תגית: אלג'יר

השורשים הכהים של יצירת רוני סומק: האפשרויות החדשות בשירתו ובעבודתו החזותית

גיליון חדש של כתב העת "גג" עם מאמר חדש שלי על היצירה של רוני סומק, שירים רעננים וסיפור אימה "מרק של כפילים" להמשיך לקרוא

| עם התגים , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

האיש גבריאל | רוני שויקה

רוני שויקה במסע אל תוך היצירה של בלחסן, פרשנות אישית, תיאולוגית ואוהבת בתוך היהדות הייחודית של כתיבתו. להמשיך לקרוא

| עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

"האדמה תיפתח: מוזיקה ובית הכנסת של תלמי אליהו": חיבור לתואר שני, מאת ציפי גוריון, החוג לספרות עברית, אוניברסיטת בן גוריון

האדמה תיפתח: מוזיקה ובית הכנסת של תלמי אליהו, חיבור לתואר שני, מאת ציפי גוריון, אוניברסיטת בן גוריון להמשיך לקרוא

| עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , | 2 תגובות

רוני סומק עולה על הרכבת האחרונה לבגדד להיפרד מדוד סלים | האמן אמיר כהן בתמונות לספר האמן "דוד סלים" עם רוני סומק | אלג'יר: אבו סומק יצמח מהתמר הקבור |

רוני סומק בשיר ויצירה חדשים מסמן אפשרויות חדשות לישראליות, דווקא כשהוא נפרד מדודו סלים. הוא מביט במקביל גם אל העבר האבוד של יהודי-עיראק וגם אל תוך העתיד שעדיין לא הובנה. ההצצה הקולנועית אל מעבר לנקבי הרכבת, של הילד – המייצג את המשורר, היא אותה הצצה לעתיד יהודי הכולל מסורות יהודיות-ערביות ובמקרה הזה אל העיראקיות. המבט המשותף לילד ולדודו, הוא ההעברה הבינדורית, המסירה היהודית מדור לדור של: זכרון, ערכים והוויה. רוני סומק עומד במקום כפול, הוא גם נפרד מדודו, וגם משאיר אותו קרוב אליו. הוא גם חוזר לילדותו וגם מחבק אותה אל חיקו בהווה. ממקומו הקאנוני של רוני סומק בשירה בישראל, אנו רואים בהמשך לספרו "אלג'יר" (ראו מאמר ושיר בהמשך) וליצירות הדיו השחור כמו בריה"ל מדריד ותערוכות נוספות – את התעקשותו לשזור את שורשיו הכהים, כחלק ממיצוב מחודש לישראל במזרח התיכון. להמשיך לקרוא

| עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , | 4 תגובות

פואטיקה של כדורגל בשחור ובצהוב | גלעד מאירי, מקור ראשון

פואטיקה של כדורגל בשחור ובצהוב | גלעד מאירי, מקור ראשון להמשיך לקרוא

| עם התגים , , , | תגובה אחת

באביב של גדג' (שיר)

מוזיקה היא חוויה חברתית וחוויה דתית. החיבור שלי עם להקת אלג'יר החל לאחר שהם כבר התפרקו. שמעתי את האלבום "מנועים קדימה" (2004) ונפתחה לפני חוויה מסוג אחר. חוויה שהיא גם דתית וגם מוזיקלית. לקראת שני שלישים של האלבום נכנס רפאל הלוי הפייטן של היישוב תלמי אליהו בדרום הארץ (בו גדלו חברי הלהקה) ואביב מבקש ממנו בדיאלוגיות בתוך השיר שנכתב על-פי תפילת "סדר העבודה" : "הייתי רוצה להגיד תפילה / להתכוון בכוונה שלמה / אבל אני רוצה את הסוף ולא את ההתחלה / אני רוצה לראות את המוות בא / אני רוצה לראות אותו בא אלי / אני מבקש את מות יקירי / אני מבקש את מות ידידי / אני מבקש את מות אהובי / אמא יקרה ליבי מדמם לראות אותך חולה / אני מבקש את המוות בך / וגם אני מבקש את השבר המוחלט ולא את החלקי / אני מבקש את השבר הסופי / שבר האלוהי, השבר המלכותי" (להקת אלג'יר, האלבום "מנועים קדימה", מתוך השיר "ירח מזל עקרב", מילים ולחן: אביב גדג).

רפאל הלוי פייט ביחד עם הלהקה אשר ביקשה לכתוב תפילה משלה. לא תפילה על השלמות. אלא דווקא תפילה על השבר הנורא. הלהקה הפכה את התפילה ואת השבר לסימנים של הפואטיקה המוזיקלית שלה. היא הביטה באדמה, בסוף, רק כדי להגיע לשמים ולהתחלה.
את השיר הבא כתבתי לאחר שחזרתי מהופעה של אביב גדג' ולהקתו והוא יופיע בספר השירה השלישי "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים" שיתפרסם השנה (2009) בהוצאת נהר-ספרים. להמשיך לקרוא

| עם התגים , , , , , | כתיבת תגובה

מתווים ראשוניים בעקבות הפואטיקה של אביב גדג', גבריאל בלחסן ולהקת אלג'יר

אביב גדג' ואלג'יר הם קולות מזרחים צעירים שהולידו אלבום יפה וכואב. קשה ומקסים. קורע ומחבר. קחו את האפלה הגותית של הקיור, העצב של נירוונה (כחלק מהתנגדות וייאוש בפני הקפיטליזם האכזרי של המשטר האמריקאי), הכוח והעוצמה החברתית של רייג' אגיינסט דה מאשין, הפיוט של יהודי אלג'יר, הרעב של המעמדות המוחלשים בישראל, החוויה הצעירה, הקרועה והמחוברת לתכני היהדות, הדיכוי המעמדי והאתני, קחו את המשיכה האדירה של הצעירים המזרחים לשמור על מסורת אלף השנה במדינות ערב ואת המלחמה בקולות החילון. הסתכלו בניסיון להרכיב רוק, פופ, שמנסה להישאר בהתכתבות עם המתרחש בחֶבְרָה, בבטן וברעב. קחו הכול ביחד והתיכו אותו לתוך להקה חברתית מדהימה. לא צפיתי בלהקת אלג'יר אבל הספקתי לצפות בהופעה הראשונה של אביב גדג' מאז הפירוק של אלג'יר במעבדה בירושלים. ההופעה הייתה אקסטטית, תשוקתית, רעבה כפי שלא ראיתי אמנים אחרים רעבים אחרים.יש דור צעיר מזרחי ויש לו מה לומר. כדאי להקשיב ללמוד ולנתח ומתוך כך לנסח צורות פעולה חדשות לעתיד. כי נראה שעד כה הדורות הקודמים לא ממש הציעו והביאו תוכניות פעולה. למעט חברי הקשת הדמוקרטית המזרחית שחזונם הוא חזוני. אביב גדג' הוקף נגניו המצוינים: רון בונקר בגיטרה, יהוא ירון בבס ובקונטרה בס, אביב ברק בתופים, רועי ירקוני בקלידים ובסמפלר, תום קלנר בצ'לו ובוריס מורצינובסקי באקורדיון. בהופעה השניה בבארבי (16.8.2007) למדתי עוד יותר על אביב גדג' והדיסק החדש שלו. השירים שיבואו יבשרו לדעתי את אחד מהאלבומים המעניינים, המאתגרים והמתנגדים שנשמעו בישראל. אביב גדג' מסרב לשמוח, להתברגן ולייצר מוזיקה שבעה. לא סתם הוא סירב לקריאות היום-הולדת שמח בהופעה, למרות הגעגוע לבארבי, שנתן לו גם מקום לפעול בשנים האחרונות. "לא אתן לכם לשמוח" אמר אביב והמשיך לפרק מבנים מדומיינים שמייצרים ומשמרים את "הכול בסדר" של החברה בישראל. לא. הוא לא מאלו. אפילו שירי האהבה שלו מרוקנים את הקונבנציה המקומית. הוא בא לפרק, להתריס, כמו נביא. הוא מביא את החברה להביט למקומות שהיא מפחדת מהם. בשיר על "עיר ללא זיכרון", המצוייה על חולות ים התיכון הוא מרמז לתל אביב ובעצם לכל הערים שמאז 48 השכיחו את הזיכרון הפלסטיני ובהיעדר זיכרון קרוב (פלסטיני) ורחוק (יהודי) אי אפשר לייצר אדמה, אוזן קשבת לסבל, אדם/אישה מלא/ה. "מדוע הגענו הנה" שואל אביב. כנראה שלא הגענו מחלום, או אידיאולוגיה. ועם כך "ומה יש לנו פה כעת?". כרגע יש לנו סוג של היעדר. ואותו אנו מנסים להגדיר וממנו אנו מנסים לשאוב כוח להמשיך הלאה. ויש עוד שירים כמו "חופה שחורה" ואחרים ששווים התייחסות. אבל נחכה שייצא הדיסק ונוכל לדבר עליהם בצורה נרחבת. הכעס הוא מרד של הנשלטים אומר הסוציולוג פייר בורדייה וההתנגדות של אביב גדג' לאשר את הקיים, לשמוח אותו הוא חלק מהתקדמות של הבלוז המזרחי בצורותיו המוסיקאליות.
להמשיך לקרוא

| עם התגים , , , , , , , | כתיבת תגובה