עלייתו של הפשיזם היהודי: מפלגת עוצמה לישראל כנקודת מבחן

כל מי שראה את שלטי החוצות ששוטפים את רחובות הערים, לא יכול להתעלם מהמסרים הפשיסטיים החדשים של מפלגה חדשה – "עוצמה לישראל" וביניהם אריה אלדד ומיכאל בן ארי. המפלגה מציגה לאור את הפשיזם הישראלי כשהוא חשוף ואינו בוחל להשפיל עד עפר את אזרחינו ושכנינו הערבים. לא במקרה דווקא עכשיו המסרים הללו הופכים להיות אלו ש"רלבנטיים" ללוחות המודעות – כי הם רוכבים על הקונפורמיזם, הפטריוטיות ומרוקנים מתוכן את הדמוקרטיה בישראל.

בשולי הקיר הלבן ובמרכזו: "תבין ת' מקום ממנו באתי"

רבים מן הכללים הנהוגים במגרש – בשדה האמנות – אינם גלויים מראש למשתתפים ומכאן שציות לכללים אלה הוא תוצאה של הפנמה, תוך כדי משחק, של אותם כללים. "חוש למשחק" (הההאביטוס במושגיו של בורדייה) המאפשר לשחקן להכיר את הכללים די הצורך כדי לקחת חלק במשחק. צורת היכרות זו כוללת הפנמה של הכללים וגם של מעמדם ככללים בלתי מפורשים[2] מה עושה את המוזיאון למוזיאון? האם זו המדינה שמכריזה על היוקרה של המוזיאון? האם אלו הם קובעי (יצרני) הטעם, אשר באים למוזיאון ומעבירים (מקיר לקיר) את החותם מאמן לאמן? האם יש דרך בה מוזיאון צריך להיראות? האם ישנה "תרבות" שאמורה להיות "התרבות" של המוזיאון? האם הקיר (האירופוצנטרי) הלבן הוא זה שעומד במרכז "תרבות" המוזיאון בישראל? המיצב של אלי פטל מצליח לענות על חלק מהשאלות באמצעות יצירה בשלה ומקיפה.[3]