פעמיים לדפוק סכין בלב [שיר]

פעמיים לדפוק סכין בלב

רגע לפני שסוגרים את הבר, אתה שומע את מיס מיזרי של אליוט סמית
הרחובות מושלגים, שקט נופל על השיר,
הברמן מנקה ומזייף
ונועל את הדלת של הכניסה
שלך למחשבה, שאולי איפה שהוא בתוך תאי הגוף שלה,
אתה עדיין האיש שלה

| עם התגים , , , | כתיבת תגובה

אופטימיות וכאב: תשובה לסרטון "אף אחד לא רוצה לחיות בישראל" של ניסן שור

בסרטון של ניסן שור "אף אחד לא רוצה לחיות בישראל" הוא מדבר על העזיבה של רבים את ישראל. הוא מציין שגם בני ובנות האליטות, גם ילדי חברי הכנסת, אלו מהאופוזיציה ואלו מהקואליציה – כולם נשלחים החוצה מהטיטאניק השוקעת. "מי יישאר בארץ?" שואל ניסן שור ועונה, "קנאי דת והלאומנים." לכאורה, בתור מי שגר בין ברלין ות"א, אני אמור להיות הנמען המיידי של כזה נאום להסכים איתו על ירידתה של התרבות הישראלית ועל התשובה בהגירה החוצה, או בהבנת הכאב של אלו שנשארים מאחור ואין להם את הפריבילגיה לעזוב את ישראל. אך אני רוצה להציג דעה אחרת, שלא מקובלת על השמאל הנמצא בקינה תמידית.

אופטימיות וכאב: תשובה לסרטון "אף אחד לא רוצה לחיות בישראל" של ניסן שור

ראיתי את הסרטון של ניסן שור "אף אחד לא רוצה לחיות בישראל". במונולוג קצר הוא מתוודה על העזיבה של רבים את ישראל. הוא מציין שגם בני ובנות האליטות, גם ילדי חברי הכנסת, אלו מהאופוזיציה ואלו מהקואליציה – כולם נשלחים החוצה מהטיטאניק השוקעת. "מי יישאר בארץ?" שואל ניסן שור ועונה, "קנאי דת והלאומנים." לכאורה, בתור מי שגר בין ברלין ות"א, אני אמור להיות הנמען המיידי של כזה נאום להסכים איתו על ירידתה של התרבות הישראלית ועל התשובה בהגירה החוצה, או בהבנת הכאב של אלו שנשארים מאחור ואין להם את הפריבילגיה לעזוב את ישראל. אך אני רוצה להציג דעה אחרת, שלא מקובלת על השמאל הנמצא בקינה תמידית. אענה לניסן שור מתוך שני צירים של מחשבה, הציר הראשון על הפלורליזם בתרבות הישראלית והציר השני על ההישגים של המאבק המזרחי שמתוכם אני ומפיק תובנות על הסוגיה המורכבת של הגירה.

ראשית הייתי רוצה להסכים עם ניסן שור לגבי הדרך הפוליטית המדרדרת במדרון חלקלק ומתנערת מכל רכיב ליברלי, ודמוקרטי ובו בזמן על השחיתות הגואה. הלאומנות משתמשת באויב נצחי כדי להסיט את תשומת הלב מהפערים ההולכים וגדלים. השיטה של הפרד ומשול מיושמת גם בתוך ישראל וגם מחוצה לה. השלטון דואג ללבות את השינאה והאיבה כדי שברית מוחלשים לא תאיים על חלוקת השלל בביזה המתקיימת יום יום. אבל הפסיפס התרבותי בישראל דווקא מעיד על תרבות מזרח תיכונית הולכת וגוברת. המוזיקאים, המשוררים, הציירים ואנשי הרוח מעמידים חזית איתנה בתוך התרבות. סרטים, ספרים, תערוכות ואסופות כולם מדמיינים את היום שאחרי. לרגע הוא יכול להיות הרגע של הקטסטרופה, כמו באלבום של הבילויים או הרגע של השיבה והפיוס, כמו למשל באסופה "עודה: עדויות מדומיינות מעתידים אפשריים" שיצאה בהוצאת זוכרות ופרדס, על סיפורים שמדמיינים את השיבה לישראל של הפליטים הפלסטינים, שלה תרמתי סיפור על בחור יהודי עיראקי שנוסע לבגדד, ועל בחור פלסטיני שחוזר ליפו, ועל מפגש סולידרי ביניהם, כששלג יורד על ירדן והם נפגשים בנמל התעופה בעמאן ובוחנים את הרגעים המשותפים של גלות.

התרבות בישראל נעשתה יותר פלורליסטית, ויש לכך דוגמאות רבות. היא מסמנת את מסילות הרכבת שיום אחד בתוכה יעלו רכבות הפוליטיקה וייכנסו לעמדות המדומיינות של הגיבורים והגיבורות של התרבות המזרח תיכונית הישראלית. אך לפעמים התרבות רחוקה שנות אור מהפוליטיקה, כמו בימים שלנו, אך יהיה זה לא חכם לקבור אותה, יחד עם הביקורת על הפוליטיקה הישראלית.

הטיעון השני שלי הוא שהגירה אינה פותרת את המצב. ניסן שור מתאר בדיוק סוציולוגי מצב שבו אליטה שלמה משלחת את ילדיה החוצה, מעמד בינוני מוחלש מחפש אלטרנטיבות בחו"ל באמצעות השגת דרכונים אירופאיים; הוא מתאר הרגשה פנימית של גטו, של אין מוצא, של מצב לחימה בלתי פוסק, מצב חרדה מתמשך, פער עצום בין הרחוב הרעב לבין הרקובים השבעים בשלטון. יחד עם זאת, לדעתי, התפיסה הבינארית לפיה עזיבה פותרת את המצב יסודה בטעות. הרבה ישראלים נוטים לחשוב כך, אבל המאבק המזרחי לימד אותי שהגירה היא מצב של תודעה, ואי אפשר בתוך כמה דורות להעלים את רצפי הזיכרון. הקהילות החדשות של המהגרים שעזבו את ישראל, לא הצליחו להביא מזור אמיתי לכאב הישראליות שלהם. הזיכרון של עשרות שנים בישראל, על כל צרותיה ובעיותיה, כיבושיה, הדרותיה ודיכוייה, עדיין מעצב את תבנית נוף מולדתם. והם נושאים את הזיכרון הזה אל מול הביקורת של הב.ד.ס או שהם צריכים לשמש כתמונת פוסטר ל"יהודי" באירופה. הם מוחים נגד הכיבוש גם מחוץ לישראל ומחפשים פתרונות, גם כשהייאוש שלהם נעשה יותר נוח, ואין להם מלחמה או טרור תמידיים.

אנשים חושבים שהגירה תפתור את בעיות המהגרים. אך היא לא. מחוץ לישראל נוצרות קהילות פוסט ישראליות, והן בדיאלוג מורכב עם העבר, ההווה והעתיד, חרף העובדה שקיים טריז בין ישראל והדיאספורה שלה [בין היתר, עם סגירת פרס ספיר לכותבים המתגוררים מחוץ לישראל].

גם ישראל היא מדינת מהגרים בהכחשה. אך אם מבקשים להתייחס לרצפים של ההגירה והגלות ומחזירים להווה, אז כך גם מבינים שלא באמת נוצר חיץ, כשעוזבים את ישראל. אמנם יש רגע שבו הזהות מתפרקת לרסיסים וצריך להרכיב אותה מחדש, אך יש רכיבים זהותיים שאי אפשר להותיר מאחור. כל עוד הכיבוש נמשך, ניסן שור, גם בחו"ל תמצא את עצמך נאבק בשאלה הזאת, מדי יום, כשתפגוש מי ממיליוני הגולים הפלסטינים הפזורים ברחבי העולם, כשתיתקל בסוגיות האלה דרך עיניים "זרות" או כשתסתכל על עצמך במראה.
החשיבה הבינארית שלפיה רע לי, אני עוזב ואז טוב לי, היא פנטזיה ותו לא. במציאות אם רע לי בישראל ואני עוזב, ממשיך להיות לי רע, כשאני קורא חדשות. ממשיך להיות רע, גם אם אחליט להתעלם לגמרי מישראל, על כל זיכרונות הילדות שלי, על שפת ביה"ס שלי [שפת אימי היא עיראקית], ועל ההווה הכובש שלה, גם אז יהיה לי רע. אני לא יכול להתעלם מחלקים כה משמעותיים ועמוקים בתוכי.
השמאל המקונן שמייצג ניסן שור אינו מצליח להכיל את מלוא המורכבויות של ישראל. הוא לא מכיר בכך שהתרבות מכילה כבר תשובות לשאלות שהפוליטיקה נכשלת בהם. התשובה שמעניק השמאל המקונן של ניסן שור, היא תמונת מראה של ישראל, לפיה עזבתי ומצאתי גאולה. אך הדרך לגאולה "אירופית" ארוכה, מפותלת ומורכבת, בדיוק כמו הדרך שהובילה את היהודים האשכנזים מאירופה למזה"ת ואת יהודי המזה"ת לישראל.

איפה זה חו"ל

אֲנִי זוֹכֵר שֶׁהָיִיתִי מְחַכֶּה לַחֲבֵרִים שֶׁלִּי שֶׁיַּחְזְרוּ
מִחוּץ לָאָרֶץ, כִּי לֹא הֶאֱמַנְתִּי שֶׁיֵּשׁ חוּץ מֵהָאָרֶץ הַזֹּאת
וּפִתְאוֹם, אֲנִי זֶה שֶׁגָּר בַּחוּץ.
אֲבָל אֲנִי, גָּר בָּאָרֶץ, בְּגֶרְמַנְיָה,
בְּחוּץ לָאָרֶץ אֵין אֶת הַמִּלָּה "חוּ"ל"
אֲנָשִׁים מִתְגַּלְגְּלִים חָפְשִׁי מִחוּץ, לַחוּץ,
מֵאֶרֶץ לְאֶרֶץ, מִשָּׂפָה לְשָׂפָה,
מִתְעוֹרְרִים, הָאֲנָשִׁים הַלֹּא נְכוֹנִים
בַּתְּקוּפָה הַלֹּא
נְכוֹנָה

מתוך "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים", בהוצאת פרדס.

| עם התגים , , , , , , , , | כתיבת תגובה

בשקט הקר של הגלות

IMG_20180203_121034351

מתי שמואלוף: עברית מחוץ לאיבריה המתוקים, פרדס, 2017, 47 עמ'

רשימה של יובל גלעד, שהתפרסמה לראשונה בעיתון 77, ינואר 16, 2018

ספר שיריו השישי של מתי שמואלוף, המשורר שנודע בעיקר בשירי המחאה שלו, הוא ספר שירה לירי, יפה וצנוע. אמנם אין בו חידוש פואטי, אבל ככלל הוא צלול ונוגע ללב. הספר נכתב בגלות ברלין, אליה עבר המשורר אחרי כישלון מרבית המאבקים החברתיים בהם היה שותף, והוא נקרא כמעין רקוויאם עדֽין. שמואלוף אינו מפחד להודות בהפסד, ומכאן יופיו של הספר, בעידן רודף הצלחות. כמו-כן עוסק הספר בחווית ההגירה לעיר זרה, המעוררת געגועים לישראל. אבל זו ישראל של זכרונות ילדות, ריחות ונופים, משפחה וחברים, ושל השפה העברית האהובה, ולא ישראל הלאומית-מיליטריסטית על גבול הפאשיזם של ימינו.

המשורר אלון בר ערך את הספר, ועשה עבודה יפה. ספרו הטוב ביותר של שמואלוף עד כה, לדעתי, היה השני – 'בין הזז לבין שמואלוף' – בו התיך את זעם המחאה עם קיצור לירי פרוע ופאנקיסטי משהו. בשני ספריו הבאים היו שירים יפים, אבל ככלל השפעת שירתו של רוני סומק ניכרה יתר על המידה, וגרמה לערסולי עיטורים, דימויים ומטאפורות רבות מדי שעסקו בשפה, כלומר בארס-פואטיות. מבנה השיר של סומק הובא למיצוי בשירתו של המשורר עצמו, על יתרונותיו וחסרונותיו, והמושפעים מפואטיקה זו בדרך כלל מפספסים.

ואילו כאן, ב'עברית מחוץ לאיבריה המתוקים', לכאורה חוזר העיסוק בשפה העברית שהפכה להיות שפת געגוע. אבל למעשה העולם כאן גובר על השפה, והגעגוע אינו לעברית ככלי, אלא לעברית כחלק מהקיום החושי, ולנופים, לערים, למשפחה ולחברים: "אתה שואל, כמה אני מתגעגע?/ אני שואל – כמה גדול היקום שמסביבנו?". אבל שמואלוף שומר על קור רוח שירי, ואינו גולש לבומבסטיות של הצהרות ייאוש. למעשה, בספר זה מתקרב שמואלוף במידת מה לפואטיקה של ארז ביטון, לליריות הצנועה. כך גם ב"עברית,/ היא עלים מרשרשים,/ בח'ית ועין/ בחורשה של עצים עתיקים, ושרשיהם עולים לשמים בתפילות/ ויורדים בסליחות".

זהו ספר של משורר בשל ובוגר. בדרך כלל בגרות מקושרת, לפחות עבור בני דורנו, כתהליך של הסתגלות, ויתור, התפשרות, התברגנות. אבל התבגרות יכולה גם להיות פשוט סינכרוניזציה עם הגיל הביולוגי, השלמה מתוך פיכחון, ולאו דווקא מתוך ויתור והתפשרות. נראה שזה המצב בספר זה, שדוברו מייצג במידה רבה רבים מבני דורו, החשים אבודים בעידן הדיגיטלי החדש מחד, אבל כבר לא שייכים לילדותם בעידן ערוץ טלוויזיה אחד ומשחקים בשכונה. גם כלכלית, מדובר בדור אבוד, של מי שמתקשים להתפרנס בעידן ניאו ליברלי קפיטליסטי דורסני.

מוסיקה היתה תמיד מרכיב תמאטי חשוב עבור המשורר, ובשיר לירי קצר מצליח המשורר לתאר את ילדותו בפרברים ברגישות: "זכרונות אבודים בקרית מוצקין/ נפתחים בצליל מוטורהֵד/ בטייפ דבל-קאסֵט/ שנתקע בזמן". ושיר אחר המוקדש לחבר ילדות שנפטר, מתמקד בזמר האלוהי ניק קייב ובשיר הקינה שלו (The Weeping Song) שהיוה פסקול התבגרות לרבים מבני דורנו. שמואלוף עורך הזרה לזרותו, תוך משחק עם הצירוף הישראלי כל כך, "חוץ לארץ": "אני זוכר שהייתי מחכה לחברים שלי שיחזרו/ מחוץ לארץ, כי לא האמנתי שיש חוץ מהארץ הזאת, ופתאום, אני זה שגר בחוץ".

יש בספר גם שירי מאבק, כמו שיר מוזר אחד המהווה מעין הכאה על חטא אירונית של עשירים נוסעי ג'יפ מרצדס על השפלת העניים, ושיר אחר על חַלַב העיר הסורית החרבה: "חלב, אני מתתיהו בן שפרה, בן מבנותיך, נכד ליהודיך, מקונן על מחיקת שכונות שיריך, עליך/ חלב, התשמעי את שירת רבבות מקוננותיך / שכאן בברלין… חלב, את כמו עמוד בספר שירה, נקרעת ומתעופפת ברוח".

העיסוק בעברית ובגעגועים אליה מנמק את הארספואטיות שהיתה מלאכותית משהו בספריו הקודמים של המשורר, ועם זאת מדי פעם בכל זאת יש צירופים שבהם העיסוק בשפה לא מתנשק עם המציאות, תנאי ראשון ומכריע לשימוש במטאפורות העוסקות במילים: "נמלים מנסות לטעת שורשים/ בתוך אדמת השירה", "דיונות אותיות החירות מקועקעות בידינו", "כניעת פסגות הררי המילים", "שכחנו לקלף את השירה מהסברס", "איך מנקדים את שירת הפצצה", "ולא נהיה עוד זכאים לקבל הלוואות מילים בבנק האותיות"  – אלה צירופים פיוטיים לכאורה, אבל למעשה המטאפורות לא עוברות, כי האנלוגיה בין מילים ליופי, לשירה, יש בה מיופייפות מסוימת, פינוק של בריחה לארס פואטיות במקום בו קשה למצוא מילים לתיאור חד ומדויק יותר.

זהו ספר שירה של מי שנמלט על נפשו מהשתתפות בלתי פוסקת במאבקים חברתיים בישראל, בכדי להציל עצמו כאדם וכמשורר, שכן מאבקים חברתיים מתישים מכלים את האנרגיות של המוחה, בעיקר כשהם נכשלים, גם אם זורעים ניצנים לעתיד הרחוק, לכן המשורר מעיד על עצמו ש"עברתי להתגורר בין אין-סוף כוורות בשדה עצי הקינמון/ בתוך זוג מגפי שלג שחורים", במטאפורה יפה בשיר הנושא את שם הספר, שיר מוזר המדמה את העברית למלכת דבורים. ובשיר אחר כותב המשורר ש"ברחנו כי לא היה טעם להלחם בקוראים צמאי דם/ …ברחנו כי ידענו שלא מחכה לנו כלום,/ אך דווקא בתוך אותו הכלום,/ יש הבטחה גדולה".

ובשיר המנוני יפה, מעין המנון ייאוש, כלומר אוקסימורון, כותב שמואלוף: "והיינו משוררים, והקמנו קבוצות שירה… ולא ידענו/ שיום אחד נתעבר ונתפרד ונתפזר/ ונחשב חישובים, כמה זה עלה לנו/ לשורר,/ ולא ידענו שיום אחד נתגרש, נתפזר, נעבור/ הסבות מקצועיות,/ ונתייאש ונהגר". גוף הרבים שמאמץ כאן הדובר מתאים כמובן, כי זהו סיכום של מאבק חברתי גדול, מאבק הדיור של רוטשילד ומאבקים אחרים. יפה גם הפיכחון בתיאור "נתעבר ונתפרד" – כאשר בדרך כלל הקמת משפחה נתפסת ככניסה לחברה, התרחבות משפחתית וכו', אבל הלכה למעשה הקמת משפחה תובעת אנרגיות אינסופיות במאמץ להתפרנס ולגדל את התא המשפחתי האינטימי וה"קדוש", על חשבון מאבקים חברתיים כלליים.

לצד שירים ושורות יפות, יש בספר גם שורות קלישאיות פה ושם, כמו "רצוא ושוב גלות חוטפת אותי/ מתחתיות טילים, ממעשה גן עדן של שקרים", "לא יתגדל ויתקדש שם מדינתי, ישראל", או צירופים צורמים כמו "פספורט תלמוד של חלום" שבהם ההרפתקאה שבצירוף לא נדבקת. אבל בסך הכול, כאמור, ספר יפה ובשל, דיוקן עצמי של אקטיביסט חברתי שנמלט מהרעש לשקט של גלות קרה.

יובל גלעד

 

עוד על הספר:

| כתיבת תגובה

להתנער מהמומחה לערבים

הסטטוס שהוסר

שמח על ניצחון מחאה קטנה שביצעתי נגד הסטטוס הגזעני של הדסק של צבי יחזקאלי בערוץ עשר שפורסם ב-2.1.18. כתבתי על כך סטטוס וצייצתי. בצהריים היו כבר עשרות ריטווטים. כתבתי דעה נגד הגזענות והארץ רצו לפרסמה. המקור כבר הודיעו לי שאין להם קשר. ובערב רגע לפני פירסום הדעה, ערוץ עשר הבהיר שלא צבי יחזקאלי שיתף את הסטטוס על הדסק של צבי יחזקאלי ושהם מתנערים ממנו. ניצחון קטן מול מפלצת הגזענית שממשיכה לרחוש במסתרים. שלא לדבר שצבי יחזקאלי עצמו לא אמר שהוא מתנצל, שהדברים נכתבו על הדסק שלו. וצבי יחזקאלי עצמו כבר הבהיר את עמדותיו לא פעם. ובשביל שתבינו איך דברים מתחברים, לפני ההכחשה,וההתנערות, צירפתי שכתבתי להארץ:

תארו לכם עיתונאי בכיר מפרסם טיזר לתוכנית טלביזיה, ושואל האם צריך לאפשר לתורמי איברים להחליט מי יקבלו את איבריהם – רק גרמנים או כל מי שזקוק כולל יהודים. לא זה לא קרה בגרמניה. אבל בישראל צבי יחזקאלי, כחלק מדסק הערבים [אין דסק ליהודים] של חדשות עשר מרשה לעצמו לעשות את זה וזה עובר בשלום.

פרסמתי ברשתות החברתיות את הסטאטוס והבהרתי שזאת גזענות לשמה. חשוב לומר שהסטאטוס של צבי יחזקאלי היה שיתוף לפרומו לתוכנית של ברוך קרא על פרופיל תורמי הכליה (מתנחלים וחרדים), ומנגד פרופיל המושתלים. יחד עם זאת זה לא נותן קארד בלאנש לצבי יחזקאלי לכתוב סטטוס מתייג, סטריאוטיפי, שלא מחנך את הצופים שלו. אלא מאשר להם מה שחשבו מראש, הערבים יכולים להיות מחוץ לחברה הישראלית, גם בתרומות איברים.

הסטטוס בטוויטר החל לצבור שיתופים. בתוכנית המקור החלו לכתוב לי. שצבי יחזקאלי כתב את הסטאטוס על דעתו בלבד ואין להם קשר אליו. לא שמעתי מערוץ עשר שתויג.

השאלה חשובה לתקשורת. איך עיתונאי בכיר כמו צבי יחזקאלי יכול לכתוב ככה, מבלי לחשוב שהוא עושה נזק? האם לערוץ עשר אין איזו ועדת אתיקה שצריכה להעיר לו שככה לא כותבים בספונטניות? ונשאלת השאלה האם התקשורת צריכה לחנך את העם? או בגלל שהעם הושחת במהלך עשור אחרון של ממשלות ימין גזעני, כבר אפשר לפנות ולהגיד, מה אתה חושב האם אנחנו צריכים לתרום איברים לקבוצה שהפכה בתוך התודעה הימנית הגזענית לאויב של ישראל. ההנחה המסתתרת, בדברי יחזקאלי, היא שאותם אויבים מבפנים [פלסטינים אזרחי ישראל], ששייכים גם לאויבים מבחוץ [העם הפלסטיני, מדינות ערב] לא צריכים להיות בני אדם כמונו עם אותם האיברים.

ערוץ עשר היה צריך להוריד את הפוסט של צבי יחזקאלי ולהבהיר לו שזה לא מקובל עליהם. יש דרך אחרת לדון בגזענות. ואכן בפרומו לתוכנית של ערוץ עשר נזהרו לא לשאול ולהניח שאפשר לקבל את התשובה הגזענית, שהפלסטינים אזרחי ישראל לא שייכים לאזרחות הישראלית וכך כתבו: "האם מרבית היהודים מעדיפים שלא לתרום איברים לערבים? תחקיר המקור, כולל גרסת הרב הבר, על הפרשה שעלולה לזעזע את עולם ההשתלות בישראל…" אבל לצבי יחזקאלי היה יד קלה על ההדק והגזענות שלו הפכה חופשית ופומבית, בלי שום מחשבה שהוא מגזיע אוכלוסיה שלמה. ויפה ענה לו אבי שניבוים באחת התגובות: ״מה דעתכם/ן? צריך לאפשר לתורמי איברים להחליט מי יקבלו את איבריהם- רק גרמנים או כל מי שזקוק כולל יהודים?״

אבל זהו אותו צבי יחזקאל, שעשה את הפארסה המצולמת של "אללה אסלאם" וחזר על אותם הכשלים בסדרה "איום דאע"ש" כפי שכתב עליו יזהר באר באתר העוקץ:

"ראינו כשלים כאלה בדיוק בסדרה הקודמת של יחזקאלי "אללה אסלאם" (ששודרה בערוץ 10 בשידור חוזר לאחרונה). הסדרה הייתה עתירת הטעיות וסילופים ושפעה מניפולציות שהפכו אותה, לכל אורכה, לעבודה עיתונאית רשלנית ומוטה ולבליל סילופים, שמגביר את הבורות ואת הפחדים ומעודד שנאה. דבר אחד היה חסר בה: עובדות בדוקות… לאורך הסדרה ההיא שובצו ראיונות עם "מומחים", שהוצגו כבעלי מקצועות חופשיים, אובייקטיביים לכאורה, הבאים מכל הקשת הפוליטית. אלא שבבדיקה שערך ארגון "קשב" התברר כי אחד "המומחים", שהוצג כ"היסטוריון וסוציאליסט, איש תנועת השמאל בדנמרק" הוא למעשה חבר "מפלגת העם הדנית" הימנית, שהורשע בפשע שנאה נגד האסלאם. מומחה שני, שהוצג כ"סוציולוג ומומחה לחברת מהגרים", מוכר בצרפת בעמדותיו האנטי-פלסטיניות והאנטי מוסלמיות. מומחה שלישי, שהוצג כ"שופט לשעבר ומומחה ללוחמה בטרור" הוא פוליטיקאי במפלגת הימין הצרפתית, שזכה לביקורת נוקבת מארגוני זכויות אדם על שיטות החקירה שלו."

כך שהכיוון האנטי אסלאמי, אנטי ערבי, מעלה מה שאנו מגלים כצורך תקשורתי, לאמת פחדים של אזרחים יהודים, ממוסלמיות, אסלאמיות והיום גם פלסטינים אזרחי ישראל. פעם זה באמצעות תוכניות ופעם באמצעות סטאטוס, שמאשר שהיהדות הופכת פחות ופחות ליברלית ואוניברסאלית, לאתניות אקסקלוסיבית, שמניחה חומה גבוהה בין הקטגוריות של יהודי וערבי. בתוך כך נעלמת המסכת הליברלית של הדמוקרטיה בישראל, ואנו נותרים עם מגמות מסוכנות ביותר, שמחזירות אותנו לגרמניה שלפני המלחמה.

 

הבהרה: הדברים לא נכתבו על דעתו של צבי יחזקאלי. מדובר בשאלת סקר לקראת פרק "המקור", שבו נשמעים קולות של תורמים שמבקשים לתרום רק לחולים יהודים. אין קשר בין הדברים לבין צבי יחזקאלי, ואנו מתנצלים אם הדברים הובנו אחרת

 

| עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , | 2 תגובות

לאיין את המאבק המזרחי מתוך המזרחיות עצמה: פרידה מרונית מטלון

תמונה: צילום מסך

תמונה: צילום מסך.

בזמן שהמהפכה המזרחית העמידה נרטיב חלוט ומסודר, רונית מטלון התעקשה להציג את סיפור חייה בצורה שלא נעמדה בין השחור ללבן. הסופר והמשורר מתי שמואלוף על דמות האב בכתיבתה של מי שסירבה לקבל את מעמדה כסופרת בכירה של המאבק המזרחי ועדיין היתה חלק חשוב ממנו.

 

וברגע אחד רונית מטלון איננה. והמילים לא מכילות את הכאב. כל כך צעירה. במקום שתזדקן ותוכל לכתוב לנו עוד ועוד יצירות מופת. ופתאום היא איננה.

רונית מטלון הייתה ענקית אינטלקטואלית, רגישה ופיוטית. היו לה דעות עצמאיות משלה. כשהתחילה המהפכה המזרחית לפרסם ספרים ולהעמיד נרטיב מסודר, מתוך המוחות הגאונים של יהודה שנהב, יוסי יונה, אלה שוחט ונוספים היא הציגה את סיפור חייה בצורה שלא נעמדה בצורה ברורה בין שחור ולבן. סופרות גדולות שכמותה חייבות להדגיש את המקומות שבו הנרטיבים הגדולים מתפרקים אל מול זיכרונות מורכבים. הפוליטיקה היא מיצוי ההתנגדות של האדם, אך הזיכרון מקלף מהנרטיבים את הצבע, הטיח, האבק, וחושף גוף מרובד יותר. איך צפיתי בה בתיאטרון ענבל, לא פוחדת להציג את עמדתה המורכבת יותר, שדחתה את האפיסטמולוגיה הפשוטה, שדרשה מאיתנו לקבל מושג קולקטיבי אתני, משום הדיכוי הפוליטי. העמדה שלו הייתה פמיניסטית, בתוך מאבק שנוהל בידי גברים.

לזכרה של רונית מטלון אציג חלקים ממאמר שכתבתי והצגתי בפניה, כחלק מכנס שיוחד ליצירתה באוניברסיטה העברית בירושלים בינואר 2009. לא ידעתי שהיא חולה. ולפני מספר חודשים שלחתי לה אמייל וביקשתי שהיא תאשר לי לצטט את יצירתה, כחלק מעבודה על ספר מאמרים שלי בכתובים והיא אישרה לי. הזמנתי אותה להשקת ספרי והיא כתבה לי: "מתי יקר, כמובן שאני זוכרת את הרצאתך היפה! מזל טוב מאד, אך לצערי לא אוכל ביום הזה. ממש מצטערת ושולחת את איחוליי, שלך, רונית."

המייפלאור המזרחי

בדצמבר שנת 1999 התקיים במכון ון ליר כנס פורץ דרך לנושאות ונושאי הלפיד של המזרחיות: "נקודות מבט מזרחיות על חברה ותרבות בישראל". במאמר של מטלון, "ז'קלין כהנוב ופליקס מטלון: שתי פרספקטיבות, קולות מטרימים", אשר הוצג בכנס, אנו עורכים היכרות עם דמות האב שהופיע בספרים "'מזרחים בישראל' ו'קולות מזרחיים': לקראת שיח מזרחי חדש על החברה והתרבות הישראלית". במאמר הציגה מטלון את שתי הרגליים עליה עומדת כתיבתה: אביה, והסופרת הלבנטינית ז'קלין כהנוב. בתוך כך למדנו על הכוחות הפועלים בתוך עולם המחשבה והיצירה שלה, כסימפטום של מהלך רחב יותר שהתחולל בחברה בישראל, מהלך שבו הדיבור על המזרחיות כקטגוריה קיבל נוכחות, ניראוּת ולגיטימציה ציבורית המאמר.

וכך רונית מטלון כותבת על אביה:

"הלכתי להתייעץ בעניין הזה עם אבא שלי, פליקס מטלון, פעיל ותיק מטעם עצמו למען העניין המזרחי. הוא מתגורר בשנים האחרונות בדיור מוגן לקשיש בשכונת התקווה, תרומת הפרויקט לשיקום השכונות במקום ויש לו שיג ושיח ישיר עם התורמים האמריקאים: מונע על ידי חשד עמוק כלפי כל מה שהוא נציג הממסד הישראלי (חברת עזרא וביצרון המתחזקת את המקום, עובדות סוציאליות, או עובדי רווחה של עירית תל אביב). הוא מזדרז וכותב לאמריקה בכל עניין ועניין, פורש את הליקויים.

"הוא, על כל פנים, אהב מאוד את העניין הזה של המייפלאור. דקות ארוכות בחנתי את הפנים הצנומות הנוהרות שלו עם העווית המעונה קצת של השפתיים וחשבתי לעצמי: באיזה זכות. איזה זכות יש לי, בשם מה שזה לא יהיה, לבוא ולתלוש מדש בגדו את המדליה הזו של המייפלאור ולרמוס אותה בעקביי בשם מה שזה לא יהיה?"

בדרך בה היא מציגה את אביה, מטלון מורדת בכללי הטקס של הכנס הראשון לדיון על המזרחיות, שידעה גם שיודפס כספר ויפרוץ דרך לבאות ובאים אחריה. היא מזכירה שאביה פעל למען העניין המזרחי מטעם עצמו. הוא לא היה שייך לכל התנועות שבאו לפניו ויבואו אחריו. האינדיבידואליות היא עיקרון חשוב בחשיבה של מטלון. האב רואה את עצמו כחלק מהמייפלאור. אותו רעיון מיתי ותיאולוגי של חלוציות שנוסח בארה"ב על ידי האדם הלבן, ואומץ על ידי האליטה האשכנזית. אותם אלו שמאמינים שהם באים לאיזו ארץ מובטחת מהאלוהים, שאין בה עם אחר. האמריקאים מאז שינו את ספרי ההיסטוריה, אך בישראל עדיין לא מקבלים את ההכרה בהיסטוריה הפלסטינית כחלק מספרי ההיסטוריה הממלכתיים.

רונית מטלון כבר יודעת שהמייפלאור היא ספינה מיתית שהומצאה בידי הלבן, ואינה כוללת היסטוריה ותרבות מזרחית וכהה, אך היא לא רוצה לנפץ את התודעה של אביה בשם התודעה החדשה שבתוכה היא מתנהלת. אט אט נפרשת החקירה שכרוכה בהשלכה של חוסר יכולת החלטה של דמות הבת. היא מנסה לברר את הדעה של האב, כדי לגבש את החלטתה.

מטלון ביססה לראשונה את עיצוב דמות האב בספר "סיפור שמתחיל בלוויה של נחש", באמצעות העמדת דמותו של מסיֶה רובר, האב.

"בראש העדה הגדולה הזאת צעדו, כאמור, בנימין, גיבור היום, ניסים ומסיֶה רובר, אביהם של מרגלית ובנימין, שלבש לכבוד המעמד חליפת שבת עשויה פסים פסים והיה עסוק בחיבור הנאום שיישא על קברו של הנחש. 'מסיֶה רובר זה וגם בנו, אפילו כשהם הולכים לישון, הם מחכים לתשואות הקהל. הרי מהלוויה הטיפשית הזאת התחילו כל הצרות," אומרת מאדם ראשל'." (מטלון, הוצאת דביר, 1989: 14-15).

 

מצד אחד היא נשארת בתוך הדיון המזרחי, מהצד האחר היא מאיינת יכולת בדורות שיבואו אחרי לקחת את הלפיד של המאבק ולדבר בשם הקטגוריה הזאת. רונית מטלון (צילום מסך)

בין נאמנות לנבדלות

מסיֶה רובר, הלבוש כיוסף, ב"חליפת שבת עשויה פסים פסים", מבטא בלשון התנ"כית את הנפילה הכפולה למצרים, כאותה הגירה יהודית-ערבית לארץ-ישראל וכהגירה פנימית (ואולי אפשר להוסיף גם כפויה) לשולי תל-אביב, בשל אי היכולת למצוא את עצמו בתוך השכונה שבין תל-אביב לבין פתח-תקווה. אך בניגוד ליוסף בעל היכולות לפתור חלומות ולהגיע עד לתפקיד של המשנה למלך מצרים, אנו מגיעים למסיֶה רובר שנותר הזוי בשולי תל-אביב, טמון עמוק בתוך חלומותיו ובלא יכולת לתפקד כאב, כבעל, כעובד, או כאזרח. בנימין בנו נותר כמו בנימין התנכ"י בתוך חיק המשפחה (רק בהיעדר דמות אב כיעקב), ואף מצליח להגיע לראות ולהתפכח מאי היכולת להחזיר את אביו חזרה.

מסיֶה רובר נותר כמו יוסף רחוק מהבית. אך המשפחה לא עוברת למצרים, אלא נשארת בהגירה הכושלת הראשונה לארץ המובטחת של הלאומיות הציונית. ובנימין משלם את המחיר של "פשעי" אביו ועובר לתוך הפנימייה ומתחיל מסע "ירידה" משלו. "תהליך האינדיבידואציה שעובר בנימין מתרחש על רקע צו לאומי להתנתק מהמסורת, מהתכונות המוגדרות כגלותיות ומסימנים אתניים (פועה בורשטין, בין טקסים בלאום ובין טקסים בבית: קולוניאליזם ומגדר, עבודה לתואר מוסמך, אוניברסיטת בר-אילן, 2005. 64). בספר הנוער שלה אנו מגלים את תמונת תשליל לסיפור התנ"כי, התיאולוגיה מאיינת את ההאדרה והמיסטיפיקציה ההגמונית ללאומי.

בספר הנוער, אנו מגלים סיפור חניכה גברי שבו הדמות של בנימין עוברת ניתוק מהאב, ותעבור לפנימייה. ואילו במאמר על דמות אביה, פליקס מטלון, רונית מטלון נשארת לצד אביה כחלק מסיפור חניכה נשי. מטלון נשארת לצד אביה, לצד הגדילה בבית של פעיל מזרחי, אך היא עצמה אינה מתחברת למושג הקולקטיבי באותה קלות כמו האינטלקטואלים המזרחים, שמצאו חופש, חירות והכרה בזהותם דרך המושג העמום הזה. כלומר היא מצליחה לתפוס עמדה בלתי אפשרית: מצד אחד להיות נאמן לבית מזרחי של פעיל חברתי, ומצד שני להיות נבדלת ממנו, ולומר שהוא פעיל מטעם עצמו. מצד אחד היא נשארת בתוך הדיון המזרחי, מהצד האחר, היא מאיינת יכולת בדורות שיבואו אחרי, לקחת את הלפיד של המאבק ולדבר בשם הקטגוריה הזאת. עמדה זאת תישמע בראיונות רבים, ותגרום לרבים להרים גבה, כיצד רונית מטלון לא מקבלת את מקומה כסופרת בכירה של המאבק המזרחי. הקריאה הגסה הזאת לא תבין את המורכבת, של בת שלא עוזבת את זיכרון אביה, אך מבקשת לייצר זהות שונה משלו.

אי היכולת של רונית מטלון להזדהות עם המאבק המזרחי בשל הדחייה של המושגים המזרחיים כפי שהתבטאו בפעילותו, ובו בזמן קבלתו לתוך הגורמים המעצבים את פעילותה הספרותית לצד כהנוב, מביאים לנו את המורכבות בעמדתה. על הקשר בין יצירתה לבין היצירה של ז'קלין כהנוב נידרש למאמר רחב יותר.

השארת חלל בלבנו.

 

המאמר התפרסם לראשונה בשיחה מקומית.

| עם התגים , , , , | כתיבת תגובה

בזמן בו הבטנו בכם דרך כוונות הרובה

עוד על הספר:

| עם התגים | כתיבת תגובה

מבחר קלישאות וסילופים מהגטו בישראל

הביקורת של יותם ראובני על ספרו החדש של מתי שמואלוף מושתתת על הכחשת ההיסטוריה היהודית והאירופאית ועיוותה ועל פרנויה אופנתית של ישראלים המדמיינים את החיים בברלין באופן מרוחק מהמציאות ונגועים בפאתוס ציוני, בבורות ובקרתנות המטופחים בישראל. איריס חפץ אמסלם בתשובה ישירה וכנה, שמחזירה את הספר להקשרים הנכונים.

מבחר קלישאות וסילופים מהגטו בישראל

הביקורת של יותם ראובני על ספרו החדש של מתי שמואלוף מושתתת על הכחשת ההיסטוריה היהודית והאירופאית ועיוותה, ועל פרנויה אופנתית של ישראלים המדמיינים את החיים בברלין באופן מרוחק מהמציאות ונגועים בפאתוס ציוני, בבורות ובקרתנות המטופחים בישראל

 

אחד המשפטים הראשונים שפותחים את הביקורת שכתב יותם ראובני על ספר השירה של מתי שמואלוף, ״עברית מחוץ לאבריה המתוקים״ הוא: היהודים רצו לחיות בגטו. כן, ממש ככה, שחור על גבי לבן בעיתון לאנשים חושבים ועורכים מנומנמים.על המסד השקרי הזה נבנית כל הביקורת שלו ולכן חשוב להתייחס לאמת ולא להשתתף בהכחשת ההיסטוריה היהודית והאירופאית ועיוותה.
יהודים איטלקים הם אחת הקהילות הקדומות ביותר בפזורה. הם הגיעו לאיטליה יחד עם החיילים המנצחים שחזרו מהפרובינציה הפלסטינית לרומא, והורשו להתיישב ולגור שם ליד נהר הטיבר, סבלו מהצפותיו החוזרות ונשנות ושרדו מאות שנים, עד שהותר להם להתגורר באיזור הגטו ברומא. המילה גטו, כמו שאפילו אוזן של מבקרים אשכנזים עוינים לשירה של מזרחים יכולים לשמוע עם קצת מאמץ, מגיעה מאיטלקית. מונציה, ליתר דיוק, גם שם נכלאו היהודים בגטו והורשו לגור רק שם. הם לא רצו את זה, כמו שראובני מדמיין, ומי שאל אותם בכלל. כך גם בפירנצה. יהודים יכלו להשתתף בתקופת הרנסנס בחיים הציבוריים, כיוון שהנוצרים נזקקו לשירותיהם כמלווים בריבית עם פריחת המסחר בתקופת הפריחה הפלורנטינית למשל.
מוסיף המבקר בבורותו ומסביר לנו גם למה ״היהודים רצו לחיות בגטו״. יודעים למה ילדים? ״כך הם יכלו להסתיר מעיני הגויים החשדנים את הפולחן הדתי שלהם ולהיות יחד צבא ה׳״. בחיי, שככה הוא כתב. מילה במילה. לו לא היה מגיע במצב חשדני לספר שאותו הוא מבקר, היה יכול להסתקרן מספיק כדי לפתוח עוד כמה ספרים קודם (אפשר לנהוג בנדיבות גם כלפי אינטלקטואלים שאמורים להיות בעלי ידע בסיסי כלשהו) ואז היה למד, שלא רק שהיהודים לא ניסו להסתיר כלום, אלא שהם נאלצו לשמש מושא ללעג בפני הנוצרים על יהדותם ועל היותם אחרים ומסומנים בטלאי צהוב: לא היתה שום הסתרה מצידם, כי הם נכלאו שם על ידי קבוצת הרוב, הוכרחו לחזור לגטו עם שקיעת החמה, שימשו בתור ליצנים בקרנבלים נוצריים בתהלוכות יום ראשון, לקול מצהלות המבקרים הנהנים לרגום.
סנטה מריה דלה פייטה
סנטה מריה דלה פייטה

הכנסיה הזו למשל, סנטה מריה דלה פייטה, שממוקמת ליד הגשר המוליך מהשכונה שמעבר לנהר אל הגטו, היתה חלק מהמסלול שיהודים נאלצו לעבור בו. חדי העין יכולים להגדיל את התמונה ולראות את השימוש הפרוורטי שעשו הנוצרים בדברי הנביאים: פסוק מישעיהו קורא לכל הגויים להתאחד מול אלוהים, כלומר קורא ליהודים להתנצר. הפוך על הפוך. כמו מה שראובני עושה.

מפה מפליג ראובני וממשיך לכתוב ״בניהם ונכדיהם של הנרצחים שבים אל בית הרוצח, מתבססים בו ואף טוענים כי ישיבתם היא ״תגובה הולמת״ לגירושים, להשפלות ולרצח.״ כלומר, על ישראלים שעוברים מהגטו הישראלי לגטו של ברלין לדעתו. לא ברור מי הקבוצה עליה מדבר ראובני, ולמה הוא מדמיין שיש לה קול אחד ואחיד בכלל. מתי שמואלוף בכל מקרה לא שייך לנכדיהם או בניהם של ניצולי שואה. ראובני הרי מצטט את שירו שבו הוא כותב שהוא ״פון עיראק״. אז איך קשורה ההכללה הזו של הראובני לכתיבת ביקורת על הספר האחד הזה?

הראובני כותב:

כל אחד יכול מצידי לחיות איפה שהוא רוצה, אבל קשה להבין את אלו אשר מתוך הגטו המתוק של ברלין, שיש בו אכן חיים זולים יחסית וויזת אמן לשלוש שנים בלא קשיים רבים, נוקטים סוג של התנשאות ישראלית על הגרמנים כאילו שהם הערבים שלהם…

אוסף הקלישאות הזה לא נשמע כאילו יצא ממקלדתו של מישהו שמצידו כל אחד יכול לחיות איפה שהוא רוצה וגם לא עושה רושם שהקושי שלו להבין גורם לו לנסות ולהבין. הוא כבר יודע הכול,  כולל עובדות מופרכות שהן בעיניו אמת, כך שהוא מחליף בין רצון לכורח. האם הוא ראה איזו התנשאות מהסוג שהוא תיאר בספר? בשירה של שמואלוף? אם כן, הוא לא מספר זאת לקורא. הוא מפרש את השימוש של שמואלוף בלשון רבים, כאילו הוא מדבר בשמם של ישראלים בברלין (״כי גלינו בזרות ונאמר שירה״), שזו אכן אפשרות אחת מני רבות, אבל זו האפשרות שמחזקת את הסילוף שאיתו הוא פצח בביקורת, לגבי הרצון לחיות בגטו. אפשרות אחרת יכולה להיות התייחסות ללשון הרבים של גולים אחרים בהיסטוריה היהודית (״על נהרות בבל שם ישבנו…" וכידוע לא כל גולי בבל חזרו ולשמואלוף יש היסטוריה אישית שם), אפשרות אחרת יכולה להיות ״אנחנו״ מדומיין, שהמשורר יוצר, כדי לא להיות לבד, אחרי שעזב וכל חבריו נשארו בישראל. יש עוד אפשרויות רבות, אבל אצל ראובני יש אפשרות אחת: ״הרי אלה ה'אנחנו מברלין'״. חבל. כיוון שהתהיה שהציג בהתחלה ‫- ״הקורא מתפתה לתהות מיהם ה״אנחנו״ שעליהם כותב המשורר״ ‫- היתה יכולה להיות פתיחה למחשבה חדשה. במקום זה הגיעה הסגירות של הגטו הישראלי שמתוכו כותב ראובני, וחתמה את התהיה בעודה באיבה.

רבים מהאמנים הללו מגיעים לגרמניה ולברלין, דווקא משום שהם נכדיהם של ניצולי שואה ומחפשים קשר להיסטוריה שלהם, שחלקה הגדול סולף, הושתק ונוצל לצרכים שהם לא מצייתים להם

אפשר כמובן ללעוג לאמנים שחיים בברלין. רבים מהם יכולים לחיות בעיר בזכות דרכון זר, מקצוע שיש בו ניידות וגיל צעיר יחסית ויכולים להעביר את מקום מגוריהם בקלות יחסית. זה גם מעורר קנאה, לראות איך כשאתה נאבק על חיים בגטו שלך, יש מי שקם ומתנייד, כאילו לא היה רצח-יהודים בעולם. מהעמדה הקנאית הזו, קשה לראות את הקשיים של לא מעט אמנים, שכוללים התדפקות בלתי פוסקת על דלתות, התמודדות עם אינסוף דחיות לקבלת מלגות מקרנות תמיכה שונות וחיים הרבה פחות נוחים כשכל זה נעשה בשפה זרה ועם צלזיוס ברלינאי. וקשה לראות שרבים מהאמנים הללו מגיעים לגרמניה ולברלין, דווקא משום שהם נכדיהם של ניצולי שואה ומחפשים קשר להיסטוריה שלהם, שחלקה הגדול סולף, הושתק ונוצל לצרכים שהם לא מצייתים להם. ומרחוק זה יכול להיראות כאילו לא רק ששירה של מזרחים תופסת תאוצה בישראל ומאיימת לנתץ את הפסלים של גדולי המשוררים במאוזיליאום הציוני. עכשיו המזרחים האלו גם עוברים מחוץ לישראל ומאיימים בכוחם הרב המדומיין על ידי קבוצת הרוב, לעשות חייל מחוץ לישראל.

המציאות לגמרי שונה מהדמיון הפרנואידי של חלק ממשוררי אשכנז

השתתפתי בערב ההשקה של ספרו הנ״ל של מתי שמואלוף בברלין. היו בקהל כשלושים איש, ישראליות, גרמנים, דוברות אנגלית, עברית, גרמנית. סופרים ישראלים גולים, דוקטורנטים, עיתונאים, נשות תרבות, גרמנים חובבי ציון ויהודים. מסתבר שהעברית לא נענית רק לתושבי המקום בישראל, ונענית ליהודים – כמו מזה אלפי שנים – מחוץ לישראל. רובם, יכלו כמו שמואלוף להזדהות עם הקושי שבהגירה, החויה של הגירה לתוך שפה אחת ומשפה אחרת והנסיון שהעברית – זו שהיתה שפה משותפת ליהודים מאז ומעולם – תהיה לבית שאפשר לקחת איתו לכל מקום, כמו את הפולחן הדתי ומה שהוא מייצג. כמו כל קהילה מהגרת, יש בברלין קבוצות רבות שבהן ישראלים לומדים תלמוד ביחד, מטגנים לביבות, קוראים פילוסופיה, מחפשות גניקולוגיות, קוראות שירה, שומעים מוזיקה, חוגגות או בוכים. ראובני לועג לבכי הזה. גם חבל. הקינה, היא מנהג יהודי עתיק וחשוב, שמאפשר את הזכרון ומזהיר מפני יהירות שמביאה להרס. אם בישראל היו יותר בוכים ומתנצלים ומרגישים אשמים, זה היה יכול להקשות על קלגסים יהודים להכות נכים יהודים או לירות למוות בנכים פלסטינים.

ראובני מניח ש״המהגרים צריכים להיבלע בשפת הארץ, אחרת יבולע להם״ ומכחיש שוב את ההיסטוריה היהודית. בערב ההשקה, בזמן שאני מחזיקה את כתבי פרויד בידי (Der Dichter und das Phantasieren ובתרגום חופשי ״המשורר ומלאכת הדמיון״) דיברנו על השפה ועל כך שלפני פרוץ הציונות – וראובני עצמו הוא עדות לכך – היו רוב היהודים פוליגלוטים ושלטו באופן מובן מאליו בשפות רבות, לא רק כי אחרת ״יבולע להם״, אלא כי כך מתקשרים בין בני אדם ומעשירים את הנפש. ב״פשר החלומות״ למשל, פרויד כותב בגרמנית, עובר לאנגלית או צרפתית או איטלקית או לטינית בלי להוסיף הערות שוליים עם תרגום, כי ברור שהקוראים יודעים את השפות הללו. ישראל מגדלת, כפי שמראים המחקרים המשווים בחינוך, דור של בורים, שיודעים עברית דלה ואנגלית בנוסף ומוחקת את שפות האם של תושביה. את העושר הזה אפשר לחיות בברלין: בכל גימנסיה בעיר לומדים לפחות שתי שפות זרות ובנוסף ילדים נשלחים לבתי ספר דו-לשוניים באופן תדיר.

בוודאי שיש בגרמניה אנשי ימין קיצוני שחרדים לגורלה של השפה והזהות הגרמנית ויש מאבק מולם. יש אבל מאבק ויש אוכלוסיה גדולה שלא נאבקת, אלא פשוט מדברת את שפת האם שלה בלי לשאול אף אחד וביטויים משפות האם הללו נכנסים לגרמנית, מכיוון שהם לא חיים בגטו. כל העושר הזה, ופי אלף, כי ישראל שלא כמו גרמניה היא מדינת מהגרים, נמצא בתהליך מחיקה של המכבש הציוני שמאוים על ידי ריבוי קולות, שפות וזהויות. חבל שראובני, כמי שרואה עצמו כאיש תרבות ומתרגם בעצמו, מוחק אחרים ולא לוקח חלק סקרן ופעיל בעושר שהם מביאים איתם. תכלס, לא חבל לנהוג כגוי חשדן ולהרוס את העושר הזה?

 

עוד על הספר:

ביקורתו של יותם הראובני על ספרו של מתי שמואלוף, הארץ, 15.12.17ביקורתו של יותם הראובני על ספרו של מתי שמואלוף, הארץ, 15.12.17

הדברים התפרסמו לראשונה באתר העוקץ.

| עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה