זכויות אדם והבעת דעה או "אמנות": על הצתת שוורים כהתנגדות להשתלטות ההון על המרחב הציבורי

המשטרה בישראל מדכאת את חופש הביטוי והיצירה ואת הזכות להביע דעה. לפני שבוע הוצת אחד השוורים בתערוכה שהבורסה של תל אביב ארגנה. התערוכה עלתה בדיוק בתקופה שבה מדינת ישראל עומדת על שברים קיומים. העוני והדיכוי החברתי מגיעים לשיאים חדשים. השופטים של בית המשפט העליון מרוקנים את המאבק החברתי ותומכים בבעלי ההון ובמדיניות הדכאנית של המדינה. בהיעדר מרחב ציבורי לדון בבעיות שצומחות אל מול עינינו, מבקשים בעלי ההון לקבוע את דעתם ללא התחשבות ב"אחרים".

לא פרץ, לא קונה: ראיון עם ח"כ שלי יחימוביץ' כפי שפורסם בעיתון "אנשים" בשנת 2006

שלי יחימוביץ' חולה על עמיר פרץ ["מנהיג מלידה"] ורק בגלל הצטרפה ל"העבודה" · היא תוקפת את אהוד אולמרט ["נגוע בשחיתות"] · מודה ש"העבודה" היא מפלגת מיינסטרים · היא לא נגד בעלי הון שרואים בחברה שפויה אינטרס של כולם · היא מאמינה בעיתונות הגונה, אבל לא בעיתונות אובייקטיבית · וחושבת ש"ארץ נהדרת", היא חבורה של יאפים אשכנזים ופחדנים · שלי 2006

הסובייקט המוכפף: ביקורת על הספר "תחנות בדרך חצרמוות" שהופיעה בעיתון 77

אהוד עין-גיל, בספרו "תחנות בדרך חצרמוות", יוצר את הדיכוטומיה של מזרח ומערב, לכאורה על מנת לערער על הנרטיב הציוני. אך בתוך תהליך זה הוא יוצר את הסובייקט הערבי המוכפף אשר קולו כמעט לא נשמע. סיפור חייו של אהוד עין-גיל נפרש לפנינו בספר, כשהמנהיג הערבי של דרום תימן מדובב את אהוד עין-גיל והוא נענה לבקשתו ופורש את כל תחנות חייו. הדיבור הלא פוסק של אהוד עין-גיל גורם לאי נחת, בעיקר משום שהמנהיג התימני כמעט ולא נחשף בסיפור. מה גם שהוא כמעט ולא עובר תהליך פסיכולוגי כלשהו, אלא הוא ממש מושתק.

צפייה מזווית כהה בסרט "הפנתרים השחורים מדברים"

החיבור של מחאת הפנתרים למאבק הפלסטיני מתבקש: "מה יקרה כאן אם ישראל תמשיך בכיבוש והרעבת העם הפלסטיני, ואם ימשיך התהליך של התמוטטות הכלכלה ואיתה משבר אמון קשה ביותר של העניים שהם ברובם מזרחים וערבים, זו התקוממות שאיש לא חלם עליה. אז אנחנו ניכנס לעידן חדש בו תתחיל להתמוטט האידיאולוגיה המרכזית – הציונות האשכנזית"

אמריקה ואירופה – שתי זרועות של פרוייקט 'המודרנה'

צפיתי בשני סרטים שדנו בזרועות של פרויקט "המודרנה". הזרוע הראשונה היא השתלטות הלאומיות האמריקאית הלבנה על המחשבה התרבותית הפוליטית ושלילת הקשרים בינה לבין הלאומיות הגרמנית. המחשבה הלאומית הנאצית והאמריקאית נשענו על היררכיות קשיחות. העובדה היא, שארה"ב מוכנה להוריד משטרים רחוקים (דרום אמריקה, פלסטין) ומדכאת את אוכלוסיות המיעוטים שבתוכה (שחורים, לטינים). והיא מסתירה את שיח המלחמה של פעולותיה בשיח של זכויות.

על פרשנות, אוצרות, ותודעה קונפליקטואלית

לפני מעל לשנה אירגנתי ערב שירה מזרחית במרתף-עשר בחיפה. אחד המשוררים שהוזמנו היה רוני סומק. לפני ההופעה סיפרתי לרוני על המזרחיות שפרצה לחיי ועל התעוררות השיח המזרחי החדש, ושאלתי אותו היכן הוא עומד בנושא. הוא ענה לי שתמיד היה מזרחי, ושמעולם לא היה צריך להכחיש את זהותו. עמדתו החריפה עזרה לי לארגן את הערב; ידעתי שהוא לא יכחיש את הגזענות הישראלית, שאינה פוסחת גם על הציבור המזרחי בדרכה לציבורים אחרים בחברה הישראלית. בערב עצמו אמרתי שהזהות המזרחית חיה בישראל כזרם תת-קרקעי, או כ"אתר של שוליים רחבים", כפי שהגדיר אותה פרופ' יהודה שנהב.

סומק התאמץ לעמוד מול הקהל המתלהם. שמעון אדף, שהשתתף בערב גם הוא, הציג את עצמו כאקזיסטנציאליסט. משה בן הראש ניסה להעמיד קונטרה להכחשה ולהדחקה (אך התרחק במידה מסוימת משיריו הרדיקליים). הוא הקריא את שירו "המזרחי התורן", שמסביר כיצד תופסת החברה הישראלית את המשורר המזרחי וכיצד היא כועסת על שהוא הופך לעצמאי ושובר את מערכת יחסי הכוח המקובלים

על השירה מלאת החסד של ברכה סרי

על השירה מלאת החסד של ברכה סרי

מדריך הטרמפיסט לבית משפחת בושכאר

הפעמונים בכנסייה המרונית שליד כיכר פריז בעיר התחתית והשחורה של חיפה צילצלו ללא הפסק ובישרו על הסכנה המתקרבת ובאה. תיכננתי לעלות לאוניברסיטה, ובדרך קיבלתי אס-אם-אס דחוף משלומי, פעיל מקומי וארצי, שהולכים להרוס את הבית של משפחת בושכאר. כיוונתי את מסלולי לכיוון הצ'ק פוסט. שוטרים היו מפוזרים בצמתים, כמו תמרורים.

טרוייה הלבנה ?

ישנן כמה נקודות שחשוב לי להעיר את תשומת הלב אליהן לאחר הצפייה בסרט "טרויה", עיבוד ה-"איליאדה" של הומרוס לתסריט קולנועי הוליוודי. הנקודות הללו משקפות חלק מהמזון הערכי אותו מייצא עולם הקולנוע האמריקאי-האירופצנטרי לעולם כולו. לפני שאציין אותן, ברצוני להרחיב מעט יותר אודות המיתוס המוכר העוסק ביציאת צבאות יוון למלחמת טרויה, מיתוס המיישם הלכה למעשה את שאלת הערכים הכרוכה בנושא, ומתוך כך לצאת ולבדוק מהם הערכים שהודגשו בסרט.