למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים

 

 

עטיפה קידמית

למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים, מתי שמואלוף, שירים 2007-2010, הוצאת נהר ספרים, ינואר 2010. להזמנת הספר: נהר ספרים ת.ד. 162   בנימינה   30550   טל'  6288724 04 nahar@bezeqint.net / הספר בסטימצקי, בצומת ספרים  ישנה גם המהדורה של האיקאסט – לחצו כאן.

 

חברוּת מסוג חדש

הוּא חָבֵר שֶׁל כָּל הָעוֹרְכוֹת

שֶׁל כָּל הָעִתּוֹנָאִים

שֶׁל כָּל הַסּוֹפְרִים, וַאֲפִלּוּ שֶׁל כַּמָּה אָמָּנִים מֶרְכָּזִיִּים

שֶׁלֹּא לְדַבֵּר עַל מוּזִיקָאִים, עוֹבֵד בְּאַחַת הַהוֹצָאוֹת,

יוֹשֵׁב לִכְתֹּב, סוֹגֵר אֶת הַטֶּלֶפוֹן, פּוֹתֵחַ, סוֹגֵר, פּוֹתֵחַ, סוֹגֵר

וּמְאַיֵּם לְהִתְאַבֵּד בְּאֶס-אֶמ-אֶסִּים

מַחְלִיט לְהִתְקַשֵּׁר אֵלַי

וְלֹא יוֹדֵעַ שֶׁמְּשׁוֹרֵר מִתְאַבֵּד כִּמְעַט בְּכָל שִׁיר וְשִׁיר

אֲנִי לֹא עוֹנֶה לוֹ, רַק מַקְשִׁיב,

אַתָּה חָבֵר שֶׁלִּי, הוּא שׁוֹאֵל

כֵּן, אֲנִי מֵשִׁיב לַמְרוֹת שֶׁלֹּא רָאִיתִי אוֹתוֹ כְּבָר חֲצִי שָׁנָה

אָז מַה מַּשְׁמָעוּת הַחַיִּים, הוּא שׁוֹאֵל

***

אבי

1.

אָבִי לָבוּשׁ בַּכִּשָּׁלוֹן

אֲדָמָה צוֹמַחַת מִבְּשָׂרוֹ שֶׁל אָבִי

הַפְּרִיחָה מֵעַל קִבְרוֹ אוֹמֶרֶת לִי שֶׁהוּא כְּבָר לֹא אֲדָמָה

אֲנִי נוֹגֵעַ בּוֹ וְאֵינִי שָׂבֵעַ.

2.

כְּשֶׁאַבָּא מֵת

הִתְחַלְּקוּ הַמִּשְׁפָּחוֹת לִשְׁנַיִם

אַחַת רָצְתָה רֹאשׁ לְלֹא שֵׂעָר וּבַיִת לְלֹא בַּיִת

וְהַשְּׁנִיָּה רָצְתָה דַּף לְלֹא עֵט וְעָתִיד לְלֹא עָבָר

כָּתַבְתִּי אֶת מָה "שֶׁלֹּא עַכְשָׁו"

וּמֵרַרְתִּי קַדִּישׁ עַל הַיְּצוּר

שֶׁנּוֹלַד.

3.

מְנַסֶּה לְהַשְׁאִיר הִזָּכְרוּת בְּרֶחֶם אָבִי

בְּהֵעָדְרוֹ נֶעֱדַרְתִּי אֲדָמָה אֲטוּמָה שֶׁל סַעֲרוֹת נֶפֶשׁ

חֻרְשַׁת יַבָּשׁוֹת שֶׁנִּכְרְתָה

הַבֵּיצִיּוֹת שֶׁלּוֹ חִסְּרוּ אִמָּאַדֶּמֶת

בַּמַּחְזוֹר הֲלֹא פּוֹסֵק שֶׁל שֵׁרוּתוֹ

הוּא בָּנָה מִשְׁפַּחַת גַּרְעִינֵי אֲבַטִּיחַ מְלוּחִים

מִלֶּגוֹ.

מִפְרַשׂ נִפְקָדוּתִי נוֹכֵחַ בָּרוּחַ הַנִּנְשֶׁפֶת מִתּוֹךְ זוּגוֹת עֵינָיו

אֲשֶׁר מְשִׁיטוֹת קֶמַח בְּיָם לְלֹא

תּוֹרָה.

***

מכוני השיטור של האות ז'

גֶּבֶר יְלוּד אִשָּׁה לֹא מַכִּיר שְׂפָתֶיהָ

עֵת חֲבוּרוֹת חַבּוּרוֹת מִתְאַרְגְּנוֹת

אֶקְזוֹטִיקָה טְרַנְסְגַבְרִית שֶׁל נִקּוּד מְזֻיָּן

בַּבֶּטֶן יַלְדָּה מְדַבֶּרֶת.

***

שלכת גיוס של אהבה

בַּקְבּוּקֵי הַגֶּשֶׁם לֹא מִתְמַלְּאִים

אֵין

שִׁכָּרוֹן שֶׁל אֵימָה

אֹהַב אוֹתְךָ בַּמַּחְבּוֹאִים

עַד יוֹם הִוָּלְדִי

אַבָּא הָיָה לוֹקֵחַ אוֹתִי לַצָּבָא

וְרַק אָז הָיִינוּ מְדַבְּרִים

אָז דַּבֵּר אִתִּי גַּם

בַּצָּבָא

***

השקות

  • הספר בתל-אביב ביחד עם היוצר שלמה בר והמשורר ארז ביטון, לבונטין7, 12.2.2010, יום שישי, 14:00, סדרת "שירה פלוס". טלפון לבונטין: 03-5605084
  • 27.4 ב"ש – במועדון עשן הזמן ביחד עם עדי עסיס, אלמוג בהר, מרואן מח'ול וחגית גרוסמן

ההשקה בשיריוטיוב:

  1. דברי פתיחה
  2. "חברוּת מסוג חדש"
  3. השיר "והכבד את ליבו"
  4. השיר "אבי המת"
  5. שלמה בר ואילן בן עמי מבצעים את שירה של אסתר ראב "ברוך שעשני אישה
  6. שלמה בר ואילן בן עמי מבצעים שלושה שירים תימניים
  7. שלמה בר ואילן בן עמי מבצעים שלושה שירים תימניים – המשך
  8. המשורר ארז ביטון בדברים על הספר "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים"
  9. המשורר ארז ביטון מקריא משיריו "פיגומים", "בשעה של שקיעה", "בבקרים של חורף".
  10. שלמה בר עולה על הבמה ומבצע ביחד עם אילן בן עמי את "חתונה מרוקאית"
  11. השיר "בזמן הישענות"
  12. השיר "האנברקס של הפה" – קינה לדודי מחלֵבּ ז"ל"
  13. השיר "אי אפשר שלא לסרב"
  14. השיר "העוני בשר מבשרך"
  15. השיר "האביב של גדג'"
  16. השיר "נוסע ברכבת מלאה רוחות"
  17. השיר "הנה מתארגנת שירה"
  18. מקריא את "בשעה של שקיעה" של ארז ביטון מתוך "תִּמְבִּיסֶרְת – ציפור מרוקאית"
  19. השיר "אסור לאבד כלום, אפילו אם הדבר איבד את עצמו" מתוך "מגמד הצלקות"
  20. השיר "אבי"
  21. השיר "אולי"
  22. השיר "בורא פרידות ואהבות"
  23. מבצע את השיר "בלדת השלדים" מאת אלן גינזברג ביחד עם שלמה בר, אילן בן עמי
  24. שלמה בר ואילן בן עמי בבמה
  25. השיר "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים"

שירים מתוך הספר:

  • השירים: "בכפר שלם הרוס ובגירוש יפו", "נוסע ברכבת מלאה רוחות", "השיניים שלך שחורות", "מאבד רצון בבוקר", "הסירו את אלוהי הניכר אשר בתוככם", "אל תמרוט גבות שחורות", התפרסמו באתר "טקסט"
  • "עדיין כלואים" – בוטלג שמואלופי שלא נכנס בסוף לספר, והתפרסם בבימת העם: גלריית פועלים לאמנות ושירה ב-YNET
  • "בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל", בוטלג שמואלופי, התפרסם בפינת התרבות של אתר קדמה
  • השיר "פיוט" בליווי מאמר בנושא התפרסמו באתר "הזמנה לפיוט"

על הספר:

  • מתארח אצל קובי אייל, רדיו קול יזרעל, 3.5.2010
  • פרופ' לב חקק, סקירת ספרות בארה"ב, 8.2.2011

2013

2017

ברליניזציה של השירה העברית החדשה

IMG_0123המילים על העזיבה / מתי שמואלוף

 

השיר יתחיל עוד מעט ליפול

כי

 

עזבתי את חיי הפיקדונות

למצוא חיים חדשים בברלין

דיברתי אנגלית שבורה, חמישה שקלים ליורו

סגרתי את הטלפון היהודי

 

נפרדתי מאּמי

מספריי

מאותיות אהבות חיי

חבריי

 

מאת: אילן ברקוביץ'

השיר "המילים על העזיבה" מופיע בתחילת החלק השני של ספר שיריו החמישי של המשורר מתי שמואלוף (יליד 1972, חיפה, מתגורר כיום בברלין, גרמניה), "פרֵדה בברלין" (2014, בוקסילה, ספר דיגיטלי, עריכה: יובל גלעד; שירי הספר לא מנוקדים להוציא מקומות מסויימים לצורך הבהרה). זה שיר מיפוי שמשלב בתוכו מספר מפות אוטוביוגרפיות: מפה ארס-פואטית (השיר העומד ליפול); מפה גיאוגרפית (חיפוש החיים החדשים בברלין); מפה של שפה (מעבר לדיבור באנגלית שבורה); אפילו מפה של לאום (סגירת הטלפון היהודי) וכן גם מפה משפחתית-אינטימית (הפרדה מן האם [במרכז החלק הראשון של הספר עומדת הפרדה מאהובה]; מהספרים; החברים; האהבות; האותיות). כל אחת מהמפות הללו ניתנות להרחבה ומחשבה אודותן (למשל: האם השיר נופל כ"נפולת של נמושות" או למשל מה ההבדל בין אנגלית שבורה לבין אנגלית רצוצה ומדוע נבחר דווקא השורש ש.ב.ר לתיאור השפה המתווכת בין היהודי מישראל לבין המקומיים מגרמניה) אולם המשורר מסתפק בתיאור מינימליסטי של כל אחת מהן (לכן השיר נקרא "המילים על העזיבה"). יש כאן טון מינורי נלווה לצעד שנתפס כדרמטי – מעבר לארץ אחרת ועוד גרמניה (כאן מהדהד שוב הטלפון היהודי שנסגר) – וזו בחירה מאוד אמיצה מצדו של המשורר לנהוג כך. הוא כמו מנפה את המלודרמטיות האפשרית ומותיר את הדברים יבשים, קטלוגיים, כמעט אפילו אובייקטיביים. כמובן שהם לא.

מפה נוספת שניתן לשרטט בעקבות הקריאה בשיר הזה היא של מה שאפשר לכנותו כברליניזציה של השירה העברית החדשה. קראנו כאן בשבועות שחלפו את שיריהן של הדס גלעד אודות ברלין-בלעין המתגלות לה בחלום מתוך ספר השירים הראשון שלה, "כל אור בעצם" (הכוונה לשיר "פליטת פה", 2013, פרדס, עמ' 69, עריכה: טל ניצן); ושל דלילה מסל-גורדון אודות ברלין כמילה בלתי מושגת בשיר "משהו יותר קונקרטי מברלין" מתוך כתב היד של ספר ביכוריה אותו תערוך המשוררת אנה הרמן. אצל גלעד וגורדון ברלין היא לא מקום מוחשי שהן נמצאות בו – אמנם גלעד מתארת בשירה את בית אחותה אך התיאור נסוב על חלום – ואילו אצל שמואלוף מדובר במקום ממשי שהוא הגיע אליו. האם זה משנה את הקריאה שלנו בשירים השונים? האם נוצר כאן מהלך פואטי-גיאוגרפי חדש? ימים ויבשות יגידו. אל המהלך הזה אפשר לצרף עכשיו גם את ספר שיריו הראשון של הסופר יאיר אסולין, "מינכן" (2014, הליקון, עורך הספר: דרור בורשטיין), המתאר את חוויותיו בעיר הגרמנית הגדולה. יכול להיות מעניין להשוות בין התיאור שהוא מספק בשיריו על מינכן לעומת התיאור ששמואלוף מציג בשירי הפרדה שלו על ברלין אך זו כבר השוואה שהיא מחוץ לגבולות הטור הזה ואולי היא מחכה לכותב החרוץ שייקח אותה לידיו וייצא בעצמו אל המסע.

הביקורת התפרסמה בדף הפייסבוק של המבקר והמשורר אילן ברקוביץ'

*


אתה לא מלאך, ואת לא מלאכית. איך אפשר לקרוא את המלאכים בעולם כל כך חסר מלאכים. כמובן שזהו ציטוט לשיר של אלי אליהו, אך גם התכתבות עם המושג של המלאך בתנ"ך. "את נשמתך ביקשתי" – פרידה בברלין.

10309504_760183460680342_6121524427440556009_n

הגולֶה במולדתו (או: לקרוא את שמואלוף בבוליביה) / יחזקאל רחמים

בתמונה: יחזקאל רחמים מחזיק עותק של "האסון מתחיל בארוחת העסקים" בבוליביה
בתמונה: יחזקאל רחמים מחזיק עותק של "האסון מתחיל בארוחת העסקים" בבוליביה

הגולֶה במולדתו (או: לקרוא את שמואלוף בבוליביה) / יחזקאל רחמים

האסון מתחיל בארוחת עסקים, מתי שמואלוף. הוצאת נהר, 2013. 78 עמודים

"ישראל, לפעמים אני חושב שאפשר לאהוב אותךְ/ רק מרחוק."

כבר עמדתי בשערי ההוסטל עם התיק על הגב והשמיכה מחובקת מתחת לזרוע, כשהבחור מהקבלה מיהר אלי וקרא, "הגיעה לך חבילה!" הרבה זמן שלא קיבלתי חבילה, והתענגתי לרגע על רסיס נועם קדמוני: מעטפה ובה ספר נייר ודם. תחבתי את המעטפה הסגורה לתוך השמיכה המקופלת ויצאתי  לנסיעה מקוטעת שתימשך כל הלילה עד לפוֹטוֹסִי, העיר הגבוהה בעולם, שם על צלע אחד ההרים אשתתף בזריחה בטקס ראש השנה האֲנְדִינִי-אמאזוני. בדרך לטרמינל הוצאתי את המעטפה מתוך השמיכה, בחנתי את הבולים של "מהפכת משק המים" בישראל, והוצאתי ספר עשוי היטב בחומר ובעיצוב לתפארת הוצאת "נהר ספרים" של ראובן מירן. תחת עיניו החקרניות והמגששות של הנהג בחנתי את אורגיית הדמויות הפסיכודאליות-משהו על הרקע החלמוני בחזית העטיפה. אולי מַפָּה  אסוציאטיבית של פְּנים הספר. בכל אופן, עטיפה יפה מאוד (המאייר: רותם מקרית גת). על גב העטיפה ציטוט מאת המבקר אילן ברקוביץ', המצביע על שירת מתי שמואלוף, או לפחות על שיר הנושא, כשירת מחאה שאינה יוצאת מ"עמדה מדוּמה של סבל". בשיר הנושא, המופיע אף הוא על גב הספר, עיניי נמשכות, אולי בשונה מאלה של ברקוביץ', דווקא לשורה השנייה, שבה המשורר "מתכנס בחזרה אל הזרוּת". תמונתו של מתי מעלה בי חיוך כשאני מזהה שתי ידיים עלומות מסדרות בתשומת-לב את עניבתו, ואגב כך מחלצות מהמשורר חיוך מהורהר של רגע חמים; אני מדמה לראות ילד מבקיע באושר רגעי מתוך קפסולת דמות המשורר.

"...והוצאתי ספר עשוי היטב בחומר ובעיצוב לתפארת הוצאת "נהר ספרים" של ראובן מירן"
"…והוצאתי ספר עשוי היטב בחומר ובעיצוב לתפארת הוצאת "נהר ספרים" של ראובן מירן"

זרוּת, גלות והגירה נכתבים בישראל

עד הבוקר אני מוצא את עצמי קורא בספר פיסות-פיסות ומסיימו בטרם זריחה: ראשית, בְּוואן מטפס בהרים אדירים שחלק ממורדותיהם התכסו במעטה של קרח במהלך הלילה; בהמשך, בהמתנה לילית ממושכת בטרמינל של העיר אוֹרוּרוֹ הקרה (כלומר, הקרה!!! גם בתוך הטרמינל); ולבסוף, באוטובוס לעיר פוטוסי מתחת לאלומת אור עמומה בירכתי האוטובוס החשוך והיָשוּן עד כדי נחירות מנסרות. בתוך הקריאה המקוטעת והתמהמהות להרהורים בחלונות הקרים עלו בי מחשבות שונות, שאשתף מהן כאן, וגם תמיהה, למקרא אחת מכותרות השירים, "היגרתי למדינה הלא נכונה"; תמיהה שמא המצב היה "אמוּר" להיות הפוך. כלומר, מצב שבו ספר כזה נכתב מחוץ לישראל, והדברים שבו, הרוויים תחושת זרות, גלות והגירה, נקראים מישראל.

            ספריו הקודמים של שמואלוף רחוקים ממני פיזית חצי עולם, אך מהזיכרון לגבי שירתו, נדמה לי שאני מוצא בספרו הרביעי, ברמת התדרים, משהו אחר, בעיניי גם אחר לטובה: יותר מִטפחות וצורות ופחות זעם ישיר ומרוכז; תחושה של ריתוך יותר עמוק של האישי-נפשי עם החברתי-פוליטי. הפצע שהינו חלק מהמנסרה לראיית החוץ הסובב מגלה את עצמו יותר, והפצעים הופכים חופפים; צער העולם וצער האדם נמזגים זה בזה לכדי מציאות יותר שלמה. לצד חומרים "מוכּרים" – מהילדה במחסום, דרך תימנֵי כנרת, ההעסקה פוגענית במכון ויצמן (שאינו "מכון ליווי לרעיונות סוציאליסטיים", 16), מחירי המים וחשבון הבנק, ועד לדיבור הלא-מקרי בלשון נקבה ול"אטלימוּת" הכללית – מצאתי רגעים פואטיים יפים, אולי מסוג חדש, דימויים שמרחבים את המרחב האסוציאטיבי המוכּר (למשל, "דפי תלמוד בוערים מרוב תשוקה", 34), אסוציאטיביות ציורית ("עצים רוקדים בין פרחי לוטוס שחונקים דגי זהב", 32), מוסיקליות ומקצב ("ככל שמתייתרת עבודת המשוררת", 25; "אני קשקוש שנמחק באלפי מחקים/ אני אבק לרגלי אנשי עסקים", 60) ועוד משפטים שאהבתי בלי להזדקק לנימוק ("התנים לא כל כך טיפשים בלילה", 74).

 שלוש גַלוּיוֹת

עם ההתקדמות בקריאה ובמסע, העדות על ההגירה "למדינה הלא נכונה" – שמעלה בי לא מעט מחשבות אישיות – מתבררת כמעטה שמתחתיו שוכנת תחושת הגירה וגלות בעלת עוצמה, ויותר מרובד אחד. הנה שלושה רבדים של גַלויות שבהם הבחנתי בוקעים מן הטקסט:

  1. גלות פיזית – זוהי הגלות במדינה הפיזית שעליה כותב המשורר מתוך ביקורת, ריחוק ואכזבה; מדינה שבה הוא "לא מוצא את הדרך" לביתו (18), ושבה המילים "מחפשות גן עדן אחר" (16); זו המדינה שאיתה הוא מקיים דיאלוג ישיר, ומסביר לה, הכי 'דוּגרי' שיש, "אַת הופכת אותי למהגר/ אני מקים את ארצי הנוכרית לצידךְ ובתוכךְ" (17).
  2. גלות במדינת השירה, גלות פואטית – הגלות אינה רק במדינה שאת שמה נושא השיר הישיר "ישראל", אלא גם במדינה אחרת שמופיעה באחד השירים כ"מדינת השירה". השירה והשפה הן דברים מוחשיים מאוד, ואף מרכזיים, בעולמו השירי של שמואלוף: למילה יש גוף וחוֹמָה, השפה יכולה להיות מובטלת ואף להירצח, אפשר לטוס ב"מטוסי אותיות", ולשירה – או ל"מדינת השירה" – יש אף שרת חינוך, בית חולים ותנאי העסקה שבמסגרתם אפשר אפילו להיות מפוטרים מהשירה.
  3. גלות במרחב האישי – בנוסף  לשתי הגלויות הראשונות, מתקיימת גלות שלישית, מעט דקה יותר בנוכחותה – שאינה בלתי-קשורה לשתי הראשונות – הגלות במרחב האישי הקרוב ובמרחב הפנימי: היעדר הבית והיעדר החיבוק; הקיום שבו המשורר הוא "זרע ללא אדמה,/ הוא חי על פני המים/ ומת ליבשה// הוא נשוי לרוח" ו"מחפש אחרייך בביוב השמיימי של נהרות הזפת" (11), הקיום שבו הוא שומע "תינוק צורח, יש איפשהו תינוק זועק/ בחדרי" (28). התינוק הזה צורח מן הסתם ממקום יותר עמוק מהחדר, אבל הדימוי יפה מאוד, איפשהו בחדרי.

קריאה מתעכבת פנימה נותנת שתגובת המשורר לעולם שהוא מתאר – או לעולם שעולה מעצמו מתוך הרצף – היא רצון להתקבל, להיות אהוב, למצוא בית ולזכות בחיבוק, גם בַּמקום שבו לתחושתו, בעת פינוי התקווה (השכונה אך לא רק), "רק לפודל הלבן יש מלונה" (65). בדיאלוג שלו מול המדינה הראשונה הוא כמו-מצפה – באופן מפתיע-משהו עבורי – להיפוך המצב, "ישראל, אני יודע איך איבדתי עניין/ בעניין שלךְ, ישראל מתי תתענייני/ בעניינִי?" (59), ואולי הוא אף מחכה לכינון יחסי אהבה – כן, איתךְ ישראל! – ישראל שהמשורר "חולם רק עלייךְ" (56), ותוהה: "ישראל, לפעמים אני חושב שאפשר לאהוב אותךְ/ רק מרחוק" (57); בממד אחר, המשורר מעוניין למצוא "עיר מקלט בשירה" (22), ואפשר שגם הד הכרה ניכר יותר במרחב הזה (אגב, וזה רק רבע-קשור, אבל בהתחשב בהיקף העשייה, הדיאלוג, ההשפעה והחיוּת של שמואלוף במרחב השירה החי, ולא רק ככותב, הגיע הזמן להתעלם מסלידות ומריחוקים פוליטיים, ולהעניק לו הכרה "ראש-ממשלתית" מסוימת שתרחיב מעט את הנשימה; אבל זה, כאמור, שייך לניתוח אחר). אותה כמיהה להיפוך הגלות והזרות באה לידי ביטוי בלבוש אחר גם במרחב האישי-פנימי, האינטימי, שבו, בעבור המשורר הזה מתברר ש"חיבוק הלילה הוא הנשק האמיתי של צבאותַי" (67).

צילום: יחזקאל רחמים
יחזקאל רחמים, כחלק מהטקס לכניסת שנת האיימרה החדשה, או בשמה החדש בבוליביה "השנה האנדינית-אמזונית". השנה מתחילה עם זריחת השמש…

בכל זאת בית בתוך הגלות

מהביקור בפוטוסי אני חוזר באוטובוס יום. אני מסתכל מהחלון על המרחבים הגבוהים, החזקים, השקטים, מתבונן בפסגות מושלגות שמופיעות פה ושם במרחק, ונושם. ונושם. אני שוב מוציא מהתיק את ספר השירים של מתי, מן הסתם אל הקְשר אחר לחלוטין מזה שבו הם נכתבו, עובר על שורות שסימנתי לעצמי ומדי פעם חוזר לבהות בנוף שנע לאיטו לאחור. אני חושב שאני מכיר את המדינה ששמואלוף כותב עליה ונמצא ביחסים שלו איתה. ועכשיו אני מכיר עוד אחת, ועם הזמן יותר ויותר. הנודד רואה את היפה ואת הקשה, ואולי מבחין בעיקר במה שנוגע בו או מה שמתקרב אליו. הגולה במולדתו מרגיש וחי את הכאב. במקרים נדירים הוא גם כותב על כך, וטוב שכך. באיזו קריאת לב ממרחקים של הספר הזה, שאינה מחפשת או זקוקה לנימוקים, עולה בי פתאום ההרגשה שהכותב הזה, או מתי, ידידי, נמצא על סף כלשהו של מיצוי התנסות ושל התבוננות ("איפה אני", 45; "מי אני, למה אני עושה את מה שאני עושה", 12, אבל זה הרבה מעבר לציטוטים נקודתיים), שאפשר שעשויים להוביל אותו, אחרי פרק חיים שדומה שמסתכם לו מעצמו, לעמידוֹת אחרות מול שלושת רבדי הגלות שקראתי בספרו. איכשהו הרגשתי את זה דרך השירים. שיעור מבוא ברוחניות ובצלילות הראייה מלמד שאנחנו לא יכולים לשנות את המציאות (אני לא באמת מאמין בזה עד הסוף), אבל אנחנו יכולים לשנות את התגובה שלנו למציאות. בעקבות הקריאה, אני חושב על תגובות אפשריות אחרות לאותה מציאות, על מרחב נוסף לחקירה שעשוי להמתין בהמשך הדרך. למשל, לוותר על הציפייה, על הבית החיצוני, על הרצון להתקבל ואפילו על החיבוק, ומבלי לוותר על האכפתיות ועל הרצון לשפר ולקוות… בשתי נקודות בספר אני מוצא התכתבות אישית של שמואלוף עם כתיבתי שלי; התכתבות שמציעה שאולי בתוך "הגלות השנייה" מתקיים בכל זאת סוג של בית רעיוני מופשט, סוג של קהילתיות פואטית, ומאירה באור אחר, מעט חמים יותר, את הגלות, במיוחד על רקע ההנחה שלמטריצת ההשפעות וההתכתבויות יש מן הסתם הרבה יותר משני קצוות (שני הרגעים מופיעים בכותרת השיר "סיבת המוות: נחנק משירי אהבה", שאך סביר שמתכתבת עם השורה "סיבת המוות: עוני" מהסיפור הקצר "מים", שלמדתי שמתי מלמד מזה זמן בסדנאות הכתיבה שלו, וכך לגבי ההתכתבות עם הרעיון הסוציו-פואטי של "היהלומים השחורים" ממסה מיוחדת שכתבתי לכבוד כנס ספרותי על הספרות העכשווית "יהלומים שחורים: על הגעת השוליים לספרות בישראל").

צפו: סיבת המוות – נחנק משירי אהבה ב"השקת האסון מתחיל בארוחת עסקים" 

דיאלוג מחויך, או: היגרתי למדינה הנכונה?

אני מסתכל על נקודות חיות שרוֹעות במרחק, ותוהה עד איזו מידה באמת אפשר לייצר מרחב מוגן מהיחסיות הסמיכה ומההיקשרות של אדם בסבך יחסים עם מקומות, נסיבות וממדים שבהם הוא חי. אני מסתכל על משפט מסומן שלא הבנתי עד הסוף, ותוהה אם תוכל, מתי, "לערוף את ריצת תחרות שירתךָ" (63) בלי לערוף את ראשךָ שלך, וגם בלי לערוף את שירתךָ; כלומר, אם תוכל לערוף את הריצה ואת התחרות מתוך העשייה, אך לא את השירה, או לפחות לא את שירת החיים. אני קורא את המשפט הזה שוב ותוהה מחדש למה מתי התכוון, כשהאוטובוס עוצר בצומת שומקום ואישה מקומית בלבוש מסורתי עולה עם קערה מלאה שקיות עם פיסות בשר חתוכות בצורת עלים דקים ותפוחי אדמה מבושלים. אני תוחב את הספר לתיק ומתעניין מתוך סקרנות איזה בשר זה. "לאמה. בשר של לאמה. תיקח אחד?" אחד הנוסעים מעודד אותי לנסות ומבטיח: "זה טעים, ריקוֹ!" (המבטא בוליביאני הררי, אז זה נשמע כמו ז'יקוֹ). אני אומר שהחלטתי שאני לא אוכל לאמה אף-פעם, שאני מחבב את החיה הנחמדה הזאת ומעדיף לאהוב אותה מרחוק בעיניים. האיש צוחק ומסביר לי שאני טועה, ושהחיה הנחמדה שלא אוכלים זאת בכלל ביקוּניָה (שאומנם דומה ללאמה, אך הרבה יותר עדינה ונדירה) והוא שוב מאיץ בי לטעום, עכשיו יחד עם שכנו לספסל. נוצר דיאלוג מחויך מסביב, ואני מסביר שאני מלא. מה זה מלא? מלאניסימוֹ! פשוט כי אכלתי הרבה ביקוּניה לפני הנסיעה. אישה שיושבת מאחורי שואלת כמעט בבהלה אם באמת, והנוסע המאיץ מזדקף ואומר בקול שכולם ישמעו – "ביקוּניה! איך באמת? איך באמת?"

הדברים התפרסמו לראשונה בתאריך ה-19 באוגוסט 2013 בפייסבוק של היוצר יחזקאל רחמים

כל הצילומים הם של יחזקאל רחמים וכל הזכויות שמורות אליו בלבד.

 

הופעה לפני אחרונה במזה"ת: ספוקן שירת "אחוזי לחות" – זוגות של יוצרים מתחומים שונים נותנים פרשנות אישית וחסרת מעצורים

1233975_10151615983907297_446138161_n

 

"האסון מתחיל בארוחת עסקים" מחכה רק לך

מקריא בהשקת אסופת "ערס פואטיקה" בהוצאת גרילה תרבות |
מקריא בהשקת אסופת "ערס פואטיקה" בהוצאת גרילה תרבות

טוב, בשורה אחת טובה לכל מנוי/ות האתר. ספר השירה הרביעי שלי "האסון מתחיל בארוחת עסקים ניתן לרכישה באתר ההוצאה "נהר ספרים". את הספר כתבתי בשלוש שנים האחרונות, כניסיון להיחלץ מהזעם ולהגיע יותר לצד ההומוריסטי של חיינו בקולוניה. את התהליך התחלתי כשהייתי כחוקר באקדמיה והכרתי את צ'יקי ופתחנו את תנועת גרילה תרבות.  עזבתי קצת את הרצינות שאיפיינה את הספר הקודם "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים" שיצא גם הוא בהוצאת נהר ספרים. הספר הקודם הפך לספר קולי כחלק מהמהפכה של האי קאסט וגם שירים מתוכו הולחנו. בזכותו נסעתי לסדנת תרגום בברלין ושירי תורגמו באחד מהמאגר הבינלאומיים הגדולים של השירה.

הכרזתי ש"האסון מתחיל בארוחת עסקים" הוא ספר השירה הרביעי והאחרון שלי. ועצוב לי להיפרד ככה מעולם השירה. אבל אני כותב במרץ פרוזה שפורצת בי ומבקשת קהלים חדשים (בשנה הבאה ייראה אור ספר סיפוריי הראשון). את ספר השירה הרביעי ערך היוצר והמוציא לאור ראובן מירן, שעושה עבודת קודש בהוצאת "נהר ספרים" במיוחד בימים אלו שאפילו הוצאות גדולות מתקשות לשרוד.

יצא וראיינו אותי למדור הספרים של "מעמול: אתר הסטודנטים במכללת ספיר" אז תוכלו ליהנות מהתשובות שלי ל-12 שאלות ואולי תעלו על הוייב ותרגישו את השינוי שחל בי. דווקא "האסון מתחיל בארוחת עסקים" פרץ מעצמו, והביא לי הפתעות רבות, הספר למרות התוכן הלא פשוט, בשפה המצחיקה הצליח להביא לעצמו הן מענק יצירה מאקו"ם והן מקרן רבינוביץ לאומנויות בתל אביב. המענקים לספר, יידעו אותי שזה תינוקת לא רגילה. שיר הנושא של הספר כיכב באסופת המחאה שערך המשורר והמבקר אילן ברקוביץ' במדור תרבות וספרות "הארץ". העורך שלי החליט לשים את הדברים שנכתבו במבוא לאסופה על גב הספר:

"רבים מהמשוררים הישראלים המוגדרים 'משוררי מחאה' או 'משוררים חברתיים' אינם באמת כאלה. השירים שנבחרו לאנתולוגיה שלפנינו אין בהם התיימרות לשורר מחאה מעֶמדה מדומה של סבל. הם יודעים כי 'האסון מתחיל בארוחת עסקים', כשם שירו של מתי שמואלוף, שנבחר להוביל את האנתולוגיה הזאת, על שום המוּדעות החשובה שהוא מציג לעצם המעשה: מחאה אמיתית נוצרת כאשר האדם המוחה, במקרה הזה המשורר, מוכן לשלם מחיר אישי על דבריו; כאשר הוא יוצא נגד הזרם. כאשר הוא מסתכן בכתיבת הבלתי מותר, הסמוי מן העין, ומסרב לארוחת העסקים."

[אילן ברקוביץ', "הארץ", תרבות וספרות]

שירה היא כמו בדמינטון

אני חושב שבחודש הבא אעשה השקה ביחד עם מסיבת יום הולדת 41. אבל אני נרתע. אני מפחד מהמילים. מה יקרה לי ולהן כשהן יגלו שהספקתי לתת להן אוויר לנשימה. מה יקרה כשספרי השירה האחרים ירצו עוד אחים ואחיות. אני לא יודע מה יקרה אז. אני מקווה שאשרוד. בכל מקרה משוררים לאחרונה רק מתים, וקשה היה להיפרד מברכה סרי היקרה ז"ל ולפני כן משי אריה מזרחי ז"ל ועוד כותבת ולוחמת רדיקלית תקווה לוי ז"ל שעוד כתבה שירים ב"מאה שנים – מאה יוצרים" שערך סמי שלום שיטרית (ערך במיוחד בכדי להראות מאה שנים של יצירה מזרחית, אבל את הספר כנראה ששרי רז לא קראה).

מה נשאר מהחיים שלנו? בשביל מה אנחנו בכלל חיים אותם? בשביל מה לצאת מהמיטה בבוקר? את השאלות האלו המשוררים על עוניים, ודלותם מתקשים לענות, כשאין בכלל את הבשר הנחוץ לארוחה. אז במקום זה אנחנו דורשים ארוחה ומקווים לקבל. מקווה שתהנו מהספר וניפגש בהשקה, ומי שיכול שיעשה קופי פייסט למסך ותראו אם עמדתי במילה ולא כתבתי עוד ספר שירה. יש לי עוד הרבה מה לומר, אבל בינתיים אעצור פה. מבטיח פוסטים עם טעימות וגם כמה שיותר להקריא משירי הספר החדש באירועים הבאים:

  • 11.6 הכנס הבינלאומי של איגוד הכללי של סופרים בישראל שייערך בכפר מראר
  • 13.6 גרילה תרבות עם להקת להקת
  • 14.6 בהשקת ספרה החדש של נעמה גרשי, ג'וז לוז
  • 18.6 בהשקה הירושלמית לאסופת ערס פואטיקה
  • 19.6 באירוע לזכרה של ברכה סרי בקטמונים בירושלים

צפו בי מקריא את "ישראל" הומאז' לאלן גינזברג ז"ל ב"ערס פואטיקה" מס' 4 בגן העיר

שבוע טוב!

נ.ב. תבדקו את ספרי השירה החדשים של יעקב ביטון ושל לורין מילק. שירה חזקה ביותר!

"אבי המת" אסופת בשירי חיפה בהוצאת הקיבוץ המאוחד

הספר "שירה בין חזז לבין שמואלוף" נדחה בכל הוצאות ספרי השירה. למרות שהיה בידי מענק להוציאו שקיבלתי כפרס מקרן תרבות חיפה. ובכל זאת ניגשתי להוצאת ירון גולן, כמו המשורר והסופר מואיז בן הראש והוצאתיו לאור. שבע שנים אחרי הוא זוכה לאיזכורים חוזרים ונשנים (למשל, השיר הראשון בספר, נתן את הכותרת לספר המתודולוגיה הראשון על שירה מזרחית מאת קציעה עלון "אפשרות שלישית לשירה".

HIFA_2(3)השיר שלי "אבי המת" מתוך "שירה בין חזז לבין שמואלוף" (2006) הופיע באסופת שירי חיפה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. הדבר שימח אותי מאוד וגם אוזכר במדור "עינים רעבות" של המבקר והמשורר אילן ברקוביץ בדף הפייסבוק שלו.

ilan-berkovitch-mati-shemoelof-poem-haiofa

أبي الميّت

لمْلَمَتِ الطوابعُ أيّامَ أبي الأخيرة

إلى داخل بلاد لم يزُرها

وضعها داخل قصعة ماءِ روحِهِ

,  وقشّر عنها غلاف إهمال

حارات الطبقات السفلى في مدينة حيفا،

لكن الأيادي الأخطبوطيّة لسلطات الحكومة

لم تُفلت قبضتها عن الطابع

وبقي الحبر الأسود كوصمة

قابيل

רגע מפתח בדיון על הריכוזיות

By f_shields
By f_shields

ראש המועצה הלאומית לכלכלה יוג'ין קנדל גיבש הצעת החלטה ממשלתית על בסיס המלצות ועדת הריכוזיות. בראש ועדת הרכוזיות עמד חיים שני, לשעבר מנכ"ל משרד האוצר. כזכור, ועדת הריכוזיות המליצה, בין השאר, להפריד אחזקות ריאליות מפיננסיות על בסיס רף שנקבע, לאסור מבנה פירמידלי מעבר לשלוש דרגות, להגביל מתן אשראי של גופים מוסדיים ללווים גדולים ובעיקר למנוע ריכוזיות כלל משקית בעיקר בתחומי תשתיות. ההמלצות נועדו, בין השאר, למנוע מגופים גדולים להפעיל מנופי לחץ על הממשלה, לשמור על יציבות הפיננסית ולתת רוח גבית לתחרות במשק.

המחאה הצליחה, באמצעות התמיכה של כלי התקשורת, להכניס את שאלת הריכוזיות לסדר היום החברתי, כלכלי ופוליטי בישראל. הריכוזיות הפכה לכלי מרכזי לבחינת המשק. ח"כ שלי יחימוביץ' דורשת, למשל, למנוע את הריכוזיות בתחום ראיית החשבון בבנקים. זאת בכדי שתוחל חובת רוטציה על רואי החשבון בבנקים, כמו זאת שנעשית בחברות ממשלתיות. כך אפשר למנוע את ריכוזיות הביקורת בגופים פיננסים מרכזיים, ולמנוע כשל שוק. לאחרונה למדנו כי הסיכון המרכזי של מערכת הבנקאית הישראלית היא ריכוזיות האשראי. דו"ח חדש של קרן המטבע הבינלאומית בחן את עמידות המערכת הבנקאית בתרחישי קיצון שונים. בדו"ח נכתב כי בתרחיש של קריסת קבוצת הלווים הגדולה ביותר, הנזק הצפוי למערכת הבנקאות הוא מחיקה של כ-8.5%-12.6% מהון הליבה של הבנקים – כלומר הפסד צפוי למערכת הבנקאות בהיקף של כ-6-9 מיליארד שקל.

הביקורת על פעילות הועדה מגיעה מכמה כיוונים, ועם הגעת המסקנות לכנסת כדאי מאוד להקשיב להם. במסגרת המלצות ועדת הריכוזיות הוציא המפקח על הביטוח במשרד האוצר, עודד שריג, הנחיות חדשות לגבי ריכוזיות ההשקעה של הגופים המוסדיים. המפקח קבע כי מעתה כל קופת גמל (או קרן פנסיה, או פוליסת ביטוח מנהלים) תוכל להשקיע עד 5% מנכסיה בחברה בודדת, עד 10% מנכסיה בקבוצת חברות (פירמידה) ועד 40% מנכסיה בחמש הקבוצות הגדולות. לפחות חבר אחד בוועדת הריכוזיות הסתייג מההמלצות שעדיין לא פותרות את בעיית ריכוזיות ההשקעה (כך גדל הסיכון להפסדים בחיסכון הפנסיוני). גם שיוויונית ההקצאה לאשראי לחברות קטנות נפגעת. שהרי החברות הגדולות יכולות לממן את עצמן באמצעות עיסקאות שליטה (ממונפות) הממומנות על ידי אשראי משוק ההון.

ועדת הריכוזיות, טוען החוקר נדב אוריין פאר, היא ממשיכת דרכה הישירה של ועדת בכר. פרטיה של התכנית ליצירת שוק הון "חופשי, "יעיל", ו"משוכלל", אמנם עודכנו לעשור החברתי, אך החזון הוא אותו חזון. העיסקה הנוכחית בין המדינה לבין המוסדיים כבולה בשיח הקפיטליסטי ואינה מביטה מעבר אליו. המדינה מייצבת את המוסדיים באמצעות אגרות חוב מיועדות ולא רק שמתמרצת השקעה בהם דרך דיני המס, אלא מחייבת אותה ממש לשכירים במשק. האוצר מסייע למוסדיים למחזר אג"ח קונצרני בסך עשרות מיליארדי שקלים, אך ההשקעה המוסדית מתנהלת עם מעט מאוד תוכן חברתי ודמוקרטי. זהו רגע מפתח בדיון על הריכוזיות שניתן לתעל בצורה יצירתית גם בכדי לסייע לציבור ולא רק להגן עליו מכשלי שוק.

*

אני מתרגש מאוד לקרוא את הביקורת של אילן ברקוביץ' על השיר הנושא של הספר האחרון שלי "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים". מקווה שהמדינה תביא לנו בשורות טובות יותר.

*

נסיעתי לברלין בחדשות הספרות של טמקא

*

הפוסט על אמנות ומחאה התפרסם גם באתר המחאה הראשי

*

אתמול התארחתי בתוכנית של ערן סבאג "חיים של אחרים" וחגגנו את ה-V DAY – ניצחון בעלות הברית על הנאצים. בתוכנית קראתי את שיריו של ברטולד ברכט מתוך "גלות המשוררים". תוכלו להאזין לתוכנית כאן > בתמונה: ערן סבאג, המפיקה ענבר מאור ואנוכי באולפן גל"צ

צילום: שאולי
צילום: שאולי

אסור ומותר לקפוץ לכביש: לכבוד שלושים וחמש שנים ל"והילד הזה הוא אני"

Swab-aton   By Mykl Roventine
בניגוד לספרי ילדים שהם יומרניים ביומרנותם, הספר מתחיל בשפה מינורית | Swab-aton By Mykl Roventine

סדרת ספריו של יהודה אטלס "והילד הזה הוא אני" חוגגת 35 שנה, ולכבוד המאורע כתבתי מספר דברים לאתר "YNET". אני מקווה שהם יצליחו להבהיר כיצד הרגשתי ברגע הראשון בו נתקלתי בספר וכיצד הוא השפיע על חיי.  

"הילד הזה הוא אני" של יהודה אטלס הוא ספר נדיר באיכותו וקודם כל בשל היותו עדכני גם היום אחרי שלושים וחמש שנה. אבל מה נותן רוח גבית לעדכניות שלו. בקריאות חוזרות ונשנות אני שואל את עצמי, מה הופך יהלום שכזה ליהלום? מה היא עבודת הליטוש הספרותית שנותנת בו את רמת הצלילות, זוהרו ומבהיקותו? והשאלה הגדולה הנוספת, כיצד הוא מתעלם מחליפות הזמן באלגנטיות עדינה שכל כך.

הספר נותן תחושה של אני, שמוכן לקבל את חסרונותיו ופגמיו ולא מתחמק מאחריות על מעשיו. הוא אינו עושה זאת עם אשמה, אלא דווקא מציין בקלות, מרחפת כמעט מעל פני האוויר, את טעותו. דווקא פגמי התקשורת עם כל המערכות החברתיות סביבנו הם שמביאים לתחושת אני יציבה ושלמה. כאן חשוב לציין ברמת הנרטיב, שדווקא ההכלה של הפגם, מביאה דווקא לליטוש היפה מכל.

cc: flickr | Indian kids  By Ben Sutherland
שמעו את מרכיב הסכנה: ילד שנכנס למקום חשוף, מתקרב לתוך כביש | cc: flickr | Indian kids By Ben Sutherland

במקום לפענח את הטראומה שלנו, אנו לומדים לחיות עימה

"סתם קופסה חלודה

שמונחת באמצע הכביש,

אפילו אני עובר על-ידה

בלי להרגיש –

משהו עוצר לי ת'רגלים

אחרי כמה פסיעות,

ואני חוזר אחורה

בשביל לבעוט" (פתיחת הספר)

בניגוד לספרי ילדים שהם יומרניים ביומרנותם, הספר מתחיל בשפה מינורית, ומצביע על קופסא דוממת שזרוקה בכביש. שמעו את מרכיב הסכנה: ילד שנכנס למקום חשוף, מתקרב לתוך כביש, אבל הסכנה לא באה ממכוניות שנוסעות לשני הכיוונים. הילד אינו מפחד לגעת בקופסא החלודה ולבעוט, אבל הוא לא פותח אותה. כאן אני שמח לצטט את מורי סלבוי זיז'ק :המטרה האולטימטיבית של הפסיכואנליזה אינה עשיית שלום דרך וידוי של הטראומה, אלא קבלת העובדה שחיינו כוללים גרעין טראומטי ללא יכולת תיקון. יש בנו משהו שלא יכול להשתחרר – לעולם. הקופסא החלודה, שהיא מיטונימית לילד,זקוקה לניעור, אבל לא לפתיחה. הסקרנות היא בתנועה אל מול הקופסא, בתוך המקום החשוף, ולא בפתיחתה.

המחשבה הפוסטמודרנית הצנועה והחכמה הזאת מלווה את הספר והיא גם שאולי תרמה להתקבלותו הרחבה בקרב הדורות החדשים שבאו לאחריו.

הדברים התפרסמו בקצרה בכתבה של יותם שווימר בYNET תרבות וספרות

*

ממליץ לקרוא את עיניים רעבות: ארבעה שירי חופש ועוד אחד ועוד: מאסף שירה מיוחד לחג הפסח, תשע"ב – של אילן ברקוביץ'

*

התוכנית על מחתרת מזג האויר עלתה לאי קאסט – הקשיבו לקבוצה שביקשה להפיל את המשטר האמריקאי

*