לדובב מתים-חיים

maariv2-10-2014המשורר מתי שמואלוף (42), שהוציא חמישה ספרי שירה ונודע כאקטיביסט חברתי רדיקלי – בין מקימי "ערס פואטיקה", איגוד המשוררים, גרילה תרבות ויוזמות אחרות – עשה קפיצת מדרגה והוציא את ספר סיפוריו הראשון, "מקלחת של חושך וסיפורים אחרים", בהוצאת זמורה ביתן, בעזרת העורך הידוע פרופ' יגאל שוורץ ותמר ביאליק. ספר מסקרן, גדוש סיפורי אימה מצמררים. ראיון עם דודי אור, התפרסם לראשונה בעיתון מעריב, 2.10.2014

מדוע החברה הישראלית צריכה ספר של סיפורי אימה?
"לא יודע בדיוק מהי הסיבה. היד שלי הניעה אותי לחפש רוחות, ערפדים, מלאכים, זומבים, מתים-חיים, ולדובב אותם. לפעמים הם כועסים בגלל אהבה נכזבת, לפעמים בגלל בעיות משפחתיות, ולפעמים זה גם מתרחב לשאלות חברתיות".

היית פעיל מאוד, ארגנת הפגנות ופתאום עשית אקזיט והתמקמת בברלין לכתוב את החלק השלישי של הספר. איך ומה פתאום השתנית לנו?
"הגעתי לשלב שבו הרגשתי מרוקן, שחוק, מיואש ואבוד, בעולם שהיה כה ברור, בהיר ונהיר לי רגע לפני. לא יכולתי יותר להקריא שירה מזרחית, חברתית ופוליטית. חיפשתי את הקול שלי, ומצאתי אותו באמנות חדשה: כתיבת סיפורים. לשמחתי, מצאתי גם הוצאה גדולה ועורכים מעולים שהאמינו בי".

אתה מצטער על כל הפעילות התרבותית-חברתית החתרנית שלקחת בה חלק במשך עשור?
"אף שאני גאה בעשייה, כן, יש בתוכי מקום שהיה רוצה לוותר על הכל, ולהישאר מאז ומעולם בתוך הסיפורים, כי פרוזה הפכה לאהבת חיי".

איך זה לשבת בברלין ולכתוב בעברית? למי אתה כותב? האם יש משמעות של כתיבה בעברית מחוץ לישראל?
"חייתי 42 שנים בישראל, ורק בשנה האחרונה לקחתי שנת חופש להתגורר בברלין ולכתוב שם את הפרק האחרון של הספר. זה מוזר, פתאום אני מסתכל על ההורים שלי, שהיגרו עם ההורים שלהם ממדינות כמו סוריה, איראן ועיראק לישראל, ואני מבין ותם טוב יותר. כי ישראל היא חברת מהגרים; וההגירה, הפליטות, התלישות, המעבר בין תרבויות והזרות – מוכּרות ומובנות לי יותר".

"זאת כי גם אני יושב כל כך רחוק, ומרגיש זר בחברה הגרמנית. יש משמעות לכתיבה בעברית בכל מקום בעולם, כי זאת המציאות היהודית, שאיננה שייכת רק לטריטוריה. אך ברור שאני כותב קודם כל לחברה הישראלית. באופן בסיסי, החלק האחרון של הספר שייך גם לכל קהילת המהגרים של ברלין".

אז זהו, רע לך, ועזבת את ישראל? אני לא מבין. חזרת להשיק את הספר בישראל וחזרת לגרמניה?
"לא. נסעתי הרבה בשביל להתפתח אמנותית, ספרותית ותרבותית, בדיוק כמו ששחקני כדורגל ישראלים נוסעים לשחק באירופה. כן, באתי כדי לחגוג עם הספר,שהוא שייך לכל בני המשפחה שלי, כפרה עליהם, ועם החבר'ה והקוראים. אני נשאר כאן חודש, וחוזר כדי להמשיך ולכתוב ספר נוסף. אבל יש לי רק אזרחות ישראלית, וזאת שהות זמנית".

איך הרגשת במלחמה האחרונה?
"פחדתי בעיקר על כל קרובַי ויקירַי. רציתי שהמלחמה תיגמר, אני רוצה, כמו כל אזרחי ישראל, לחיות חיים נורמליים. אך דווקא המרחק נתן לי שקט ליצירה".

הדברים התפרסמו לראשונה במעריב, 2.10.2014 ונכתבו על ידי דודי אור.

***

עוד על הספר

* הספר למכירה בצומת ספרים

* ניתן להזמין מחו"ל

* קיראו: מאמר קצר שבו אני מספר (מתארח ב"קורא בספרים") על הסיבות שהניעו אותי להשתמש בז'אנר האימה במסגרת ספר הביכורים שלו "מקלחת של חושך, וסיפורים נוספים"

* הקשיבו: ראיון נפלא של רונה גרשון-תלמי ברשת א' בתוכנית "המוסף לספרות"

* קיראו: ראיון נפלא של לי פלר בטיימאאוט על הספר המחדש "מקלחת של חושך וסיפורים נוספים" בהוצאת כנרת זמורה דביר. אפשר לקרוא אותו ברשת

* צפו: מדבר על התהליך של כתיבת החלק השלישי של הספר בברלין, בתוכנית של אורלי וגיא, ערוץ 10

* קטע מהסיפור "צריך מכונות אחרות בכדי לעצור את הזמן" התפרסם בבלוג של "שיחה מקומית"

* טל גולדשטיין בטור 'הצעה לספר' – בחיה רעה-מדור הספרות של מגפון ממליצה על הספר

* הדור החדש של הספרות הישראלית … בימים אלו הוציא שמואלוף לאור ספר חדש, "מקלחת של חושך וסיפורים אחרים". מדובר בניצחון משמעותי" : שלמה בן דוד על הספר "מקלחת של חושך, וסיפורים נוספים" בעיתון "מעריב" 

* הספר נבחר לחמשת הספרים המעניינים שייצאו בקיץ, טיימאאוט

* הדף של הספר בפייסבוק

* עוד על הספר

לא לבטון חולדאי בגן מאיר שירה: סרטוני התנגדות

צילום: איילה חננאל
צילום: איילה חננאל

אתמול הופעתי עם גרילה תרבות נגד הבנייה של שבילי בטון בגן מאיר. את האירוע הנחה אלכס אנסקי והשתתפו בין השאר: צ'יקי, יובל בן עמי, נתן סלור, רונה קינן ועוד. ליוותה אותי יפעת צור בקרן יער, וביצעתי את "פינו את התקווה" (שיר + ביצועים נוספים) על משקל ריצפו אותנו עם בטון בגן מאיר. את הסרטון צילם צ'יקי. תודה לגלית סמואל על אירגון ההפגנה.

***

פינו את התקווה, יאללה אודרוב ילדים – לרחוב
פינו את התקווה, ואנחנו משלמים את החוב

פינו את התקווה כדי שתהיה ריאה ירוקה
פינו את התקווה, ואין רפואה כשאבא חולה והקופה ריקה

פינו את התקווה וגם את הבושה, פינו בדרך כל מה שנקרה
פינו את התקווה וראש העיר אמר: "קומוניסטים, טפילים" ושב לבנות עוד מגדל יוקרה

פינו את התקווה, ורק לפודל הלבן יש מלונה
פינו את התקווה, וזרקו אותנו מהקור לצינה

פינו את התקווה, עוד אונייה שוקעת בדם
פינו את התקווה, הקפטן חוגג ומחורר את סירות ההצלה שבים

פינו את התקווה, קר בחוץ יותר מבשנה שעברה
פינו את התקווה, ושיר מבטיחה לנרקומן שלא יחזור למעברה

פינו את התקווה, בשקרים, בסמים ובכזבים להמונים
פינו את התקווה, בפנטזיות על גאולה ובמציאות של עינויים

פינו את התקווה, באיומים, במעצרים ובלי תגים
פינוי את התקווה, וקשה להבין את אלה החוגגים

פינו את התקווה, אני פוקח את עיניי
פינו את התקווה, נִקבו את שיריי

פינו את התקווה, האכילו את כיניי
פינו את התקווה, העיפו את מלאכיי

פינו את התקווה, אבל אתם עייפים ולא רוצים עוד לכאוב
פינו את התקווה, ויאללה אודרוב לרחוב

פינו את התקווה, אבל האמת ממאנת להתפנות
פינו את התקווה, אך אי אפשר לפנות תקוות

פינו את התקווה, אבל התקווה אותנו לא עזבה

***

***

האירוע שעשינו בבית העם הוזכר בכתבה במגזין הארץ של דליה קרפל שהוקדשה לזכרון של שי אריה מזרחי: "ביום ראשון האחרון נאספו בבית העם בשדרות רוטשילד חבריו של מזרחי למאבק השירה. תחושת האבידה העיקה על הנוכחים. הערב התחיל בהרמת כוסות עראק תאנים, המשקה שמזרחי אהב. בין 30 האיש שבאו לכבד את זכרו היו חוקר התרבות אלי אשד, המשוררים מתי שמואלוף, עדי עסיס, מיא שם אור, ערן הדס, תהל פרוש, רון דהן, לורן מילק

***

שירים חדשים

"היי היי, בהתאבדות סטייל ניל יאנגי" – שיר חדש שפורסם בכתב העת של "מאזניים" (חורף, 2012)

***

"ברכת שירה לאמא – ברכות לפני סידור" שיר חדש שפירסמתי בכתב העת משיב הרוח שהוקדש לתפילות (גיליון 3, חורף, 2012)  

***
"שביל אמת בתוך אותיות התזוזה" שיר חדש מתוך פרויקט "נתב"ג"

שיר חדש מפרויקט נתבג

הסכנה בקלישאות: "הכי רחוק שאפשר" של אלון חילו

התמונה הזאת היא קלישאה. By sglickman This photo is a cliché cc: flickr
התמונה הזאת היא קלישאה. By sglickman This photo is a cliché cc: flickr

הרומאן השלישי של אלון חילו "הכי רחוק שאפשר" לא עומד בציפיות הגדולות של מי שזכה בפרס ספיר. לרומאן המכתבים יש שתי עלילות. באחת אנו עוקבים אחר הדוד מיכאל, עורך דין בורגני, גרוש מפתח תקווה שזוכה בירושה מסתורית, לוקח חופשה מעבודתו ויוצא למסע ברחבי העולם וחזרה בישראל. מיכאל שולח מכתבים לבן אחותו נדב, שבדיוק מתגייס לצה"ל. כך שמצד אחד יש לנו את ספרות המסעות שהתוודינו עלינו גם ב"בנוילנד" (2011) של אשכול נבו וספרים אחרים. מצד שני יש את סיפור החניכה הצבאית, באותו ז'אנר ספרותי שהגיע לשכלול ב"התגנבות יחידים" (1986) של יהושע קנז ופגשנו אותו גם "הנפשיים" (2010) של עמיחי שלו.

עמרי הרצוג כותב על ספרות המסעות כי: "דמויות בספרות העברית אינן נוטות לנטוש את גבולות ארץ-ישראל, שמגדירים גם את גבולות הדגם הלאומי של הספרות המקומית. אולם כאשר הן עושות זאת, חציית הגבולות שלהן מבקשת אך ורק לסגור את הפרצות, לשקם את הגבולות המחוללים ולהצביע על חשיבותם ומרכזיותם המדומיינת בתרבות הישראלית, שכידוע עדיין לא הגדירה לעצמה גבולות לאומיים יציבים." הנסיעות של דוד מיכאל לאוסטרליה, אירופה, קנדה הם בחינה סמלית של דגמי לאומיות מדומיינות. בעוד שדוד מיכאל מבקר בעיקר בדמוקרטיות, נדב מסתגל לדיקטטורה וההירכיה של הצבא הישראלי. הוא נכנס אף לכלא ל-28 יום, על שהעיז לעמוד אל מול המפקד שהציק לו.

לאורך כל הספר מיכאל קורע את גבולות הדמיון של נדב. הוא מביא חוויות מיניות חדשות, מסעות רוחניים בתוך ומחוץ לישראל, התנהגות לא צפיייה לתוך חייו האפרוריים בצבא. נדב ביקורתי לאורך כל הספר אל מיכאל ולא מאמין לאפשרות הרוחנית של עולם אחר מחוץ לגוף.

חילו בנה שפה ועולם שונה לכל אחד מהדמויות. הדוד מיכאל היה פילוסופי ואילו נדב דיבר בקללות ובז'רגון הצבאי. אך הייתה הרגשה שחילו יכול היה לפנות לדרכים מעניינות בתיאור החיים שלהם, לרגעים דרמטיים חדשים שיהיו מפתיעים ויצאו מתוך השחוק והמוכר.

הספר לא הצחיק. במידה ואופי הספרותי היה כתוב כקומדיה, אז ההתמכרות למוכר, לבנאלי ולשטחי היה מתקבל בברכה. הביקור שלנו בצבא שלווה את נדב, גלה לא מעט מהסטריאוטיפים על המעמד הנמוך בישראל, מבלי לפרק אותם. להלן כמה דוגמאות: "והגרוע והנורא מכל הוא שהמצב מחמיר יותר ויותר בכל יום. כי לא רק הערסים והניאנדרטלים האלה נטפלים אלי, אלא גם הבחורה הנורמטיבים" (עמ 13); "נכנס אל החדר מין גמד קירח עם עיניים חומות ובולטות, רס"ר המטבח על פי תוארו ומעמדו, ופתח עלי את הפה המסריח שלו בקללות בערבית ובגרוזינית ובעוד שפות שלא כתובות בתנ"ך (עמ' 36) ועוד. הטקטסים של הדוד מיכאל נשמעים כמו פרסומות לתיירות. קחו למשל את ביקורו באוסטרליה: "כשירדתי מן המטוס וכף רגלי דרכה על אדמת אוסטרליה ביקשתי מנהג המונית דבר ראשון לקחת אותי אל בית האופרה של סידני הנהדרת, אחד משבעת פלאי תבל" (עמ' 30); או בנסיעתו לברצלונה: "שלום שלום נדב, הבחירה נפלה מעצמה ובטבעיות רבה – אני בברצלונה! לראשונה בחיי! ומרגיש כאילו הייתי כאן תמיד, כאילו תמיד ישבתי בטאפאס-בר והזמנתי גלילה של בייקון בתמר לח! כאילו תמיד לגמתי קאווה!"  (עמ' 211).

לספר שלושה חלקים ואפילוג, אך הייתה הרגשה של גודש, עומס וחזרה מיותרת. בכדי לפרק את הצבא ממטעניו הגזעניים, ובו בזמן לבקר את תרבות התיירות של מעמד הביניים, אסור היה לחילו לשקוע בתוכם. חילו לא סיפק לדמויות שלו מספיק עומק, בכדי לחדור את הדרך בה הגזענות מכוננת בישראל. ובמקביל חילו לא התחקה אל שורשי התהוות מעמד הביניים בהקשר התיירותי. ספר פרוזה חייב להילחם בשכפול המוכר ולחדש, אבל יכול להיות שדווקא הקלישאות יערבו לחיך הקוראים ויהיה לנו עוד רב מכר.

לא לשכוח השבוע

***

בין מדרש לדרישה, בין מיתוס למציאות, בין אחריות למסורת, בין שוויון לצדק- ממרח שמש מזמין לשיח אחר על צדק חברתי,

האירוע ייערך במכללת עלמא, ב27.2.2012, ביום שני, בשעה שמונה בערב.

בהשתתפות:

  • אסתר שקלים
  • מתי שמואלוף
  • נעמה קלמן
  • שהרה בלאו
  • שלומית ליר

פייסבוק

לפרטים נוספים: 02-6246299

הכניסה חינם.

בואו לערב מרתק בדיון על מקומן של הנשים במדרש

"אשר לאלים, אמור שהם אלים", או: מדוע אי אפשר לקרוא שירה הגמונית | חגי קלעי

In Black and White - Marshall Astor - Equally God and Equally Satan - Rolling Satan's Horn By Marshall Astor - Food Fetishist. cc: flickr
In Black and White - Marshall Astor - Equally God and Equally Satan - Rolling Satan's Horn By Marshall Astor - Food Fetishist. cc: flickr

"אכן, חשיבה זו חיה בפחד (מכאן אחדותם של דימויי ההרס); היא חוששת מכל חידוש ומגנה אותו שוב ושוב כ'נבוב' (זה בדרך כלל כל מה שמצליחים לומר אודות החדש). אולם לפחד המסורתי מתווסף היום פחד נגדי, הפחד להראות אנרכוניסטי. מלווים איפה את החשדנות כלפי החדש בכמה השתחוויות לרגלי 'הפצרות ההווה' או בצורך 'להגות מחדש את בעיות הביקורת'. צרחיקים בתנועה מליצית יפה את 'חזרת השווא אל העבר'. התסוגה לאחור נעשית היום ביישנית, ממש כמו הקפיטליזם. מכאן תפניות מיוחדות במינן: למשל זמן מה מעמידים פנים כמי שמוכנים לסבול את היצירות המודרניות שחובה לדבר עליהן, שכן בכל מקרה כבר מדברים עליהן; ולפתע, לאחר שהיגעו לרוויה מסויימת, עוברים להוצאה להורג קולקטיבית". (חגי מצטט את אבנר להב שתרגם/ציטט את רולאן בארת).

*

בשבועות האחרונים משהו קורה במרחב השירה הישראלי. מי שחיו זה לצד זה בשלום קר החליטו לצאת זה כנגד זה בפומבי. בתגובה להתארגנות להקמת "איגוד המשוררים" יצאו עודד כרמלי,אורי הולנדר, ויתר משוררים ומבקרים נאו ליברליים למתקפה חריפה (ככל שמתקפה בתוך עולם השירה יכולה להיות חריפה). במסגרת מתקפה זו – עלבונות אישיים ("אל יאוש מתי" כותב כרמלי למתי שמואלוף, בתגובה לטור ביקורת שכתב על מצב השירה הישראלית, "כתוב חמש ספרים והמיליונים יזרמו. ואם בכל זאת לא תצליח להתפרנס משירה, זה לא בגלל שאתה לא יודע להבחין בין זכר ונקבה – זה בגלל שאתה מזרחי"); עלבונות קבוצתיים  ("מדוע בחרו אותם לא יוצלחים" תוהה הולנדר "ובהם אף כמה ישויות הנושקות להגדרה הקלינית של שיתוק מוחין, להיהפך למשוררים דווקא"); ופילוסופיה בגרוש ("אי אפשר להמיר את הדיבור על השירה בזהותו הפוליטית, המגדרית או האתנית של המשורר. אי אפשר להמיר את הרפובליקה הספרותית במדינת רווחה ספרותית"). המשך קריאת הפוסט ""אשר לאלים, אמור שהם אלים", או: מדוע אי אפשר לקרוא שירה הגמונית | חגי קלעי"

מאבק המשוררים והמשוררות: מאבק לזכויות בתחום השירה

מאבק המשוררים. שירה הולכת ונעלמת
מאבק המשוררים. שירה הולכת ונעלמת

כשהגעתי לעולם השירה לא ידעתי משמאלי ומימיני. המהפכה החברתית שלבלבה בקיץ, הביאה אותי ביחד עם יוצרי שירה נוספים להתעורר מתרדמה של שנים. לפיכחון הפואטי יש ציוני דרך וסימנים שניתן להצביע עליהם. כל עובד או עובדת שיצאו למאבק על הזכויות שלהם הרגישו בצורה דומה את רמיסת הכבוד שלהם בדרך כזאת או אחרת. המשך קריאת הפוסט "מאבק המשוררים והמשוררות: מאבק לזכויות בתחום השירה"