שן על משכבך בשלום לוחם מילה שחורה

250px-Amiri_Barakaהיוצר אמירי ברקה נפטר אתמול. יהיה זכרו ברוך.

את השיר הבא כתבתי בהשראתו והוא גם נתן לספר השלישי שלי את שמו "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים" (2010, הוצאת נהר ספרים )

למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים

לאמירי ברקה

קֹדֶם תַּחְזִירוּ לִי אֶת הַהִיסְטוֹרְיָה
וְאַחַר כָּךְ אֶת סִפְרֵי הַלִּמּוּד
וְאַל תַּגִּידוּ לִי שֶׁהַשִּׁיר שֶׁלִּי הוּא מָנִיפֶסְט פּוֹלִיטִי
כְּשֶׁאֵין לָכֶם מֻשָּׂג עַל עָוֶל, אָז הִנֵּה קְצֵה חוּט
אֲנִי רוֹצֶה פִּצּוּי מִבַּנְק יִשְׂרָאֵל
לַפָלַסְטִינִים, לַמִּזְרָחִים, לַנָּשִׁים, לְהוֹמוֹ-לֶסְבִּיּוֹת,
עַל כָּל הֶעָרָה, מַעְבָּרָה, שֶׁטַח צְבָאִי סָגוּר, הַעֲלָמָה, הַשְׁחָתָה
אֲנִי רוֹצֶה שֶׁתִּפְתְּחוּ אֶת הַכַּסֶּפֶת שֶׁל הַשִּׁירָה
וְתַחְזִירוּ אֲדָמוֹת לְמִי שֶׁלְּקַחְתֶּם וּתְנוּ פִּצּוּי עַל כִּבּוּשׁ נוֹרָא
אֲנִי אֲחַכֶּה בְּצַד בַּנְק יִשְׂרָאֵל, מִבַּעַד לַחַלּוֹנוֹת בִּטּוּחַ לְאֻמִּי
מִתַּחַת לִמְכוֹנִיּוֹת מִשְׂרַד הָאוֹצָר
עַד שֶׁתִּתְּנוּ פִּצּוּי רָאוּי עַל כָּל הַגִּזְעָנוּת הַצְּרוּפָה
וְרַק אָז כְּשֶׁיַּלְדֵי יְלָדַי הַמְּפֻצִּים יִלְמְדוּ בָּאוּנִיבֶרְסִיטָה בְּחֶבְרָה שָׁוָה
לְלֹא בִּזּוּי, רַק אָז אֶהְיֶה מוּכָן לִכְתֹּב שִׁירֵי אַהֲבָה
יִשְׂרְאֵלִיִּים

*

השיר שנתן לי השראה

*

אהרון שבתאי ורועי ארד מתרגמים את "מי פוצץ את אמריקה"
מישהו פוצץ את אמריקה – אמירי ברקה

(כל בר דעת
יתנגד לטרור,
טרור מדיני או זה מתוצרת בית,
אבל אין להשתמש
באחד
לחפות על משנהו)

הם אומרים שזה איזה טרוריסט,
איזה ע רבי
ברברי
באפגניסטן
אלה לא היו הטרוריסטים האמריקנים שלנו
לא הקו קלוקס קלאן או גלוחי הראש
או אלה שמפוצצים כנסיות כושים
או יורים אותנו בשורה לראינקרנציה
לא היה זה טרנט לוט
או דייוויד דיוק או ג'וליאני
או שונדלר , הלמס הפורש
לא היו אלה
הלשלשת בגלימות
המחלות בסדין הלבן
שרצחו אנשים שחורים
הפעילו טרור על התבונה והשפיות
על רוב האנושות, כמה שרצו

הם אומרים (מי אומרים? מי שקובעים מה אומרים
מי שמשלמים
מי שממציאים את השקרים
מי שמוסווים
מי שהיו בעלי העבדים
מי שצברו דולרים מדולרים

מי שהתפטמו מהמטעים
מי שהשמידו את האינדיאנים
שניסו לחסל את עם השחורים

מי שחיים בוול סטריט
המטע הראשון
מי שחותכים לך את הביצים
מי שאונסים לך את אמא
מי שעשו לינץ' לאביך
מי שהשיגו את הזפת, מי שהשיגו את הנוצות
מי שבאו עם הגפרור, שהדליקו את האש
מי שהרגו ושכרו
מי שאומרים שהם אלוהים, והם השטן
מי שרק הם הגדולים
מי שהם הכי הכי טובים
מי שלישו דומים

מי שבראו כל דבר
מי שהכי חכמים
מי שהכי כבירים
מי שהכי עשירים
מי שאומרים שאתה מכוער והם הכי יפהפיים

מי שקובעים מהי אמנות
מי שמחליטים מהו מדע

מי שעשו את הפצצות
מי שעשו את התותחים

מי שקנו את העבדים, מי שמכרו אותם

מי שקראו לך בשמות האלה
מי שאומרים שדהמר לא היה מטורף

מי \ מי \ מי

מי ששדדו את פורטו ריקו
מי ששדדו את האיים הקריביים, הפיליפינים, מנהטן
אוסטרליה והאיים ההיברידים
מי שכפו אופיום על הסינים

מי שבבעלותם הבניינים האלה
מי שעשו את הכסף
מי שחושבים שאתה מצחיק
מי שכלאו אותך
מי שבידיהם המסמכים

מי שהיו בעלי ספינת העבדים
מי שמנהלים את הצבא

מי הנשיא שנבחר בשקר
מי השליט
מי הבנקאי

מי \ מי \ מי

מי שבבעלותם המכרה
מי שמטמטמים לך את השכל
מי שבידם הלחם
מי שצריכים שלום
מי שאתה חושב שצריכים מלחמה

מי שלהם שייך הנפט
מי שלא צריכים לעמול
מי שלהם שייכת האדמה
מי שאינם כושי
מי שגדול ואין כביר ממנו

מי שלהם שייכת העיר הזאת

מי ששייך להם האוויר
מי ששייכים להם המים

מי ששייכת להם עריסתך
מי ששודדים וגונבים ומרמים ורוצחים
ועושים שקרים מהאמת
מי שקוראים לך בער

מי שגרים בבית הכי גדול
מי שמבצעים את הפשע הכי גדול
מי שיוצאים לחופשה בכל עת

מי שהרגו את רוב הכושים
מי שהרגו את רוב היהודים
מי שהרגו את רוב האיטלקים
מי שהרגו את רוב האירים
מי שהרגו את רוב האפריקאים
מי שהרגו את רוב היפנים
מי שהרגו את רוב הלטינוס

מי\מי\מי

מי שבבעלותם האוקיינוס

מי ששלהם המטוסים
מי ששלהם מרכזי הקניות
מי ששלהם הטלוויזיה
מי ששלהם הרדיו

מי ששייך להם גם מה שלא ידוע שהוא שייך להם
מי שבבעלותם בעלי הרכוש שאינם בעליו במציאות

מי ששלהם השכונות
מי שמוצצים את הערים
מי שעושים את החוקים
מי שעשו את בוש לנשיא
מי שמאמינים שדגל הדרומיים צריך להיות מונף
מי שמדברים על דמוקרטיה ומשקרים
מי \ מי \ מי \ מי

מי שהם החיה מההתגלות
מי שמספרם 666
מי שמחליטים
שישו ייצלב

מי שהם השטן במציאות
מי שהתעשרו מחיסול הארמנים

מי שהם הטרוריסט הכי גדול
מי שמשנים את כתבי הקודש
מי שהרגו את רוב האנשים
מי שעשו את רוב העוול
מי שלא אכפת להם שנשרוד

מי ששייכות להם המושבות
מי ששדדו את רוב האדמה
מי ששולטים בעולם
מי שאומרים שהם טובים אך עושים רק עוול
מי שהוא התליין הכי גדול

מי \ מי \ ???
מי ששלהם הנפט
מי שרוצים יותר נפט
מי שאמרו לך מה אתה חושב ואחר-כך אתה מגלה שזה שקר

מי מי ???

מי שהם המקור לבן לאדן, אולי הם השטן
מי שמממנים את ה-CIA,
מי שידעו שהפצצה עומדת להתפוצץ
מי שידעו מדוע הטרוריסטים
למדו לטוס בפלורידה, סן דייגו

מי שיודעים למה חמישה ישראלים צילמו את ההתפוצצות
והתגלגלו מצחוק מהרעיון

מי שצריכים דלק ממאובנים כשהשמש לא הולכת לשומקום

מי שעושים את כרטיסי האשראי
מי שמקבלים את מרב הפחתת המסים
מי שפרשו מהוועידה
נגד הגזענות
מי שהרגו את מלקולם , קנדי ואחיו
מי שהרגו את ד"ר קינג, מי היה רוצה דבר כזה?
האם הם קשורים לרצח לינקולן?

מי שפלשו לגרנדה
מי שעשו כסף מהאפרטהייד
מי שמחזיקים באירים כמושבה
מי שביצעו את ההפיכה בצ'ילה ואחר-כך בניקרגואה

מי שהרגו את דייוויד סיבקו , כריס האני ,
אלה שהרגו את ביקו , קברל
נרודה , איינדה , צ'ה גווארה, סנדינו ,

מי שהרגו את קבילה , אלה שגמרו את לומומבה , מונדליין , בטי
שבאז , הנסיכה מרגרט, רלף פדרסטון , בובי הקטן
מי שכלאו את מנדלה, דורובה , ג'רונימו ,
אסאטה , מומיה , גארווי , דאשיאל האמט , אלפאוס האטון

מי שהרגו את יואי ניוטון , פרד האמפטון ,
מדגאר-אוורס , מיקי סמית , וולטר רודני ,
האם אלה שניסו להרעיל את פידל הם
מי שניסו להחזיק את הווייטנאמים בדיכוי

מי שהציעו פרס עבור ראשו של לנין

מי שהכניסו את היהודים לתנורים,
ועזרו להם לעשות זאת
מי שאמרו "אמריקה קודמת"
ואמרו אוקיי לכוכבים הצהובים
מי \ מי \

מי שהרגו את רוזה לוקסמבורג, ליבקנכט
מי שרצחו את הרוזנברגים
וכל האנשים הטובים שהוקפאו,
עונו, נשחטו, נעלמו
מי שהתעשרו מאלג'יריה, לוב, האיטי,
איראן, עיראק, סעודיה, כוויית, לבנון,
סוריה, מצרים, ירדן, פלסטין,
מי שחתכו ידיים לאנשים בקונגו
מי שהמציאו את האיידס ושמו את החיידקים
בשמיכות של האינדיאנים
מי שהגו את "נתיב הדמעות"

מי שפוצצו את ה"מיין"
והתחילו את המלחמה נגד ספרד
מי שהחזירו את שרון לשלטון
מי שתמכו בבטיסטה , היטלר, בילבו ,
שאנג קיי צ'ק מי מי מי

מי שהחליטו שהאפליה לטובה צריכה צריך להתחסל
הרקונסטרוקציה, הניו דיל, הניו
פרונטייר, החברה הגדולה ,

מי שעושים את המלאכה לתומס תחת קלארנס
מי שבאים אים אים ישר מפי הטבעת
מי שיודעים איזו מין סקיזה היא קונדוליסה
מי שמשלמים לקונלי שיהיה כושי מעץ
מי שנותנים פרסי גניוס להומו לוקוס
סובסידרה

מי שהפילו את נקרומה , בישופ ,
מי שהרעילו את רובסון
מי שניסו לשים בכלא את דיבואה
מי שתפרו תיק לראפ ג'מיל אל-אמין , מי שתפרו תיק לרוזנברגים, גארווי,
נערי סקוטסבורו , העשרה מהוליווד

מי שהציתו את הרייכסטאג

מי שידעו שמרכז הסחר העולמי עומד להיות מופצץ
מי שאמרו ל-4,000 עובדים ישראלים במגדלי התאומים
להישאר אותו יום בבית
מי שהרחיקו משם את שרון

מי, מי, מי
התפוצצות ינשוף אומר העיתון
יכלו לראות את פני השטן מי מי מי מי

מי שעושים כסף מהמלחמה
מי שעושים הון מפחד ושקרים
מי שרוצים את העולם כפי שהוא
מי שרוצים שבעולם ישלטו אימפריאליזם ודיכוי לאומי
וטרור
אלימות, ורעב ועוני.

מיהו שליט הגיהינום?
מי שהכי בעל כוח

מי אתם יודעים שאי-פעם
ראה את אלוהים?

אבל כל אחד ראה
את השטן

כינשוף רסס הניצת
בחיים שלך, במוח שלך, בנימי גופך
כל לילה וכל יום, כורה אתה אוזן כמו ינשוף
ניתז באש, נדלק, ואנו רק שומעים את השאלות עולות
בשלהבת מרה כיללת כלב שוטה

כוואדיות קיא חומצי באש השאול
מי מי מי ומי (+) מי מי
מיייייייייייייי
וגם מיייייייייייייייייייי

*פורסם לראשונה בכתב העת מעין

*

אנו עדים לשיח שחור שמתעצב בתוך השיח התרבותי האמריקאי. אמירי ברקה, או בשמו הקודם לירוי ג'ונס, הינו יוצר רב תחומי ומנהיג משפיע מאוד בתרבות השחורה האמריקאית. ברקה כותב מחזות, שירה, סיפורים ומאמרים בנושא תרבות אפריקאית-אמריקאית. הוא גם פרפורמר מעולה והקראותיו משלהבות גם קהל עכשווי. הויכוח שלו עם ספייק לי עמד על האם מותר לספייק לי לביים את הסרט על מלקולם אקס. ברקה פיקפק ביכולתו של ספייק לי להנציח נכונה את זכרו הראוי בקהילה השחורה בארה"ב. דמותו של מלקולם אקס שהפכה לסמל איקס בסרט של ספייק לי, לא רק שיצרה את הוויכוח בינו לבין אמירי ברקה, כי אם יצקה אפשרות של התכתבות רחבת היקף מסוף המאה העשרים לתחילתה. אמירי ברקה, שמיצב את עצמו כנציג ההיסטוריה השחורה המתמשכת והרדיקלית, ששמה דגש על מעמד וגזע נעמד מול ספייק נציג התרבות ההיפהופ, הקפיטליסטית, הפופולארית והעכשווית. ספייק לי מצידו ניסה לאגור כמה שיותר כוח על מנת להישאר בשורת היוצרים הקולנועיים בעלי כוח והשפעה באולפנים הגדולים. אמירי ברקה השתדל להחזיר לדיון סוגיות היסטוריות כואבות שהעמידו את האמריקאיות וכוונותיה בספק. המחשבה המיתית השחורה הורחבה, כאשר מושא וגוף הדיון שלה נשען על מורשת מלקולם אקס.

 

גרילה תרבות מול מגדלי אקירוב

הפעולה ראשונה של ההתארגנות החדשה של אנשי ונשות רוח נגד המלחמה: הפגנת שירה מול מגדלי אקירוב

הפגנת (הקראת) שירה במחאה על ההרס שברק הביא על תושבי הדרום כשהוא ישן במיטה נוחה במגדל מפואר בקומה ה31, ובמחאה על ההרג, הטבח והרצח הסיטונאיים בעזה של אזרחים רבים חפים מפשע. במקום הרוגים ומלחמה אנו מציעים הכרה, הסדר מדיני ופעולות למען יחסי שכנות טובה יותר בין ישראלים ופלסטינים. את ההתארגנות החדשה נגד המלחמה יזמה קבוצה של יוצרים ויוצרות צעירים שסבורים שאסור לאנשי הרוח לשתוק בתקופה כזו ואסור להכשיר את מעשי הממשלה. אנחנו מתכננים לפעול בפעולות מחאה דומות במתכונת של גרילה, עד לסיום המלחמה. זה גם האירוע הרביעי של תנועת 'גרילה תרבות' שפעלה בהגנה על זכויות עובדים בגן המדע ביבנה, בפולגת קרית גת ובקופי טו גו רמת אביב. לפעולות מחאה סמליות היסטוריה ארוכה, מימי הפלת חומות יריחו באמצעות מוזיקה וריקוד, דרך החזקת ידיים אכסטטית סביב בניין הפנטגון כאקט להתנגדות במלחמת ויאטנם ועוד.

מקום: פנקס 74, תל-אביב.

שעה: 16:00.

משתתפים: נטלי ברוך, אהרון שבתאי, אלמוג בהר, בועז יניב, נוית בראל, תומר גרדי, יעל ברדה, איתי מאירסון, יהושע סימון, אביה בן דוד, מתי שמואלוף, מיכל דר, רועי ארד, ציפי ללי מיכאלי, נמרוד קמר (רשימה חלקית).

בגיטרה: יובל בן עמי

 

כל הקטעים בהפגנה עלו בוידאו!

 

עוד על האירוע:

 

 

תמונות מהאירוע:

 

 

נטלי ברוך ויהושע סימון

 

 

אשכר אלדן כהן ויהושע סימון

 

 

רועי צ'יקי ארד ויהושע סימון

 

 

אלמוג בהר ויהושע סימון

 

 

יהושע סימון ואביה בן דוד וחצי מהפנים של ח"כ  יעל דיין

יהושע סימון ויובל בן-עמי

 

יהושע סימון ויובל בן עמי

 

 

יהושע סימון ואיתי מאירסון

 

 

יעל ברדה

 

בעז יניב

 

איבתיסאם מרענה

הפגנת שירה מול מגדלי אקירוב (מגדלי צמרת), פנקס 74, צפון תל אביב, במחאה נגד המלחמה ביום חמישי, ה1 בינואר 2009 בארבע אחר הצהריים, כחלק מההתארגנות החדשה נגד המלחמה המטופשת של ברק והחברים הטובים שעכשיו הגיעה גם להורים שלי בבאר-שבע עיר הולדתי. אולי החמאס יהרסו את הבניין המכוער והיקר בשדרות רגר, שהיו פעם שדרות הנשיאים.

האירוע נערך על ידי קבוצת 'גרילה תרבות', שארגנה עד עכשיו שלושה אירועים, כסיוע במאבק עובדי גן המדע המוכים במכון וייצמן, מול שערי פולגת קרית גת שננעלו, וערב שירה עם מלצריות קופי טו גו שיום לאחריו נענו דרישותיהן מהנהלת עלית.

 

הרהורים על זהות / מאת דודי מחלב – שנה למותו

Identity By fotologic cc: flickr
Identity By fotologic cc: flickr

הרהורים על זהות

 

© דודי מחלב

 

 

הדיון בזהות הינו פתלתל וחמקמק. לאחר סדרת הדיונים האינטנסיבית בזהות, בהם נדמה שעניין הזהות כבר מוצה עד תום, אני מוצא את עצמי שוב בנקודת הפתיחה. לכן, ארצה להתחיל בכל זאת במספר הערות פילוסופיות וסוציולוגיות כלליות, בתוך כך לטעון שזהות הינה תנאי הכרחי לשינוי אישי ושינוי חברתי, ויהיה מי שיטען גם למאבק פוליטי. ולבסוף ארצה להחיל עמדתי זו על הזהות המזרחית, המעסיקה אותי מטבע הדברים זה שנים רבות. הרצאתי תנוע במרחב שבין הקוטב האישי של זהות, לבין הקוטב הקולקטיבי של זהות, ובעיקר בדיאלקטיקה של היחסים ביניהם.

במהלך הכנס היווה העיסוק בשאלת הזהות ציר מרכזי: הוא לווה בתגובות רגשיות ואינטלקטואליות מגוונות. סמי מיכאל אמר, למשל: "אני לא רוצה לעסוק בזהות, אותי מעניין עוול." אחרים אמרו, "נמאס לי מהעיסוק הזה וזהו." אינני חושב שכוונתם בכך היתה לגודש ההרצאות. אמירות אלה משקפות יותר את אופיו החמקמק של המושג.. שנית, העיסוק בשאלת הזהות נגע בהגדרות תוכניות ובניסיון למלא את המושג בתכן סובסטנטיבי, במיוחד בהקשר המזרחי.. אני רוצה לטעון כי התגובות הרגשיות, שבמובן מסוים קבילות לחלוטין, מחטיאות את העיקר, משום שלטענתי הצורך בזהות או העיסוק בה אינו מהווה אופציה הנתונה לבחירה. אני רואה בזהות חלק מהמבנה המכונן של ההוויה האנושית, ומאחר שכך, כמי שמאופיינת בחירות, הרי היא מעניקה תמיד פרשנות לסיטואציות אנושיות בהן היא נמצאת, ובתוך כך מעצבת משמעות לחייה. ולפיכך אינני פטור מהעיסוק בזהות מכיוון שאינני מנותק משאלות אישיות אקזיסטנציאליסטיות וחברתיות.

הזולת, האחר, תמיד נמצא באופק שלי. כך שלא ממש ברור לי, מה המעמד של אמירות מעין אלה: "לא בא לי לעסוק בזהות, כן בא לי." בהגדרת הזהות יש הכרח, משום שהיא המפתח לשחרור משעבוד. מזכיר לי הדבר את תשובתו של אהרון שבתאי לביתו שאמרה לו שאינה מתעניינת בפוליטי. "את אולי אינך מתעניינת בפוליטי", אמר לה, "אבל הפוליטי מתעניין בך". זו גם תשובתי לסמי מיכאל.

הזהות כחלק מן המבנה המכונן שלנו היא הביטוי הכי קונקרטי וראשוני של חירותנו, בהיותה מניחה את פרשנותנו למציאות היומיומית. המחקר ההיסטורי והסוציולוגי, שבחן את אופן הכינון והשחרור של לאומים וקבוצות חברתיות מוכפפות, סיפק נקודת מבט ממנה נראו הגדרת המצב והזהות כמרכזיות ואף אקוטיות לתהליכי הכינון והשחרור. אני נושא עמי, כמובן, את החשש מעיסוק יתר כפייתי בהגדרה של זהות. וודאי שממדים שונים של התופעה מוליכים לעתים לתפיסות לאומניות חשוכות במיוחד כאשר זהות עוברת תהליך של אסנציאליזצית יתר ואולי אפילו פונדמנטליזציה, אולם אני עצמי טרם מיציתי את המקומות אליהם מוליכה הגדרה זו. אינני יכול לפטור את ההתעסקות בה מתודעתי מאחר שהיא חלק מן המציאות האופפת אותי ומובנית בתוכי.

אני רוצה לטעון כי העיסוק בשאלת הזהות הוא מותנה. מותנה באיזה מובן? במובן שהזהות איננה תכלית בפני עצמה, אלא משרתת ערכים מוסריים מרכזיים, דוגמת חירות, צדק, ושוויון. מכאן שהנאמנות האנושית היא לערכים. כך שהגדרת הזהות מהווה את המקום ממנו מתאפשרת החתירה לערכים אלה, אם כי כינון הערכים עצמם הוא פעילות פרשנית-זהותית. בית גידולי הפוליטי, ממנו יצאתי אני לחשוב על שאלת הזהות, הוא קמפו"ס: קבוצה יהודית-ערבית לפעילות פוליטית וסטודנטיאלית, באוניברסיטה העברית בירושלים – והוא צומת מרכזי ומשמעותי מבחינה זו.

שאלת המזרחיות עלתה בתודעתי מהרגע בו עמדתי על דעתי. היתה זו תקופת לימודי בבית-הספר התיכון במגדל העמק בה הופיעו על מרכז הבמה "הפנתרים השחורים". מאבקם חידד את תודעתי באופן עמוק. ממרחק הזמן נדמה כי הם הגיבורים האמיתיים שכוננו נדבך של ממש מאדני תודעתי. התחלת דרכי הפוליטית בקמפו"ס היתה מתוך מחויבות ערכית, לא מתוך מזרחיותי, שאליה אדרש בהמשך דברי. סמי מיכאל אמר שאין הוא רוצה לעסוק בשאלת הזהות אלא בשאלת העוול, ואף הוסיף, שאם יגדירו אותו וישימו אותו "במגירה כעכבר, הוא ייצא כחמור." לטענתי, חסר בדבריו של סמי מיכאל הקישור בין הגדרת הזהות לבין היציאה כנגד העוול. כשאני מגדיר את זהותי כפועל או כמשעבד (אם נשתמש בדיכוטומיה המרקסיסטית), אני מגדיר זאת מתוך הנגדה ל"אחֵר" המעמדי. זה גם הרגע בו מתחיל המאבק נגד העוול. המאבק והשינוי אינם אפשריים, אפוא, בלא הגדרת המצב ובלא הגדרת הזהות. בהוויה המזרחית מקופל הקשר בין זהות למאבק.

חלקו השני של הטיעון נוגע לאופן עיצובה של הזהות. נדמה כי חלק זה של הטיעון נובע מחלקו הראשון. זהות אינה ישות נתונה, אלא מושג נרכש. היא נבנית באופן תהליכי-דיאלקטי. היא אינה חלק ממבנה המציאות, אלא הבניה בתוך המציאות. מכאן גם מובנת ההתנגדות העזה ל"תיאוריות טיפוח" למיניהן, המכוננות את המזרחי כאובייקט בעל תכונות מהותניות, בעוד שהישות האנושית היא דינאמית ומשתנה. אם כן, מה פירושה של ההתקוממות המזרחית כנגד הגדרות אלו? אין להסתפק בטענה כי קיימת גזענות, אלא יש להדגיש את הניסיון לגזול מן המזרחים את חירותם. כפי שטענתי קודם, החירות היא המאפיין האנושי הבסיסי ביותר. מחד גיסא, הזהות איננה חלק ממבנה המציאות עצמה, ומאידך גיסא, הבנייתה של הזהות אינה אפשרית מנקודת מבט חיצונית למציאות עצמה. הבניה של זהות מחוץ לקונטקס היסטורי, פוליטי, כלכלי ותרבותי, היא בלתי-אפשרית. לפעמים, כשאני משוחח על הזהות המזרחית אני נתקל בטענה: "אינני זקוק למאפיינים קונקרטיים, מזרחיים או אחרים, אני בונה את זהותי בעצמי." ניסיון לעמוד על טיבה של טענה זו יגלה הנחה בדבר היות ה"אני" ישות אידיאלית הנמצאת מחוץ למציאות ואף מכוננת את מציאותה שלה עצמה. ואולם, הפרט אינו מכונן את המציאות בתוכה הוא מתקיים. המציאות "תפורה" בתוך קונטקסט היסטורי, חברתי, תרבותי ופוליטי נתון. מאחר שהזהות, כאמור, אינה חלק מהמציאות, אלא קשורה לתהליך של הבניה, כינונה מתמצע בין שני קטבים. הקוטב הראשון, קוטב העבר, מכיל את הנתונים העובדתיים ההכרחיים. קרי, המיקומים ההיסטוריים, הגיאוגרפיים, החברתיים והתרבותיים של הפרט. הקוטב השני הוא קוטב העתיד. מדובר בקוטב שמסמל את אפשרות הבחירה, אפשרות הדמיון. חשיבותו של הקוטב השני טמונה בפתיחת מרחב האפשרויות לאור הכפיפות הטמונה בקוטב הראשון. קוטב העבר מעוצב על ידי גורמים שלא אני בחרתי בהם, הוא כופה עצמו עלי, ואולם כפיפות זו שלי אין פירושה פסיביות גמורה, משום שאני חוזר באופן תמידי אל עברי, מפרש אותו ובונה אותו מחדש. הזהות היא אם כן תהליך דיאלקטי שמתמצע כיחס הן כלפי ממד העבר והן כלפי ממד העתיד. בנקודה זו הייתי רוצה לדבר על אפיוניה של הזהות המזרחית לאור שני הממדים הללו.

מאחר שהזהות המזרחית נתכוננה בקונטקסט הישראלי כדוחה את הנתונים העובדתיים הנמצאים בבסיסו של קוטב העבר – שלילת ההיסטוריה המזרחית, תיאוריות טיפוח למיניהן – היא מסתכנת בלהיות נוירוטית, באותם מונחים שפרנץ פאנון דיבר על הנוירוזה של השחור הכלוא בגופו. נוירוזה זו מסתעפת לשני ענפים לפחות. האחד, מזרחיות אטומה, שאינה מכירה בהגדרות מתחרות, ומאידך האחר, דה-ליגיטימיזציה של הגדרתם של אחרים את עצמם כמזרחים, ואימוץ אינסטינקטיבי של זהות מוכנה מראש, גם אם יהיה הדבר כרוך בהדחקה ושלילה אקטיבית של כל מה שמזכיר מזרחיות. כאשר אני מפענח ומקבל בתהליך עיצוב זהותי את הנתונים העובדתיים האלה, אני משתחרר במובן הפרטי, וגם במובן של השחרור הקבוצתי (המזרחי). האפיון הסוציולוגי של המזרחי הוא אפיון בעל מרכיבים של נכות בשל מחיקת ההיסטוריה ושעבודה להיסטוריות אחרות. ידיעתי את ההיסטוריה שלי, ההיסטוריה המזרחית, אינה אלא כאותם 9 עמודים מתוך 400 בספר הלימוד "תולדות עם ישראל בעת החדשה". הדבר פוער חור באישיותנו. "קיום מופרע" הוא המושג בו מכנה חברי פרופ' יוסי יונה את קיומנו, שאינו קיום מלא. גזילת ההיסטוריה המזרחית היא גזילת החירות המזרחית. היסטוריה אינה רק אירועים שקרו במרוצת הזמנים, אלא הדרך בה מבוטאים אירועים אלה ופשר היחס שלנו אליהם. תובנה זו היוותה את המניע האידיאולוגי לשותפותי בייסוד בית-הספר קדמה.

עיצוב זהותי נעשה אם כן תוך פרשנות של אותם נתונים עובדתיים, לאור דימויו של העתיד ולאור בחירת ערכיי. עיצוב זה התחיל להטריד אותי לאחר שבחרתי את ערכי. בבחירת ערכים אלו, שהתרחשה בגיל צעיר, זיהיתי עצמי עם מה שמכונה "כוחות השלום" או "כוחות השחרור". לכן דווקא בקמפו"ס, שמעורר בי געגועים לאותו שיתוף פעולה ערבי-יהודי, שנדמה כי אבד, חודדה זהותי. אני שייך לשמאל, אך השמאל הוא אשכנזי.

תהליך עיצוב הזהות הוא דיאלקטי באופן בו הוא נע בין הקטבים, והוא גם רפלקטיבי. תהליך זה שבבסיסו מונחת החירות, מאפשר את נקודת המבט הרואה בי ישות דינאמית והשוללת את תהליך ה"החפָצה", את הפיכתי לאובייקט סטאטי. בעת שאני מפרש את מציאותי ומעניק לה משמעות, אני גם מעצב אותה.

לסיום אבקש לפרוש את אפיוניה העיקריים של הזהות המזרחית. נקודה מרכזית המאפיינת זהות זו היא שארץ מוצאה היא ישראל, וכי היא זהות מתוצרת כחול-לבן. בדבריו של סמי מיכאל נדמה לי שמצאתי חיזוק למוצאה של הזהות המזרחית, כי הוא מחדד את חוסר היכולת להגדרה בהירה, בנקודת המפגש הן של העולים והן של הקולטים. שואלים את סמי אם הוא איראני, אז הוא אומר שהוא עיראקי, שואלים אותו אם הוא מזרחי, ומאחר שהוא יודע שהמזרח זה רוסיה, הוא עונה שהוא עיראקי, "אהה," אומרים לו, "אז אתה ספרדי!" פרופ' יוסי יונה טוען, כי הנרטיב ההגמוני מצייר תמונה בה ישבו יחד המרוקאים, העיראקים, התוניסאים והמצרים וטיכסו עצה: "בואו ונהיה למזרחים." חשוב להבין כי הם נתכוננו ככאלה על בסיס הדמיון שנוצר ביניהם כתוצאה של תהליכי בינוי המדינה. דמיון כלכלי-חברתי המכיל בתוכו גם משמעויות תרבותיות. יש להדגיש שמדובר באבחנות אנאליטיות, מאחר ובמציאות משולבים תהליכים אלה זה בזה.

מאפיין נוסף של הזהות המזרחית נוגע למה שאני מכנה "הווית סנדוויץ'", והוא המיקום המעמדי-תרבותי בין הקבוצה האשכנזית לבין הקבוצה הערבית. האשכנזי הוא ה"אחר" שלי וגם הערבי הוא "אחר". הערבי הוא ה"אחר" של האשכנזי מבחינה לאומית ותרבותית, ואילו לגבי הוא "אחר" מבחינה לאומית בלבד. בתשתית נפשו של המזרחי מצויים מרכיבים ערביים. מרכיבים ערביים אלו הם מן האהובים עלי ביותר, הם מרננים בי ממש. כישראלי , בן ליהודים עיראקים, אני קשור לשפה הערבית בעבותות אהבה אינטימית. אך לצערי, כתוצר של מערכת החינוך והסוציאליזציה הישראלית אינני שולט בשפה הערבית שליטה מלאה. וכך נמנעת ממני האפשרות לטעום ולחוות באופן משמעותי מאוקיינוס הציביליזציה הערבית. אני אוהב הרבה סוגי מוסיקה, אך לא קיימת מוסיקה שאוחזת בשורש נשמתי כמו המוסיקה הערבית. אני מדגיש כל זאת גם בהתייחסות לצירוף יהודי -ערבי. אני לא יהודי ערבי, אני ישראלי יליד הארץ, בן ליהודים-ערבים, אבל ישראלי עם ביקורת נוקבת על הישראליות. ההגדרה יהודי-ערבי מקובלת בחוגים מסוימים ב"קשת הדמוקרטית המזרחית", ואולם מבחינתי הצירוף הזה הוא תיאור שגוי למציאות הנוכחית. אינני יכול להגדיר את עצמי כיהודי-ערבי משום שאני נמצא במגרש אחר, במגרש הלאומי. ביקורת הלאומיות אין פירושה, כמובן, שאתה יכול להימצא מחוץ לאותו מרחב ערכי-נורמטיבי המכונה האתוס הישראלי. אנחנו לא משוחררים ממרחב זה, אלא פועלים לשינוי כלליו. ובמובן זה, לא שמורה לי האופציה הש"סית לפרוש ממרחב זה ולעבור למגרש ערכי-נורמטיבי אחר. הייתי מברך על האופציה היהודית-הערבית, כאופציה שמסמנת את קו האופק המדומיין של כולנו.


דודי מחלב היה פעיל בקמפו"ס: קבוצה יהודית-ערבית למעורבות פוליטית וסטודנטיאלית, באוניברסיטה העברית בירושלים.
נמנה על המייסדים של תנועת 'המזרח אל השלום', שם היה פעיל מרכזי ומוביל.
נמנה על מייסדי בית ספר 'קדמה' ומראשי הקשת הדמוקרטית המזרחית.
למד פילוסופיה באוניברסיטה הפתוחה ובמכללת עלמא.

 

זהו מאמר שנישא כהרצאה בכנס גדול שנערך בדצמבר 1999 במכון ואן ליר. הכנס יוחד כולו לקולות מזרחיים. והוא עסק בשאלה המזרחית מזויות שונות. מאמר זה הוא חלק מהמאמרים אשר ראו פרסום בספר

"קולות מזרחיים". המאמר התפרסם לראשונה באתר הקשת הדמוקרטית המזרחית

למאמרים נוספים בעקבות מאמרו של דודי מחלב ז"ל