יוטיוב סטייל: כל הגבולות נפרצו

Gangnam Style  By {e u g e n e} cc: flickr
Gangnam Style By {e u g e n e} cc: flickr

לפני מאות שנים אירופה החשיבה עצמה למרכז העולם. האירופאים ציירו את המפות והעמידו את היבשת במרכז העולם. בעקבות גילוי אמריקה נאלצה אירופה לשנות את המפות שלה ואת תודעתה. בשנה האחרונה לימד אותנו הלהיט "גנגנאם סטייל" של הרפאר סיי מדרום קוריאה – שהפך לקליפ הנצפה ביותר ביוטיוב, עם יותר ממיליארד צפיות – שיעור חדש בכל הנוגע לקואורדינטות של התרבות הפופולרית בעידן גלובלי שכזה.  הכלים שפותחו ברשתות החברתיות כגון יוטיוב, פייסבוק וטוויטר, מאפשרים גם לעולם חוץ-מערבי להגיע לקהלים מערביים. בדרך זאת זהות המערב משתנה, ואנו רואים סוג חדש ביחסים בין צפון ודרום, מערב ומזרח. היוטיוב שוב הוכיח את האלמנט הדמוקרטי שבו. הוא איפשר לקליפ בשפה זרה, עם נגיעות באנגלית, להפוך לתופעה הבולטת בשנת 2012. המשך קריאת הפוסט "יוטיוב סטייל: כל הגבולות נפרצו"

על תסמונת העיוורון הנרכש

Ehud Barak - Amos Aharoni Collection - האוסף של עמוס אהרוני  By Amos Aharoni
"חבל שגורביץ, קול מייצג של רדיקליות ישראלית, מתעקש להתבדל מהמרחב המזרחי, ולא מוכן לביקורת. גם האמירות בפוסט הראשון, וגם חוסר היכולת להקשיב ולפתח דיאלוג בונה מחזירים אותנו למנטליות של "וילה בג'ונגל" (כאותו ביטוי של אהוד ברק לגבי מקומה של ישראל במזרח התיכון)." | Ehud Barak – Amos Aharoni Collection – האוסף של עמוס אהרוני By Amos Aharoni

ראשית הסיפור בבלוגר שמתעוור באופן פתאומי. הוא פונה לרופא עיניים, אולם זה אינו מוצא כל פגם בעיניו… מתי שמואלוף מתנדב להוליך את העיוור הרחק מעבר לווילה בג'ונגל, למחוז שבו לא יורים באספסוף ואצטלת האוניברסליות אינה מכסה על כל פשעים. המאמר התפרסם לראשונה בהעוקץ

עוד בנושא:

ישנם רגעים מעטים בהם נחשפת במלוא כיעורה שנאת המזרחים. רגעים אלה נדירים עוד יותר אצל נציגי השמאל הרדיקלי. לאחר הפוגרום בשכונת התקווה, ניתנה לנו הזדמנות פז לגלות מה רבות הבורות והאלימות המופנות כלפי המזרחים, בזכות יוסי גורביץ, אחד מהבלוגרים המשפיעים ביותר ברשת. לשמאל הרדיקלי יש היסטוריה ארוכה ביחס למזרחים, ונכתב על כך לא מעט בעבר. קחו למשל את הביקורת של ויקי שירן ז"ל בסרט "רישיון לחיות".

שירן מספרת שם שהפגינה נגד הרצח של שמעון יהושע כחלק מההתנגדות של כפר שלם, בלי כל נציגים של השמאל האשכנזי. אבל אותם פעילים של שלום עכשיו ידעו להתקשר אליה כשרצו שתבוא להפגין עימם אחרי רצח אמיל גרינצוויג. מה השתנה מאז ועד היום? דווקא כשכבר מגיע נציג השמאל הרדיקלי לשכונת התקווה, לא מתבצעת בניית הקשרים מורכבים ושימוש בידע של הנרטיב המזרחי בישראל על מנת לקרוא לעומק את המצב המרובד. במקום זאת, היה קל יותר להשתלח בתושבים ובפרשנים/יות הביקורתיות.

המצב היה שונה אילו ספרים כמו המאבק המזרחי בישראל או היהודים-הערבים היו נלמדים לבגרות. השמאל הרדיקלי הרי לא אשם בבורות שלו ביחס לנרטיב המזרחי – רבים בישראל לא לומדים דבר וחצי דבר על מזרחיות, וכשהם נפגשים לראשונה באובדן האוניברסליות שלהם, הם נוטים להשתמש באלימות. הם לא רוצים לאבד את הפריבילגיות של היוקרה, ההון הסימבולי ולעיתים גם הממשי של האשכנזיות שלהם.

אספסוף יהודי חוזר לשיח

גורביץ, שזכה להיכלל ברשימות שונות של הבלוגרים המשפיעים ביותר בבלוגוספירה (למשל כאחד הבלוגרים המשפיעים בתרבות הדיגיטלית בישראל של מגזין טיימאאוט), כתב פוסט בשם "כשהתולעים צועדות" בעקבות האירועים בשכונת התקווה. גורביץ פותח כך:

ליל יום רביעי, אחרי הפגנה גדולה נגד הפליטים בדרום תל אביב – לא אותה ההפגנה שתיארתי כאן, שהתרחשה בערב יום שלישי – שלוותה בהסתה מצד חברי הכנסת מירי רגב, דני דנון וכמובן מיכאל בן ארי, יצא האספסוף היהודי הגאה לפוגרום קטן.

למילה אספסוף יש היסטוריה קולוניאלית ארוכה, ובישראל יש לה כמובן קונוטציה של המון מזרחי, בשל האופן בו תופסים האשכנזים את ציבור המזרחים. גורביץ הכחיש את הטענות לגבי הכותרת וגם ניסה בהיתממות ליברלית לומר שלא התכוון למזרחים, ליהודי ערב וכדומה (אבל האשים את מבקריו בגזענות כלפי יהודי אירופה: "מותר גם להעיר על כך שהגזענות שלהם לא נעצרת בפלסטינים ופליטים, אלא מוכוונת גם כלפי יהודים יוצאי אירופה").

גורביץ אף הכחיש את הקשר בין התולעים לבין המזרחים. כשקוראים על אספסוף מזרחי ויודעים מי השתתף בהפגנה בתקווה, אי אפשר שלא להסיק שגורביץ יוצא נגד הציבור המזרחי של שכונות דרום תל אביב. ובכל זאת, נגיד שגורביץ לא ידע שהמושג אספסוף הוא בעייתי, והוא מתייג בבלי דעת (את המזרחים) ועונה לאותה אפיסטמולוגיה מדכאת שנגדה לכאורה, הוא יוצא ככותב ביקורתי. אבל גם אם שנאת המזרחים שלו אינה מודעת, הרי שבתשתיתו של טקסט שהמילה "תולעים" בכותרתו והמילה אספסוף בפסקתו הראשונה, מופעלים באופן לא מודע אמצעי זיהוי וקטלוג שמבנים את הקטגוריות של אשכנזיות ומזרחיות כצרות ושליליות. אפשר היה לחתור למקום אחר שבו, כפי שיהודה שנהב קבע כבר לפני שנים, המזרחיות והאשכנזיות אינן קטגוריות בינאריות, אלא משיקות בתחומים רבים.

נאמר שוב שקראנו בסלחנות עד כאן, אבל אי אפשר להתעלם ממה שמגיע בהמשך:

קודם כל, תפקוד המשטרה. במצבים של מהומות, היסטורית יש הוראה לירות בבוזזים, משום שמצב של ביזה מקומית יכול להתדרדר במהירות לביזה המונית. גם שוטרים שאמורים להגן על אנשים מפני אספסוף לינץ' אמורים לירות בו. זה מה שציפינו, למשל, מהשוטרים הפלסטינים בלינץ' הידוע בג'נין בתחילת האינתיפאדה השנייה. זה כמובן לא קרה, כפי ששוטרים לא ירו על לינצ'אים יהודים שהשליכו עליהם בקבוקי תבערה בהתפרעות הגדולה בטבריה באוקטובר 2001. המשטרה יודעת יפה מאד כלפי מי אסור לה להפעיל כוח, וכלפי מי מותר.

למעשה, אומר לנו גורביץ, שהמשטרה הייתה צריכה לירות. לא לירות באוויר. לא להזהיר. לא לעשות את כל הצעדים הנדרשים של המשטרה (לפני הפעלת הכוח האולטימיבי שקשור במונופול על האלימות שקיבלה המשטרה), פשוט לירות בתולעים. למי שלא הבין, אצביע כאן על הסכנה בקריאה לחיסולו של אותו אספסוף מתפרע, שמפריע לליברלים הציוניים הלבנים האשכנזים לייצר עולם נעלה של זכויות אדם במזרח התיכון, קולוניה אירופאית במזה"ת.

קורבנות ומקרבנים

אורטל בן דיין העלתה לעמוד הפייסבוק שלה את פוסט התשובה שלה לגורביץ: גורביץ ושירת השמאל המוכרת. אחד מהעקרונות שהנחו אותה היה שגורביץ מתנהג כמו מדינת ישראל: תוקף ואח"כ טוען שהוא קורבן. מהיכרותי עם העבודה המוערכת של גורביץ (בבמות שונות כגון מגזין972 ובבלוג שלו "החברים של ג'ורג'") ציפיתי להבנה, להתנצלות ולסגירת הפיאסקו האומלל הזה. אבל גורביץ וחבריו (בטוויטר) פתחו במתקפה והשמצות (במה שאפשר לקרוא ציפוף שורות אשכנזי, כמו הגנרלים שמתגייסים להגן על החבר מהסיירת שסרח). גורביץ ואחרים מאשימים את האקטיביסטים המזרחים ב"עשיית הון מהמזרחיות" אבל עוורים לעובדה שההון הסימבולי שלהם (שכולל השכלה, אירופאיות, ידיעת שפות וכו') הוא אשכנזי למרות שהם מעדיפים לכנותו אוניברסלי.

פוסט נוסף של בן דיין העלה שאלות לגבי הגעת בת זוגו של גורביץ, גלינה וקס, לשוק התקווה ולגבי צילום הווידאו שתורגם רק בחלקו לאנגלית והציג באופן מוטה את התקרית. הפוסט הזה הביא את גורביץ לחשוף סופית את תגובתו לביקורת המזרחית נגדו. בפוסט התגובה "גזענות ולאומנות במסווה שמאלנות: מכספתים את אורטל בן דיין" הוא מנסה להסיט את השאלות הקשות שנשאל לכיוון אחר, מגחיך אותן ומשתלח.

גורביץ מתחיל טוב:

לא מעט אנשים לא אהבו את הפוסט האחרון, בעיקר בשל פסקת הסיום שלו, שאכן לא היתה כתובה כראוי. לאנשים שעיסוקם בכתיבה אין את הפריבילגיה לומר שהם לא הובנו; הג'וב שלהם הוא להיות מובן ואם הם לא מצליחים לעשות את זה, אז הבעיה היא בעיקרה שלהם. הייתי צריך להבהיר יותר שהאשמה של תושבי השכונות במצבם היא חלקית, ושעיקרה הוא תוצאת פעולת הממשלה…

אך בהמשך מתברר שהוא רק מעמיד פני מתנצל ולמעשה, תוקף שוב וביתר שאת. במקום להגיע למסקנה מוסרית, שנשענת על ניתוח חברתי וזהותי מעמיק, הוא ממשיך להתנשא, ומסמן את עצמו כאופק הטוטאלי של הפרשנות למעשי האלימות של הלאומיות היהודית בפלסטין/ישראל. כיצד רוצה הליברל האשכנזי הביקורתי הזה שדבריו יתקבלו בידי הימין שאותו הוא מבקר אם בקרב חבריו בשמאל הוא מתקשה להביא למפגש, דיאלוג ומבנה רב תרבותי.

הביקורת שהפנתה נגדו בן דיין הופכת אצל גורביץ ללאומנות יהודית-ערבית:

לאומנות יהודית-ערבית שמלפניה ההומניזם תמיד נסוג. אצל בן דיין ודומיה, המזרחי אף פעם לא אשם, גם כשהוא משתתף בלינץ', מפנטז בפומבי על אונס, ובוזז חנויות של פליטים. אם יש אשמה, היא אף פעם לא אצלו. היא תמיד אצל איזה אשכנזי מנוכר.

כלומר, במקום לחשוב על המיקום הפריבילגי שלו במעמד המצולם, גורביץ חושב שעצם יכולתו כפרשן ביקורתי לחדור לשכונות משמעה לייצר עמדה מוסרית אוניברסלית, מבלי לחשוב על מארז הזהויות רב השנים שהצטצמם בשכונות. יעל ברדה, בניגוד ליוסי גורביץ, במאמרה "כמו עצם בגרונה של העיר הלבנה" מבינה את ההקשרים החברתיים, המעמדיים, כלכליים, האורבניים וההיסטורים שבתוכה מתכוננת העיר:

…הביקורת, שחלקה מוצדקת ומובנת, הפכה להשתלחות בתושבי השכונות. תוך כמה שעות בתקשורת ההגמונית וברשת, אבל גם בתקשורת האלטרנטיבית, חזרו תושבי שכונת שפירא והתקווה להיות אותם 'הצ'חצ'חים האגדיים', 'האספסוף', ה'עדר' הגזעני והאוכלוסייה ה'ברברית' והאלימה ש'איבדה צלם אנוש'. ההסבר העיקרי שניתן לאלימות של אותו לילה קשור לגזענות של אותו 'עדר' אלים…

חבל שגורביץ, קול מייצג של רדיקליות ישראלית, מתעקש להתבדל מהמרחב המזרחי, ולא מוכן לביקורת. גם האמירות בפוסט הראשון, וגם חוסר היכולת להקשיב ולפתח דיאלוג בונה מחזירים אותנו למנטליות של "וילה בג'ונגל" (כאותו ביטוי של אהוד ברק לגבי מקומה של ישראל במזרח התיכון).

הפגנה נגד הפליטים בשכונת התקווה. השמאל הרדיקלי הרי לא אשם בבורות שלו ביחס לנרטיב המזרחי – רבים בישראל לא לומדים דבר וחצי דבר על מזרחיות, וכשהם נפגשים לראשונה באובדן האוניברסליות שלהם, הם נוטים להשתמש באלימות. צילום: אקטיבסטילס

האוניברסליות שאותה מייצג גורביץ, אותה ישראליות שקופה ופריבילגית, אינה באמת קיימת בלעדינו, המזרחים הביקורתיים. מי שחושב בטעות שאנו שונאים אשכנזים, מתכחש לניסיון המתמיד שלנו לייצר פרשנות עבה של אירועים. במקום לקרוא לאלימות ולחיסול המזרחים בישראל, אנו מציעים גינוי של אלימות שבצידו פתח לדיאלוג. עם זאת, במקום שנזכה להקשבה, אנחנו זוכים להיווכח שוב בתסמיניה של תסמונת העיוורון הנרכש. מדובר בהבנייה חברתית בה כרוכים יחדיו מאפיינים של שמרנות, אירופוצנטריות ואוריינטליזם, וסופה שהיא מחזקת ואף מאשררת את הסדר החברתי הקיים של הימין.

לקריאה נוספת: אורטל בן דיין, "המבחן המוסרי האמיתי", ארץ האמורי

*

ממליץ על רדיו גרילה של קפה גיברלטר

*
מחר, יום חמישי, בשעה 21:30 בערוץ הראשון יוקרן חלקו השני של הסרט של אורי ברבש על השירה הצעירה שבו אשתתף. הנה הסרטון פרומו

*

אבנר בן זקן על הדעה של צפי סער ב"הארץ": ככל שיימשכו ההכחשה, ההשכחה וההדחקה של ההיסטוריה הקרובה, ההיסטוריה של הציונות ובתוכה יחסם של יהודים אירופים ליהודים מזרחים, כך ירחק החלום של ארץ שאינה אוכלת יושביה. לא רק הנרטיב הפלסטיני ראוי להכרה, אלא גם הנרטיב המזרחי.״

*
ב27.3.2011 כתבתי דעה קטנה בתרבות וספרות טיימאאוט (שפורסמה אח"כ בהעוקץ במלואה) ותהיתי מדוע אין פרס ספיר לשירה, היום ה-6.6.2012 שנה ויותר אחרי נשלח מכתב רשמי ממאבק המשוררים והמשוררות למפעל הפיס וועד פרס ספיר הדורש את ההכרה בשירה.

אל תפסיקו לחלום!

על אירופצנטריות בשירה: הערות לשירו של יוסף עוזר

יוסף עוזר | CC: ויקיפדיה
יוסף עוזר | CC: ויקיפדיה

קולה ומכנסיים / יוסף עוזר

בַּשָּׁבוּעַ בּוֹ חָלָה פָּרָשַׁת וַיֵרָא

כְּשֶׁגֵּרְשָׁה שָׂרָה אֶת הָגָר וְיִשְׁמָעֵאל

נִפְצַע הַיֶּלֶד עַאלִי גָ'אוָוארִישׁ בֶּן הַ 7

מִכַּדּוּר פְּלַסְטִי

יָשָׁר אֶל תּוֹךְ הַמֹּחַ

עַאלִי  גָ'אוָוארִישׁ הָפַךְ לְצֶמַח

בְּבֵית הַחוֹלִים הַיִּשְׂרְאֵלִי גָּסַס יוֹמַיִם

מַלְאַךְ הַמָּוֶת שֶׁבָּא

לֹא הֶרְאָה לְאִמּוֹ בְּאֵר מַיִם

וּבַשָּׁבוּעַ שֶׁחָלָה בּוֹ פָּרָשַׁת תּוֹלְדוֹת

אֶת עַאלִי גָּ'אוָוארִישׁ פֵּרְקוּ לַחֲלָקִים

לְיֶלֶד בֵּן 15 חִלְּקוּ אֶת הַכָּבֵד וְהָרֵאוֹת

אִמּוֹ אָמְרָה בְּשִׁדּוּר

הַיֶּלֶד קָם וּבִקֵּשׁ קוֹלָה  וּמִכְנָסַיִם

אַבָּא שֶׁל גָּ'אוָוארִישׁ אָמַר שֶׁיִּתְּנוּ חֲלָקִים גַּם לִיהוּדִי

רַק אֶתְמוֹל חִלְּקוּ חַיָּל יְהוּדִי לַעֲרָבִים

וְשִׁיר מְשֻׁגָּע לִכְתֹּב

אוּלַי כָּךְ לְאַט בַּעֲדִינוּת

נַעֲשֶׂה אֶת חִלּוּפֵי הָאֶזְרָחִים

פָלַשְׂתִּינִים מֵחֲלָקִים  שֶׁל יְהוּדִים

וִיהוּדִים  מֵחֲלָקִים שֶׁל פָלַשְׂתִּינָאִים

וְשָׁרָה אִמֵּנוּ וְהָגָר אִמָּם

יִהְיוּ מַבְּסוּטוֹת בְּחֶלְקָן

וְנִשְׁתֶּה קוֹלָהּ וְגַם נִלְבַּשׁ מִכְנָסַיִם

השיר "קולה ומכנסים" מערב שתי השקפות פוליטיות חשובות: האחת, השקפת העולם הציונית על הסכסוך היהודי-ערבי, והשניה על האירופוצנטריות בשירה העברית בפרט והמערבית בכלל.

את השיר שמעתי לראשונה בערב שירה שארגן רונן אלטמן ב"מרתף 10" בשכונת הדר בחיפה. מפגש זה יוחד לחברי המגזין "משיב הרוח", מגזין שירה יהודית. אודה, התקשיתי מאוד לשבת בשקט באותו המפגש, דווקא משום היותי "מזרחי חדש" וחלק מתודעת "השיח המזרחי החדש. תודעת השיח המזרחי החדש גורסת כי אין מקום לנרטיב המזרחי בתוך הנרטיב הציוני, שכן הציונות דיכאה ועדיין מדכאת את המזרחים (כהגדרה פוליטית ולא מהותנית), ולכן רק במצב של מחשבה רב תרבותית יכול הנרטיב המזרחי להתקיים בצד נרטיב הציוני. הלאומיות היהודית היא חלק בלתי נפרד מהנרטיב הציוני, ולכן ישבתי בשקט וניסיתי לשמוע את השירה היהודית בלי להיפגע מהגבולות הקשים שהיא מציבה לשיח השירה, בפרט ולמשוררים המגדירים עצמם כערבים-יהודים. על משורר כזה (ואני רואה עצמי ככזה) לעכל מדינה שסימנה את הערבי כאויב, ומתוך כך גם הדחיקה והדירה את התרבות הערבית מכל הפרקטיקות שלה.

במהלך הערב קרא יוסף עוזר את שיריו. יוסף שניכר על פניו ומראהו מוצאו המזרחי, לא היה מודע לערביותו. כאשר ניגשתי אליו בהפסקה וניסיתי לדבר איתו על זהותו ה"מזרחית". הוא חייך, וכשאמרתי לו שהוא מתאים להגדרה יהודי-ערבי, הוא הופתע ואף נראה מבויש. ובכל זאת בקריאתו הקפיד עוזר להטעים את העין והחית ולא נכנע להגיה האשכנזית שניקתה את השפה ממרכיבים ערבים.

שאר השירים של משוררי "משיב הרוח" לא עסקו בערבים, והרהרתי  אם יש קשר במקרה זה בין נושא השיר ובין זהותו של הכותב.

בתחילת דבריי ייחדתי את הערותי על השיר לשני נושאים, ואני מעוניין להתייחס לנושא השני דווקא, האירופוצנטריות של השיר. כותרת השיר"קוֹלָה וּמִכְנָסַיִם" מרמזת על האירופוצנטריות. כפי שרשמתי בהתחלה, ברור כי הכותב לא היה מודע לכך בעת הכתיבה. אבל הדימוי שבו הנער היהודי ביקש קולה, הינו דימוי מערבי, ומרמז שהנער הפלסטיני לא היה מבקש קולה. כלומר מרמז על ה"אחר" שאינו שותה קולה ואינו מערבי, והוא זרוק במחנות הפליטים ללא מערביות.  המשורר  אינו מודע לכך, אך הלך מחשבתו נגוע באירופוצנטריות שכן המזרחים והפלסטינים הם ה"אחרים" בחברה.

בַּשָּׁבוּעַ בּוֹ חָלָה פָּרָשַׁת וַיֵרָא

כְּשֶׁגרְשָׁה שָׂרָה אֶת הָגָר וְיִשְׁמָעֵאל

נִפְצָע הַיֶּלֶד עַאלִי גָ'אוָוארִישׁ בֶּן הַ-7

מִכַּדּוּר פְּלַסְטִי

יָשָׁר אֶל תּוֹךְ הַמֹּחַ

הבית הראשון של השיר פותח בקשר הבלתי ניתן להפרדה בין הכיבוש לבין התנ"ך. החיבור המדוייק הזה בין פרשת השבוע לבין פרשות הכיבוש והעינוי של העם, שנאלץ לסבול בשל הקולוניאליזם הציוני, הוא חיבור שלא ניתן להתעלם ממנו. לעיתים רחוקות ניתן למצוא, וזה קורה בדרך אצל רבנים רפורמיים,, את הזעקה שצומחת מהתנ"ך כנגד העינוי שמדינת ישראל מענה את העם הפלסטיני. לצערי העינוי הציוני מתרחש בשמו של התנ"ך הקדוש, משום שהציונות ניכסה לעצמה את השיח הדתי, כדי לצרף גם את הזרמים המסורתיים של היהדות, וכך אין אני מתפלא שמפלגת העבודה היא בעצם האם של תנועת "גוש אמונים", והזרם הלא דמוקרטי, המשיחי.

שם הילד שמת 'ג'ואריש', מזכיר את שכונת גוואריש ברמלה,  עיר פלסטינית, שלא הצליחו לטרנספר, גלעד זכר למדינה הפלסטינית הקדומה שהחריב העם היהודי. השכונה ענייה מאוד וסחר בסמים ופשע שכיחים בה מאוד כתוצאה מההזנחה הממשלתית והמקומית, המכוונת, כחלק ממסע הדיכוי שעוברים הפלסטינים בתוך ישראל, שוב כחלק מהדיכוי האידיאולוגי הציוני שלא רואה בפלסטינים אזרחים שווים.

ובהקבלה: שרה גירשה את הגר, ומדינת ישראל גירשה פלסטינים ככל שיכלה ועד היום מכחישה את זכות השיבה. והרי החיבור מתבקש ממש !

עַאלִי  גָ'אוָוארִישׁ הֲפָךְ לְצֵמַח

בְּבֵית הַחוֹלִים הַיִּשְׂרָאֵלִי גָּסָס יוֹמַיִם

מַלְאַךְ הַמָּוֶת שֶׁבָּא

לֹא הֶרְאָה לְאִמּוֹ בְּאֵר מַיִם

הבית השני ממשיך את הכאב והזעם שחש המשורר בשל דיכוי העם הפלסטיני בכלל והילד בפרט. מלאך המוות לא הראה לאימו באר מים, כלומר המציאות אינה כמו בתנ"ך, ואין ניסים שישחזרו את הניסים התנכיים. כאן מתבטא השבר הפוסט מודרני בגדולתו, שכן המחבר רומז שאין  עוד אמונה במשטרים המערביים, שנשענו על התבונה ועל ערכי המוסר האוניברסליים, ובמיוחד אבדה האמונה באידיאולוגיה הציונית ששמה את עצמה בראי המשטרים המערביים, למרות השימוש בטרמינולוגייה הדתית שלה, כאינסטרומנט לייחד את התפיסה הלאומית שלה (מאידך תפיסתי אינה רומנטית ואני חייב להוסיף שגם המשטרים המושחתים של הממשלות הערביות אינם עוזרים במיוחד לעם הפלסטיני, אך לצערי רוב ממשלות אלו אף נתמכות על ידי המערב ומכאן הקשר החנק עוד יותר מודגש). מדינת ישראל שנולדה בראי האידיאולוגיה הציונית שלכאורה קיבלה מתנועת ההשכלה את בשורת התבונה, ושיעתקה יחס זה מדור לדור, ועשתה בדיוק ההפך בזמן קיומה.

וּבַּשָּׁבוּעַ שֶׁחָלָה בּוֹ פָּרָשַׁת תּוֹלְדוֹת

אֶת עַאלִי גָּ'אוָוארִישׁ פִּרְקוּ  לַחֲלָקִים

לַיֶּלֶד בֶּן 15 חִלְּקוּ אֶת הַכָּבֵד וְהָרֵאוֹת

אִמּוֹ אָמְרָה בְּשִׁדוּר

הַיֶּלֶד קָם וּבִקֵּשׁ קוֹלָה  וּמִכְנָסַיִם

אַבָּא שֶׁל גָּ'אוָוארִישׁ אָמַר שֶׁיִּתְּנוּ חֲלָקִים גַּם לִיְהוּדִי

רַק אֶתְמוֹל חִלְּקוּ חַיָּל יְהוּדִי לְעֲרָבִים

בתחילת דבריי ייחדתי את הביקורת לשני נושאים, וכעת הגיע העת להתייחס גם לנושא הראשון – הסכסוך היהודי-ערבי. ההנחה כי יש כזה סכסוך, סמאה את העולם במשך שנים. אבל לאחרונה נשמעו קולות רבים שהחלו לפרק את המושגים הציוניים ולבדוק את תכולתם, במיוחד לאור צמיחת הנרטיב המזרחי האנטי ציוני וכן נרטיבים אחרים שהודרו מהציונות כמו הפמיניזם וכד'. אין סכסוך יהודי-ערבי ולא היה כזה. רוב האוכלוסייה המדינה, עד לפני עליית שנות התשעים היה  ערבי, (ולא פלא שבעלייה זו "ייבאו"" כחצי מיליון לא יהודים, כמעשה אחרון של גסיסת הציונות. אוכלוסיה זו כרגע מתבצרת במפלגות הימין וגורמת לרדיקיליזציה של המצב, מצד אחד  לכיוון של מחשבה רב תרבותית בעליל, אך גם לניסיון נואש של החברה הלבנה לדחות את הזהות המזרח תיכונית שחורה) מעל שבעים אחוז ערבים: ערבים-יהודים ופלסטינים תושבי ישראל והשטחים הכבושים. המדינה היא דו לאומית ופלסטינית ללא זכות הגדרה למיליוני פלסטינים, בדיוק כמו דרום אפריקה.

אין סכסוך יהודי-ערבי כי זאת המחשבה האירופאית שהגיעה לארץ שלא הצליחה למצוא את עצמה במזרח התיכון בכלל ואת זהותה בפרט. והחומה הנבנית כיום והסירוב לעשות שלום עם מדינות ערב ולהחזיר את השטחים הם דוגמאות קטנות של עיוות נוראי, שאין כאן מקום לכתוב עליו. ובכן להשוות את היהודים לערבים בסכסוך הינה מתנה גדולה לדימיון הלאומיות הישראלית ולא לפירוקה. ואנחנו חיים בעידן פוסט לאומי שבו חשוב להבהיר לתושבי המדינה שאין כאן תרבות אחת אלא ריבוי תרבויות, ואם רוצים לחיות תחת אזרחות אחת ישראלית אז חייבים לטעון את המושג מחדש ולא לשחזר את המושגים של הסכסוך היהודי-ערבי. הפלסטינים לא רוצים ולא רצו את הכיבוש, אבל כבר היום הם חלק מהמדינה ללא זכויות – משמע לא מדובר בסכסוך אלא בדיכוי. , חבל שהמשורר לא מביע זאת בשיר עד הסוף, אלא אף בשיר פוליטי שכזה הוא נשאר מחובק עם הלאומיות היהודית המעקרת.

וְשִׁיר מְשֻׁגָּע לִכְתֹּב

אוּלַי כָּךְ לְאַט בָּעֲדִינוּת

נַעֲשֶׂה אֶת חִלּוּפֵי הָאֶזְרָחִים

פָּלָשְׂתִינִים מֵחֲלָקִים  שֶׁל יְהוּדִים

וִיְהוּדִים  מֵחֲלָקִים שֶׁל פָּלֶשְׂתִינָאִים

וְשָׂרָה אִמֵּנוּ וְהָגָר אִמָּם

יִהְיוּ מַבְּסוּטוֹת בְּחֶלְקָן

וְנִשְׁתֶּה קוֹלָה וְגַּם נִלְבָּשׁ מִכְנָסַיִם

סיום השיר עוזר לי לחבר את שתי המחשבות העיקריות שנשאתי עמי במהלך קריאת השיר. המשורר מבקש לעשות חילופי איברים של גופות, שיחיו אנשים מפורקים מאנשים מפורקים ודרך הקזת הדם הזאת נוכל לשתות קולה וללבוש מכנסים. רעיון הדיכוטומיה של עמים הוא רעיון אירופאי שהחל במחשבה אירופאית ונשבר בפוסט מודרניזם, שהחלה להרוס את מושגי המודרניזם ולהביא את בשורת הרלטיביזם, כחלק המחשבה הרב תרבותית. אין שלב כרונולוגי של מסורת שתהפך למודרנה. המודרנה התבררה כמאה הכי הרסנית שהייתה. רעיון הלאומיות הביא שתי מלחמות עולם, שואה ונשק גרעיני שהושלך על יפן.

ועל כן, במקום לומר תגור שרה עם הגר, באיזה רעיון פריקי כזה "מעופף" מבלי להזכיר את עוולות הציונות והדיכוי הישראלי, קשה לצפות לאיזה סיום אופטימי שכזה. מה גם שבסוף נלבש מכנסים ונשתה קולה, כאילו הפלסיטינים סרבו או לא שתו קולה ולבשו מכנסים, באותה הצורה המערבית. נראה אם כן, כי המשורר לכוד בקונספציות המערביות גם כאשר הוא מנסה לחשוף את העוולות שבוצעו בשם אידיאולוגיה זו.

ואם כבר אנו עוסקים בפירוק השפה וניקיונה, ראוי היה להשתמש במושג פלסטיני ולא פלשתינאי, שהאחרון מורה על קשר תנכי של הפלסטינים לפלישתים ובכך מראה את הפרימורדיאליות של היהדות בנוגע לשייכות הקניינית על הארץ.

בסוף אותו הערב התבקשתי לקרוא כמה שירים מקובץ "השירה המזרחית" שלי. כשעליתי לקרוא ציינתי חלק מביקורתי, מה שעורר את חמתו של המנחה.  אני שמח, שמח על כך שכעת ניתן להשמיע ביקורת מעין זו בעיתונות השירה המתקדמת לקראת מחשבה רב תרבותית באזור המזרח התיכון בכלל ובמדינה הפלסטינית שאני חי בה בפרט.

טרוייה הלבנה ?

חומת טרויה
חומת טרויה

ישנן כמה נקודות שחשוב לי להעיר את תשומת הלב אליהן לאחר הצפייה בסרט "טרויה", עיבוד ה-"איליאדה" של הומרוס לתסריט קולנועי הוליוודי. הנקודות הללו משקפות חלק מהמזון הערכי אותו מייצא עולם הקולנוע האמריקאי-האירופצנטרי לעולם כולו. לפני שאציין אותן, ברצוני להרחיב מעט יותר אודות המיתוס המוכר העוסק ביציאת צבאות יוון למלחמת טרויה, מיתוס המיישם הלכה למעשה את שאלת הערכים הכרוכה בנושא, ומתוך כך לצאת ולבדוק מהם הערכים שהודגשו בסרט.  המשך קריאת הפוסט "טרוייה הלבנה ?"