ח"כ איתן כבל פותח את ישיבת ועדת הכלכלה בכנסת עם השיר "אני מכיר אישה אחת"

הקשיבו לח"כ איתן כבל קורא יפה יפה! – היום בפתח ישיבת ועדת הכלכלה בכנסת, את השיר שלי "אני מכיר אישה אחת", שעדיין לא פורסם בשום ספר. זה שיר שנכתב במקום כל כך אינטימי, לאהבת חיי והנה הוא נוסע למקום הכי ציבורי, והכי פוליטי. לוקח שנים לביית את המילים הפראיות שייכנסו לתוך הצליל העדין שאתה שומע בלב, לוקח יותר זמן, עד שהן מקבלות הכרה במקומות שלא דמיינת. תודה לך חבר הכנסת איתן כבל, זאת מתנת יומולדת הכי יפה שיכולתי לקבל. תודה אלונה מרים ונתנאל דיין. המשך קריאת הפוסט "ח"כ איתן כבל פותח את ישיבת ועדת הכלכלה בכנסת עם השיר "אני מכיר אישה אחת""

אל תוותרו על ההסתדרות

משמאל לימין: תמי זנדברג ואיתן כבל לראשות ההסתדרות
משמאל לימין: תמי זנדברג ואיתן כבל לראשות ההסתדרות

תם זמנו של עופר עיני, מי שמכר את האינטרסים של העובדים למעסיקים. את הקול שלי אני נותן לרשימה החברתית של איתן כבל ותמי זנדברג, ששינוי שוק העבודה על סדר היום שלה ורוח המחאה החברתית נושבת במפרשיה

עצם ההחזקה בתפקיד יו"ר ההסתדרות אינו הופך מנהיג לסוציאל-דמוקרטי. ואכן, בשש שנותיו כיו"ר ההסתדרות, עופר עיני מכר את האינטרסים של העובדים למעסיקים. פניו אל ההון – לא פלא שהוא ידידו הקרוב של דנקנר ושבני משפחתו כבר עובדים בשביל נוחי. סיעתו בהסתדרות נתמכת על-ידי שר האוצר, שר התחבורה, הליכוד, ש"ס, נציגי הקואליציה הניאו-ליברלית. עיני הוא חלק מהציר השמרני של רון חולדאי ושלי יחימוביץ': חולדאי שכינה את היוזמה לבטל את העסקת עובדי קבלן בעיריית תל אביב "קומוניסטית"; ויחימוביץ' שאמרה שתשב בשמחה עם בנימין נתניהו אם הוא יתמוך בסוציאל דמוקרטיה.

אך היום אנו ביקורתיים והדברים נגלים לעינינו. אנו זוכרים טוב את הייצוג הלוקה בחסר של עיני את העובדות הסוציאליות, שנאלצו לחתום על הסכם מביש. עיני יודע שימיו ספורים כקבלן קולות, אז הוא עוסק בשיטות של הפחדה ואיומים על מקומות העבודה עליהם הוא חולש. הוא מעניק להם טובות הנאה באמצעות המנגנון שלו. כפי שכתב העיתונאי אמיר בן דוד: "יכול להיות שנזכרתם איך ארגן לעצמו עיני הצמדה למשכורת שר, איך מינה את בת זוגו, עו"ד רוית דום, לעמוד בראש רשת עמל, איך הדף את הטענות על כך שההסתדרות העמידה לרשותו דירת יוקרה בצפון תל אביב".

המחאה החברתית העירה את כולנו. קשה לשכוח את חוד החנית של חצי מיליון אזרחים ואזרחיות ברחובות. אפשר היה להרגיש שהמרחב החברתי חזר לידי הציבור, שמעלה שאלות הנוגעות לזכויות עובדים ועובדות, חלוקה מחודשת של כוח ומשאבים והדרך להפוך את מקומות העבודה שלנו לדמוקרטיים ולא ריכוזיים. אבל עוד כהונה שמרנית של עיני תהיה ריקון של המחאה החברתית מתכניה, סמליה ועתידה.

לא לפחד לחלום

מול עיני מתמודדת סיעת "הבית החברתי", בראשה מועמד איתן כבל לראשות ההסתדרות, ולצידו תמי זנדברג המועמדת לראשות נעמת. רק הם יכולים להנהיג את העובדים והעובדות לכיוון חברתי, מֵכיל ואמיץ. הסיעה מורכבת מקואליציה חדשנית של הסיעות קדימה, מרצ, חד"ש, עוצמה (בראשות עמיר פרץ) ועוד. חמשת הח"כים המובילים במדד המשמר החברתי שפורסם לאחרונה (דב חנין, כבל עצמו, שלמה מולה, אילן גילאון וניצן הורוביץ) חברים כולם בחזית. אנשים אלה הם חוד החנית בחקיקה החברתית בכנסת ובזירות אחרות.

כבל פועל כבר שלושים שנה בחיים הציבוריים, והקריירה שלו חפה מרבב. רקורד העשייה של זנדברג במועצת עיריית תל אביב יפו כולל שורה של מאבקים והישגים בנושאים חברתיים-פמיניסטיים, שרלוונטיים מאוד לתפקיד יו"ר נעמת. כבל וזנדברג יחזירו את ההסתדרות להיות איגוד מקצועי אקטיבי, המקדם סולידריות בין מרכז ופריפריה, בין מגזרים ומעמדות (לא כמו עיני, שעצר מהוועדים הגדולים לתמוך בשביתת עובדי חיפה כימיקלים).

סיעת הבית החברתי מציעה שינויים מרחיקי לכת בשוק העבודה: ביטול הסכמי דור ב', עבודה אקטיבית ליצירת איגודי עובדים חדשים וצעירים, פתיחת הזדמנויות לעובדים מעל גיל חמישים, טיפול במהגרי עבודה ועובדים פלסטינים ועוד.

אחד הלקחים מהמחאה החברתית היה לא לפחד לחלום. צריך לחלום על מה ההסתדרות יכולה להיות, ולא להסתפק בפירורים שעופר עיני חילק באופן פוליטי למקורביו. הדבר הכי טוב עבורם זה לשמור על השיטה הקיימת. בוא לא נחכה לשינוי שלא יבוא מהם. לפני שתשימו את הפתק בקלפי, זכרו שיש בידיכם לשים בחזרה את ההסתדרות בידי הנהגה חברתית אמיתית, עם בשורה אמיתית לדור הצעיר. הגיע הזמן שנצא ונשנה את מקום העבודה שלנו, נחזיר את הזכויות שלנו בתור עובדים ועובדות ונשנה את האופי של שוק העבודה מריכוזי לדמוקרטי. הכוח בידינו.

הפוסט התפרסם לראשונה בבלוג שלי במאקו

*

שלשום "גרילה תרבות" הפגינה נגד פרס היצירה הציונית של שרת התרבות והספורט לימור לבנת. הייתה הפגנה מוצלחת שדרשה להפסיק את ההשתקה של משרד התרבות. באחד מרגעי ההפגנה ניגש אלינו בחור שעובד במשרד התרבות. "על מה אתם מוחים?" הוא שאל. ענינו, על הדרה של כל אוכלוסיה שאינה ציונית, או מעוניינת ליצור בתוך הקטגוריה הזאת. "כמו מי?" הוא שאל. כמו החרדים, או הפלסטינים-הישראלים, ענינו. אבל אין תרבות חרדית, הוא שלף מהמותן.

אז אני לא מהסוג שייקח את הארבעים אלף שקל על היצירה שלי ולכן כיניתי את הספר האחרון שלי "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים". אני בעד יצירה ישראלית, לכל הישראלים שחיים פה בלי שיוכם או אי שיוכם לציונות. קראתי מספר משיריי "מה תרבותי בתרבות" ו"למה אני לא כותב שירי אהבה ציוניים" וגם את שירו המצויין של אהרון שבתאי "כרוז מס' 1 לתלמידי כיתה יא" שגרם לזוג שבא לטקס לחזור הביתה (בחיי, נשבע). הנה כיסוי על ההפגנה בוואלהשלושה סרטונים מהאירוע בערוץ הוידאו של טוויטר