לדובב מתים-חיים

המשורר מתי שמואלוף (42), שהוציא חמישה ספרי שירה ונודע כאקטיביסט חברתי רדיקלי – בין מקימי "ערס פואטיקה", איגוד המשוררים, גרילה תרבות ויוזמות אחרות – עשה קפיצת מדרגה והוציא את ספר סיפוריו הראשון, "מקלחת של חושך וסיפורים אחרים", בהוצאת זמורה ביתן, בעזרת העורך הידוע פרופ' יגאל שוורץ ותמר ביאליק. ספר מסקרן, גדוש סיפורי אימה מצמררים.

לא לבטון חולדאי בגן מאיר שירה: סרטוני התנגדות

זאת הייתה הפעם ראשונה שאני מקריא את "פינו את התקווה" ביחד עם יפעת שניגנה בקרן יער, על ערימת בטון בגן מאיר, אבל גרילה תרבות מביאה הפתעות במחאות שירה. ובנוסף, שירים חדשים שפירסמתי בכתבי-עת: "משיב הרוח", פרויקט נתב"ג ו"מאזנים".

הסכנה בקלישאות: "הכי רחוק שאפשר" של אלון חילו

הרומאן השלישי של אלון חילו "הכי רחוק שאפשר" לא עומד בציפיות הגדולות של מי שזכה בפרס ספיר.

"אשר לאלים, אמור שהם אלים", או: מדוע אי אפשר לקרוא שירה הגמונית | חגי קלעי

בשבועות האחרונים משהו קורה במרחב השירה הישראלי. מי שחיו זה לצד זה בשלום קר החליטו לצאת זה כנגד זה בפומבי. בתגובה להתארגנות להקמת "איגוד המשוררים" יצאו עודד כרמלי,אורי הולנדר, ויתר משוררים ומבקרים נאו ליברליים למתקפה חריפה (ככל שמתקפה בתוך עולם השירה יכולה להיות חריפה). במסגרת מתקפה זו – עלבונות אישיים ("אל יאוש מתי" כותב כרמלי למתי שמואלוף, בתגובה לטור ביקורת שכתב על מצב השירה הישראלית, "כתוב חמש ספרים והמיליונים יזרמו. ואם בכל זאת לא תצליח להתפרנס משירה, זה לא בגלל שאתה לא יודע להבחין בין זכר ונקבה – זה בגלל שאתה מזרחי"); עלבונות קבוצתיים ("מדוע בחרו אותם לא יוצלחים" תוהה הולנדר "ובהם אף כמה ישויות הנושקות להגדרה הקלינית של שיתוק מוחין, להיהפך למשוררים דווקא"); ופילוסופיה בגרוש ("אי אפשר להמיר את הדיבור על השירה בזהותו הפוליטית, המגדרית או האתנית של המשורר. אי אפשר להמיר את הרפובליקה הספרותית במדינת רווחה ספרותית").

מאבק המשוררים והמשוררות: מאבק לזכויות בתחום השירה

"כמו דפני ליף שגילתה שאין לה בית, גם אנחנו גילינו שאין לנו תמיכה". בעקבות החלטות הועדה האמנותית של מפעל הפיס וקרן רבינוביץ' להפסיק לתמוך בשירה, התאגדו מספר משוררים ליציאה למאבק למען שירתם.