לרכב על כוכב שביט: כמה מילים על הדוקומנטרי החדש על התקופה הצעירה של אלביס Elvis Presley: The Searcher

הדוקומנטרי החדש של אלביס, עושה לו צדק. מגלה לנו שכוכב הפופ הגדול בעולם, היה בעצם אלכימאי. הוא לקח את המוזיקה הלבנה ששמע בדרום, מהקאנטרי, בלו גראס, היליבילי, חיבר אותה לגוספל, תחילת הרוקנרול, והכי חשוב הבלוז ששמע בכנסיות של השחורים. הוא בעצם נעמד מול קהל לבן, וגם שחור ולא ויתר על החיבור הבין גזעי המוזיקאלי בין השניים. המשך קריאת הפוסט "לרכב על כוכב שביט: כמה מילים על הדוקומנטרי החדש על התקופה הצעירה של אלביס Elvis Presley: The Searcher"

מדוע אלביס לא מת

Elvis Lives  By emilio labrador  cc: flickr
 "המלך עדיין נדרש להופיע על במות, גם לאחר מותו." Elvis Lives By emilio labrador cc: flickr

אלביס לא מת, זכרו חי יותר מתמיד. מאחורי התיאוריות השונות נגלה את גבולות טרגדיית תרבות הפופ שממנה אנו ניזונים ומוזנים.

לפני כשבוע ציינו את יום השנה ה-35 למותו של המלך, אלביס פרסלי. אשתו לשעבר פרסיליה ובתה ליסה מארי הגיעו להודות למעריצים האדוקים. פרסיליה אמרה שהיא לא מאמינה שאלפי אנשים עדיין מדליקים נר לזכרו. לא רק זה, אלא שבתוכנית אקס פקטור, מתכוונים להצטייד בעונה הבאה בהולוגרמות של זמרים מפורסמים וביניהם, מייקל ג'קסון, איימי וויינהוס ו… אלביס פרסלי. כן, המלך עדיין נדרש להופיע על במות, גם לאחר מותו.

דמותו של אלביס התמקמה בתוך גבולות זכרון הקולקטיבי של הדורות שבאו לאחריו. דור עובר ודור בא ועדיין אנו מקשיבים, מעריצים ומתגעגעים למלך הרוקנרול. אלביס לקח את הבלוז והפך אותו לפופ, רוקנרול – תיווך בין השחורים ללבנים, באמצעות ההגשה המוזיקלית שלו. הוא לקח שירים שחורים (בלוז) שעברו עיבודים בדומה למהפכת הסקיפל האנגלית (skiffle) והפך את תרבות הפופ החדשה הזאת לנחלת הכלל. הוא היה חלק ממהפכת הרוקאבילי (Rockabilly) שנציגיה הבולטים היו קרל פרקינס, ג'רי לי לואיס, רוי אורביסון, אדי קוקרן ואחרים. אבל בניגוד לזמרים האחרים, דמותו נעמדה במרכז הזכרון הקולקטיבי התרבותי ללא שום דמות שתערער על מרכזיותו.

השאלה המעניינת היא כיצד דמותו הפכה לכזאת מרכזית במשך עשורים האחרונים של התרבות הגלובלית. ובכן, אלביס ציין בעלייתו ובנפילתו את שיא הטרגיות בתרבות הפופ. עם עליית תקשורת ההמונים לבמה המרכזית באמצע המאה העשרים. הוא הגיע לכל בית באמצעות הרדיו, הטלוויזיה, העיתונות, הקולנוע ושאר מוצרי הצריכה ששווקו את דמותו ללא הרף. אך כמו רבים אחרים, אלביס לא הצליח לעמוד בציפיות ההרסניות של התעשייה שהפכה את חייו לבלתי אפשריים. הוא נותר בודד בתוך אחוזתו, מסומם, מלא כדורים, שיכור כלוט. וכל הסמים לא הצליחו לתת מסלול בריחה מהריקנות שהרגיש אליל ההמונים. המיתוס שלו הכיל את מבנה מורכב של טרגדיה: מצד אחד מלך הפופ, ומצד שני מדבר צִיה של שממון קיומי חסר גבולות.

תיאוריות הקונספירציה השונות מהוות לנו סימני דרך להבנת האסון שרדף את סופו של מלך הפופ. מעריצים רבים מאמינים שאלביס חי! בדרום אמריקה, חי חיים אנונימיים ושלווים בבואנוס איירס תחת זהות בדויה. אך סביר להניח שאלביס לא נכנס לתוכנית ההגנה של האף. בי.איי (בשל איומי המאפיה) אלא הסיפור הומצא בידי מעריציו (ביחד עם תיאוריות אחרות שטענו כי הארון שלו היה ריק ועוד).

 אלביס פרסלי בשנת 1970. cc: ויקיפדיה
"דמותו של אלביס התמקמה בתוך גבולות זכרון הקולקטיבי של הדורות שבאו לאחריו. דור עובר ודור בא ועדיין אנו מקשיבים, מעריצים ומתגעגעים למלך הרוקנרול" | אלביס פרסלי בשנת 1970. cc: ויקיפדיה

הסיפור של אלביס השאיר אותו חי בתודעה עולמית לא רק בגלל המוזיקה הנפלאה שלו. אלביס נותר חי וקיים בזכרון של ההמונים בשל היכולת שלו להכיל ניגודים שהפכו לתו היכר של חיינו. אנו אלו, שניזונים מתרבות הפופ, חיים מדי יום את הגבולות המסוכנים של הגיבורים שלנו. הראשון שחווה את ההצלחה האיומה הזאת היה אלביס. אלביס חי את קצוות חיינו, הוא היה המצליח והיפה ביותר, אך גם הקיצוני וחסר הזהירות. וכך עד היום אנו ניזונים מתוך הפרדוכס שהניחה בפנינו תרבות הפופ.

הדעה התפרסמה לראשונה, בשינויים קלים מהמקור, בישראל היום ובוואלה

בר בשטח: ראיון עם שלמה בר

 להקת "הברירה הטבעית" ליוותה אותי בחיי כשגרתי בניו-יורק וכשהסתובבתי ברחובות דלהי העמוסים. שלמה בר, היה כמדריך רוחני מזרחי, בשיריו עוד לפני שידעתי שקיימת הכחשה לגבי המזרחיות. סמסון ניגן בכינור והוביל אותנו לצ'אקרות העליונות עוד לפני שידענו היכן מצוייה הנירוונה. ישראל בורכוב בבס ניגן את הסולו הנצחי בשיר "תפילה" שזימזנו בכל ג'אם, בכל פסטיבל טבע, עוד לפני שהיו בומבלות על כל גבעה רעננה. שלמה בר הוביל את המהפכה האתנית בישראל, מבלי לירות ירייה אחת. הוא פשוט שר, ולא וויתר על המבטא ועל השורשים המרוקאיים. עמיר בניון, סעדו, אנסמבל מזרח-מערב, בוסתן-אברהם, יאיר דלל, שבע, שוטי הנבואה וגאיה חייבות את הצלחתן לעמידה העיקשת של שלמה בר שהתעקש ליצור מזרחי בקלאסה. מאידך, שלמה לא וויתר על שילובים ועל נסיונות מוזיקאליים וכמו מיילס דיוויס הוא שינה את סגנונו, החליף נגנים והביא חידושים טקסטואלים ומבניים ליצירתו. המשך קריאת הפוסט "בר בשטח: ראיון עם שלמה בר"