הסיפורים לא השתנו, אנחנו כן: "המסע הלילי הארוך הביתה" מאת יצחק בן נר

   המסע הלילי הארוך הביתה / יצחק בן-נר     עם עובד, 385 עמ'
קריאה מחודשת בסיפורי יצחק בן-נר אינה מתיישבת עם התמורות שחלו בנוף החברתי בישראל

רפרטואר של הוצאת ספרים יוצר אמירה על ההווה. הבחירה בהוצאה מחודשת של סיפורי יצחק בן-נר מחייבת את הקורא להתחקות אחר הסיבה לקריאה נשנית בסיפורים הידועים. רק סיפור אחד בקובץ, "מותשים," הוא פרסום ראשון למחבר. רוב הסיפורים הופיעו בספרים מסוף שנות70-ה ומתחילת שנות ,80-ה והם משמשים עמוד שידרה היסטורי, חברתי ואנתרופולוגי של מהפך '77 והשפעתו על החברה בישראל.

דווקא הסיפור החדש, "מותשים," הוא הפחות טוב מבין סיפורי האסופה. לא במקרה נוצר בו חיבור בין הכוכבת הבינלאומית רומי שניידר ובין היוצר אורי זוהר, ובצד סיפוריהם מתגלה גם פרשת אונס – שכן הסיפור דן באהבת בן-נר לקולנוע. הוא מראה לנו את האובדן הטמון בחיים הבלתי אפשריים של גיבורי התרבות הפופולרית.

התרבות הזו נתפסת באופן נוסטלגי אצל בן-נר כבר בסיפור "קולנוע," שבו נזכר המספר כיצד אפרים-האב ואפרים-הבן, אנשי הסרטים, היו מתקינים את כליהם בכפר לחגיגת הקרנות סרטים. "באותם ימים חדלו אפרים-האב ואפרים-הבן לבוא לכפר. יצאה שמועה כי באחד ממסעותיהם בין הכפרים אספו למכוניתם נערה ועשו בה מעשים. כשנודע הדבר, סיפרו, ארבו להם צעירי כפרה של הנערה והיכו אותם מכות נמרצות, אף ניתצו את מכונותיהם ואת הסרטים קרעו, כמו היה האשם בקולנוע." החיבור בין הפשע ובין התרבות הוא אלמנט מרכזי אצל בן-נר, אך אין אצלו נוסטלגיה למשטר הישן. הוא מבין שהמשטר שהתחלף נישא על גבי הניכור, השנאה והבוז לערכים שהתרוקנו כליל.

הגיבורים של בן-נר קרועים בין זעם חברתי נוקב לבין רצון בלתי אפשרי לנוע. גיבורת הסיפור הראשון (שנתנה את שמה גם לכותרת הסיפור,("עתליה," נאלצת לעזוב את הקיבוץ, ובסיפור האחרון, "המסע הלילי הארוך הביתה," חייל נאלץ לעזוב את בסיסו משום שארנקו נגנב, ובו המפתח לקיטבג שלו. בן-נר אינו חומל על גיבוריו; הוא מביט בשנאה, באלימות וביחסים המגדריים הבלתי אפשריים שלהם, ובכל זאת מסיים את קובץ הסיפורים באפשרות ליצור בעבורם בית שאפשר לחזור אליו.

עם זאת, ועל אף מעלותיה הרבות של הפרוזה של בן-נר, הוצאת עם עובד היתה יכולה לדרוש סיפורים חדשים נוספים. כך יכולנו לקרוא את הביטויים החדשים של האלמנטים המפחידים שהוא זיהה בחברה הישראלית. היצירות הישנות הפכו עם השנים לפחות משמעותיות בעבור קורא שאינו בקיא בהפניות של בן-נר למציאות החברתית של אותה תקופה. את הקשר לגורודיש בסיפור "ניקול," למשל, גיליתי רק לאחר שיחה עם משורר ותיק שיידע אותי בכך. אולי גם אחרית דבר מאירה היתה יכולה לסייע לקריאה מחודשת בבן-נר, וללמדנו מדוע יש צורך מחודש בפרסום סיפוריו.

הדברים התפרסמו לראשונה בתרבות וספרות ישראל היום

אירועים קרובים

היום אשתתף בהשקת אינדיבוק, ברוטשילד 60 בת"א ב-13:00, בראשון אנחה את השקת מאבק המשוררים בהודנא, ברביעי אשתתף בערס פואטיקה 3 ובשבוע שלאחר מכן אנחה את השקות ספרי איגוד כללי של סופרים בישראל.

***

האלימות: החברה הישראלית נפרמת

פוסטר הסרט של התפוז המכני שבו האלימות הגיעה לשיאים חדשים

פרשת אונס מזעזע בגן העיר בתל אביב, מגיעה אלינו בדיוק אחרי הרצח המזוויע בבאר שבע. פרשה דולקת אחר פרשה והקצב רק מתגבר. החברה הישראלית מגלה לפתע את החצר האחורית המוזנחת שלה. הביטחון החברתי הולך ומתמעט. מנגנוני התקשורת מתחסלים אל מול האלימות. השפה היא אלימה. הביצוע הוא אלים. במקום לדבר, אונסים ורוצחים. הדיאלוג אבוד ואיתו גם התקווה להגיע להבנה בין אדם לחברו.

הדבר המפחיד באלימות שהיא מתחילה בגיל כל כך צעיר. גדי ויכמן נרצח כי הוא ביקש שקט והתחשבות בילדיו מנערים. אסור לתת כאן הנחות ואסור לחשוב שזה לא יקרה בשכונה שלנו. זה יכול לקרות בכל שכונה בישראל, וזה לא רק קשור לעוני, או תסכול חברתי. ישנה חוסר היכולת להקשיב, להיות סובלני, לפתוח את האוזן למצוקה של האדם העומד מולך. אך מדוע זה מתחיל עוד בגיל צעיר. אי אפשר להאשים רק את הצבא, הכיבוש, או את רשויות הרווחה בנושא. דרושה כאן אחריות ציבורית רחבה הרבה יותר מהאשמה מוסד שלטוני כזה או אחר. ההורים, אותה משפחה בסיסית העומדת במרכזה של החברה הישראלית התפרקה אל תוך הרעש הזה. אותו סְאוֹן שלא מאפשר לנער אחד להקשיב לנער אחר. הלוואי שזה היה מסתיים רק בחוסר הקשבה. אנו רואים בדיוק לאן הדברים הולכים, לרצח, לדקירות, להטרדות מיניות, לאונס ובכלל להיעלמות המרחב שבין אדם לאדם.

זה מתחיל בבית, בחינוך ובדיבור שמתקיים בין הילדים לבין הוריהם. כשההורים חסרי אונים מול ילדיהם, אזי הילדים עצמם חסרי אונים מול עצמם, ומול חבריהם. המערכת המשותקת הזאת מייצר אטימות, כעס, זעם ושם בחוסר היכולת לדבר, עולה האלימות כפתרון סופי.

למען האמת אני מביט בחוסר אונים בכותרות העיתונים ושואל את עצמי מה הרף הסופי של האלימות הישראלית. מה עוד צריך לקרות כשנתעורר. והתשובה אינה פשוטה. בכל רגע נשברים שיאי האכזריות המשתוללת ברחובות. אך איני חושב שהאלימות חסרת משמעות, ואינה יכולה לקבל מענה הולם.

המפגש עם האלימות הזאת המתרחשת בצדי הדרך, פעם בחניון ובשירותים ציבוריים בגן העיר בתל אביב ופעם בשכונת מגורים בבאר שבע אינה תיפתר רק על ידי משטרה, כוח ואכיפת סדר ציבורי. הרחוב אינו מועדון קרב, הרחוב צריך להיות מקום משותף שבו אנו נפגשים עם האחר. אפשר כמובן לרדת לרחוב עם שיריון עבה, כאילו היינו אבירים בימי הביניים, אבל מה זה ייתן לנו. הרי כוח גדול, רק יגדיל את הריחוק. חייבים להביא אנרגיה מחודשת מתוך חזון משותף. זה ידרוש כלים חדשים של דיאלוג. ובפעם הבאה שגבר ירגיש תשוקה לאישה שהולכת עם חבר שלה, הוא יכבוש את יצרו ולא יאנוס. ובפעם הבאה שאבא מבקש שקט מילדים בשכונה, הם יתחשבו בו ולא ירצחו אותו.

האלימות הזאת מראה לנו שמשהו בנו פרום ולא תפור כהלכה ובקרעים האלו יש סדום ועמורה. עלינו לחבר את החברה הישראלית מחדש לתוך אתוס של דיאלוג, סובלנות והקשבה. חייבים להעניק תקווה לילדינו. יש לנו אוזניים ופה אז בוא נשתמש בהם.

הדברים התפרסמו לראשונה בישראל היום ובוואלה

מכתב גלוי ל – א – אחותי הפגועה

גרפיטי בתל אביב
גרפיטי בתל אביב

הבת שלי שאלה אותי היום למה קוראים למתלוננת על אונס ע"י קצב – א ? אמרתי לה שהוא כנראה לא הספיק להגיע עדיין ל – ב   ול – ג   ול-ד – ה – ו   ל- ז הוא דווקא כן הספיק להגיע. המשך קריאת הפוסט "מכתב גלוי ל – א – אחותי הפגועה"