מוסף 'ספרים' כמכונת טראפיק

By Hmbr at he.wikipedia  CC-BY-SA-3.0, from Wikimedia Commons

מאמר אורח של יובל גלעד

 

מזה כמה חודשים שבדפי מוסף 'ספרים' של עיתון 'הארץ' מתחוללת מהומת ביקורת. את העורך הקודם, בני מר, שהמוסף בעריכתו היה מנומנם ובעל אוריינטציה סוציולוגית, החליפה עורכת נמרצת, ליסה פרץ, שהיא גם עורכת מוסף 'גלריה'. כך, במשכורת אחת, מתקבלת עורכת לשני מוספים נחשבים, המכסים את כל עולם התרבות הישראלי באשר הוא בעיתון לאנשים חושבים. תחת השלטון הישן, מוסף 'ספרים' היה מנומנם למדי, והכיל הרבה חנופות של מקורבים למקורבים, אקדמאים לסופרים, אקדמאים לאקדמאים, משוררים למשוררים, כאשר לא מעט קשרים שמאחורי הקלעים לא זכו אף לגילוי נאות מינימלי. והנה – מהפכה! מבקרים חדשים נולדים מדי יום, את מקום העט או המקלדת של פעם החליפו מאצ'טות, והראשים מתגלגלים בכיכר העיר.

הראשים המתגלגלים הם בעיקר של אנשי ספרות, משוררים וסופרים. הראש האחרון היה זה של המשוררת נעם פרתום, שבמוסף השכן של העיתון, 'תרבות וספרות', הכתיר אותה המבקר אילן ברקוביץ' למשוררת הלאומית, ושבוע אחר כך נקטל ספר שיריה השני במוסף 'ספרים'. תענוג לעיתון, שתי ציפורי טראפיק במכה אחת! אבל האם נקטל רק הספר או שמא הביקורת הייתה פוגענית בלא צורך? האם מחלוקת ספרותית ותו לא? הרי אנשי ספרות עובדים לשם שמיים, ומקבלים גרושים בודדים על מאמציהם, הלא כן?

ובכן, מתברר כי אצל שוקן מצאו טריק ציני משהו לצרכי יצירת 'טראפיק' במרשתת: משלמים יותר מהתעריף המקובל למבקרים עניים בדרך כלל, כך שכל קטילה יכולה לזכות את הקוטל בסכום כלשהו, בה ניתן לעשות קנייה יפה בסופר. ואם מדובר במסת-קטילה הפותחת את הגיליון, גם אם היא כתובה כמו טוקבק, ניתן אולי לערוך שתי קניות. תאמרו, אלה לא סכומים שיכולים לשחד אדם לכתוב ביקורת קוטלת, ותצדקו. אבל עבור אנשי ספרות עניים למדי, גם שתי קניות בסופר הן לא מעט. כך נולדים להם מבקרים-כוכבים לרגע, כיובל אביבי ויוענה גונן, באים וקוטלים (וזה די קל לקטול, צריך רק לדעת עברית ולכתוב "שטחי") וזוכים במעט מעות וביוקרת כובע המבקר, שמשך שנים איש לא חפץ בו, ופתאום הפך ללהיט.

לצד אותן מעט מעות, המבקר זוכה ליוקרת הקוטל האכזר העשוי ללא חת, העורכת (שבינה ובין ספרות אין הרבה, כפי שאראה מיד) מקבלת טראפיק, ושוקן מקבל עניין בטוקבקים והרבה קליקים המושכים מפרסמים. אז אמנם לא מדובר בתעשייה העושה מיליונים, אבל בכל זאת מדובר בדרך מוזרה לגרוף קליקים על גבם של אנשי ספרות. זוהי ציניות מצערת בהקשר של אמנות. אלו ביקורות שחור-לבן, קריקטוריות, מתודלקות על ידי סגנון פייסבוקי, שמזנות את הספרות בעבור מעות מועט.

הקטילות (חלקן מוצדקות, חלקית לפחות, אבל כתובות בווליום מופרז, מוקצן וציני ובצירוף עלבונות) גורמות למהומת מרשתת, ומובילות רבים שאין להם כל עניין בספרות לפתוח את המאמר, ובעיקר לקרוא את התגובות העצבניות. אחר כך הסופר/ת – משורר/משוררת או מי מטעמו כותב מאמר נגדי, וכך מייצרים טראפיק.

כל הבוקה והמבולקה של מתקפות, מתקפות נגד, משוררים נפגעים מאוד, כותבים עצומות, מהולה בהמון נרקיסיזם של אמנים החושבים עצמם לשיקספירים, אבל אינם אלא כותבים בינוניים ופחות. אבל העצוב הוא, שגם הביקורת הלכה קאפוט בעידן הפרץ-ויזן, כי המבקרים נרקיסיסטיים כמו המבוקרים. כי הביקורות הן בווליום מופרז, ונכתבות כתגובות, כלומר למעשה מדובר בטוקבקים ארוכים, גם אם רהוטים יחסית, בשעה שביקורת צריכה להיכתב מתוך קור רוח. חלון ההזדמנויות של כתיבת ביקורות חריפות וחשובות על ספרות עברית ששקעה בשני עשורים לפחות של נמנמת מרוצה מעצמה הוחמץ, וזאת בגלל תאוות הטראפיק. אמנון נבות, תלמידך מצייר בשחור לבן את העולם, ואין לו רבע מהעומק שהיה לך.

הנרקיסיזם של המשוררים גולש לנרקיסיזם של מבקרים, המשתלבים היטב בנרקיסיזם של מדינת ישראל ושל העומד בראשה, שכן הם התוקפים בנחרצות שטחית כמו השירה אותה הם מבקרים. וכך ויזן קוטל את סומק בתגובה למאמר המחייב את שירת הלז פרי מקלדתו של ערן הדס ב'מעין' של צ'יקי, קוטל את לאור בתגובה לסדרת הכתבות המופרכת של מירון על שירת לאור אצל הציפריה, ותוקף את פרתום בתגובה על קשקוש ה'משוררת הלאומית' של ברקוביץ'. מהומה רבה של ביקורות תגובה, כלומר – טוקבקים. הם אמנם עדיפים על הצפיחית בדבש של גלגול מוסף 'ספרים' הקודם, אבל הם מהומה רבה על לא מאומה, אינם דיון רציני בספרות.

בבורדל הספרותי ניתן לכתוב שרוני סומק הוא "פרא אציל", "יאיר לפיד של השירה", לקרוא לו מתחזה, ללגלג על ששינה שמו מסומך לסומק. על יצחק לאור ניתן לכתוב שהוא כלבלב, ועל נעם פרתום שהיא נרקיסיסטית ומדומה לילדה בת 15 המחוברת לאייפון, "שעושה בחדרה פוזות למצלמה ומדקלמת טקסטים אינפנטיליים". את שלושת המשוררים הללו חשוב לבקר, בהיותם משוררים בולטים הזוכים לחשיפה, ויש גם המון מה לבקר ולטעון נגד שירתם. אני עצמי כתבתי לגבי שני הראשונים שבהם ביקורות חריפות למדי, באחד האתרים הנידחים בהן אני מבקר. אבל בין ביקורת לבין אותם פמפלטים אלימים ושטחיים יש מעט מאוד המעוררים את השיח המיותר, המרחק גדול.

עכברי ספרות יודעים שלא להירתע מקטילות. כאלה היו תמיד, וכך גם מתקפות חדות של מבקרים על אנשי ספרות, מה"בוסר סנוביסטי ואפס מאופס" של קורצווייל הגדול על נתן שחם, עבור בביקורות הרצחניות של אמנון נבות על פחות או יותר כל סופרי ישראל פרט לברנר ולאה איני, ועד לימינו. אפילו קמצוץ של נבזות איננו אסון, פרט למושאי הרשימות, כמובן. אבל נשאלת השאלה האם הקטילה מונעת אגו ורצון להאדרה עצמית, יהירות צינית ממנפת אני בכיכר העיר, או שמא מדובר בקטילה אחראית, קשה, למצער, אבל מנומקת.

כך במוסף 'ספרים מבקר שאינו יודע לטינית ויוונית קוטל את המתרגם שמעון בוזגלו שתרגם משפות אלה, וקובע שהמתרגם "אינו עומד במבחן בוזגלו", ואילו בהמשך בוזגלו קוטל את תרגומיו של שמעון זנדבנק וכותב ש"השירה מוטלת בהן גוססת", כמי שנאנס והופך לתוקפן. אלה מתקפות פנים ספרותיות המנופחות לממדי כותרת בקצה העליון של העמוד הראשון בעיתוני 'הארץ' שישי, ואחר כך מנוצלות גם למטרות קליקים רבים, כאשר לעורכת לא ממש אכפת, לכאורה, מי ומה נקטל, כל זמן שמדובר באושיה מוכרת, איכשהו, בעולם הספרות המתקיים לו בשולי השוליים של התרבות, בימינו.

המהירות הסיטונאית של עריפת הראשים, והנימוקים החלקיים עד לא קיימים בחלק מהרשימות, מותירים תחושת ריק של עולם ספרותי ציני, ממש כמו השבחים בין מקורבים בגלגולו הקודם של המוסף. וזאת שכן לא נוצרת מפה מנומקת של ערכים ספרותיים שראוי להילחם עליהם, אופציות פואטיות מועדפות מטעמים אסתטיים ואפילו אתיים, או רצון לעודד סגנון כתיבה כזה או אחר.

אלה קטילות חגיגיות, עולצות, רועשות, לצרכי טראפיק אינטרנטי. יש בהן לעתים גרעין של אמת, ולפעמים אפילו מדובר בקטילות נדרשות וחיוניות, אבל הווליום המופרז מחריש אוזניים, ולא מאפשר לטיעונים להישמע. שכן מבקר רציני אינו יכול להתייחס בקלות ראש לקטילה. קטילה היא אמצעי הכרחי עבור מבקר, ומבקר שאינו יודע לקטול או אינו מעוניין בכך, מוטב לו שלא יכתוב ביקורות. אבל מבקר ספרותי נדרש למפה ספרותית, מצפן, מאזניים מדויקים, ובעיקר עליו לנמק היטב את טענותיו, וביתר שאת את הקטילות.

לפני מספר שבועות קטל ידידי העורך, הסופר והמבקר רן יגיל את ספרו האחרון של אהרון אפלפלד. אפלפלד אמנם לא היה במיטבו בספריו האחרונים, אבל הקטילה היתה חסרת רחמים, על בסיס טענה לפיה הדמויות שטוחות. כמה ימים אחר כך נפטר הסופר הגדול. נדרשת הבנה ספרותית כלשהי כדי לדעת שאפלפלד במיטבו היה מטאפיזיקון של גלות, ותאר מסעות של גולים נמלטים מהשואה בסגנון כתיבה קיומי/חלומי/אגדי. לכן אין זה הוגן לשפוט אותו על עומק דמויותיו, אלא אם כן העורכת המשלמת טוב יחסית מצפה לקטילה ומהר. ואילו גבריאל מוקד, שאי אפשר להפריז בתרומתו הרבה לעולם הספרות, קוטל פתאום את המחזאי הדגול ניסים אלוני ז"ל על כתבים גנוזים שלו בפרוזה שפורסמו במאוחר וללא התערבותו, שכן הוא מונח באדמה כבר עשרות בשנים. מוקד יוצא בשצף קצף נגד אלוני משל היה זוכה פרס נובל שנחשפת ערוותו ולא מחזאי עטור שבחים ששלח גם ידו בפרוזה (המניע לקטילה הינו ככל הנראה ריב ארוך בין מוקד ליגאל שוורץ, עורך הספר, אבל זאת יכולים לנחש רק יודעי דבר בביצה הספרותית הקטנה).

בארץ הפלאות של (ע)ליסה העולם הביקורתי שחור-לבן, מלחמתי ושטחי. כלומר פייסבוקי למדי, כך השירה המבוקרת בה (פרתום, שאכן ככל הנראה כשלה בחסות מר הירש בספרה השני, ממה שעיינתי ב'סטימצקי') וגם המבקר (שמקצין הכול ומוחק בהתנשאות משל היה בעל אינטלקט חד ויכולת ראייה של שחיתות הקיום המטריאלית של סופרים כפי שהיתה לנבות).

הצד השני של הקטילות הינו ביקורות מהללות, וההלל גם הוא מתלהם וחסר פרופורציה ב'ספרים' המתחדש ורב המרץ: סמי ברדוגו הוא "סופר חד פעמי", ודווקא ברשימה על ספרו לא תמצא אף טענה. ואילו אמנון נבות ז"ל, המבקר הנורא, שיבח והלל את הסופר (המוכשר והחד) בועז יזרעאלי, בצדק, אבל ההלל היה חסר פרופורציה, והגילוי הנאות הרפה שנרשם לא משקף גם קמצוץ ממערכת היחסים הקרובה שהתנהלה בין השניים. לכן, גם הלבן לבן מדי, והשחור אלים. מה לעשות והחיים הם מורכבים, אפורים בדרך כלל, ולא שחורים-לבנים?

בכך משתלב הקו המערכתי באותה מגמת השיח הביקורתי הריק למדי של "העיתון לאנשים חושבים", בנושאים כמו פוליטיקת זהויות, חשיפת ערוות השמאל ועוד. מדובר בשיח שבתוך המחנה, בו כל כותב מבקש להבריק עם עמדה קיצונית יותר מקודמיו, כדי להוכיח את נחרצותו המוחלטת ועמדתו הנחושה, אבל כל זה מונע לא מעט על ידי אגו – הנה, כתבתי ב"הארץ", שמי מופיע ורשימתי מעוררת שיח במרשתת, ואולי אף זוכה ללייקים רבים. השיח משתבלל ומשתבלל ומאבד קשר למציאות, עם טענות וטענות נגד תוך אובדן הקשר בין המסומן למסמן.

מוסף ספרים' של 'הארץ', העיתון החשוב שהוא כמובן גם אולי העיתון אחרון בישראל, ואין להפריז בחשיבותו,  מייצר הגזמות המונעות על ידי תאוות טראפיק של עיתון הנאבק על רלוונטיות במרשתת (מפרסמים, כאמור). פתאום הספרות, אותו פרח מוגן שכבר אינו מעניין איש, מעין דינוזאור שמעניין רק בהיבטיו הסוציולוגיים-רכילותיים בטיולים מאורגנים בעקבות חיי אלתרמן ויונה וולך, המתקיימים בחוצות תל אביב לגדודי חובבי תרבות משועממים, הפכה להיות יצרנית טראפיק! ומשוררים המוכרים בדרך כלל מאה עותקים, קצת יותר במקרה הטוב, הופכים ליצרני קוראים (שטחיים ברובם, חובבי סנסציה) במרשתת, ומעט כסף עבור העיתון של שוקן.

חבל. מזה כעשרים שנה לערך השתתקה ביקורת הספרות הרצינית בישראל, והותירה את מקומה לצפיחית בדבש של מחמאות חסרות כיסוי. היה וישנו צורך אמתי במראה שתוצב מול פני הסופרים והמשוררים, שבמקרים רבים סובלים מזחיחות דעת ושביעות רצון עצמית שאין לה כיסוי. אבל לא כך. ביקורת הינה אמנות רצינית מכדי לסרסר בה בעבור קליקים, וספרות היא אמנות חשובה יותר מהיחס לו היא זוכה כיום בבמה זו.

יובל גלעד.

https://platform.twitter.com/widgets.js

| עם התגים , , | 8 תגובות

בגידה כואבת ליופי

| כתיבת תגובה

וְעַכְשָׁו הָעִבְרִית נוֹשֶׁמֶת שָׂפוֹת זָרוֹת

וְעַכְשָׁו הָעִבְרִית נוֹשֶׁמֶת שָׂפוֹת זָרוֹת

מתי שמואלוף לא מוותר על אף אחד מדגלי הפעיל-משורר אבל מניף אותם כך שהקורא נופל בקסמם ולא רק נרתע מלהבותיהם. "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים" הוא ספרו היותר בשל של שמואלוף, מלא באהבה רכה. ייתכן שהקור והזרות מרככים, ייתכן שהגיל וההורות שנתגשמה. הביקורת התפרסמה לראשונה באתר העוקץ.

בין הקריות לברלין ובין העברית לגרמנית מתי שמואלוף הוציא ספר קטן שהוא מבט אישי-פוליטי מפוכח, מתוק-מריר והכי בשל לאהבה עד כה.

שמואלוף הוא משורר פעיל, פעיל פוליטי ופעיל תרבות רב מעללים ורב פעלים. תהליך ההתגבשות שלו הוא תהליך התפתחות אישית, פוליטית ופואטית שמתודלק מהאנרגיה של המפגש השורף בין פריפריה, מזרחיות, מעמדיות, בדידות עירונית ולאחרונה גם גלות בגרמניה והורות. פעילותו הענפה כוללת בינתיים שישה ספרי שירה, ספר פרוזה, עריכה במשותף של אסופות שירה פוליטית ומעמדית, ספרי מאמרים ופעילות בתנועת 'גרילה תרבות' שפעלה לחיבור בין מאבקי עובדים, זכויות פלסטינים, זהות מזרחית ושירה.

עמדתו של שמואלוף, החיצונית למוקדי הכוח החברתיים היא בעלת עוצמה רבה ביכולתה לחשוף את הנחות היסוד של מוקדים אלה ולדון בפרטיקולריות שלהם שמנסה להסתתר כאוניברסלית ושקופה. גרילה תרבות, למשל, הואשמה בחיבור פוליטי-פואטי "מגויס" שכביכול מחליש את הצד הפואטי שבפעולתה. אבל ההתרסה שלה מעלה את השאלה מדוע לא לחשוף לשיח ביקורתי את ה"גיוס" הבלתי נראה של משוררי מיינסטרים רבים, שמעצם הזדהותם עם ההגמוניה הישראלית זוכים להתייחסות, פרסים ונראות תוך האשלייה שכל אלה באים על סמך הישגים ניטרליים בלבד.

והנה, בספרו החדש, "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים", יוצא שמואלוף לעוד עמדה חיצונית. בספר זה הוא מעמיד את שאלת היצירה התרבותית בעברית מחוץ לגבולות ישראל הפיזיים ומחוץ לכפיפות האידיאולוגית של ציונות כוחנית ולאומנית. שמואלוף ממשיך בכך מסורת ציונית ארוכה שניתן לשרטט עד אחד העם שדגל במרכז פוליטי-תרבותי בארץ ישראללצד קהילות יהודיות ועבריות בכל רחבי העולם. המחשבה הישראלית הנוכחית שמחלקת את העולם היהודי והעברי לעולים ויורדים, פטריוטים ובוגדים היא מחשבה שלא רק שאין לה אחיזה במציאות הממשית של העם היהודי, ישראל והזירה הגלובלית ככללותה, אלא היא כזאת שגם יורה ברגלי היצירה התרבותית העברית והישראלית שמחוץ לגבולות ישראל. כזה היה הפולמוס המביך שהתעורר עם זכייתו בפרס ספיר של הסופר הישראלי המחונן ראובן נמדר על ספרו "הבית אשר נחרב". נמדר כתב על פרופ' יהודי ניו יורקי נערץ שכל עולמו מתמוטט עליו תוך כדי שהוא נתקף הזיות של סדר הקרבת הקורבנות בבית המקדש ברחובות מנהטן. הזיות המקדש בגלות בבל, העשירה והעמוקה, העכשווית שרטטו את המתח שבין המימד היצירתי שמחוץ לישראל למול המציאות הישראלית שמצופפת שורות על מנת לחלק את העולם לאנשי שלומנו ואויבים. לאחר זכייתו של נמדר, שונה תקנון הפרס כדי שלא לאפשר יותר זכיית סופרים שלא חיים בישראל.

עמדתו של שמואלוף, חיצונית למוקדי הכוח החברתיים, היא עוצמתית ביכולתה לחשוף את הנחות היסוד של מוקדים אלה ולדון בפרטיקולריות שלהם שמנסה להסתתר כאוניברסלית ושקופה

מה מפסידה ישראל מההסתגרות בגבולות הגשמיים (הבלתי מוכרזים) שלה? למשל יצירות עבריות גאוניות דוגמת זו של נמדר, שלא היו יכולות להיכתב מחוץ להקשר של ישראלי עם שורשים יהודיים עמוקים מאד הגר במנהטן. עולה השאלה גם איך העמדה הקשיחה הזו קשורה לסוגיית הגבולות הגשמיים הלא מוסדרים הנשמרים כבר עשרות בשנים בסטטוס כיבוש צבאי. על השאלות האלה ניתן לנסות לענות בקריאה בספר שיריו של שמואלוף, מי שעבר לברלין באכזבה גלויה והסביר מדוע לא יכתוב שירי אהבה בעברית, אך מוצא את עצמו בעל כורחו שר בעברית, אוהב בעברית ומטפח את העברית – מנקודת מבט חדשה.

"מְאַהֵב שֶׁל שְׁתֵּי יַבָּשׁוֹת / מְהַלֵּךְ בְּתוֹךְ גּוּף בְּלִי קַרְקָעִית." כך נפתח הספר, כשהוא מסמן את התנועה הדו סטרית בין ישראל לאירופה/גרמניה/ברלין שדווקא בה יש אפשרות העמקה של קרקעית הגוף. ואכן דווקא במרחק, בניכר ובגלות, מוצא שמואלוף שקט וקירבה. מצד אחד תחושת הזרות, אי היכולת לדבר, העירום מהסלנג וההבנה של השפה שמעבר לשפה חוזרות ונשזרות בהרבה משירי הספר ובראשם המחזור "עברית מחוץ לעורקיה המתוקים" ומצד שני הזרות והגלות הן גם המצילות את המשורר שכותב ש"בֶּרְלִין, אֵיךְ הַבָּשָׂר שֶׁלִּי קוֹרֵם עוֹר וְגֶרְמָנִית שְׁבוּרָה / וְאֵיךְ הַבָּשָׂר שֶׁלָּךְ מְשַׁחְרֵר אוֹתִי מֵרַוָּקוּתִי". התקבלות הגוף היא גם התקבלות הנפש וכך נוצר מצב אבסורדי של חופש בתוך כלא, שחרור בתוך זרות כי " דַּוְקָא בְּתוֹךְ אוֹתוֹ הַכְּלוּם, / יֵשׁ הַבְטָחָה גְּדוֹלָה".

זהו גם ספרו היותר בשל של שמואלוף, ספר המלא באהבה רכה. יתכן שהקור והזרות מרככים, יתכן שהגיל וההורות שנתגשמה. השיא הפואטי של עמדה זו מתגלה בשיר שנקרא "בצד האחר של השירה" שאני שמח להביאו כאן במלואו:

בצד האחר של השירה

אַתְּ אוֹמֶרֶת שֶׁנִּפָּגֵשׁ רַק בַּשְּׂמָחוֹת

אֲבָל אֵין שִׂמְחָה בְּלִי אֵבֶל, בְּלִי שָׂפָה

בְּכָל פַּעַם שֶׁאֲנַחְנוּ רוֹקְדִים, מִישֶׁהוּ נִקְבָּר

בְּכָל פַּעַם שֶׁאֲנַחְנוּ קוֹבְרִים, מִישֶׁהוּ נוֹלָד

בְּכָל פַּעַם שֶׁאַתְּ מְחַבֶּקֶת אוֹתִי בַּלַּיְלָה,

מַשֶּׁהוּ בִּי נִצָּל.

התנועה העגולה של השיר היא תנועת ההפכים המשלימים. את הדגשים שניתן רק לראות בהעדרם. את האינטימיות המוחלטת שהשפה חודרת אליה, כאשר יש רגע של אבל התגובה היחידה עליו היא בשפת אם. את הדואליות הקשה של לרקוד בברלין עם משא ההיסטוריה שלה לצד התובנה שהריקוד הוא כוח החיים והוא גם מוליד החיים. תנועה שמסתיימת בחיבוק קרוב בלילה, שהוא אולי הדרך היחידה להינצל מאימת הקיום שמשרה החושך במקום זר.

שמואלוף ממשיך את עיסוקו מספרים קודמים בזהות ההגירה של משפחתו אל ישראל ומעמיק במשמעויותיה האישיות, הפוליטיות, החברתיות והכלכליות. מהכרך הקוסמופוליטי והרב תרבותי של ברלין הוא מדווח על הקריות ש"אִם לֹא שָׁלְחוּ כֹּחוֹת סִיּוּעַ לַשְּׁכוּנוֹת שֶׁלָּנוּ / זֶה כִּי אַף אֶחָד עוֹד לֹא כָּתַב עַל קוֹרוֹת חַיֵּינוּ". העדר סיפור ההגירה הלא "חלוצית" (יש לקרוא אשכנזית) מההיסטוריה הישראלית הרשמית מנשלת את גיבוריה לא רק מסיפורם ומשפחתם אלא גם מהתקדמות ממשית בסולם החברתי והכלכלי הישראלי. שיאה של קריאה זו מגיע לטעמי בשיר הנוגה שנקרא "ואני מתחרט שפספסתי את הדרך לליבו" שיר שמושאו הוא דמות היקרה ללב המשורר. זהו שיר רגיש וכאוב שיורד לעומק ההבדל הנעוץ בין שתי הוויות חיים, שני טיפוסים, שני אנשים קרובים להפליא ורחוקים להחריד. המשורר איש הרוח מעריץ את הפשטות של האיש שאבד מצד אחד, אבל גם רחוק ממנה בהווייתו לגמרי. הדברים שאליהם שאף המשורר הצעיר הם אלה שהיו כביכול מנוגדים להוויית מושא השיר. אבל הוא מודה שאין לדעת מי זכה לאושר שלם יותר ושעל אף המרחק היה רגע קטן בו דמותו של מושא השיר נמלאת גאווה על יצירי רוחו של המשורר, מה שהעניק להם קירבה אמיתית מבעד לתהום.

צוהר נוסף שפותחת האופציה הגלותית/דיאספורית הוא צוהר ההעמקה הדתית. שמואלוף בוחן את אפשרויות התפילה הנפתחות בפני ישראלי מהגר, בן בית בעברית שהיא בית הנישא על הגב. "אַתָּה שֶׁיָּצַרְתָּ אוֹתָנוּ כְּאוֹיֵב לְעַצְמֵנוּ, / הַחְזֵר לָנוּ עַתָּה אֶת אָבִינוּ, רַבֵּינוּ וְרַחֲמֵינוּ" הוא כותב בשיר העונה לשם רחמים. התנועה החוצה מהסכסוכים הבלתי אפשריים שישראל משיתה על אזרחיה שמצד החוק הם שווים ומצד כל אמת חברתית אחרת הם מופלים וגם נשללים את היכולת להצביע על האפליה בטענה שהכאב הוא סובייקטיבי. ומחוץ לדינמיקה הזאת יכולה להתאפשר גם כתיבתה של תפילה מעין זו שהיא גם חזרה למושגים הדתיים המסורתיים כפשוטם, חופשיים מהמשא הפוליטי שהם משמשים בו באוויר הישראלי. גם העברית ניזונה מהמסע שהיא יוצאת אליו בכל פעם שאחד מדובריה מעביר פיסת חיים באוקיינוס השפות האחרות. בניגוד למיתוסים של גאווה לאומית וברוח הכוזבת של חג המכבים, תרבויות הן תמיד במגע עם תרבויות אחרות, ניזונות ומזינות, מאתגרות ומתאתגרות. "וְעַכְשָׁו הָעִבְרִית נוֹשֶׁמֶת / שָׂפוֹת זָרוֹת וְהֵן מִתְחַלְּקוֹת בְּתוֹכָהּ, / סַקְרָנִיּוֹת כְּלַפֶּיהָ, מִתְפַּיְּסוֹת אֵלֶיהָ,/ מִתְחָרוֹת בָּהּ וּמַפְסִידוֹת."

מה מפסידה ישראל מההסתגרות בגבולות הגשמיים (הבלתי מוכרזים) שלה? למשל יצירות עבריות גאוניות כמו של רובי נמדר

האפשרות הדיאספורית לא רק שאינה ערש דווי לעברית אלא היא גם אפשרות לכר פורה של שימושים חדשים או מחודשים. הספר מציע נקודת מבט פואטית של משורר מעורב בעשייה תרבותית עברית, ישראלית וגרמנית וככזה יש מה ללמוד ממנו. בעולם של קהילות מהגרים, פזורה ישראלית הולכת וגדלה וטיסות לואו-קוסט נראה שיש הכרח להביט מבט תרבותי מסוקרן מאפשרויות העומק הנגלות ממציאות זאת במקום לתייגה כנפולת של נמושות ברוח מאצ'ואיסטית שמכסה אך בקושי על בעיות בטחון עצמי וחרדות קיומיות אמיתיות.

ספר זה מצטיין בקצרותו וניכר שעבודת העריכה עשתה לו טוב. לטעמי בחלק מספריו הקודמים הייתה אריכות שלא תמיד הבליטה את שיאי הכתיבה. אמנם מבעד למילים תמיד נצנצו רגעים מבריקים של שירה טובה, אבל הלבוש החדש והקצר מיטיב איתם ומדגיש אותם יותר. זהו גם ספר שלא מוותר על אף אחד מדגלי הפעיל-משורר אבל מניף אותם בצורה כזו שהקורא נופל בקסמם ולא רק נרתע מלהבותיהם. במובן זה עידונו של הפוליטי הוא גם סוד עוצמתו. אני מייחל שהקול של שמואלוף ימשיך ויישמע בהיכלי התרבות העברית והישראלית כי הוא מוסיף לה גוון שחסר מאד לישראליות שמקדשת רק את הפטריוטי שבגבולות החיה הפוליטית של מדינת הלאום. כל הצורות הפוליטיות משתנות וחולפות בסופו של דבר, ולכן כמיהות הנפש שמתגעגעת לעתיד חשובה מאד לאנשי ההווה.

הביקורת התפרסמה לראשונה באתר העוקץ.

***

עוד על הספר:

| עם התגים , , , | כתיבת תגובה

פרק ראשון מהרומאן שלי פורסם ב"הדיאלוג העברי-גרמני: מחקרים על מפגש וחילופי הדברים בין התרבויות"

תודה ענקית מכל הלב השמואלופי שלי – רייצ'ל זליג על התרגום של הפרק הראשון של הרומאן שלי בתוך האסופה החשובה "הדיאלוג העברי-גרמני: מחקרים על מפגש וחילופי הדברים בין התרבויות" בעריכתך ובעריכת אמיר אשל, בהוצאה האקדמית המכובדת של דה גרויטר.

על הספר:

לא הרבה כותבים זוכים לראות עוד בחייהם את התקבלות היצירה שלהם תוך השיח האקדמי. אך אני זכיתי. אני זוכר שנסעתי לאוניברסיטה העברית לכנס "הדיאלוג העברי-גרמני בעידן של הרב-לשוני" ושמעתי חלק מהמאמרים שבספר מוצגים ומזכירים את העולם שהכרתי מקרוב. התופעה של התחדשות עברית בברלין, נתפסה בעדשת המצלמה של האקדמיה.

בחלק הראשון של המאמר הפותח של האסופה "לפתוח את הדיאלוג" אתם מזכירים את "גרמנית שבורה" של תומר גרדי ואת ההצלחה שהספר זכה לו, חלק מהתרבות של קבלת המהגרים ושבירת התרבות המונוליתית הגרמנית. המהגרים הטורקים הם שהתחילו לשבור את הגרמנית, אך מה שעשה גרדי הוא מעשה חסר תקדים. היות והוא לא מתגורר מחוץ לישראל, אלא רק התגורר בנעוריו כמה שנים באוסטריה. הוא כותב בשפה שאינה שפתו. וכך הוא כותב "שפת אימי, אינה שפת אימי. שפת אימי אינה שפת אימה. שפת האם של אימה אינה שפת האם שלה, וכדומה. וכדומה וכדומה…" ואכן מה שהספר של גרדי עשה, עם הגעתו לפרס בכמן היוקרתי, הוא הערה לתרבויות הלאומיות, שנבנות על הקשר בין שפה ואיזור גיאוגרפי, שהשפה לא שייכת לאזור הגיאוגרפי. היהודים כמו גרדי יכולים לחזור ולכתוב בשפה שלא שלהם, שאולי הייתה שלהם לפני שנים רבות, כמו גם מהגרים אחרים. הם יכולים לכתוב בגרמנית, מבלי לגור בגרמניה, או להחזיק בזיכרון משותף לתרבות הגרמנית.

הספר של גרדי השפיע עלי מאוד, ובעקבותיו כתבתי את השיר "איש שרייבה היבראיש" שכתוב בגרמנית שבורה, עם אנגלית, ערבית בעברית. והשיר הזה זכה כבר להתייחסויות שונות של מבקרים ב"הארץ" ו"מקור ראשון" אך דווקא לזליג ואשל יש את ההקשרים הרחבים לקרוא את הדיאלוג העברי-גרמני. מהתרגום של מנדלסון לתנ"ך, האב של ההשכלה המודרנית במאה השמונה העשרה, שהתרגום שלו לתנ"ך [1780-1783]  נכתב בגרמנית גבוהה, אבל גם נכתב באותיות עבריות לקוראים של הציבורי היהודי הרחב. ועוד כותבים שנעו בין העברית והגרמנית, קפקא במכתב המפורסם לאביו, או בנאום של מרטין בובר לקונגרס השפה העברית ברלין של 1909. בובר גם יתרגם את התנ"ך לגרמנית ביחד עם פרנץ רוזנצווייג: "לצערי, אני חייב לדבר על העברית בשפה זרה, משום שאני לא מסוגל לחשוב בשפה העברית, ואני לא רוצה לתרגם את מחשבותיי, שהם עכשיו בשפה אחרת…".

בתחילת המאה העשרים הביעו את הפליאה שלהם מהתעוררות של העברית, כמעין של היהודים, כותבים בעברית וביידיש, הופשעו מהתרבות והספרות הגרמנית. כותבים כמו ברדיצ'בסקי, ביאליק, עגנון, אברהם בן יצחק לאה גולדברג, כתבו ופרסו לא רק בערים דוברות גרמנית, אלא גם בעירם.

אסופת המאמרים שבתוכה התארח הפרק הראשון מהרומאן שלי, מגלמת את הגוף החדש של שיח הנסוב על "עברית דיאספורית" – מושג שבא לחגוג את תנועה הבין תרבותית והפלורליזם הלשוני ודחייה של הגדרה מונוליתית של עברית ישראלית, על מנת להחזיר את רובדי המחשבה והזיכרון האירופאים וגם לעושר התרבות המזרחית שנדחקה לשוליים בישראל.

באותה חלק של המאמר הפותח שדנים זליג ואשל, בשירי "איש שרייבה היבראיש", יש גם דיון על השירה של אלמוג בהר, שלא מדברת גרמנית, אבל מתחבר לשפות של הורי הוריו, על ידי לקיחת שורות של משולם, צלאן ואחרים שהתרגמו לעברית, בכדי לבקר את העברית הישראלית, שהדיכאה מורות יהודיות רחבות.

הספר מומלץ מאוד. אני שמח שהמאמר של טל חבר חיבובסקי שפותח את כתב העת מכאן ואילך, תורגם לאנגלית ויושב באותה סקציה לצד המאמר שלי. הפעילות של טל חבר חיבובסקי העבירה אותי פוליטיזציה במחשבה והשפיעה מאוד, כשכתבתי את הטור שלי בתרבות וספרות הארץ, "ישראלי בברלין". בתוך כך, מוזכרת גם הפעילות של פואטיק חאפלה, אותה תנועת שירה שהקמתי ביחד עם ברק מויאל.  בספר ישנם מאמרים של אביגיל גילמן על התרגום ליהודה הלוי, מאיה ברזילי על השירה העברית-גרמנית של אברהם בן יצחק, נעמה רוקם על המעבדה של דן פגיס, רייצ'ל זליג על טוביה רובנר, גידעון טיקוצסקי, על לאה גולדברג, סטפני מהרר על ספרי הוצאת שוקן, גלילי שחר ועוד רבים אחרים.

| עם התגים , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

נתק ללא ניתוק

אומרת שירה, בכל סרלואי, מקור ראשון, 19.1.18.

*
בָּרַחְנוּ כִּי לֹא הָיָה טַעַם לְהִלָּחֵם יוֹתֵר בְּקוֹרְאִים צְמֵאֵי־דָּם,
בָּרַחְנוּ כִּי אֵין טַעַם לְהֵאָבֵק אַרְבָּעִים
שָׁנִים כְּדֵי לְהַשִּׁיל אֶת שִׁירַת
עוֹרֵנוּ הַלָּבָן,
בָּרַחְנוּ כִּי עָיַפְנוּ מִלִּדְרֹשׁ אֶת הַתִּקְוָה,
בָּרַחְנוּ כִּי יָדַעְנוּ שֶׁלֹּא מְחַכֶּה לָנוּ כְּלוּם,
אַךְ דַּוְקָא בְּתוֹךְ אוֹתוֹ הַכְּלוּם,
יֵשׁ הַבְטָחָה גְּדוֹלָה

מתי שמואלוף כותב בשפה העברית, למרות שבחר לנתק את עצמו מהספרות העברית בארץ ישראל. אחרי שנים של ביקורת על יחסה של מדינת ישראל לדיכויים המתרחשים בתוכה, מאלה של עדות המזרח ועד היחס לפלסטינים, ירד מהארץ והוא חי בגרמניה, שם הוא נשא אישה מקומית ומגדל בת. שיריו הנכתבים בעברית בוחנים את המרחק התרבותי שבו בחר ואת המחיר שנתבע ממנו בעקבותיו.

שמואלוף הוא חלק מגל חדש של כותבים מחבורה תרבותית הממצבים את מולדתם ולא כמקום פיזי, אלא כמרחב לשוני – השפה העברית. השפה הזו ששמואלוף כותב בה היא אהבתו הגדולה ומחוז געגועיו, אלא שהגעגוע מתרחב לא רק לשפת האם, אלא גם למוצא האם והאב, העיר חלב בסוריה שממנה באה משפחתו. העמדה הזו של גולה מרצון וההתפרקות על מציאות הגולה מופיעות בספר בהקשר של דמויות אחרות, שפעלו על ההיסטוריה של עם ישראל למרות, ואולי בגלל, הגלות שבה חיו. כמו אסתר המלכה, רות המואבייה וציפורה המדיינית. בכל שירתו מתעקש שמואלוף על הקשר עם התרבות היהודית, גם אם הוא מנתק עצמו מהישראליות שבה, וכדבריו שלו, "אֲנִי זַזְתִּי הַצִּדָּה."

התוצאה היא שירה מודעת מאוד – לעצמה, ולסכסוכים הפנימיים שלה, להכרעות הלשוניות שהיא עושה ולחולשות שבעקבותיה. זוהי שירה המאתגרת את הקורא הציוני בהיותה פוסט-מודרניסטית, ופוסט ציונית מאוד, הבורחת מהשייכות שלה לעם, ללשון, לזהות, אך מצד שני לא מצליחה להתנתק מהם:

"ולְאָן אַתָּה שַׁיָּךְ, כְּשֶׁאַתָּה מְדַבֵּר עִבְרִית?
וּמָה רָצִיתָ לוֹמַר? וּלְמִי?
אַתָּה זוֹכֵר אֵיךְ אַחֲרֵי הַמַּבּוּל
הַחַיּוֹת חָזְרוּ לְדַבֵּר?
אַתָּה זוֹכֵר מָה הֵן אָמְרוּ אַחַת לַשְּׁנִיָּה,
— אָסוּר לְטַפֵּס עַל מִגְדַּל בָּבֶל
— אָסוּר לְדַבֵּר בְּשָׂפָה אַחַת.
כָּל אַחַת מֵאִתָּנוּ הִיא שָׂפָה
שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ גִּלְגְּלָה בְּתוֹךְ תֹּפֶת רַחֲמָהּ"

שמואלוף מבכה את הגלות שהוא חי בה ובעת ובעונה אחת חוגג בשירתו את הניתוק שהוא יוצר: הידע התרבותי והספרותי שלו, העיסוק שלו בספרות ובשפה העברית ואפילו הרגישות שהוא מגלה כלפי מצוקת האחר מונעים מתחושת שייכות שיש בבסיסה בריות ייעוד, ולא ברית גורל. הוא מבכר את המצוקה של הבוכה על נהרות בבל על האפשרות לשיר את שיר ציון בציון עצמה. בתודעת פליטות מתמשכת הוא מעמיס על שכמו משא גלות: השירה שלו היא מעין דרכון שבו הוא מנסה להתקבל אל לבותיהם של הקוראים והתרבות בארץ, דווקא דרך הקריעה שלו.

עוד על הספר:

 

| עם התגים , , , | כתיבת תגובה

משורר מקים משפחה: קצת באיחור, סיכום שנה פואטית וספרותית

הייתה שנה נפלאה, מודה לשם על כל המתנות. הכי חשוב הפכתי לאבא [תקראו איך זה משפיע על חיי החדשים בראיון עם המתרגם גדי גולדברג, במגזין שפיץ].

טוב אתן כבר יודעות שיצא הספר "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים" ומאז קרו דברים מרגשים מאוד. אלון בר, העורך שלי כתב על תהליך העריכה. כמה מהשירים התפרסמו בבמות שונות, העוקץשיחה מקומיתידיעות אחרונות וגם פה. התראיינתי למיה סלע, יובל אביבי, שלומי חתוכה ומיכאל מירועמיר לב, אמירה הס, אושרה אלפסי, עמיר סגלרוני סומקגדי גולדברג ואיריס חפץ אמסלם [תשובה לדברים שנכתבו בספרים "הארץ"] כתבו על הספר.

פירסמתי טיוטות של שירים חדשים, כאןכאן, כאן, כאן, כאן, כאן, כאן, כאן כאן, כאן, ועוד. שיר לג'ורג' מייקל התפרסם בכתב העת ISSUES, השיר "ישראל" התפרסם בכתב העת ננו פואטיקה לזכרו של אלן גינסברג, הסיפור על כפילים ושירים התפרסמו בכתב העת גג. שיר שלי התפרסם באסופה "נאמנות באמנות" [ניתנת להורדה].  כתבתי על הספר "אורות של מיאמי" של ירון אביטוב, על שיר של שבא סלהוב, על שיר של אלון ברעל הספר של שחר סריג, הספר של קובי אור ועל הספר של אלמוג בהר. רגע משמח קרה כשהחזון שלי התפרסם בכתבה של כרמית ספיר ויץ בעיתון "מעריב", ורגע עצוב התרחש כשגילי איזקוביץ' כתבה בעיתון "הארץ" על סגירת "גרילה תרבות".

כייף לגלות ששני מאמרים שלי על קולנוע מזרחי נכנסו להיסטוריה בספר ביקורתי ומצויין של פרופ' ירון שמר מאוניברסיטת צפון קרוליינה. עבודת המחקר המקיפה משחררת את המושג המזרחי החוצה מתוך שאלת המוצא, אל שאלת ההתייחסות של הסרטים, כיצירה אמנותית לדילמה המזרחית. כבר למדתי מהספר משפט מצויין. הסטריאוטיפ לא אומר דבר על הנמען של הסטריאוטיפ. אבל הסטריאוטיפ אומר הכול על מי שיצר אותו… בחודש מרץ אני אקריא משירתי לסטודנטים באוניברסיטת צפון קרוליינה. אגב העטיפה של הספר היא מהסרט המצויין של מיטל אבקסיס "קירות לבנים" שעליו כתבתי (ביחד עם בת שחר גורפינקל) בכתב העת הכיוון מזרח 16 בשנת 2006.

הענקתי לכן מתנות להורדה עצמית ספרים ואסופות שכתבתי בשנים האחרונות. אירגנתי את הכתבות שכתבתי על אישים בחברה הישראלית במשך השנים, תחת הפוסט של "דיוקנאות". תמונת דיוקן שלי השתתפה בתערוכה על שירה מזרחית "דיו שחור" של האמן, מיכה שימחון.

השנה גם השתתפתי בסרט דוקומנטרי חדש למשוררת מירי בן שמחון זצ"ל:

שני סיפורים מקובץ הסיפורים, "מקלחת של חושך וסיפורים נוספים" התפרסמו בחו"ל: סיפור "לבן זונה" התפרסם בארה"ב והספר "הנהר השחור" התפרסם בכתב העת "בומבי ריוויו". ממואר חדש שלי מהעיר חיפה, התפרסם בפרויקט מעבורת. הקראתי שירה באירוע מיוחד של הLCB. הסברתי על דרכי האמנותית גם מול סטודנטים של פדידה. נתתי הרצאה באוניברסיטת UDK בברלין על העשייה האמנותית שלי, נסעתי לוינה להרצות גם בלימוד יהודי מיוחד. כתבתי מאמר מיוחד על מזרחים בברלין בכתב העת של ג'לטהכתבתי תשובות לסטודנטים מאוניברסיטת יוסטון בארה"ב, על תפקיד השירה בעולם המודרני. החוקר עמיר סגל, כתב שורה של מאמרים על גרילה תרבות, הכיוון מזרח ועולם השירה של שנות האלפיים כאןכאןכאן וכאן. עבודת המחקר ד"ר הילה עמית עבאס עסקה באקטיביזם העברי שלי בברלין, מאמרים אקדמיים של יעל אלמוג, רייצ'ל זליג, דני קרנץ כללו התייחסות רחבה לספרות והשירה שלי. ספרה של המשוררת החיפאית שאדיה חאמד על הפואטיקה של השירה המזרחית בישראל [כולל דיון על שירת אלמוג בהר, ערס פואטיקה ושלי] התפרסם בחודש פברואר 2017 בהוצאת הספרים מרסם ברבאט במרוקו. שיר שלי התפרסם באסופה "עורי שפת עבר: אלפיים שנות שירה". כמו שיר שלי התפרסם באסופה מיוחדת לכבוד היום הולדת חמישים של המשורר עדי עסיס.

עניתי באתר "העוקץ" למונולוג של ניסן שור, מדוע כל חבריו רוצים לעזוב את הארץ. ניסיתי לתת זוית אופטימית ורגישה יותר ולהדגיש את המורכבות של הגירה.  מחאת רשת שלי נגד הגזענות בסטטוס של צבי יחזקאלי בערוץ עשר נשאה פרי והסטטוס הורד. שלחתי מכתב ל"הארץ" שבו כתבתי על הצורך העמוק בשינוי ערכי ולא רק החלפת פרצופים בממשלה.

מות הסופרת רונית מטלון ציער אותי מאוד. כתבתי קינה שבה הסברתי על העמדה הבלתי אפשרית שלה בתוך השיח המזרחי. הדברים התפרסמו בשיחה מקומית. השנה נפטר הבמאי עטור הפרסים, דוד בן שיטרית. לזכרו העליתי ראיון שביצעתי עימו בשנת 2006.

אם אתם בברלין, אז ב27.1 אדבר ביום השואה הבינ"ל באירוע מיוחד בברלין אנסמבל. ב-9.2 אערוך פואטיק חאפלה מיוחדת רק עם נשים על הבמה. ב11.2 אגיע לישראל לכמעט חודש ואשמח להפגש. במרץ, צפוי להתארח באוניברסיטת המבורג, להעביר סקייפ עם אוניברסיטת נורת' קרוליינה.

צפו בדיון שערך המוזיאון היהודי בברלין, לפסטיבל תרבות יהודית רדיקלית, שכלל את הופעת ערס פואטיקה לראשונה ביחד עם פואטיק חאפלה ותרבות יהודית חדשה.

מאמר וראיון שלי על היצירה של רותם מקרית גת, התפרסם בספר האמן שלו, שהודפס בימים אלו ובקרוב ייצא בהדסטארט.

פרק ראשון מתוך הרומאן התפרסם בשפה האנגלית באסופה הזאת -" The German-Hebrew Dialogue: Studies of Encounter and Exchange".

ברכות ומקווה להפגש בקרוב

מתיתיהו

 נ.ב. האתר השתנה. כל הקטגוריות והחיפושים נמצאים מעתה בצד שמאל.

| עם התגים , | כתיבת תגובה

שיר שיימחק [שיר]

שיר שיימחק

בדרך לכתוב שיר, מספר לך חבר, על השחיתות בתוך עולם הספרות,
למה אתה מספר לי את כל הדברים האלו, אתה שואל,
אבל החבר הזה לא מוותר, בכל שבוע מתקשר ומספר עוד ועוד פרטים אפלים
זה נתן פרס לזה, זה החזיר לו בפרס אחר, זה מנע מההוא פרס, כי הוא חבר של ההוא,
ואתה צוחק אל מול התמימות שישנה תחרות בשירה, ושאפשר לנצח בה
אתה ניגש אל האדמה ומתפלל
שייפסק המבול

| עם התגים , , , , , , , | כתיבת תגובה