אחרית דבר לספר "ממזרח יתפרץ הר געש": מלקט חרוזי היסטוריה ורוקם שבילים חדשים בין גלות למולדת | יובל עברי ואלמוג בהר

בשבוע שעבר התפרסמה במדור "תרבות וספרות" בעיתון "הארץ" חלק מאחרית הדבר של ספר המאמרים החדש שלי "ממזרח יתפרץ הר געש" [עוד על הספר כאן]. לכל אלו שלא מנויים ב"הארץ" ורוצים לקרוא את המאמר המלא, החלטתי להעלות לבלוג אותו.המשך לקרוא "אחרית דבר לספר "ממזרח יתפרץ הר געש": מלקט חרוזי היסטוריה ורוקם שבילים חדשים בין גלות למולדת | יובל עברי ואלמוג בהר"

ז'אן מישל באסקיה

Untitled (Scull/Skull) (1981). מקור: ויקיפדיה

"This is a song for the genius child.

Sing it softly, for the song is wild.

Sing it softly as ever you can -Lest the song get out of hand.

Nobody loves a genius child.

Can you love an eagle,Tame or wild?

Can you love an eagle,Wild or tame?

Can you love a monster Of frightening name?

Nobody loves a genius child.

Kill him – and let his soul run wild."

[Genius Child – Langston Hughes] – This is the poem that starts  Jean-Michel Basquiat: The Radiant Child's documentary. A must see!

 

ילד גאון – לנגסטון יוז

"זהו השיר לילד הגאוני

תשיר אותו ברכות, כי השיר הזה פראית

שיר אותו ברכות,

ככל שתוכלכי לא תוכל לשלוט עליו בכלל
אף אחד לא אוהב את הילד הגאון
האם אתה יכול לאהוב נשר?

מאולף או פראי?

האם אתה יכול לאהוב נשר?

פראי או מאולף?

האם אתה יכול לאהוב מפלצתעם שם מפחיד
אף אחד לא אוהב את הילד הגאון.


תהרוג אותו – ותן לנשמה שלו לרוץ בפראות."

 

באסקיאה. צילום: ויקיפדיה


עם השיר המצמרר הזה של לנגסטון יוז מתחיל סרט הדוקומנטרי על הצייר המופת ז'אן-מישל בסקיה (Jean-Michel Basquiat). נולד ב1960 לאב מהאיטי, ואם פורטוריקנית. הסתובב בגיל עשרים בלי עבודה או בית בניו יורק ועשה גרפיטי. הפך בזמן קצר לצייר בעל שם עולמי, עם סוכן בינלאומי בשוויץ. ובכל זאת, המוזיאונים של ויטני ומומה לא הכניסו את היצירות שלו. הם לא הבינו שהוא העתיד של האמנות. אך דווקא אנדי וורהול הבין את הכישרון והחברות שלהם הובילה ליצירה מדהימה, רגע לפני מותו של וורהול. בסקיה היה צייר אפריקאי אמריקאי מחונן, שניהל דיאלוג מורכב עם תרבות שחורה והלבנה והכניס אותו לבדי הציור. הוא החזיר את האקספרסיזם לתמונה, אחרי שהמינימליזם הרחיק את הציבור מהגלריות. הוא בז לדרך הגזענית שבה בה ראו אותו האליטה היעני ליברלית (קראו לו בין השאר "פיקסו השחור") כולם רצו להיות לידו, אך הוא נותר בודד, ולבסוף הביקורת הרצחנית שקיבל בעיתונים, הרסה אותו לגמרי. הוא מת ממנת יתר בגיל 27 והותיר אחריו 1000 ציורים ועוד 1000 רישומים. סרט חובה!  

בין רוני סומק לבין אום כולתום: ההשקה הירושלמית של "ממזרח יתפרץ הר געש"

מה קורה כשהמשורר רוני סומק עושה משאפ בין השיר שלי, לשני שירים שלו ושיר של אום כולתום? רגע נפלא מההשקה הירושלמית לספר המאמרים החדש "ממזרח יתפרץ הר געש'. 12.3.2020 במקום לשירה בירושלים.

המשורר רוני סומק על "ממזרח יתפרץ הר געש" קורא שיר שלי
בֵּין אֻם-כּוּלְתוּם לְבֵין אִמִי
אִמָּא שֶׁלִּי מְדַבֶּרֶת עִם סָבָתִי, בַּשָּׂפָה
הָעִירָקִית, הַטְּבוּלָה בַּשָּׂפָה
הָעִבְרִית-מ-עַרְבִית,
אֲבָל כְּשֶׁהִיא בָּאָה הַבַּיְתָה
הִיא מְבַקֶּשֶׁת שֶׁאֶסְגֹּר אֶת שִׁירַת אֻם-כּוּלְתוּם
וְשֶׁאָשִׂים מוּזִיקָה אַחֶרֶת
כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵדְעוּ מִי
אֲנַחְנוּ.
מתוך "בין שמואלוף לבין חזז", 2006.
לאחר מכן סומק קורא את השיר "מזרח" :
מזרח הוא הכתר שהניח מוחמד עבד אל-והאב על ראשה של "קליאופטרה".
מזרח הוא אבק הדהרה שהותיר סוס בדרך שבין ראס מוחמד לנואיבה.
מזרח הוא ריקוד הבלט של הפיתה בצלחת החומוס. מזרח הוא שקית הדמעות המוסתרת בפרוזדור גרונה של אום כולת'ום,
מזרח הוא המזוודה של מחמוד דרוויש.
מזרח הוא שתי שורות שכתב אומארה (משורר פרסי מן המאה העשרית):
"הה, לו יכולתי להתחבא בתוך שירי,/כשתשירי אותם, אנשק את שפתיך".
מזרח הוא הרווח שבין ´תפאדל´ ל´סחתיין´.
מזרח הוא בקבוק הערק של סבא סלח. מזרח הוא צלחת האורז של סבתא חביבה.
מזרח הוא התמונה המצהיבה של עצי הדקל על שפת החידקל.
מזרח הוא המקום ממנו זורחת יום-יום השמש.
ההקראה הנפלאה אירעה במקום לשירה בלב העיר. 12.3. בהשקה השתתפו: עמיחי חסון, נעה שקרג'י, גלעד מאירי, אלמוג בהר, ספיר יונס ואנוכי. עוד על ההשקה

ממזרח תתפרץ השקה

ב4.3 השקתי את ספר המאמרים החדש שלי "ממזרח יתפרץ הר געש" עם המשורר והעורך, רועי צ'יקי ארד ושדרן הרדיו ערן סבאג ובהנחיית היוצרת שבא סלהוב בחנות "סיפור פשוט". הנה שני החלקים של ההשקה:

***

ב12.3 עשיתי השקה בירושלים.

הנה כמה מילים שכתבתי לאחרי ההשקה:

טוב. אני יודעת קורונהוירוס היא כבר מגיפה ובכל זאת הלילה כולי תודה. ההשקה בג׳רוז הייתה אולי אירוע השירה היחיד באיזור, ועל אף פי כן, באו מהשופרא דשופרא וקראו באהבה, בנדיבות, בעושר ואושר את הספר החדש שלי "ממזרח יתפרץ הר געש". אל תשכחו, ראסטות, באתי לירושלים הקדושה פוחד כמו ילד קטן שהלך לאיבוד בכנסת. ויצאתי בגשם שוטף של מרגליות שאין להדהודן קץ. תודה אדירה: מקום לשירה שקפצו לפרדס ולא נכוו. ספיר יונס פרח הכהונה שכל קריאותיה היו לי לעונג של ממש, כעין הנץ מלמעלה ריחפה לה בסטואיות בין הדוברים והדוברות. גלעד מאירי שגם הוציא ספר מאמרים חדש ידע את מסתורי מוזיקת המקרה ומכונותיה. נועה שקרג'י שהקריאה את שירת תהילה חכימי ובזכותה צחקנו מההומור החד של חכימי. רוני סומק שבקריאת ראפ אום כולתומי רקד בין השירה שלי לשלו.עכשיו שתבינו כל שירתי החלה ממבט אוהד לשירתו והנה הוא רוקד לפתע על הזירה כמו פלויד מייוות'ר ג'וניור. עמיחי חסון גילה מפתחות צופני אמת בספר, כמו כתיבת ההווה ולא מן העבר וקרא שיר מרטיט,

"מְכוֹנוֹת כְּבִיסָה פּוֹקְדוֹת עֲווֹן אָבוֹת עַל בָּנִים. רָאִיתִי אֶת זֶה. / סָבִי הֶחֱזִיק בִּרְחוֹב אַלֶנְבִּי בְּתֵל אָבִיב חֲנוּת לְמִמְכַּר מַכְשִׁירֵי חַשְׁמַל…". 

אלמוג בהר, הילך בתוך שירי כקוסם ובכל שיר פיצח חידות שלא עמדתי, שאני זה שניסח את פתרונן. יעקב ביטון שבא בהפתעה וקרא לראשונה בחייו את השיר "קראקס" מהספר "אינה דדה" בקצב תופי הטם טם, ובכל שורה נגלתה לפנינו סדום ועמורה. עטרה בן חנן מה אוסיף ומה אומר, היא עיצבה בחזונה את הקשר הירושלמי הזה והעמידה אותו על הרגליים. חביב פדיה הייתה איתנו בנשמתה הנדיבה. שירת אמירה הס (שתיבדל לחיים ארוכים)  ברכה סרי ז"ל מירי בן שמחון ז"ל – שלוש המשוררות הירושלמיות עלו על שפתינו כדבש. תודה לקהל שבא והקשיב. …שהגיענו לזמן הזה…

איזכורים לספר:

  1. השיר "באמת" מתוך הספר התפרסם ב"הארץ":

2. התראיינתי את ענת בלייס, בתוכנית של גואל פינטו, 9.3.2020, כאן תרבות

3. פתח הדבר של הספר עלה באתר העוקץ, 9.3.2020

 

 

בעקבות הרצח בהנאו

 

איך מרגישה החברה הגרמנית, ובעיקר המיעוט המוסלמי אחרי הטבח בעיר הגרמנית של הנאו? מאמר חדש שלי על היום שאחרי עליית הטרור של הימין הקיצוני בגרמניה. למאמר המלא.

 

אוסף את חרוזי ההיסטוריה של אבותיי: יותם ראובני על "בגדאד | חיפה | ברלין"

בגדאד – חיפה – ברלין "עדייו מחפש להיטמע, איזה טמאע"

בספרו העמוק והרציני ביותר, שהתפרסם במהדורה דו־לשונית בגרמנית ובעברית, המשורר מתי שמואלוף מתבונן על ישראל שעזב ועל ברלין שבה הוא מנסה להתאקלם

 

סוגה: שירה
קהל יעד: לא רק ישראלים בברלין
מדף: ליד ספרי השירה הקודמים של שמואלוף, ובהם "פרידה בברלין" ו"עברית מחוץ לאיבריה המתוקים"
לסיכום: יצירה בוגרת של משורר גולה

"בגדאד — חיפה — ברלין", ספרו החדש של המשורר מתי שמואלוף, הופיע בהוצאה ברלינאית במהדורה דו־לשונית, בגרמנית ועברית. 40 השירים הנכללים בו נהגים בגרמנית ובעברית, וכמעט לא משנה באיזו שפה הם נכתבים לבסוף. דרך הביוגרפיה של המשורר, אנו מתוודעים לשלושת מקורות ההשפעה העיקריים על שירתו — שלוש הערים שאליהן קשורים חייו — ואין ספק שזהו ספרו העמוק והרציני ביותר עד כה.

עטיפת הספר בגדאד חיפה ברלין
 

כבר בשיר הראשון , "באמת", שמואלוף פונה אל דרך חדשה: "היום אני מלקט את חרוזי ההיסטוריה של אבותי / רחוק מחנויות התכשיטים המקומיות / ואוסף את אבני החן של הזיכרון, שצללו לאיבוד / באוקיינוס הבושה". השיר השני, "אִיש בִּין יוּדֶן דִּיכְטֵאר" (בגרמנית: אני משורר יהודי), הוא חשבון נפש, שחציו בגרמנית וחציו בעברית. כבר בהגדרה העצמית הזאת כמשורר יהודי מתרחק שמואלוף מכל ויכוח דמוגרפי. וכך הוא כותב בשיר: "איש שריבה הבראיש / איש כותב עברית. / דו פראגסט וארום שריבה איש הבראיש אין ברלין / ואללה, לא יודע". המשורר אחראי אפוא רק לשיר ולא לנסיבות כתיבתו. בכך שמואלוף משיב ובה בעת מתחמק מתשובה על השאלה המרכזית — מדוע לכתוב שירה עברית בברלין?

"ברלין" הוא שיר הפצרה לעיר שבה חי המשורר בשנים האחרונות: "תני לי לכתוב ברחמך את הרומן הראשון שלי / תני לי לגמור בתוכך את סיפור שירה־הגירה שלי / תני לי עוד קצת מהעלים הנמסים אל תוך שירת השלג השחור". ההפצרה המופנית לעיר הבירה הגרמנית שתשמש מוזה — אף היא חלק מהרצון לבסס את השהות בברלין בלי שיהיה עוד צורך להסבירה. משורר יהודי יושב בברלין כי הוא משורר יהודי שיושב בברלין. אשרי המאמין.

מתי שמואלוף
תומר אפלבאום

עוד איזכורים לספר

  1. ראיון עם מיה סלע ויובל אביבי, מה שכרוך בתרבות, כאן
  2. "בגדאד חיפה ברלין" מאת מתי שמואלוף: עז-מבע, עתיר ברגש ומעורר כמיהה, הבלוג "חי בתרבות", 3.10.2019
  3. "מדובר בספר עם אסופת שירים מקסימים", סקירות הספרות של יפעת ארניה, 23.10.19
  4. המעבר לברלין, כרמית ספיר ויץ, מעריב, 27.10.19
  5. "ברלין היא בית להמון משוררים מכל רחבי העולם", ראיון עם איריס קול, רדיו 103FM, 15.11.2019
  6. סקירת ההשקה בתל אביב, חגית בת אליעזר, יקום תרבות, 13.1.2019
  7. "ספר נהדר, בעריכה, במראה, בהתייחסות. ממליץ מאוד להשיגו (כריכה קשה). ", אילן ברקוביץ', 15.1.2010

אבל על מה כותב המשורר היהודי בברלין? הוא כותב על עזה, שזוכה לשלישיית שירים. ב"עזה I" נכתב: "עזה יא ג'מילה / יא מסעודה / יא חמאמה, יא עזה / יא עזיזה / יא ג'ווהר / יא חביבת אלבי / עוד תשובי אל יופייך".

בשיר הארוך "ישראל", המוקדש לאלן גינסברג, מפנה שמואלוף שורה של שאלות אל הארץ שעזב: "ישראל, מתי אני אכיר אותך? / אני יושב, מחכה ורואה סרטים על מוזיקה מהפכנית. // ישראל, מתי תפסיקי עם המלחמות שלך? / עזבתי את הצבא ואני לא בחור עשיר. // ישראל, אני מחפש עבודה, דירה ואהבה / ומוות שיבוא בלי שאגסוס". ועוד הוא שואל: "ישראל, מה יקרה אם תחטפי התקף / ואשאר לבד, התתני לי לשרוף את גופתך?" אבל ישראל אינה עונה, ושתיקתה היא כשתיקת האלוהים: אתה יכול לקחת מהשתיקה הזאת כאוות נפשך, והאפשרות הזאת רק מכבידה על הנשמה. זה כובדן של הערים שבהן עבר הכותב ובהן צבר שאלות שאין עליהן תשובה.

בתחילת השיר "הלוואי ויכולתי לחזור בין סכיני הזמן" נכתב: "שכונת הדר בחיפה חיכתה לסבי בשמלת חתונה בלויה / ולכבוד הפנסיה היא העניקה לו שתי קוביות שש־בש שחוקות, / ומזגה לו כוס ערק". לעומת הפנייה הרמה אל ישראל בשיר המוקדש לגינסברג, כאן הכל בלוי ושחוק, מעורר רצון לברוח הרחק ככל האפשר — כאילו לא ברור לבורח שהבעיות הישנות ייגררו עמו אל המקום החדש.

הבגרות של שירי הספר הזה באה לידי ביטוי בשורות הקצרות של "כשהורי ילכו": "כשהורי ילכו / ייעלם החסד מעל / האדמה // ואתחנן אצל / הורים אחרים / בשביל קצת / נחמה". הורינו הם הגשר המגונן עלינו מפני אימת המוות. עם מותם אנחנו נחשפים לחלוטין למצב שאין בו חסד ובו נתחנן אצל הורים אחרים, והרי יש כל כך הרבה הורים, לקצת נחמה, אלא שלא נזכה בדבר חוץ מן הביזיון שבעצם ההתחננות. "אבל דמם / לא יהיה דמי / וחסדם כבר לא יהיה / חסדי", מוסיף שמואלוף ביחס להורים האחרים.

רוח של ייאוש שורה על שירי הספר, כאילו המשורר נמצא כפסע בלבד בינו ובין ההודאה בכך שגם המעבר לברלין לא היה אלא מעשה חסר שחר. ב"סיבת המוות: נחנק משירי אהבה" הוא כותב: "תני לי, לא את ידך. // מימיננו ביירות / משמאלנו קהיר / מאחורינו עמאן, ומלפנינו רמאללה / ואיפה אנחנו? // עכשיו תני לי את ידך ונלך רחוק מהשירה העברית".

ההיזכרות בישראל נושאת אופי מיליטריסטי, כפי שמתחוור מהשיר "בזמן בו הבטנו בכם דרך כוונות הרובה": "שכחנו לקלף את השירה מהסברס / שלחנו דור אחרי דור להיות אטומים כקליעים / התחבאנו מרוב בושה וסיפרנו לעצמנו רק את סיפורי ההצלחה". אבל כעת נגמרה האשליה העצמית. אין יותר בגדאד, אין יותר חיפה, אין יותר המזרח התיכון על כל בעיותיו. ברלין היא העיר־האם החדשה, המולדת שקשה היה להאמין כי תהיה כזאת. ברלין שמשתדלת לשכוח מתאימה לגולֶה שאינו רוצה לזכור.

אחד השירים החזקים בספר הוא "נוסע ברכבת מלאה רוחות". ככל שטוב בברלין, רכבת הדמיון בכל זאת חוזרת אל העבר — העבר הכללי, זה של בגדאד, וכן העבר הפרטי של המשורר בארץ, המלא פגיעות ועלבונות. המשורר מספר כי "חבר שלי עזב אותנו / הוא משתעשע עם תודעות אשכנזיות / עדייו מחפש להיטמע, איזה טָמַאע / הם לא יקבלו אותו לעולם למוזיאון / השעווה בגן הזיכרון".

אט אט מתברר לכותב כי עם כל הרצון העז להיאחז בברלין, אין היא אלא עוד תחנה במהלך חייו. "חלודה גדולה, אמא, אני נשבע שראיתי אותה נוגסת בהריסות / בתיאבון, והפרשותיה הן התרבות אשר / אוכלת ולא שבעה לעולם", הוא כותב ב"בכפר שלום הרוס ובגירוש יפו". ב"וזה לא ציטוט, זה אות צורב על צווארי" הוא אומר: "הגיע הזמן לומר הדיכוי לא הסתיים / האדמה לא מזרח־תיכונית / הזעם מבקש לכתוב שיר אנאלפביתי / שחור מתוך מחילות לבנות / מלים נקרעות בכלא / קומו התחברו למרד בשפה".

המאבק נשאר אפוא מאבק עם השפה, מרד בשפה. הנופים שנקלטו בזיכרון, המעשים שנעשו, ההגירה — כל אלה הם תוצאה של מרד בשפה, אותה שפה מזרח־תיכונית שאי אפשר איתה ואי אפשר בלעדיה, והיא התובעת את העיקר.

התפרסם לראשונה בספרים "הארץ"

 

קריאה בתרגום החדש של לוצ'יה ברלין

 

"המדריך לעוזרות הבית: סיפורים נבחרים", הוצאת אסיה, עורך: סטיבן אמרסון, פתח דבר מאת לידיה דייוויס. מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי. עריכת תרגום: יעל ינאי. 2018.

כבר נשפכו המחמאות על לוצ'יה ברלין, הן בישראל והן בעולם כולו. השוו אותה בצדק לריימונד קארבר, והיא עוד בחייה אף נפגשה עם קארבר ואף הבינה מדוע קיימת ההשוואה הזאת ביניהם (על רגל אחת: דמויות אלכוהוליסטיות, מעמד נמוך, בשולי החברה, גמילה חוזרת ונשנית, רגעים של חסד בין דמויות שוליים, דיון עמוק באמריקנה, אותה צורת חיים שנוצרה בתוך המרחב האורבני האמריקאי ועוד).המשך לקרוא "קריאה בתרגום החדש של לוצ'יה ברלין"

מה הקשר בין הגירת יהודי רוסיה לישראל, הגירה רוסית לגרמניה ועליית הימין הקיצוני

מה הקשר בין הגירת יהודי רוסיה לישראל, הגירה רוסית לגרמניה ועליית הימין הקיצוני? למאמר המלא.

שליש מהמצביעים למפלגת האנטי מהגרים (הא.פ.ד) בגרמניה הם מהגרים רוסים וביניהם גם יהודים רוסים

כאשר שירתי בצבא הישראלי, הרגשתי קשר חזק עם המהגרים הרוסים שעשו גם הם את השירות הצבאי. שנינו היינו האחרים בצבא. אני הייתי המזרחי שאהב לקרוא ספרי שירה ולשמוע רוק, והם היו אלו שלימדו אותי על התרבות האלטרנטיבית שלהם, כמו השירים של ויסוצקי, הספר האלמותי "מוסקבה פטושקי", סרטי מד"ב כמו "Kin-Dza-Dza!" (1986) והמחזה של בולגקוב שעובד לסרט מצחיק "Ivan Vasilievich: Back to the Future" (1973). מצאנו את עצמנו ביחד, הלא מגניבים, והלא מאצ'ואיסטים. אני זוכר איך בצבא כולם צחקו מהמבטא הרוסי של חברי שאסה. והצחוק היה לרוב בזוי מכיוון שהרוסים סירבו לדבר רק עברית. לא הסכמתי כבר אז לצחוק מהמבטא הרוסי שלהם וראיתי בהם בני אדם שווים. לא פלא ששנים שבאו לאחר מכאן, המהגרים הרוסים לישראל הצביעו לימין הקיצוני.

לאחרונה גיליתי שגם המהגרים מרוסיה לגרמניה מהווים חלק ניכר (הAfD טוען שהם מהווים שליש מבוחריו). וזה מעניין כי מפלגת הימין הקיצוני והגזעני הזאת, היא מפלגה שחלק ניכר מהמצע שלה יוצא נגד הגירה לגרמניה ובעד זהות לאומית לבנה, נוצרית וגרמנית. ביורן הוקה (Björn Höcke) אחד ממנהיגיה בתורינגיה אפילו כתב ספר שבו הוא חולם על גירוש של כל המהגרים מתוך גרמניה החוצה.

ה-AfD  טוען כי הוא צמח בגלל ההצבעה הרוסית. לפי הערכות כשליש מהתמיכה לAfD מגיעה מהמצביעים דוברי הרוסית, שכמה מיליון מהם התיישבו בגרמניה מאז שנות השמונים וכיום מהווים עד 5% מהאוכלוסייה. אך על עובדה זאת יש מחלוקת. התמיכה במפלגה בקרב גרמנים רוסים היא מעל הממוצע הארצי, ובעוד שלמפלגת ה- AfD  יש מוניטין של אנטישמיות עמוקה, מצביעיה כוללים גם מספר קטן אך הולך וגדל של יהודים רוסים שגם היגרו לגרמניה.

מדוע מהגר מצביע למפלגה אנטי מהגרים

לפני הגעת המהגרים היהודים ממדינות חבר העמים לשעבר, האליטה האשכנזית היללה את בואם של יהודים רוסים לבנים עם התרבות המערבית. לפחות הם לא היו היהודים השחורים, חסרי השכלה, שעלו מאתיופיה או המזרחים מארצות ערב.

כולנו מכירים את העלייה המטאורית של ח"כ אביגדור ליברמן מבכיר בליכוד ומשרד רוה"מ עד לראש מפלגה גדולה שבכוחה להחליט על האופי הפוליטי של ישראל בשנים הקרובות. הדרך בה ליברמן ממוסגר בתרבות הישראלית, היא גזענית מאוד. אחת הדוגמאות הבולטות ביותר היא האימרה של הזמר המפורסם גידי גוב (2018)  "ליברמן תמיד יישאר עולה חדש עם מבטא רוסי". אמנם גוב התנצל ביום למחרת. אך אפשר היה ללמוד מתגובתו כי ליברמן בשביל האליטה האשכנזית תמיד נשאר רוסי יהודי, עם מבטא רוסי, עולה חדש שאינו יכול לומר למלח הארץ – הישראלים האמיתיים – מה לעשות. לא משנה כמה תפקידים בכירים ליברמן תופס הוא עדיין נחות סימבולית, בגלל מבטאו ומעמדו כמהגר.

בשנים האחרונות אני מבין יותר את ההחלטה של יהודי רוסיה בישראל, לשמור על השפה הרוסית. אני מרגיש אותו דבר לגבי העברית בזמן שאני לא מפסיק ללמוד גרמנית. יחד עם זאת אני שואל את עצמי, מדוע המהגרים הרוסים לגרמניה מצביעים בעד מפלגת הימין הקיצוני של הAfD? האם זה מסייע להם להשתייך יותר לגרמניה? והאם זאת השתייכות לגרמניה חסרת מהגרים? האם האינטרסים של קהילת המהגרים הרוסית חורגים מהאינטרסים של קהילת מהגרים, כשהם תומכים במפלגה שמצעה נשען על "שנאת זרים"?

יש כמה סיבות לכך שהמהגרים הרוסים בגרמניה מצביעים למפלגת הימין קיצוני "AfD":

  1. עבור חלק זו הסיבה לכך מהווה התרבות השמרנית של ה- AfD, כלומר הם מחפשים להצביע למפלגה שמרנית.
  2. עבור אחרים מהקהילה הרוסית בגרמניה זאת הגישה הפרו רוסית של מפלגת – AfD. בניגוד לגישה האנטי רוסית של חלק ממפלגות הבונדסטאג.
  3. איסלאמופוביה רוסית שמיובאת לגרמניה על ידי המהגרים הרוסים, משתלבת היטב עם האיסלאמוביה הגרמנית של מפלגת הימין הקיצוני.
  4. דחיית הנרטיב הליברלי של האליטה משום אי קליטתם בצורה מלאה בתוך החברה הגרמנית.

הסיבה הרביעית של דחיית הנרטיב הליברלי, משום אי קליטתם בצורה מלאה בתוך החברה הגרמנית, מזכירה לי בדיוק מה שקרה בארץ עם המזרחים. ופרופ' ניסים מזרחי רק לאחרונה הרחיב על כך. בגרמניה חלק מההגירה הרוסית דחתה את הנרטיב הליברלי והפכה לאחד מעמודי התווך של המפלגה הימין הקיצוני, שמוחרמת ע"י רבים (היא מתקשה למצוא אולמות להשכרה לכנסים פוליטיים בהמבורג או בברלין ועוד ערים). ושורשי הדחייה של הרוסים בגרמניה צריכים להיבדק היטב בכדי לפרק את קשר הגורדי הזה.  והרי שאלה זאת אקוטית מאוד לגרמניה, לאחר שלראשונה בהיסטוריה של גרמניה נבחר ראש ממשלה של מדינת מחוז תורינגיה בתמיכת קולות משותפים של הליברלים, השמרנים ו"AfD". ועכשיו אחרי הפיגוע הטרור של הימין הקיצוני בעיר הנאו בו נרצחו 9 מוסלמים, קולות רבים מאשימים את הAFD בהסתה ודמוניזציה שהובילה לטבח הזה. בימינו ליברמן כבר לא משוייך אוטומאטית לקואליציה של הימין. הפרשנים דוחים את האפשרות שהוא השתנה. ואם מנהיג הקהילה הרוסית בישראל משתנה, אולי גם בגרמניה יבוא שינוי.

הדברים פורסמו לראשונה במהדורה האנגלית של מגזין Plus61J באוסטרליה, הכותב הוא סופר ומשורר

לקריאה נוספת:

מבקר השירה, אילן ברקוביץ', על "בגדד | חיפה | ברלין"

וְהָיִינוּ כַּלְבֵי רוּחַ / מתי שמואלוף 

וְהָיִינוּ מְשׁוֹרְרִים, וְהֵקַמְנוּ קְבוּצוֹת שִׁירָה
וְהוֹצֵאנוּ כִּתְבֵי עֵת וְנִפְגַּשְׁנוּ לַעֲבֹד בְּיַחַד עַל עַרְבֵי שִׁירָה
וּבְכָל רֵאָיוֹן אוֹ אִזְכּוּר הִתְמַלֵּאנוּ בַּחֲשִׁיבוּת עַצְמִית, וְלֹא יָדַעְנוּ
שֶׁיּוֹם אֶחָד נִתְעַבֵּר וְנִתְפָּרֵד וְנִתְפַּזֵר
וּנְחַשֵּׁב חִשּׁוּבִים, כַּמָּה זֶה עָלָה לָנוּ
לְשׁוֹרֵר,

וְלֹא יָדַעְנוּ שֶׁיּוֹם אֶחָד נִתְגָּרֵש, נִתְפַּזֵּר, נַעֲבֹר
הֲסָבוֹת מִקְצוֹעִיוֹת,
וְנִתְיָאֵשׁ וּנְהַגֵּר
וְלֹא נִהְיֶה עוֹד זַכָּאִים לְקַבֵּל הַלְוָאוֹת מִלִּים מִבַּנְק הָאוֹתִיּוֹת,
וַהֲכִי מַפְחִיד הָיָה לְגַלּוֹת שֶׁנִּשְׁכַּחְנוּ,
שֶׁהִגִּיעוּ דּוֹרוֹת חֲדָשִׁים שֶׁלֹּא יֵדְעוּ וְלֹא יַכִּירוּ
אֶת הַחֲשִׁיבוּת הָעַצְמִית שֶׁלָּנוּ,

וּבְכָל זֹאת,
בְּרֶגַע נָדִיר שֶׁל חֶסֶד,
חוֹזֶרֶת חוֹקֶרֶת מִפָּרִיז אֶל אֶחָד מֵאוֹתָם כִּתְבֵי עֵת שֶׁעָרַכְנוּ
בַּסִּפְרִיָּה שֶׁל אוּנִיבֶרְסִיטַת סּוֹרְבּוֹן
הִיא פּוֹתַחַת, מְעַלְעֶלֶת, מְנַקָּה אֶת הָאָבָק,
וּמְגַגֶּלֶת, מָתַי מֵת הַמְּשׁוֹרֵר
שֶׁכָּתַב אֶת הַשִּׁיר.

השיר שלפנינו לקוח מתוך אסופת השירים החדשה של המשורר והסופר מתי שמואלוף, "בגדאד-חיפה-ברלין" (2019, אסופת שירים נבחרים בגרמנית ובעברית 2001-2019, נדמה לי שהתרגום לגרמנית בספר נעשה בידי ד"ר יאן קנה, עמ' 46). הוא פורסם לראשונה בסוף 2016 במוסף לתרבות וספרות של עיתון "הארץ" וכבר אז אני זוכר שהוא היכה אותי בתדהמה: איך משורר בשיא בשלותו כבר מסכם כך את דרכו? לא הסכמתי עם זה וחשבתי גם שהוא רומז במהלך השיר לחלוץ שירי הקימו בישראל, רועי צ'יקי ארד, ולאירועי שירי המחאה שהשניים היו עורכים יחד עם עוד משוררות ומשוררים בימים של המחאה החברתית (2011) וקודם לה.

צחוק הגורל: השיר מפורסם ביום שבו חברת הכנסת סתיו שפיר מודיעה שלא תתמודד על חברות בכנסת הנוכחית וביום שבו מוסף 24 שעות של ידיעות אחרונות מציין באופן חגיגי 50 שנה לפטירתה של המשוררת לאה גולדברג, המוכתרת על ידו בתואר: המשוררת הלאומית של כולנו.
אז לעומת האווזים של לאה גולדברג, אצל שמואלוף, וכמובן שלא רק אצלו, יש כלבים, כלבי-רוח. זה תיאור יפה למשוררים. הוא יכול לרמוז לסוג כלבי הרוח כמו למשל הסלוקי או הבורמוזי ואולי עוד יותר מזה לסרט הקולנוע הנודע של ג'ים גרמוש, "גוסט-דוג – דרכו של סמוראי" (1999), בכיכובו של שחקן הקולנוע האלמותי פורסט ויטיקר כרוצח שכיר בשירות המאפיה, שגם נרדף על ידה.
אני מתנגד לאווירה המלנכולית השורה על השיר ושמח לגלות שכוחו של שמואלוף עודנו במותניו וצופה אל פני הבאות.

ספר נהדר, בעריכה, במראה, בהתייחסות. ממליץ מאוד להשיגו (כריכה קשה).

הדברים התפרסמו בפייס של אילן ברקוביץ', מבקר השירה של "הארץ".

המשוררת חגית בת אליעזר על השקת ספרי "בגדד | חיפה | ברלין" בקפה שפירא

תמונת מתי שמואלוף, צילם Stéphane Vaquero, 2016
 

לפני 7 שנים היגר המשורר מתי שמואלוף לברלין והקים בה משפחה: יש לו אישה וילדה. מתי נולד בחיפה, אליה היגרו אבותיו מבגדד. מתי הוא איש רוח, עיתונאי, בעל תארים אקדמיים, סופר, ומשורר. יש לו מודעות גבוהה למעמד, לזהות, להיותו עוד חוליה בשרשרת ההגירה, והוא כותב על כך שירים, שיצאו בעשור האחרון בשישה ספרים.

ברלין שוקקת מהגרים, וביניהם הרבה ישראלים, שמדברים עברית וכותבים בה. מתי שמואלוף יצר קשר עם המשורר הגרמני יאן קינה, שיודע עברית ואף עובד באוניברסיטה העברית בירושלים, שתרגם את שיריו לגרמנית. הספר ״בגדד | חיפה | ברלין״ הדו-לשוני עברי-גרמני יצא בהוצאת אפוריזמא (AphorismA) הברלינאית, והוא כולל מבחר שירים של מתי שמואלוף מכל ששת ספריו.המשך לקרוא "המשוררת חגית בת אליעזר על השקת ספרי "בגדד | חיפה | ברלין" בקפה שפירא"

%d בלוגרים אהבו את זה: