני שדרש אותה ושהרגיש את חסרונם של דובריה, אבל בדרך היא גם הפסיקה להיות שפה. היא התגבשה כשפה עם קשרים הדוקים לחיל המודיעין ולשיח הביטחוני הישראלי, ושדובריה אמורים "לפטרל" בין היהודים לבין הערבים, אבל בטח לא להשתלב ולהפוך לחלק מהמרחב.

מקומה בישראל כשפה בעלת הון תרבותי, הקשורה גם לדיון, למחקר, לספרות, לתרבות, לתיאטרון, אקדמיה או למדע, מקומה זה הלך ונחלש עד שנעלם כמעט לחלוטין. נעלם כל כך עד שהפלסטינים בארץ מרגישים בעיקר חשש כשהם פוגשים יהודים דוברי ערבית, בטח אם הם צעירים, שכן עבורם, יהודי דובר ערבית הוא בעיקר חשוד כאיש מודיעין, עד שלא יוכח אחרת״.

לסימונה של הערבית כשפת אויב יש השלכות שונות על פלסטינים ועל יהודים מזרחים בישראל

עבור פלסטינים יש התאמה בין מצבם החוקי בישראל כמיעוט מספרי לבין מעמדה של השפה והתרבות שלהם, כמי שזכויותיהם מעוגנות בחוק השבות כנחותות יותר למשל. באופן הזה נוצרת הלימה, שתורמת לחיזוק הזהות הפלסטינית, שעוברת קריסטליזציה אל מול כוח חיצוני, שמיוצג ע״י הממסד היהודי בישראל. עבור המזרחים המצב שונה: בעוד מעמדם החוקי זהה לזה של כל יהודי בישראל והם אינם מהווים קבוצת מיעוט מספרי, הרי שתרבותם ושפתם שהיא חלק ממנה נמצאת במעמד נחות יותר. עובדה זו מתבטאת בתיקצוב נמוך יותר של מוסדות תרבות מזרחית, בהנמכת השפה ובגיוסה נגד פלסטינים, שהם האויב. על מנת שחייל מזרחי ישתמש בשפתו כמסתערב, כלומר יתחפש כביכול למישהו שנראה כמו הסבא שלו בצעירותו על מנת לבצע חיסול ממוקד של מישהו שנראה כמו אחיו ומדבר את אותה השפה, הוא צריך לעשות פיצול בנפשו. החלק היהודי שלו, אמור להזדהות עם מטרות הממסד ולפעול כדי לחסל את החלק הערבי שלו ולשכוח את קיומו כחלק ממנו. כלומר, מזרחים חייבים לעשות הזרה של החלק הערבי שלהם, על מנת שיוכלו לחסל אותו. על מנת לשרוד את המהלך הזה מבחינה נפשית, חייב חלק הזהות היהודי לשכון במרחב נפשי אחר ומנותק מחלק הזהות הערבי. מנגנון ההגנה הנפשי שמגוייס לשם כך הוא הפיצול, מנגנון הגנה פרימיטיבי בהתפתחות האנושית והאישית, שגם אחראי לכך שאנו לוקחים מאנשים אחרים את אישיותם ורואים אותם ככלי למטרות מסויימות, למשל. הנמכת מעמדה של הערבית בישראל, יכול להקל על מנגנון הפיצול הזה ולאפשר תקיפה של חלקים של העצמי ביתר קלות, כיוון שזה תורם למהלך ההזרה שתואר לעיל. עבור המזרחי מדובר בסכנה כפולה: הראשונה היא השמדה עצמית מבחינה נפשית. כאשר חייל ממשפחה עיראקית למשל, משתמש בערבית שהיא שפת אימו כדי לחסל מישהו דובר ערבית, שיכול להיות קרוב משפחתו שלו הרי שהוא מבצע – שלא באופן מטאפורי – רצח אב ודן את עצמו לחרדה מעונש ומנקמה (בהנחה הסבירה, שהוא התפתח באופן תקין עד אז, יש לו מצפון ומערכת חוקים מופנמת והוא מכיר את כללי החיים בחברת אדם). הסכנה השניה צפונה לו אם יסיר את הפיצול הזה. כאשר שני חלקי הנפש הללו יהיו בקשר זה עם זה, הרי שהוא יבין וירגיש את חיסול החלק העצמי והמשפחתי שלו. הסרת הפיצול תורמת אז לתחושת איום, כאב נפשי בלתי נסבל ואי שקט שמתבטא בסימפטומים שונים של דכאון וחרדה, כפי שהם נצפים לא פעם אצל חיילים ישראלים לאחר ובמהלך שירותם הצבאי.

בעוד הפיצול הזה היה קיים ממש במציאות עבור בני הדור הראשון שהיגרו במציאות ובאופן מופחת מהבחינה נפשית, שכן הם הגיעו לישראל בגיל יחסית מבוגר ואשיותם היתה כבר מעוצבת. איל שגיא ביזאווי, שמגיע ממשפחה מצרית-יהודית, מומחה לקולנוע מצרי וכותב ב״הארץ״ בנושא, מתאר איך דודיו עזבו את מצריים בתחילת שנות החמישים ונלחמו מול חיילים הצבא המצרי, שהיו עד לפני שנים ספורות שכניהם, במסגרת ״מבצע סיני״ בשנת 1956. עבור אנשים מהדור הראשון להגירה, המולדת היתה מקום ריאלי, עולם הדימויים שהם הגיעו איתו ממנה נשאר והשפיע על אופן עיבוד האובדן. סמי מיכאל מתאר בסרט ״שכח מבגדד״ למשל את החויה הרגשית שעבר כשראה את ההפצצות האמריקאיות של בגדד במלחמת המפרץ בשידוריהן צפה מביתו בחיפה: ״הרגשתי כמו בדואי שהרגו את הגמל הכי טוב שלו״. תגובה זו מעידה על פיצול נמוך, גם בזכות החויות הריאלית במקום המוצא ובמקום החדש. עבור בני הדור השני והשלישי נוצר פיצול בין הבית לחוץ. עבור יהודים בני הדור השני והשלישי להגירה, המולדת ממנה ההורים היגרו היא פיקציה ולא מרום ריאלי, שבו הם עצמם חיו וביקרו. כאשר הבית דובר ערבית, שומע מוזיקה ערבית ואוכל מאכלים מארצות המוצא. בניגוד לו החוץ תופס את הללו כנחותים. המאכלים המזרחים נתפסים בחברה הישראלית באופן המפוצל הזה: מצד אחד טעימים ונחשקים ומצד שני ואולי משום כך כמזיקים (כפי שהתבטא בין השאר בדברי שרה נתניהו ״אנחנו האירופאים עדינים, לא אוכלים כ״כ הרבה כמוכם המרוקאים, שלא נראה שמנים״). פיצול זה מאפשר למשל לחיילת עדן אברג׳יל להצטלם עם פלסטינים קשישים כפותים ומכוסי עיניים ולפרסם את התמונה בעמוד הפייסבוק שלה. בעשותה כך היא מפעילה את הפיצול הזה ו״שוכחת״ שכל אחד מהם יכול היה להיות סבא שלה. כשהחוץ מעמת אותה עם הפיצול הזה, היא עונה באופן שלא מבין על מה המהומה: ״"השם ישמור, כל העולם שם אותי לצד החיילת האמריקנית – זה הזוי. התמונות הן בטוב ובתמים ולא בקטע של החיילת האמריקנית. לא התעללתי בהם, הבאתי להם לשתות ולאכול". כלומר, היא מתנהגת מצד אחד אליהם כאילו באמת כל אחד מהם היה יכול להיות הסבא שלה ודואגת להם למזון ושתיה, ומכבדת את צרכיהם הבסיסיים. מצד שני הם תמונות רקע לצילום, שבעולם נתפס רק במימד הזה. מתגובתה עולה רושם שהיא באמת לא מבינה מה הבעייתיות במעשה שלה. תגובה זו מדגימה, כיצד הפיצול בין החוץ לפנים הופנם: בפנים היא מאכילה ומשקה את העצירים הפלסטינים ולעולם היא יוצאת רק עם החלק השני, שבו הם משמשים רקע לחוויות האישיות שלה. אחד הגורמים שתומכים בתחזוקה של פיצול כזה הוא הפער בין הנורמות וההתנהגויות המקובלות בבית לבין החוץ. כאשר שפת הדיבור הערבית, המוזיקה הערבית, הספרות והמאכלים הערביים נתפסים בבית כ״טוב״ ובחוץ כ״רע״, הרי שהפיצול מתחזק. במובן הזה הנמכת השפה הערבית גורמת לתחזוקה מיותרת ומזיקה של הפיצול הזה. חברה שיכולה להחזיק את המתחים בתוכה ביחד ולא לפצל ביניהם ולהחזיק אותם בתחומים נפרדים, כלומר שבבית אפשר לאכול, לשמוע, לקרוא ולצרוך הרבה תרבויות בלי שהן מאיימות ויש להסתירן מהחוץ או להיפך, למנוע כניסה מהחוץ הביתה כמו שנהוג בהרבה חברות אורתודוקסיות וכתות שמאויימות מהחוץ. בחברות כאלו יש חיים בסביבה פחות מאיימת ויכולת לבחון את הדבר הנדון בלי להיות מאויימים ממנו ובלי להיאלץ להוציא אותו אל החוץ או למנוע את כניסתו. במובן הזה, השארת השפה הערבית כחלק מהיומיום הישראלי החוקי, משדר התייחסות פחות מאיימת אל השפה ופועל נגד הפיצול, שמאפיין חברות טוטליטריות ופחות חברות דמוקרטיות.

מקרה זה מדגים את המצב הבלתי אפשרי של דוברי ערבית בישראל, במידה והם נדרשים לפיצול והזרה של השפה והתרבות שלהם. כאשר הזרה זו נתמכת ע״י הממסד, הרי שיש סיכוי גבוה יותר שהיא תחזק מנגנוני פיצול שיביאו בעתיד להופעה של יותר סימפטומים כמו אלו המתוארים לעיל ועליה בשימוש בתרופות פסיכואקטיביות, שאכן גבוה בישראל בקרב מבוגרים בכלל (10) וחיילים (שמהווים בכל מקרה אוכלוסיה בריאה באופן פיזי וגם לכן יש בקרבם ייצוג יתר של רישום תרופות פסיכואקטיביות)  . למעמד החוקי של סוגיה מסוימת יש השפעה נפשית לא פעם. מעמדו החוקי של המהגר משפיע מאוד על מידת האינטגרציה שלו בחברה החדשה ומידת יציבותו הנפשית. כאשר מהגר נושא אשרת שהיה חוקית, הרי שאינו צריך לחשוש באופן קיומי לנוכחותו במקום החדש. המדינה הקולטת מאשררת לו, שנוכחותו במקום מוגנת ע״י הממסד ושהוא נמצא בה מתוקף זכות ממומשת. כאשר מדינה מסמנת לדריה ששפתם היא חלק מהמקום, הרי שהיא מסמנת את היותו של האזרח חלק מהמקום. באופן דומה הנמכת מעמדה של שפה רשמית, מסמנת לדובריה את זרותה. הדוגמא הקטלנית, מראה כיצד התהליך של הדרתה של השפה הקטאלנית חקוק לאורך מאות שנים (החל מתקופת הרקונקויסטה – הכיבוש של ספרד מחדש ע״י הנוצרים מידיהם של המוסלמים – דרך הדיקטטורה של פאנרקו עד לימים אלו, שבהם ראש ממשלת קטלוניה גולה בגרמניה. המאבק הקטלוני להיפרדות, הוא גם מאבק על זהותם ושפתם. קטלונים רבים, למשל ראש העיר של ביק שבקטלוניה, חווה את הדיכוי השפתי כאיום קיומי ואומרת על השלטון הספרדי במדריד ״הם רוצים שנעלם״.  (9)

נסיונות לפתור התייחסות דו-ערכית לשפה, שטעונה במטענים רגשיים שונים, ע״י מחיקתה או התכחשות לה, משאירים צלקות בנפשם של בני האדם. מהגרים רבים מאמינים שכדי להיטמע בסביבה החדשה עליהם למחוק את השפה הקודמת שלהם וילדיהם גדלים להיות נכדים לסבים וסבתות שאיתם אינם יכולים לתקשר ולדבר, באופן שיוצר אילמות בין הדורות. מהסיבה הזו הסביבה שבה שפה מדוברת ומידת התמיכה בה, הם בעלי חשיבות עליונה ליכולת של ילדים לדבר ולהתבטא בשפה מסויימת. לא פעם המטען הרגשי שמלווה את השפה, עולם הקונוטציות שקשור אליה והזכרונות שמלווים אותה, הם חלק מהתפתחותו התקינה של כל אדם וריבוי שפות משמעותו גם ריבוי עולמות ויכולת לשאת את המתח שבין כולן. משמעות הגדילה בעולם רב שפתי, שבו שפות רבות וזהויות רבות יכולות לדור בכפיפה אחת, היא משמעות התפתחותית (כלומר, אפשר להיות גם אישה, גם צרפתיה ממוצא טוניסאי דוברת צרפתית, ערבית, אנגלית ועברית, גם הטרוסקסואלית, גם רופאה, גם אמא וגם בת זוג מבלי שתהיה סתירה בין הדברים). היכולת להחזיק זהויות רבות ושפות רבות, במיוחד אם יש מתח ביניהן והן לא חיות בשלום זו עם זו, היא יכולת לשאת תסכולים, אי ידיעה, סתירות ומצבים מעומעמים שחיונית לחיים משותפים בחברה. בעולם טוטאליטרי שבו יש מקום רק לשפה אחת, דעה אחת ודרך אחת – אין יכולת לסבול הבדלים בין אנשים ונוצר צורך להעלים אותם ע״י פעולת מחיקה. במודוס כזה מתקבעת צורת חשיבה והתנהגות שמנוגדת לערכי הדמוקרטיה שמבוססים על פלורליזם, ריבוי דעות, אמונות וגישות ומתקבעת בנפש ומתבטאת בחוסר יכולת לסבול גישות שונות ושפות שונות. עולם זה אפיין את החברה הישראלית בעשורים הראשונים לקיומה: שמות הילדים והמבוגרים עוברתו, שמות משפחה נמחקו לטובת שמות עבריים שנתפסו כ״חדשים״ במסגרת מלחמה על דמותה העברית של ישראל. 70 שנה לאחר שמדינת ישראל נוסדה, מעמדה של העברית אינו מעורער ודור הנכדים שלא יכל לדבר עם הסבים והסבתות שלו לומד את השפות הללו באופן מעמיק יותר.  חשוב גם לזכור ש"הורים הם או מהגרים מרצונם או שלא מרצונם, ילדים הם לעומת זאת תמיד 'גולים'. הם לא יכולים להחליט, האם הם רוצים ללכת או לא, והם גם לא יכולים לחזור, כשהם רוצים״ (8). מהגרים ישראלים רבים בגרמניה, נכדיהם של המהגרים, לומדים גרמנית ורוכשים יכולת לתקשר עם סביהם וסבתותיהם וצעירים מרוקאים, כמו עמית חי כהן ונטע אלקיים יוצרים ולומדים ערבית מרוקאית, ומקיימים את התרבות הזו במקביל לתרבויות אחרות בישראל ומבטאים בכך את הצורך בהמשכיות שנקטעה בעקבות השבר של ההגירה. הניסיונות הללו מלמדים על פצעי הנפש שדחיקת השפה מותירה אחריה, שכן היא נשארת כאתר קיים, טעון במטענים שליליים ומזיקים שנכפו עליו ע״י הסביבה. כאשר הסביבה אינה תומכת, הרי שהיא מתייחסת אל האדם, תרבותו והעושר הפנימי שלו כדבר חסר ערך שניתן להחליפו או להמירו במשהו אחר. הפסיכואנליטיקאי הישראל, יהושוע דורבן, מנתח את התופעה הזו גם בספרה של שולמית לפיד ״רכוש נטוש״ ומשתמש במטאפורה הזו כדי להדגים כיצד נפשה של הילדה מעוותת ע״י האם, שממלאת את נפש הילדה בתכנים ודאגות של האם ובכך גוזלת מהילדה התפתחות תקינה ופיתוח זהות משלה (11). טיפול בילדים כאלו, לא פעם גם ילדים לניצולי שואה שהוריהם מעמיסים עליהם – כדרך התמודדות הורית עם האובדן הנורא וכנסיון לשרוד ולקיים את שאבד הלאה – תכנים ורגשי אשם שלא קשורים אל הילדים. כאשר אנשים גדלים בסביבה שלא תומכת בתכנים האישיים שלהם ובזהותם, הם נהיים למעין ״רכוש נטוש״ שאחרים יכולים להשתלט עליו ולנשל אותם מעצמם. נסיון של ילדים כאלו כפרטים ללכת לטיפול ולהבין מי הם ומה הסיפור שלהם, כמו גם נסיון קולקטיבי של קבוצות להחזיר לעצמן את מה שננטש ונוכס, נתפס כנסיון תיקון הכרחי על מנת לקיים חיים עצמאיים. לשם כך נדרשת תמיכה של הסביבה שנותנת  לילדים ולאנשים המבוגרים אישור לקיומם של התכנים הללו. לא מעט מהילדים של ניצולי השואה למשל, הצליחו להתקיים בתוך הקושי הזה בעזרתם של גננות, מורים, יועצות ואנשים חיצוניים שהבינו שיש קשיים בבית, שדורשים תיקון מבחוץ. במקרה של יהודים מארצות ערב, התיקון החיצוני במצב הנוכחי משמעותו הקניית סביבה תומכת חיצונית – בצורת  תיקצוב, הקמת מוסדות ומסגרות תומכות בתרבות זו ובשפה, הוצאות ספרים ותרגומים למשל – שתאפשר הכרה בפיצול שהיה נדרש בשנים הראשונות של החיים בישראל ובצורך לרפא אותו, כדי לאפשר את קיומן של תרבויות רבות זו לצד זו, כשוות ערך.

המאמר נכתב בתגובה לחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי המנמיך את השפה והתרבות הערבית בישראל באופן שפוגע ישירות במיעוט הפלסטיני ובכמחצית מאוכלוסיה היהודית יוצאת ארצות ערב והאסלאם. 

1a- Harlow, 1958. The Nature of Love. American Psychologist13, 673-685

1b – Bowlby, (1973). Attachment and Loss: Volume II: Separation, Anxiety and Anger. The International Psycho-Analytical Library, 95:1-429. London: The Hogarth Press and the Institute of Psycho-Analysis.

 

1- Oejeman, 1991. Cortical organisation of language. Journal of Neuroscience 11: 2281-7.

2 – Pavlenko 2006. Emotions and multilingualism. New-York. Cambridge University press.

3 – Forget Baghdad, documentary film by Samir, 19

4 ‫- Mahler et al. 1975,  The psychological Birth of of the human Infant. New-York: Basis Books

5 ‫- פרנץ פאנון. עור שחור, מסכות לבנות" עמ' 14

5a – Byford, Lost and Gained in Translation: the Impact of Bilingual Clients’ Choice of Language in Psychotherapy. British Journal of Psychotherapy, 31, 3 (2015), 333-347.

6 ‫- Salman Akhtar, Immigration and Identity: Turmoil, Treatment and Transformation. Jason Aaronson Inc.1999

 יוני מנדל (במאמרו ב׳שיחה מקומית׳) "איך הפכה ישראל את הערבית לשפת אויב"

  Grinberg and Grinberg (1989). Psychoanalytic Perspectives on Migration and Exile, New Haven: Yale University Pres 8‪.

9 ‪- https://www.telegraph.co.uk/news/worldnews/europe/spain/11893734/They-banned-us-speaking-Catalan.-Now-they-want-us-to-disappear.html

10 – https://www.haaretz.co.il/news/health/1.1572180 תוך שנה עליה של 76‫% בשימוש בריטאלין בישראל

11 – Joshua Durban (2018). Pipe Children, lecture in IfP, Berlin 28.9.2018.

 

"ספר השירים שלפניכם הוא השירה העברית במיטבה"

מבקר הספרות אלון בכר​ כותב על הספר השירה האחרון שלי מילים מחממות לב, ומראה לי שלא טעיתי, לקחתי מזוודה קטנה ועזבתי את כל מה שהיה לי, כל מה שהשגתי בשתי ידיי ונתתי לשירה התחלה חדשה, והמילים החזירו לי שבחים מקיר לקיר, ואני מאמין שהספר ירגש גם אתכם/ן.