התבכיינות אשכנזית: ביקורת על ספרה של מרב רוזנטל-מרמורשטיין "הנדון: אשכנזים"

touch me [across the universe] cc: flickr By TheAlieness GiselaGiardino²³
touch me [across the universe] cc: flickr By TheAlieness GiselaGiardino²³

  ביקורת זו מובאת בשינויים  קלים מהמקור

ספרה של מרב רוזנטל-מרמורשטיין "הנדון: אשכנזים" הוא "ניסיון לקיים דיון חיובי סביב אשכנזים" (עמ' 8) וזהות אשכנזית בתקופתנו. הספר בעריכת ניר ברעם, יוצא לאור כחלק מרצף של שלושה ספרים על הבעיה העדתית בישראל, תחת הסידרה 972, בהוצאת עם עובד. הכותבת לוגיקנית בהשכלתה, החליטה להתעמת עם שדות ידע מתחומים אחרים כגון: סוציולוגיה, אנתרופולוגיה, היסטוריה ועוד בעזרת כלים לוגיים.

מטרת הספר היא "לפרוץ את טבעת הביקורת הנכרכת מסביב לאשכנזים" (עמ' 8) על ידי תנועת ש"ס הנתפסת בעיני הכותבת כ"התארגנות המונים יציבה המאיימת לרושש את האשכנזים משארית נכסיהם…" (עמ' 7) ובאמצעות אינטלקטואלים ופעילים מזרחיים וארגונים לא ממשלתיים כדוגמת "הקשת הדמוקרטית המזרחית" וארגון הפמיניסטי-מזרחי "אחותי". מרבית חיצי הביקורת של הכותבת מופנים כלפי השיח המזרחי החדש. שיח זה מתארגן סביב חוקרים, יוצרים, עיתונאים ואנשי שטח מזרחים המבקשים להציג, לנתח ולהעמיד אלטרנטיבה לדיכוי החברתי-כלכלי, תרבותי ופוליטי של המזרחים על ידי מנגנוני המדינה והחברה בישראל. לטענת הכותבת השיח המזרחי שתופס את המציאות האתנית-פוליטית בישראל במושגים דכאניים ואי-שיוויוניים, אינו מעוניין בחברה צודקת אלא "המאבק המזרחי [הוא] נגד האשכנזיות והאשכנזים" (עמ' 12). במילים אחרות המזרחים הביקורתיים לטענתה אינם אלא אנטי-אשכנזים (גזענים?) ופעילותם נעשית "תוך סירוב לנהל עמם [עם האשכנזים] דיאלוג" (עמ' 7).

הכותבת מביאה שני נימוקים עיקריים לטענה חריפה ובעייתית זו. הראשון מתייחס לחזון של השיח המזרחי החדש שהוא לדעתה "תובע מפורשות התערות תרבותית במזרח התיכון… [ו]ההתמזרחות חיונית לשלום בר קיימא ולכן לקיומינו בעולם הערבי" (עמ' 12) הכותבת מפרשת דברים אלו בהמשך (עמ' 38-39) כחזון אימים להפיכת מדינת ישראל לדיקטטורה איסלמית-פונדמנטליסטית נחשלת וחשוכה. בחזון אימים זה הכותבת אינה מוצאת מקום לאשכנזים ולזהות האשכנזית בשל "אטימות כלפי קבוצות זהות אחרות" (עמ' 159) מצד השיח המזרחי. הנימוק השני לסירובם של מזרחים לדיאלוג, הוא לטענתה ההשתקה הכפולה של אשכנזים בשיח: האשכנזי מושתק כשהוא מתנגד לשיח כגון התבטאותיהם של אורי אור, דודו טופז, חיים חפר, משה גרנות ועוד; אך גם כאשר האשכנזי מזדהה עם העמדות של השיח המזרחי הוא נתפס כאופורטוניסט שמנכס את השיח כדי לא לאבד "את הבכורה התרבותית ואת השליטה במשרות הוראה ובתקציבי מחקר" (עמ' 14).

רוזנטל-מרמורשטיין מנכסת, מצמצמת, ועורכת דמוניזציה ודה לגיטמציה לשיח המזרחי החדש. ראשית, מחקרהּ אינו רציני במקרה הטוב ובלתי הוגן במקרה הרע. הכותבת תוקפת את השיח המזרחי אך אינה ממפה וסוקרת באופן ממצה (וראוי מבחינה אקדמית) את הספרים, המאמרים והטקסטים העיקריים של דוברי השיח, ומתעלמת לגמרי מרצף התיאוריות הפוסטקולוניאליות שעליהן מתבסס השיח המזרחי. הכותבת מתעלמת מחזונה הרב-תרבותי הרב-מרכזי של אלה שוחט בספרה "זכרונות אסורים: לקראת מחשבה רב-תרבותית" (2001) וממאמריהם וספריהם של יהודה שנהב ויוסי יונה על רב-תרבותיות. חוקרים אלו פורשים חזון רב תרבותי המבקש לפרק את הדכאנות האירופצנטרית, לאפשר מרחב הוגן וצודק לקבוצות מוחלשות, אך לא לחסל חלילה את הקבוצה האשכנזית ותרבותה, אלא לראותה כעוד קבוצה ללא זכויות יתר מועדפות על פני האחרות. כך חזונה המצמרר של הכותבת שהתמזרחות תוביל לדיקטטורה איסלמית חשוכה, אינו אלא פרי דמיונה ומטען חרדותיה של רוזנטל-מרמורשטיין עצמה.

נימוקה השני של הכותבת על ההשתקה הכפולה של האשכנזי אינו עומד במבחן המציאות. אורי אור, דודו טופז ודומיהם לא ביטאו דיעות לגיטימיות החולקות על טיעונים שונים בשיח המזרחי, אלא הם הביעו הכללות גזעניות ממש ועל כן ההתנגדות אליהם היתה חריפה ביותר. הטיעון שהמזרחים אינם מעונינים בשיתוף פעולה עם אשכנזים המזדהים עם עמדתם והם חשדנים וספקנים כלפי אשכנזים אלו, אינו נכון עובדתית. ד"ר שלמה סבירסקי, ד"ר דבורה ברנשטיין, ד"ר אמנון רז-קרקוצקין, פרופ' חנן חבר, פרופ' חנה הרצוג ואחרים הם חוקרים ממוצא אשכנזי המזדהים עם השיח המזרחי החוברים לחוקרים ופעילים מזרחים ומייצרים טקסטים המעצבים את השיח המזרחי החדש. לא רק שתנועת "הקשת הדמוקרטית המזרחית" פתחה את דלתה מהיום הראשון לדיאלוג עם אשכנזים, אלא שכרבע מחבריה הם ממוצא אשכנזי. כך הזהות המזרחית אינה היפוך של האשכנזיות, ובודאי לא אויבת שלה, אלא המזרחיות היא זהות עם שוליים רחבים המכילה גם את האשכנזי המעונין להצטרף אליה.

הכותבת מתעלמת מהגניאולוגיה התיאורטית של השיח המזרחי. היא טוענת שהמזרחים הביקורתיים כמו אלה שוחט, סמי שלום שטרית ואחרים מתארים את המזרחי כ"גולם תרבותי" (עמ' 36) כלומר פסיבי וחסר התנגדות לממסד המדכא, ומראה שטיעון זה אינו עולה בקנה מידה אחד עם טיעונה של אנדריאה קמפ המראה כי המזרחים "גילו התנגדות… לפיזורם בסְפר הכפרי" (שם) קרי סובייקט פעיל. אך כאשר הכותבת מביאה את טענה זו של אריאנה קמפ היא חותכת את הענף עליה היא יושבת, משום שקמפ עצמה שייכת לשיח המזרחי החדש, ודווקא המחלוקת בינה לבין שוחט ואחרים מראה את המורכבות של שיח זה שהתפתח מעמדתו הבינארית של אדוארד סעיד (אוריינטליזם, 1978) ל"מרחב השלישי" של הומי ק.באבא המתאר את מידת אחריותו ופעילותו של המדוכא מול המדכא.

ספר זה מייצג את התחושה הכוזבת כי המזרחים החרדים, המסורתיים והחילוניים כאחד משתלטים על המדינה (עמ' 7). הכותבת מציגה עצמה כחוקרת "דלת אמצעים" כמעט "מרטירית" ומולה עומד השיח המזרחי החדש המשופע ב"פרויקטים זוללי תקציבים" (עמ' 14). אך הכותבת עצמה אומרת: "לא חלו שינויים מהותיים ביחסי הכוחות בין אשכנזים ומזרחים בישראל: פערים בהשכלה הצטמצמו במהלך השנים רק במידה מוגבלת ופערים בהכנסות אף התרחבו" (עמ' 63). במילים אחרות, למרות שהכותבת מנסה לשרטט תמונה שבה המזרחים משתלטים על המשאבים והאשכנזים הם "מיעוט הנאבק על מרחב קיום" (עמ' 98) היא מסכימה שהעובדות מוכיחות את ההפך.

אך אנו רואים בחיוב את מהלכה של רוזנטל-מרמורשטיין המסיר את המסכה של "הישראליות" התקנית הכללית ותופס אותה באופן פרטיקולרי כזהות אשכנזית, ובנוסף שמחים על רצונה לנסח באופן חיובי זהות אשכנזית שמעוניינת בדיאלוג עם קבוצות אחרות. ללא ספק עמדתה של הכותבת ביחס לזהות אשכנזית הושפעה מהשיח המזרחי המבוסס על פוליטיקה של זהויות אך שוב היא לא מעניקה לשיח המזרחי את הבכורה על ראשוניותו בפתיחת הדיון הפוליטי בזהויות בישראל. תפיסתה של הכותבת, בניגוד לפוליטיקת הזהויות, היא של זהות מהותנית וסגורה (אסניציאלית) ולכן רוזנטל-מרמורשטיין רואה את האשכנזיות והתפתחותה רק בגבולות הציונות האירופאית. הסתגרות בגבולות אלו לא מאפשרים לה לדמיין זהות אחרת, למשל זהות אשכנזית-מזרח-תיכונית. לצערנו במקום לנסח זהות אשכנזית חיובית מעבר לגבולות הלאומיות, בחרה מרב רוזנטל-מרמורשטיין לנגח לבעוט ולשלול את הזהות המזרחית החדשה ודובריה.

בימים אלו נפתלי שם טוב ומתי שמואלוף עורכים אסופת פרוזה ומסות על זהות מזרחית צעירה (שם זמני) כחלק מסדרת 972 בעריכת ניר ברעם, בהוצאת עם עובד.

החלום כחטא: על "מחזיר החלומות" ספרו של ניר ברעם

כבר עם פרסום שני ספריו הראשונים – "ספרי לי סיפור אהבה סגול" (1998) ו"ילדי נשף התחפושות" (2000) – החל ניר ברעם לנסח את העקרונות שאפיינו את תודעתו של "הדור השלישי" בישראל. התבגרותו הספרותית היא סימן להתבגרותו של דור "היברידי" שלם, דור שחי על קו-התפר בין זהות "מזרחית" לבין זהות "אשכנזית".
מבט על הדרך שעשה ניר ברעם מספרו הראשון לשלישי יגלה לנו התפתחות מעניינת. ב"ספרי לי סיפור אהבה סגול" החל להציג את העיר תל-אביב כעמדה ולא כטריטוריה. ספר זה הצליח בניסוחה של שפת "פופ" צעירה ובלתי-מתחייבת, שבתוכה נע הדור השלישי בישראל. ברומן השני, "ילדי נשף התחפושות", החל ברעם לבדוק את תודעתו של הדור השלישי והגיע לגיבוש כתב-אישום חריף לעולם העסקים, ש"כותב" עלילות ואינו מעמיד את עצמו מול מראה רפלקסיבית. אף על פי שבחלקו הראשון "נדד" הרומן למצפה-רמון, לא נוצרה בו קירבה לעולם החברתי הישראלי. לעומת זה, בספרו השלישי "מחזיר החלומות" מצליח ניר ברעם לשלב בין נקודות-מבט סוציולוגיות, היסטוריות ואנתרופולוגיות יחד עם שפה בין-דורית ספרותית חדשה. שפה זו דחתה את הריאליזם הספרותי השולט במחוזות הקאנון לטובת עלילה פנטסטית מרה.

העלילה הראשית ב"מחזיר החלומות" הביאה את סיפורו של יואל, הלא הוא מחזיר החלומות, שהיה בין היחידים שכאבו את ה"נורמה" אשר בגינה סולקו הילדים ה"רעים" מן השכונה האשכנזית-הבורגנית של בית-הכרם בירושלים. בתחילת שנות האלפיים עבר מחזיר-החלומות בן השלושים לתל-אביב למשרד הפקות J.S.S., מאותם "משרדי ההפקות שרובם צצו בראשית שנות התשעים, וממילא היו זרים להסדרי העבודה של ישראל הישנה" (ע' 17). בתחילה ניסו מחזיר-החלומות וחברתו החולמת במיטתם את הכשרון הנדיר שלו, שהפך חלומות לזכרון בראשם של החולמים. כעבור זמן שוב לא יכלה החולמת עמוד בידיעת החלומות שנהפכו לזכרונות, ועזבה: "אולי זה קצת מצער, כמה מהר היה הלילה הזה למקולל. לא בגלל החלום. יהיו עוד חלומות. משום שהיה זה הלילה האחרון שלהם" (ע' 280).
יואל, מחזיר החלומות, הפך את כשרונו לעסק מצליח ונעזר בעוזר אישי בשם כצנלסון: "כצנלסון הוא היחיד שמכיר את החולמים כולם. רואה אותם בראיונות הקבלה מתחבאים מאחרי מלבושיהם המפוארים, צוחקים, מציגים את עיסוקם, מדברים על הצלחותיהם, מתגאים בילדים, יושבים זקופים כאנשים המודעים בערכם ומעמדם, ובלילות מדדים אחריו בבגדי שינה אל הפינה שבה מוחזרים חלומות, מיוזעים, מפלבלים, נאנקים" (ע' 327).

העלילה המשנית בספר מספרת את סיפור התאומים ליאור ואלון, שגדלו במשפחה "מעורבת" לאם מזרחית ואב אשכנזי. האב, איש-עסקים בינלאומי, מרבה להעדר מהבית. הוא היה "איש צללים החולף בנמלי-תעופה, חדרי מלון צחיחים ממגע אנושי וערי בירה סואנות. התנועה היא ביתו, ולה נתונה נאמנותו" (ע' 148). האם, אקדמאית מוכשרת, גידלה את הילדים ועזבה אותם. אלון אושפז בילדותו במוסד מיוחד לילדים בעלי בעיות נפשיות. הוא הסתובב ברחובות תל-אביב וניסה בכל כוחו להתחקות אחר נועה, חברתו לשעבר, "והקיום הזה בשולי השתלשלויות האירועים שהרקיבו את ערביה היה בו מעין קריאת תגר על אובדנה, החזיר משהו מחודשי השלווה ההם, אמצעי לבלימת התפוגגותו מעולמו" (ע' 79). ליאור, התאומה שלו, גוננה בצורה כפייתית ביותר על אחיה וניסתה לשמור עליו. אהבתה לאלון שיתקה את חייה: "מהשנים הראשונות של תאומותם הושקע חלק מאישיותה בהערכות האין-סופית הזאת לעומתו, כאילו השתכנה בתודעתה נפש היפותטית שברבות השנים למדה להרהר, לדבר, לצעוק באופן שמתעמר ומדומם קול אחר, רפה יותר, הקול שלה" (ע' 69).
בעקבות סופה קשה החלה מגפה להשתולל בעיר תל-אביב, והשלטונות ניסו להסתירה ולהכחיש את קיומה. ליאור חלתה, ו"היה אפשר לזהות בבירור את המגפה שהבשילה בגופה. המגפה עשתה שמות בכל האברים, בערמומיות שתלה שיבושים קלים במערכות הגוף, בעיקר חיבלה בתנועתה" (ע' 295). העלילות המקבילות השיקו בכמה נקודות מפגש. אחת מהן נגעה לרצח נועה, מנהיגה של תנועת הקבצנים שבעיר ודוברה. נועם היה שותף לניסוי של מחזיר החלומות, ובעקבותיו גם זכה ביכולת להחזיר חלומות ולהפוך אותם לזכרונות. חקירת המשטרה גרמה לליאור, ולימים גם לאביה, לחשוד שאלון ביצע את הפשע…

רכיבי הסיפור הפנטסטיים והאפוקליפטיים התכתבו עם מבנה הטרגדיה היוונית הקלאסית "אדיפוס". הסופה שהתגעשה מעל תל-אביב והמגפה שהגיעה בעקבותיה רמזו על חטא שבעקבותיו "הענישו" האלים את העיר. ניר ברעם התחקה במדוקדק אחר שורה של חטאים אישיים, קיבוציים, אתניים, מעמדיים, מגדריים, ממלכתיים ועוד. בספר זה שימש דובר עיקרי לדור שלם של צעירים, שהואשמו ב"מרד שפוף", וכאן השמיע את כתב-האישום החריף כנגדם.
מותה של ליאור חזר והעמיד את הנוסחה העלילתית של הקרבת איפיגניה (בתו של אגממנון, מצביא היוונים) לצורך השקטת האלים (והמשך מסעו של הצבא היווני לטרויה). מהלך זה הבליט את "הפגם הפמיניסטי" בעלילה. החלק השלישי של הספר גם ויתר קצת על הדחיסות שאפיינה את החלקים הקודמים, ואילו הסוף אכזב את הציפיות שיצרו החלקים הראשונים – ובמידה מסוימת השלים עם המציאות הישראלית של תחילת המאה ה-21.

ביקורת הספר התפרסמה לראשונה באתר "קשתות" בתאריך ה-05.02.2006

ההגירה אתמול, היום ומחר: על "לוסנה" ספרו של מואיז בן הראש

ישנם סופרים מעטים שמצליחים לשלב אמירה רדיקלית ולא מתפשרת, עם פואטיות בשֵלה ולדלג בין שפה מודרנית עבה לשפה פוסט-מודרנית רזה. הספר ‘לוסנה' שלמשה בן הראש, הוא קודם הצלחה של המשורר והסופר, לצאת מצבת הספרות הישראלית קרי האשכנזיות, מבלי לאבד את האותנטיות.המשך לקרוא "ההגירה אתמול, היום ומחר: על "לוסנה" ספרו של מואיז בן הראש"

קובץ שירה – דבר עיתון פועלי-ישראל: "קריעה", "תמיד היה מזרחי", "רכבת הספקות בפלסטין", "נוסע ברכבת מלאה ברוחות", "מציאות?", "לשכוח אי אפשר את סארטר", 2005

תושב שירת הים קורע את בגדו בעת פינוי היישוב במסגרת תוכנית ההתנתקות.
תושב שירת הים קורע את בגדו בעת פינוי היישוב במסגרת תוכנית ההתנתקות. ויקיפדיה

קְרִיעָה

אֵין הוּא יוֹדֵעַ

הוּא לֹא קָם

וְרוֹצֵחַ אֶת

רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה,

אוּלַי כְּבָר מֵת

מֵת מִכְּבָר,

הוּא מַבִּיט בַּמַּרְאָה וּמְנַסָּה לְהָבִין הַאִם

הוּא

מֵת,

חֲלָקִים מִמֶּנּוּ מַבִּיטִים

 בּוֹ וּמְנַסִּים לְהָבִין אֵיךְ הוּא

חַי בְּתוֹדָעָה אַשְכְּנָזִית

יְשָׁנָה.

תָּמִיד הָיָה מִזְרָחִי

 רוֹנִי סוֹמֵק אָמַר לִי שֶׁהוּא תָּמִיד הָיָה מִזְרָחִי

אֲבָל עַל הַבָּמָה הוּא דִּבֵּר בְּעֹנִי

וְרָצִיתִי שֶׁהוּא יִהְיֶה

 פַּעַם.

רַכֶּבֶת הַסְּפֵקוֹת בפלסטין

שִׂיחוֹת כְּמוֹ כּוֹכָב נוֹפֵל

נֶעֱלָמוֹת כְּמוֹ רַכֶּבֶת חוֹלֶפֶת

עַל פְּנֵי פַּרְבָּר שֶׁל זְמַן, בַּצֶּבַע שֶׁל כֶּסֶף,

בַּקֶּמֶט שֵׂעָר לָבָן וְרֵיחַ שֶׁל שֻׁמָּן תַּפּוּז מְקֻלָּף.

לַזְּמַן יֵשׁ מְנוּחָה עַל כּוֹכָב הֲלֶכֶת

כְּשֶׁגּוּף נוֹגֵעַ

בְּכוֹכָב

וְשׁוּב.

נוֹסֵעַ בְּרַכֶּבֶת מְלֵאָה רוּחוֹת

קַקְטוּסִים שֶׁל כְּפָרִים נטושים

וַאֲנִי מְאֹהָב בַּאֲדָמָה עִירָאקִית

כחולת עַיִן.

חַבֵר שֶׁלִּי עָזַב אוֹתָנוּ

הוּא מִשְׁתַּעֲשֵׁעַ עִם תודעות אשכנזיות

עֲדַיִן מְחַפֵּשׂ להיטמע, אֵיזֶה טָמָע,

הֵם לֹא יְקַבְּלוּ אוֹתוֹ לָעוֹלָם לְמוּזֵיאוֹן

הַשַּׁעֲוָה בְּגַן הַזִּיכָּרוֹן שֶׁל לֹאזיִכָּרוֹן וְלֹא הְמְיָית

חֲתִיכַת קְלִפַּת פָּמֵלָה יְבֵשָׁה, שֶׁחוֹשֶׁבֶת שֶׁהִיא

הָאֲקָדֶמְיָה אֲבָל הִיא נטושה, מִזְּמַן בָּרְחוּ מְמַנָּה

מנהיגי הַהֲגַנָּה עַל

הַהוֹן שֶׁל הַזֶּהוּת

האירופית הֲלֹאשְׁכֵנָה.

אשכנזים בְּתוֹדָעוֹת שֶׁל מיִזְוָדָה

עָזְבוּ עַל מָטוֹס גַּלֵי-צה"ל וּבָרֶקַע הָיְיתָה מוּסִיקָה דָּתִית שֶׁסּוֹפסוֹף

שָׂמְחָה לוֹמַר אֶת שֵׁם הַקָּדוֹשׁ בְּרֹךְ אללה הוּא אכבר

 בַּשְּׁכוּנָה

נִשְׁאֲרוּ רַק אֵלּוּ שֶׁאָהֲבוּ

סִרְטֵי קוֹמֶדְיָה עֲצוּבָה שֶׁל צ'רלי

בוזגלו צ'פלין אֲבוּ סנינה אריסטופאנס מרמאללה.

הִיא חִכְּתָה לִי בשימלת כַּלָּה

וְהֵבַנְתִּי שֶׁהָעִירָאקִית כחולת הָעַיִן

כְּבָר לֹא שֶׁלִּי, נִגַּשְׁתִּי לפלסטין

וויתרתי עַל האגו.

מְצִיאוֹת ?

שְדֵרוֹת – עֲרְעֲרָה

דִימוֹנָה – רָהָט

בֵּית שְאָן – סָכְּנִין

מַעֲלוֹת – תָרְשִיחֳא – קָלְקִלִיָה

קִרְיַת מַלְאָכִי – בֵּית לֶחֶם

קָטָמוֹן – רֲבָת עֳמוֹן

שפרינצק (חֶיפָה) – שְׁכוּנַת עֹנִי פאתי דַמֶשֶׁק

מְחַפְּשׂוֹת מטפורה

מִתְדָפְקוֹת עַל דַּלְתּוֹ שֶׁל מְשׁוֹרֵר

שֶׁכּוֹעֵס עַל שֶׁיִּצְּרוּ שִׁירָה קְפוּאָה

שכזאת וּבְכֹל הַמִּלִּים מבעבעות

בְּאַרְסִית.

לִשְׁכֹחַ – אִי אפשר אֶת סארטר.

שׁוֹאֵב זִכָּרוֹן מַתְחִיל

בָּעֶרֶב מָלֵא דימדומי סִפְרוּת שֶׁל חֹדֶשׁ יוּנִי.

תָּמִיד אַחֲרֵי גָּלוּת שֶׁל בֹּקֶר

יוֹרֵד מָסָךְ שֶׁל פְּרָחִים כְּבוּיִם

קֶסֶם שֶׁל חוֹר עָקוּר עוֹלֶה עַל עפעפי

חֻלְצָה מְשַׁכְנַעַת שֶׁאֵין טָעַם בַּטַּעַם

יוֹם הֻלֶּדֶת לרגליי בְּעוֹד יוֹם מָלֵא דימדומיי שׁוֹאֵב אָבָק.

יוֹרֵד אַחֲרֵי בֹּקֶר עָקוּר

פְּרָחִים כְּבוּיִם עוֹלִים עַל עפעפיי

בַּקֶּסֶם מְשַׁכְנֵעַ שֶׁל טַעַם הַחֲלוּדָה

בעודי מַרִיחַ אֶת הַשְּׂפָתַיִם החשוכות

בעודי שׁוֹאֵב אֶת הַחֹשֶׁךְ מֵהַצִּפֹּרְנָיִם.

הַנִּקָּיוֹן שֶׁל יוֹם הַהֻלֶּדֶת

לֹא הִגִּיעַ, אֲפִלּוּ כְּשֶׁהַפֶּרַח נִפְתַח

וְהַבַּרְזֶל הִתְקָּרֵר

אֲפִלּוּ כְּשֶׁהַגָּלוּת שֶׁל חֹדֶשׁ יוּנִי בּוֹ אֲנִי חַג

לַשֶּׁמֶשׁ, שְׁקִיעָה עפעפית

מַזְכִּירָהלִיחשיכהמוארת.

קובץ שירה – שפורסם בעיתון היסטורי "דבר עיתון פועלי-ישראל" בתאריך 12.06.2005

 

הגבר המיזרחי בקולנוע הישראלי: התבוננות בשלושה סרטים

ללא כותרת (מסדרת הנערים), 2000 | cc: ויקיפדיה
עדי נס, ללא כותרת (מסדרת הנערים), 2000

הקולנוע הישראלי יוצר ומכונן את הגבר המזרחי בישראל. הוא מציב את הגבר המזרחי במשבצת המשרתת את בניית ושימור המיתוסים ההגמוניים של החברה בישראל. הגבר המזרחי קודם כל מוצב אל מול הגבר האשכנזי. הגבר האשכנזי הוא חלק ממחנה השמאל "הנאור". הגבר המזרחי יכונן כחלק מה"ימין" הפרימיטיבי ("הכלה הסורית"). בדרך כלל תפקיד השמאל האשכנזי יהיה להושיט יד לשלום לדמות הגבר הפלסטיני ואילו דמות הגבר המזרחי יהיה זה שיפריע למהלך השלום. [i] כך המציאות הקולנועית והדרך בה אנו מכוננים את דמות הגבר המזרחי תשפיע בעצם על המציאות בה המזרחים מודרים משיח השלום החיצוני עם הפלסטינים ושאר מדינות ערב ואת הדיבידנדים לשיח זה יקבל הגבר האשכנזי. לעיתים הגבר המזרחי יהיה נוכח והגבר האשכנזי יהיה "שקוף" משום שהוא חלק מקטגורית "הלובן" שלא זקוקה להנכחה בתרבות הישראלית, בעוד שהיא גוזרת קופונים על זכויות היתר שלה (למשל בסרט "ג'יימס בארץ הקודש"). המשך לקרוא "הגבר המיזרחי בקולנוע הישראלי: התבוננות בשלושה סרטים"

עולם פינתי (שיר)

Ditch obstacle | cc: wikipedia

עולם פינתי

"הדף הלבן חורך את עיני, עצירות כולאת את העשן

בעציצי מחשבתי הקמלה"

בעולם פינתי, המתחלק בעצמו, מרוכז האוויר

לקופסאות שימורים שמתייקרות כל עוד ממשיך הגשם

העיראקי לצבוע את הרחובות הנכים,

אני זוכר שפעם הייתי

מהלך ברחובות הבוכרים וגשם של דף היה שוטף את

הזין הגדול של אבא שלי, כשהוא גסס ברחובות

הסורים, עת נפל הכור האטומי והחזיר את העוני

לעשירים, עת להיות בשלום עם השווארמה

המקולקלת וציפורן הפרסומת החודרנית

ואני יותר מכל יודע את טעמה המקולקל של

ערוות אימי, עת סירבתי להיכנס לחליפת

משפחתה הזעיר בורגנית, עת עזבו אותי

העכברים השמנים הקיימים בכל בית שחי, אני זה שסירבתי

להמשיך ולשרת את הפירות האיומים הנתלים בלשון מלבלבים

בחורף מזרח תיכוני, ואני זה ששילמתי מחיר יקר על כך שאהבתי לשבת במרתפי הפיכחון ונזכרתי מה קרה לרחובות ללא מוצא

אני זה שעומד מולכם היום כמו נר מתקלף

אשר נחנק מכמות החמצן הבאה אל קרבי המעופשים

אני זה הבן המודחק של שכניי ואשר

ברוח מחשבתי אני מעניק להם מילה…

אני זה שמגלה את בדידותו לכל עובר ואורח המסוגל לנהוג

בחיפושית משה אבינו ומרים הבתולה ואני זה שחי על הגבול

בלי גבול, למען גבול ואין גבול למחשבה, איפה אני, ומדוע דווקא אני

לא מדבר בשפת ערוותי, מדוע אני מלקק את שממוני

מדוע אני מפיל את התיק שלי על ריצפת חוסר הקשר ומפזר את חפצי

אי ש י  ו ת י כמו הפסד של מכבי חיפה בדרך

לאליפות האינתיפאדה בין דלת המחסן לדלת המרתף

אני זה שדורש פירוק מלא של השמרנות מבתי העץ ומטיול

לגילוי החשיפה ושיזוף התואר השלישי.

אני זה שלאמתבייש לומר אני שונא את כל אלה ששונאים

את מליוני האנשים, שמסביב לשעון של הבוהן של הרגל שלהם.

אני זה שהולך ללא מנוחה בין כסילים ובין קידוחים בין ביאליקים

וצועק ארז ביטון ורואה ברכה סרי ענייה,

אני זה שהשתקתם בפינה של המחשב שלכם בזמן שהחשמל

זורם בכפות שפתיי, ידעתי את שקר הגרעין

של האפרסק, ידעתי את התרופות והאיסורים

של הפצעונים שלכם, ידעתי שהיא שכיזבה אותי עוד תחזור

ואצטרך לקנות לה שמלה חדשה שלא ייראו את השערות

ואצטרך לקנות לי שמלה חדשה שלא ייראו את השערות

ברגלים של שנינו, ואת השערות באף של אלוהיי ושלא

ייראו את ערוות המדינה אומרת לי מה לעשות דרך צינור קטן

שמחובר לראשי, עת קניתי אותו בטיול שערכתי לתוך

חאג' מאליק אל שאבאז, שגם לו היו מחוברים צינורות החייאה

אני זוכר את המחלקה שבה הוא ישב, הוא העיר אותי

ואמר תעזוב את החרא לילדים של העבר שלך, ולך לדרכך כי שם

יושב המפעל, והוא אשר נתן לך את המילה, נתן לך את הנוזל

וביחד תטביע בברכה, את הבריכה בחרא של משורר.

אני זה שלקחתי את הסם והפכתי אותו למאמר

ואני זה שלקחתי את השיר והפכתי אותו לנרקיס

ואני זה שלקחתי את השיכון והפכתי אותו.

ואני זה שהטבעתי לוחות שלמים של דפוס  מעיתון דבר

והם שלחו לי את התצלום של שקריי – ויצאתי שחור

כי האמת היא שחורה

ואני זה הנגטיב של ההגדרות במילון סוג של מטוס חוג סילון המזרחי

של נתי לוי, או עדה אהרוני, אני זה החרוז של אבי

המת, אני זה הרעב לרגל לבן של סומק, אני זה מסיכת השפן

של פאנון, אני החלב האם האבסורדי, וגם סקנדינבי תלוי וצלוי.

אני זה,כבר אמרתי ? שלוקח את הנשים והופך אותם

למָלכות, על העייני ועל הראסי, מָאדים אני זה שפגום ורוצה ל

היות פגום, ו

חסרה לי עוד מילה או שניים להתכוון באמת

לכל המילים שכתבתי,

חסר לי ריקוד ליד אותנטי ליד מעין  וצליל גדי-מגוחך כדי להיכנס לקונוטציה ולקונטקסט של הצורה של החציל מסאלח חבל-שבאתי ועפיפוני התימני הרזה.

אני יודע שהפירוק קיים כי כתבתי שירה אשכנזית, ובכל זאת אין לי במה להיאחז אחרי הנגטיב

כי הנגטיב שלל לי את הכניסה למשהו שכבר לא חציל רזה,

הנרקיס הגרניוזי והילד, שלובש את אימו המתה,

תסתכלו לי טוב, על הנשמה השקופה ותראו את מפלי שן-הארי

של לבי, הכי שוטף את הלחי השניה, אחי שלא היה לי

של הגלקסיה התחתונה אין

ולא יהיה מקום *בְּדָלָק …

*בְּדָלָק – יקירי בשפה העיראקית.

בין לבין – מיפוי טריטוריה מזרחית-ישראלית: על "קילומטר ויומיים לפני השקיעה" ספרו של שמעון אדף

לפני מספר חודשים שהיתי בערב מיוחד, אשר נערך בתאטרון "עינבל" (טריטוריה תרבותית מרתקת לכשעצמה, משום עמידתה על מתן במה לתרבות המזרחית הישראלית על שלל ייצוגיה ומופעיה) לצאת הופעת הספר "קילומטר ויומיים לפני השקיעה" של שמעון אדף. בבחירת המוזמנים של הערב, מופו טריטוריות מרכזיות בספר החדש: הסופרת יהודית רותם דיברה על המשמעות הדתית יהודית של שמות דמויות הרומאן; המשוררת והמסאית שבא סלהוב דיברה על המשמעות הקיומית של החיים בתל אביב, כמשל אקזיסטנציאליסטי לחיים במדינת ישראל של שנות האלפיים; הסופר והעורך ניר ברעם דיבר על התנועה בין מחוזות הזיכרון שנעה בין מרכז לבין פריפריה. לטעמי בלטה בחסרונה בערב אמירה בסיסית, על היות רומאן זה, קול מרכזי למציאות של הדור השלישי המזרחי בישראל.

"קילומטר ויומיים לפני השקיעה", ספרו החדש של שמעון אדף, הינו רומאן בלשי אשר מתרחש בתוך טריטוריה מזרחית שולית. בספר זה ניסה אדף לברוח מהקלישאה הטמונה ביצירת בלש ספרותי והוא אכן הצליח במלאכתו. מותה של דליה שושן וניסיון להבין מיהו\מיהי הרוצח\ת הוא הבסיס אשר עליו נבנה הספר. הספרות היא קרחון ענק, שייצוגיו הספרותיים בולטים ומסתירים את השכבות החברתיות המונחות בתחתיתו. מתחת לרציחת דליה שושן, הבחורה הכשרונית, שהייתה גם משוררת מוצלחת וגם יוצרת מופלאה ומתחת לבלש שהעריץ את יצירת הנרצחת וכתב ספר מצליח על הרוק הישראלי, נע העולם המזרחי בכבדות ולא מצליח לנסח מסורת, לנסח יצירה קוהרנטית רציפה, בתוך העולם הציוני-אשכנזי בו הוא חי. היוצר המזרחי לא מצליח לייצר טקסט משלו, שישמור על איכויותיו שלו ולא ייטמע בתוך "הישראליות" הרדודה.

אם נניח שישנה סתירה החברתית בתחילת הרומאן, נוכל להבין את התהליך שהסופר מעביר אותנו על מנת לפתור אותה. הסתירה החברתית ברומאן זה, הינה ניסיונו הכושל של אליש, הבלש המזרחי להתערות וליצור מסורת של יצירה.  אליש לא הצליח לכתוב יותר מספר אחד; לא הצליח להמשיך וללמוד באוניברסיטה; לא מצא את מקומו במשטרה; לא התקדם בצורה משמעותית בעבודתו. אדף יצר דמות, שבחרה להישאר בשולי המרכז באמצע גוש דן, לאחר שהיא עזבה את העיר אשקלון בשולי מישור החוף. השוליות הפכה להיות דרך החיים של אליש. אדף מתאר את הדרך אל העיר אשקלון ככזאת, אשר לא יכולה להימצא בפקק, כי הדרום הוא המוזנח ומשם אליש וגם הנרצחת הגיעו: "גשם התחיל לרדת והאט את התנועה, אליש קיווה שהגשם הוא הסיבה היחידה, לא נהייה בלתי מוסברת אל הדרום. אימא שלו הייתה על סף של בכי בטלפון" (עמוד 263). הדרום הוא לא רק אזור דרומי חיצוני בעל הפניות גיאו-פוליטיות, אלא הוא גם משמש כדרום פנימי, אשר בתוכו הגיבור חי, כלומר סוג של טריטוריה נפשית.

הספר כולו מלא שמות וכינויים מזרחים, שיצרו שפה חדשה, שניסתה להתחמק בכל כוחה מן השפה הגבוהה שאפיינה את השירה של אדף. אדף ניסה בכל כוחו לבנות שפה ודיאלקט שונה לכל דמות, אך נדמה כי אחת החולשות של הרומאן, היה דווקא הניסיון להבנות מציאות אונטולוגית של מספר דמויות, אשר סופר כל יודע מדברר את תודעתם. הדמויות, מפי אדף, דיברו בסוג של מחשבה עמוקה, אשר לא נוכל למצוא במציאות ועם זאת ניסיון זה יצר עולם מורכב ומעניין ומיוחד, אשר חסר במחוזות הספרות השטחית.

הטקס הוא מושג מרכזי ברומאן של אדף. הגיבורים נסו לייצר טקסים משלהם במציאות, אך הם גלו סוג אחר של יחסי כוח שהקשה עליהם לייצר את טקסיהם. הטקס המרכזי הוא טקסיה של העיר תל אביב, ממאורות הפקולטה למדעי הרוח של גילמן באונב' תל אביב ועד למערות מועדוני הרוק שנפתחים ונסגרים לפי טקסיות מיוחדת. בין כל הטקסים, העולם המזרחי לא יכול לעמוד בפני עצמו והוא אינו יכול לחזור לעולם ממנו הוא הגיח, בשל עובדה זאת, דליה שושן מתה, כשהיא נסתה לחזור לשדרות. לטקס התל אביבי היו חוקים אכזריים שעקרו את דרך חזרה של הדמויות ממרחב של זיכרון אחד למשנהו.

מאוד הפליאה אותי הביקורת מצד אחד של הגיבור הספר, אליש הבלש, על העולם האקדמי ומצד שני ההתייחסות העמוקה של הספר לעבודה החשובה של הבלשן הצרפתי דה-סוסייר. דה-סוסייר הבחין כי מה שיחד את סימני השפה המדוברת או הכתובה הוא יחס "שרירותי" על פי הגדרתו, בין הסימן לדבר שהוא מייצג. הוא טען כי יחס זה הוביל למסקנה, שערכו של הסימן בשפה נבע מהיחס שהוא קיים עם סימנים אחרים בשפה ולאו דווקא מהיחס שהוא קיים עם דבר מה המצוי מחוץ לשפה. הספר של אדף הושפע עמוקות מתפיסתו של סוסייר ונדמה כי הוא ממש בנה את מבנה הצורני של הספר על פי רעיון זה.

אדף, מודע לשינוי שחל במחשבה המערבית ואשר ניתק את הטקסט מצד אחד מהאינטר-טקסטואליות שלו ומצד שני בחן את חלקיו בנפרד. אדף השתמש בשינוי זו באופן מובהק בתוך הספר שלו, אך בו בזמן הוא ניסה לשמור את הסקסיות של הספר, בלשון הדור השלישי המזרחי. הרומאן של אדף בחן את ההיסטוריה של ישראל, מתוך מציאות תל אביב מנוכרת ובכל זאת סלבריטאית מאוד. אדף מרד באופן מודע במושגים עיקריים העומדים על סדר היום בתודעתם של המיעוטים כגון: המזרחיות, הפמיניזם, העוני, תעודות התארים השונים וכד'. שאלה אחת שאפיינה את יצירתו היא הגישה האפיסטמולוגית לעולם. אותה שאלה מטאפיסית עמוקה שעלתה מתוך ההכרה של היוצר, כלפי דמויות יצירתו. כך "אליש חשב בעצב, בני האדם בוגדים בו בעצם, זה שאף פעם לא מי שאתה רוצה שיהיו (עמוד 18). "לשכב בחושך ולהאזין לתל אביב, אליש חשב שהוא יכול לשכב כך שנים מחייו, להרהר כיצד העיר חולפת, איך כל צופר כורה את דרכו בעלטה, קורע ממנה פיסה של זמן וחרושת המנועים המנקבת את תל אביב (עמוד 324).

אדף, במעין פילוסופיה אין ראנדית, מרד בכל אפשרות של פילוסופיה קולקטיבית המחברת בין הדמויות, חוץ מעקרונות הבדידות והאינטרסים של ההצלחה. הוא העריץ את האינדיבידואל המורד, אך הוא הוסיף לו חזות משפחתית, מסוימת. אליש, הבלש, תואר כדמות חסרת אהבה אשר מתוך גרונה בקע קול מזרחי, אשר נאחז בקיום התל אביבי, כקרש הצלה מהפריפריאליות שם קולו לגמרי לא יובן. אך דווקא שם במרכז, חרדותיו לא נתנו לו לצמוח לממדי יכולתו הפנומנלית.

ביקורת הספר התפרסמה לראשונה בכתב העת "מאזנים" בחודש אוקטובר 2005 |
גיליון מס' 4-5, , עמוד 72.

קראו עוד:

  • הלב הקבור  – בשיא הפעילות של תנועת הקשת הדמוקרטית המזרחית עזב ד"ר מאיר בוזגלו את התנועה על מנת להקים מפעלי תרבות שיישלבו את ההשכלה שאצרה המסורת היהודית של חכמי ארצות ערב, ביחד עם פעילות חברתית ותודעה מזרחית. לטענתו הקשת הדמוקרטית המזרחית הפכה לקשת הדמוקרטית החילונית ואיבדה את הכלי המרכזי לשינוי חברתי שהוא הישענות על אלפי שנות מסורת יהודית מזרחית. הדחיה של הקשת הדמוקרטית המזרחית את העושר הגלום בחוכמת המסורת היהודית קשור לשלילת הגלות בישראל. אמנון רז קרקוצקין במאמרו הקאנוני "גלות בתוך ריבונות" (התפרסם בתיאוריה וביקורת 4, סתיו 1993) הראה לנו כי הציונות כפרקטיקה היסטורית ותרבותית דחתה היבטים שהוגדרו כגלותיים, ודחייה זו שימשה כבסיס לכינונו של היהודי החדש והאנטי-גלותי, המשוחרר לכאורה מכבלי המסורת. נדחתה שורה של תכונות מוגדרות שיוחסו ל"גלותיות" (""חולשה", "פסיביות" וכיוצא באלה), אך גם מסורות תרבותיות שלמות שנתפשו "כגלותיות" (תופעה שהייתה בולטת במיוחד לגבי היהודים יוצאי ארצות ערב). המדיניות המוצהרת היתה להביא להאחדה תרבותית שהתבססה על קבלת מערכת הערכים והדימויים של העילית הגמונית
  • מוקס נוקס – מוקס נוקס הינו הרומאן החמישי של שמעון אדף. קצב הפרסום של אדף מסחרר. בכל שנה מאז 2008 הוא פרסם ספר. כותרת הספר "מוקס נוקס" מתרגמת בכמה אופנים: באופן הראשון "הזמן קצר" ובאופן השני "בקרוב הלילה נופל". באופן פרדוכסלי אדף נע נגד הזמן ופותח אותו לרווחה. הוא אינו אץ לספר סיפור גדול, עם עלילה גדולה. הוא מביא לנו את סיפור חניכתו של המספר הצעיר שמבקש לקרוא ספרי פילוסופיה ורומאנים ולהתרחק מהדת. ובו בזמן הוא מספר לנו את המחיר שמשלם אותו כותב רגיש בהווה, בשל הקריעה שלו ממשפחתו. בניגוד לספרים הקודמים אין כאן סיפור עלילה חדשני, בידיוני, אלא דווקא מסמך שיש בו מן הביוגרפי, המינורי והריאליסטי. אך השפה העשירה, הפיוטית, הנעלה של אדף שולפת את החומרים שממנה אנו מרכיבים את המציאות והופכת אותם לזרים. הקריאה לא פשוטה. סיטואציות פשוטות של הזדקנות ההורים ואי היכולת להכיל את סבלן והתפוררות גופם הופכת לשירה מופלאה בידיו של אדף.
%d בלוגרים אהבו את זה: