הרצון לשים קץ למעגל שאין לו קץ

לחצו על התמונה ראסטות בכדי לשמוע את התוכנית "חיים של אחרים עם ערן סבאג" שמדברת על הגותו החד משמעית של הפסיכיאטר , הפילוסוף, הלוחם והמהפכן, יליד מרטיניק אשר בקאריביים, מחברי "חזית השחרור הלאומית" באלג'יריה (FLN), הוא אשר ז'אן פול סארטר דאג לפרסם את ספריו וגמר עליו את ההלל, האיש קצר-הימים אך רב המעללים והמחשבות, ממובילי ההגות הפוסט-קולוניאליסטית, שאמר על עבודתו שלו כי היא "הרצון לשים קץ למעגל שאין לו קץ". פרנץ פאנון הוא האיש שנדבר עליו הערב. מתי שמואלוף יתארח לאחר גלות ארוכה. אנא, אם יש רעיונות או המלצות - זה הזמן. נשתמע בעשר הערב בגל"צ. סילאסי איי!
לחצו על התמונה בכדי לשמוע את התוכנית "חיים של אחרים"שהוקדשה להגותו החד משמעית של הפסיכיאטר , הפילוסוף, הלוחם והמהפכן, יליד מרטיניק אשר בקאריביים, מחברי "חזית השחרור הלאומית" באלג'יריה (FLN), הוא אשר ז'אן פול סארטר דאג לפרסם את ספריו וגמר עליו את ההלל, האיש קצר-הימים אך רב המעללים והמחשבות, ממובילי ההגות הפוסט-קולוניאליסטית, שאמר על עבודתו שלו כי היא "הרצון לשים קץ למעגל שאין לו קץ". פרנץ פאנון הוא האיש שנדבר עליו הערב.

מחקר חדש: אין קשר בין מהגרים לבין פשיעה ואלימות


Police attempting to contain a mob on an anti-African spree after a protest against African refugees and asylum seekers in Tel Aviv’s Hatikva neighborhood on May 23, 2012. Photo by: Activestills.org
שוטרים מגינים על מהגרים אפריקאים מהמון מוסת וזועם. צילום: אקטיבסטילס. 23.5.2012
על רקע המהומות בדרום תל אביב ננעל אמש כנס ההגירה השנתי של המרכז האקדמי רופין. במהלך הכנס הציג פרופ' משה סמיונוב מחקר חדש הבוחן עמדות בינלאומיות לגבי סוגיית ההגירה והיחס בין ריכוזי אוכלוסיית מהגרים לבין עלייה באלימות ובפשיעה באותו אזור. המחקר קובע חד משמעית: אין כל קשר בין מהגרים לבין פשיעה ואלימות.
מאת: אנונימי

 המחקר בחן עמדות ציבור באוסטריה, בלגיה, שוויץ, צ'כיה, גרמניה, דנמרק, ספרד, פינלנד, צרפת, בריטניה, יוון, הונגריה, אירלנד, איטליה, לוקסמבורג, הולנד, פולין, פורטוגל, שבדיה וסלובניה.

הוא מצא כי אחוזי הפשיעה באזורים בהם ריכוז מהגרים אינם שונים כלל מאחוזי הפשיעה בשכונות בהן אוכלוסייה מעורבת או כלל אירופאית. השוני היחידי שבא לידי ביטוי הוא זה התפיסתי. בכל העולם נוטים לייחס יותר אלימות ופשיעה לאזורים בהם ריכוזי מהגרים. יתרה מזאת, בשכונות בהן אין כלל מהגרים נוטים לייחס לאזורים בהם ריכוזי הגירה יותר אלימות מאשר בשכונות מעורבות.

עוד משרטט המחקר פרופיל ממוצע של אלה החוששים מפני זרים. מדובר בעיקר בגברים נשואים, גילם הממוצע הוא 47.71, השכלתם הממוצעת היא 11.73 שנות לימוד, 21% מהם נחשפו ישירות או באמצעות בני משפחה לתקיפה או פריצה בטווח של חמש שנים אחורה. 53% מהם מתגוררים באזורים בהם אין כלל מהגרים ו-73% מהם מדווחים כי אינם חוששים להסתובב בשכונה בשעות הלילה.

"הפחד שמתקיים ברחובות תל אביב זהה למה שקורה בארה"ב ובאירופה", אומר פרופ' סמיונוב. "הוא לא קשור למציאות סטטיסטית או טכנית בשטח, ונובע אך ורק מתפיסה וסטריאוטיפים שהאשמה העיקרית בם היא התקשורת. כל המחקרים מצביעים על כך שלמעשה אין קשר ברור בין הגירה או מספר המהגרים לבין אלימות. אין אף נתון שמצביע על כף שמהגרים מגבירים פשע".

*

דיברתי ברדיו קול השלום על ההפגנה של גרילה תרבות כנגד שרת התרבות (מתי ש).

זיהוי

בכניסה לבניין אני מרגיש את ניפוץ בקבוק הבירה הריק על ראשי | cc: flickr, By Tijs Zwinkels
"בכניסה לבניין אני מרגיש את ניפוץ בקבוק הבירה הריק על ראשי" | cc: flickr, By Tijs Zwinkels

מקרה מחריד של אלימות בחיפה והמחיר ששילמו עבורה

הולך לי בדרכי הביתה. שתיתי משהו, רקדתי , נהניתי.  מה שבא לי עכשיו זה להיזרק במיטה הנוחה שלי בביתי . 4 בבוקר בליל אביב חיפאי. בהדר שומם עד מאד. יוצא מקו הלילה אשר עולה מהעיר התחתית ומשאיר אותי ברחוב בלפור ליד הטכנו-דע .פוסע לאיטי ברחוב מסדה אשר גם הוא ניראה שקט שלא כהרגלו. קפה מסדה סגור, ובאליקה עדיין מקפלים את הכיסאות. זהו זמן ביניים בין הסגירה לפתיחה של יום סוף שבוע טיפוסי.

בכניסה לרחוב פוגש בחור אשר מברך אותי לשלום , לוקח לי כמה שניות ואז שמחה קלה עולה על לבי. אני אוהב את המפגשים האקראיים הללו אשר עם הזמן הפכו לדחופים יותר. לעתים הזיהוי הוא הדדי ולעתים הוא רק שלי: בסתר ליבי אני נזכר באנשים הללו אשר את חלקם פגשתי בעבודתי כחובש בבית המעצר. אז הם  היו סגורים מאחורי סורג ובריח וכעת אני רואה אותם פוסעים חופשי ברחבי הדר.  חלקם לקחו ממני תרופות, אשר אמורים לשכך כאבים פיזיים ונפשיים. סמים אשר עוזרים להעביר את החאבסה[1]. יהודים וערבים, מהגרים, מהגרי עבודה, ילדים ונשים, בעלי מקצועות שונים. שלל הקטגוריות הסוציולוגיות האפשריות, אשר למדתי עליהן באוניברסיטה וכעת מקבלות חיות אנושית במרחב מצומצם, כל כך קרוב אלי פיזית ורגשית ולו לרגעים ברי חלוף. הם כל כך מזכירים לי את עצמי אשר כל ילדותי עברה עליי בהדרה רגשית ופיזית מעולם הילדים. זה קרה כשהייתי נער מהגר מברית המועצות, מתוסבך פיזית ונפשית לגבי גופו.

 בחוץ שקט, אך  הדבר אינו גורם לי חרדה אלא להפך נותן לפסיעה שלי שלווה ועליצות ומעורר את מחשבותיי. יורד לרחוב השלום. בקצה הפינה שלו עם בן-יהודה. לא הרחק משם יושבת חבורת הרחוב אשר מורכבת  מחברה ערבים. כן ערבים, סתם ערבים? אז זהו שלא. בהדר הערבים הם לא סתם ערבים, חלקם לפחות הם  בני משפחות המשתפ"ים של השב"כ מהגדה, בני משפחות צד"ל מדרום לבנון. משפחות שבאו מהכפרים הסמוכים ועוד. אני כבר נוכחתי לדעת שיש בניהם לבין ערבים מקומיים מתח רב על רקע אידיאולוגי ותרבותי.

פונה לרחוב חברון, מבחין בניידת משטרה בקצה השני של הרחוב. שם ממוקם הבלוק בו אני שוכר דירת שותפים עם חברי ג'אד, דרוזי מרמת הגולן. אני לא נרתע מהניידת וכן מבחין במספר אנשים סביבה. אני מתקרב והשוטרים נכנסים לניידת מבלי לומר לי מילה. לידי שלושה חברה צעירים דוברי ערבית  שותים בירה. אני מברך אותם לשלום בערבית ואז מתנהל בינינו דו-שיח. במהלכו אני מסביר לחבורה שאני גר בבית ליד, שאני לא דרוזי ולא ערבי, אלה רוסי שיודע קצת ערבית, ושאני לא חושב שהמשטרה צריכה לעשות עלי חיפוש. ובקיצור ששיחת חולין זה נחמד, אבל תאכלס בא לי לישון. החברה עושים רושם של נחמדים למרות השעה והקונטקסט. אולי זה הבקבוק שמדבר מגרוני כמו בשיר. אבל הרגשה היא טובה. גם בבית וגם בעבודה אני מרגיש נטול זהות מהותנית, הערבית הקלוקלת שגורה, מנסה לשחק בשפה ובאמצעותה ברגשות של הזדהות. קצת חצוף למי שלמד במוסד החינוכי הפורמאלי וממשטר בין כל המוסדות.

אלימות

 בינתיים הניידת עוזבת את הרחוב. ואז חיש מהר השיח של החברים הופך להיות אלים. הם מספרים לי על כך שאני נעדר כבוד. וכי אני עושה דאווינים מול המשטרה. אני אומר טוב ביי. ואז מקבל אגרוף בחצי סיבוב. מתחיל לדמם. רץ לברוח כאשר שלושת הבדוקאים[2] של לפני 5 דקות, חברים לרגע של לפני דקה, קמים עלי להורגני. בכניסה לבניין אני מרגיש את ניפוץ בקבוק הבירה הריק על ראשי. בדיעבד אני מבין כי כובע הקסקט מנע חוסר אסתטיקה רבה יותר. אני רץ  חיש מהר  הביתה בחושך, במעלה חדר המדרגות, חרדה גדולה בליבי. עולה לבית ומציץ במראה, כאשר כל בגדי מגואלים בדם. מתקשר למשטרה, אשר לא ממהרת להגיע ולמעשה לא מגיעה למקום האירוע. אותה משטרה אשר הייתה שם לפני רגעים מספר ואשר הייתה לה יד בהתחוללות של המקרה אינה באה לסייע. ניידת מד"א מגיעה אחרי מספר דקות ולוקחת אותי לבית-חולים. רק שם, אחרי יותר מחצי שעה, נלקחת ממני עדות לצורך זיהוי החשודים.

בהמשך היום מקבל מספר שיחות טלפון בלשון דומה. "נו אתה רואה זה סימן מאלוהים. כל חייך היית כזה אוהב ערבים. שמאלן. הגיע הזמן להבין מי הם באמת. תעבור משם". בהמשך החודש, בצער רב אני נאלץ לעזוב את הדירה והאזור, כי מסתבר כשהתוקפים גרים בניין לידי, ואני מגלה כי כל השכונה יודעת על המקרה. אני חש חרדה וכאב בתוך ביתי. המקום שהיה הכי בטוח בשבילי. מגורים  באזור זה, בשילוב עבודתי בכלא הפכו לבלתי אפשריים.

בהדרגה אני מבין, כי זהו  אזור אשר חי בכמה מודלים של דו-קיום יחד. מודל אחד מתקיים ברחוב מסדה ושייך בעיקר לתרבות אלטרנטיבית צעירה, המקשרת בין אומנים, פעילים חברתיים, סטודנטים ובעלי עסקים יהודים וערבים. כאן יש תרבות פוליטית ותרבותית חתרנית, אשר אינה מסתדרת עם ההגמוניה היהודית, הישראלית, הציונית. המשטרה משמשת כגורם מטרפד, אך גם המלכד את יושבי בתי הקפה.

הדרה

ברחובות הסמוכים גרים להם, באותם בניינים ממש, יהודים  – בעיקר מהגרים מברית המועצות לשעבר – יחד עם ערבים, מקומיים ולא מקומיים. כאן מתקיים דו-קיום של שיגרה, של "שלום שלום". בלא קשר לסטריאוטיפים הפנימיים כלפי האחר. כאן המשטרה  לא מלכדת ולא מטרפדת. נראה כי האנשים החיים במרחב זה צופפו אליו באקט של הדרה. דו-קיום כזה,  כל עוד אינו מופר, הוא נוח מבחינה כלכלית גם למדירים וגם למודרים.

והנה אתה מקבל בקבוק בראש והכל מתנפץ. אומרים לי: "זה יכול היה לקרות בכל מקום." אבל כעת נראה לי כי כמו באופן ממסדי, כלל האלימות הגלויה מנותבת לאזור בו יש לה גם הצדקה – האזור שבו גרים ה"אחרים". למרחב כולו, מלבד הרחובות מסדה והלל אין פוטנציאל טוב – אולי כי אין בהם מרחב דיאלוגי כמו זה המתקיים במסדה. אלא שהמרחב של מסדה אינו יכול להכיל את כל מי שאינו שייך לתרבות האלטרנטיבית הצעירה. חיים כאן פרטים או קבוצות קטנות המרגישות מאוימות בכל הקטגוריות הסוציולוגיות אשר באמצעותן מגדירים אותם אחר כך בפקולטה לקרימינולוגיה או בתחנת המשטרה.  לא בטוח כי המצאות מרחב לדיאלוג כזה  הוא הדבר בו הם חפצים. אין אני בא להסביר אותם או לגנות אותם. אני פשוט כואב על מות תפיסת המציאות הישנה שלי בה האמנתי כי בחיפה ניתן לנהל חיים אחרים.


[1] חאבסה – תקופת המעצר בערבית. המילה נכנסה גם לסלאנג העברי, ובמיוחד לשפת הארגו-  שפת האסירים.

[2] בדוקאי- מונח משטרתי לציון אדם אשר זהותו נבדקה באופן אקראי או יזום ופרטיו נרשמו במערכת המשטרתית.

*

האלימות: החברה הישראלית נפרמת

פוסטר הסרט של התפוז המכני שבו האלימות הגיעה לשיאים חדשים

פרשת אונס מזעזע בגן העיר בתל אביב, מגיעה אלינו בדיוק אחרי הרצח המזוויע בבאר שבע. פרשה דולקת אחר פרשה והקצב רק מתגבר. החברה הישראלית מגלה לפתע את החצר האחורית המוזנחת שלה. הביטחון החברתי הולך ומתמעט. מנגנוני התקשורת מתחסלים אל מול האלימות. השפה היא אלימה. הביצוע הוא אלים. במקום לדבר, אונסים ורוצחים. הדיאלוג אבוד ואיתו גם התקווה להגיע להבנה בין אדם לחברו.

הדבר המפחיד באלימות שהיא מתחילה בגיל כל כך צעיר. גדי ויכמן נרצח כי הוא ביקש שקט והתחשבות בילדיו מנערים. אסור לתת כאן הנחות ואסור לחשוב שזה לא יקרה בשכונה שלנו. זה יכול לקרות בכל שכונה בישראל, וזה לא רק קשור לעוני, או תסכול חברתי. ישנה חוסר היכולת להקשיב, להיות סובלני, לפתוח את האוזן למצוקה של האדם העומד מולך. אך מדוע זה מתחיל עוד בגיל צעיר. אי אפשר להאשים רק את הצבא, הכיבוש, או את רשויות הרווחה בנושא. דרושה כאן אחריות ציבורית רחבה הרבה יותר מהאשמה מוסד שלטוני כזה או אחר. ההורים, אותה משפחה בסיסית העומדת במרכזה של החברה הישראלית התפרקה אל תוך הרעש הזה. אותו סְאוֹן שלא מאפשר לנער אחד להקשיב לנער אחר. הלוואי שזה היה מסתיים רק בחוסר הקשבה. אנו רואים בדיוק לאן הדברים הולכים, לרצח, לדקירות, להטרדות מיניות, לאונס ובכלל להיעלמות המרחב שבין אדם לאדם.

זה מתחיל בבית, בחינוך ובדיבור שמתקיים בין הילדים לבין הוריהם. כשההורים חסרי אונים מול ילדיהם, אזי הילדים עצמם חסרי אונים מול עצמם, ומול חבריהם. המערכת המשותקת הזאת מייצר אטימות, כעס, זעם ושם בחוסר היכולת לדבר, עולה האלימות כפתרון סופי.

למען האמת אני מביט בחוסר אונים בכותרות העיתונים ושואל את עצמי מה הרף הסופי של האלימות הישראלית. מה עוד צריך לקרות כשנתעורר. והתשובה אינה פשוטה. בכל רגע נשברים שיאי האכזריות המשתוללת ברחובות. אך איני חושב שהאלימות חסרת משמעות, ואינה יכולה לקבל מענה הולם.

המפגש עם האלימות הזאת המתרחשת בצדי הדרך, פעם בחניון ובשירותים ציבוריים בגן העיר בתל אביב ופעם בשכונת מגורים בבאר שבע אינה תיפתר רק על ידי משטרה, כוח ואכיפת סדר ציבורי. הרחוב אינו מועדון קרב, הרחוב צריך להיות מקום משותף שבו אנו נפגשים עם האחר. אפשר כמובן לרדת לרחוב עם שיריון עבה, כאילו היינו אבירים בימי הביניים, אבל מה זה ייתן לנו. הרי כוח גדול, רק יגדיל את הריחוק. חייבים להביא אנרגיה מחודשת מתוך חזון משותף. זה ידרוש כלים חדשים של דיאלוג. ובפעם הבאה שגבר ירגיש תשוקה לאישה שהולכת עם חבר שלה, הוא יכבוש את יצרו ולא יאנוס. ובפעם הבאה שאבא מבקש שקט מילדים בשכונה, הם יתחשבו בו ולא ירצחו אותו.

האלימות הזאת מראה לנו שמשהו בנו פרום ולא תפור כהלכה ובקרעים האלו יש סדום ועמורה. עלינו לחבר את החברה הישראלית מחדש לתוך אתוס של דיאלוג, סובלנות והקשבה. חייבים להעניק תקווה לילדינו. יש לנו אוזניים ופה אז בוא נשתמש בהם.

הדברים התפרסמו לראשונה בישראל היום ובוואלה

קת אייזנר קאט

Oops, sorry about that
Oops, sorry about that

תמונה שווה אלף מילים.

בצילום הווידאו שבה נראה סגן אלוף שלום אייזנר מטיח את קת האם ה-16 בפניו של הפעיל הדני, שהגיע להזדהות עם הפלסטינים, הופץ בעיתוי מביך במיוחד לישראל. אך הזמן הבעייתי, לא פוטר אותנו משאלות לא פשוטות על התנהגות חיילי צה"ל ועל מקומה של האלימות בחברה הישראלית.

יש לברך על הגינוי של ראש הממשלה והרמטכ"ל ועל ההשעייה של הסא"ל מתפקידו. אין מדובר רק במקרה ראשון. לפני כמה שנים צולם סגן-אלוף בשריון נוגח במפגין ליד גדר ההפרדה באמצעות קסדה. הקצין הושעה ומאז דווקא קודם בדרגה. ויש עוד מספר מקרים שהתרחשו בדרגות גבוהות שכאלו. אולי כדאי לבדוק מאיפה מגיעה האלימות וכיצד ניתן לטפל בה. שהרי בכל אירוע כיום יש מצלמות וידאו ואי אפשר להסתיר את הבעיה. אסור להסכים עם מקרובי אייזנר שטוענים כי הוא הופקר ולא זוכה לגיבוי הראוי מבכירי צה"ל. זהו אירוע חמור שאין לו הצדקה. השטחה בטיפול של ישראל ברגע שכזה, יכולה להביא נזק חמור הן למערכת הצבאית, והן במערכה ההסברתית של ישראל בתקופה כה קשה. אפשר להבין מדוע מקורביו מגינים עליו, כמו אימא שלא מוכנה להכיר בבעיות של בנה. אך עלינו לקחת אחריות ציבורית רחבה ולשאול את השאלות הקשות ביותר, בכדי להגיע לטיפול המערכתי הראוי.

התגובה של סגן אלוף שלום אייזנר גם מעלה שאלות. בוא נזכור שדובר צה"ל תת אלוף יואב (פולי) מדרכי אמר שאינו מצדיק את התנהגות הקצין, ושמדובר באירוע חמור שמנוגד לערכי צה"ל. רק לאחרונה הייתה כוונה לקדם את סא"ל אייזנר לתפקיד סגן מפקד בית הספר לקצינים בה"ד 1. ובמקרה שכזה, לדעתי, אייזנר היה צריך להודות כי יצא משליטה. הרי מפקדים אמורים לתת פקודה לחייליהם. אנו חייבים להניח מודעות עצמית ואשמה בידי המפקדים שלנו. רק כך נוכל ליצוק אותם בתוך אנושיות מורכבת ולא בהכחשה והדחקה של הבעייתיות.

אלימות בחברה הישראלית אינה מכה חולפת, לא צריך ללכת לשטחים הכבושים בכדי למצוא אותה. אפשר למצוא אותה גם בתוך היחסים שבין המשטרה לפעילים החברתיים. ראו למשל את הצעת חוק שאושרה בקריאה ראשונה של אורי אריאל, דב חנין וניצן הורוביץ, המחזקת את חובת ענידת תגים מזהים על שוטרים. תגים מזהים מביאים להורדת מינוני האלימות.

(צילום מסך: אתר "וואלה" - מתוך אתר העין השביעית | קובי אליהו, צלם "וואלה", חתום על התצלום הדרמטי ביותר מהמהומה בסיום המשחק בין מכבי פתח-תקווה להפועל חיפה. בתצלום נראה יגאל ממן, המקורב למכבי פתח-תקווה, בועט בשחקן עלי חטיב, שהיה שרוע על הדשא לאחר שננגח בפניו. התצלום של אליהו, בתוספת צילומי הטלוויזיה שהחמיצו את רגע הבעיטה, אבל תיעדו את הנגיחה, השלים בעצם את הראיות בנוגע לזהות התוקפים, דבר שהביא למעצרם עוד באותו ערב.
קובי אליהו, צלם "וואלה", חתום על התצלום הדרמטי ביותר מהמהומה בסיום המשחק בין מכבי פתח-תקווה להפועל חיפה. בתצלום נראה יגאל ממן, המקורב למכבי פתח-תקווה, בועט בשחקן עלי חטיב, שהיה שרוע על הדשא לאחר שננגח בפניו. התצלום של אליהו, בתוספת צילומי הטלוויזיה שהחמיצו את רגע הבעיטה, אבל תיעדו את הנגיחה, השלים בעצם את הראיות בנוגע לזהות התוקפים, דבר שהביא למעצרם עוד באותו ערב | צילום מסך: אתר "וואלה" - מתוך אתר העין השביעית

מדוע מדינת ישראל שהצבא שלה בין החזקים בעולם, שעומדת בזכות עצמה, זקוקה לאלימות בעייתית שכזאת. מהיכן נובעת החולשה הגדולה שמעשה כזה מביע. האם באמת ניתן לפטור את המקרה כיוצא מהכלל. או שהמקרה של סא"ל אייזנר הוא פרי המערכת עצמה. ואם הוא אכן תוצר של הצבא, המשטרה או כל מוסד חברתי אחר. עלינו לשאול מה קרה לאותה עוצמה ישראלית שהופכת לדקיקה ושבירה כל כך.

הקת של סגן אלוף שלום אייזנר בפניו של הפעיל הזר, צריכה לעורר אותנו למראה רחבה של החברה הישראלית. רק לאחרונה צפינו באלימות שפרצה בתוך מגרש הכדורגל. מדוע אנו פותרים את הקונפליקטים שלנו באמצעות אלימות. מדוע אין ביכולתינו לבטא את הבעיות במילים ובשפה מובנית לצד השני.

הדברים התפרסמו לראשונה בישראל היום ובוואלה

יוסי גורוביץ >>> בן דרור ימיני פרסם הבוקר מאמר רצוף עיוותים, הטעיות ושקרים באשר לפרשת הסא"ל המתעלל, שלום אייזנר. מאחר וימיני הוא אחד המובילים של קמפיין הדה-לגיטימציה, כלומר הטענה שהתנגדות למעשיה של מדינת ישראל היא שלילה של קיומה ושמי שמתנגד לה הוא גם אויב שלה, שווה לנתח את הטקסט שלו.

*

‎1. רופאים למען זכויות הזרת של אייזנר תובעים את ממשלת דנמרק על עיקצוץ קטן שהפריע את מהלכו של יום

2. אני את והאייזנר הבא

3. פתאום קת אדם בבוקר

*

ראסטה ראסטות, אחת ממעריצות הבלוז הגדולות בישראל, משתפת אותנו ביציאה לדרך חדשה בחייה. היא החליטה להביא את אחד מגדולי נגני וזמרי הבלוז לישראל – רוברט בלפור. מהיום והלאה אנו נעקוב בבלוג אחר חוויות חייה כשלפתע היא מוצאת את עצמה לא רק כמעריצה, אלא גם כמפיקה. עקבו והפיצו את דבריה והתרגשו ממסע מופלא שיכלול פירוט עדכני, עד להופעה של בלפור בישראל.

ג'וקים, נמלים, חיות דו רגליות, נחשים ומכת דבר

יצא לאור הגיליון השמיני של מגזין "ג'דל" – הפרסום האלקטרוני הדו-חודשי של מרכז מדה אל כרמל –  "אירועי אוקטובר 2000 ומשמעותם הפוליטית והחברתית העכשווית"

דוראר בכרי, קקטוס עם דרום תל אביב, שמן על קנבס, 80cm*50cm, 2008-2009
דוראר בכרי, קקטוס עם דרום תל אביב, שמן על קנבס, 80cm*50cm, 2008-2009

לרגל עשור על אירועי הדמים באוקטובר 2000 מקדיש מדה את הגיליון הנוכחי לליבון הסוגיה הזו מנקודות מבט שונות. העורך האורח הוא ד"ר אמל ג'מאל. בגליון: מאמר תיאורטי מאת ד"ר אמל ג'מאל, ארבעה מאמרי דיעה מאת: פרופ' איליא זריק, הדוקטורנטית סוניה בולוס, ד"ר אסעד ע'אנם וד"ר מחמוד יזבק, וכן מאמר אינפורמטיבי מאת ג'נאן עבדו.

לקריאת המאמרים בעברית, בערבית, באנגלית

המשך קריאת הפוסט "ג'וקים, נמלים, חיות דו רגליות, נחשים ומכת דבר"

"מוות להומואים, להרוג את כולכם"

תקיפה הומופובית אלימה אחרי מצעד הגאווה בירושלים / גיל אנגלשטיין

מתופפי שייח' ג'ארח במצעד הגאווה בירושלים
מתופפי שייח' ג'ארח במצעד הגאווה בירושלים

שמי גיל, ירושלמי בעבר ותל אביבי בהווה. אתמול זמן קצר לאחר מצעד הגאווה בירושלים הותקפתי באגרופים ובחפץ מתכתי על ידי שני נערים במרכז העיר מפני שהשענתי את ראשי על ברכיו של בן זוגי. בסביבות השעה 22:00 ישבנו חבורה גדולה במסעדת המבורגרים ברחוב הלל. הרחוב היה מלא באנשים שהגיעו ישירות מהמצעד, ניתן היה לזהות זאת רק על פי הפליירים והסרטים הצבעוניים שהיו בסביבה, וגם אצלנו בשולחן הייתה נציגות מגוונת: שני זוגות הומואים, זוג לסבי, וגם כמה סטרייטים. בשולחן הסמוך ישבו שני נערים צעירים כבני 14, גלויי ראש, ונעצו בנו מבטים. הבחנתי בחוסר הנוחות שלהם, והבטתי בהם חזרה, הוחלף מבט. הם לא אכלו שום דבר, רק ישבו והסתכלו. בשלב כלשהו הם הלכו. כעבור כחצי שעה, הופיעו שני חברים נוספים, אור ורותם, וקמתי להגיד להם שלום. אז ראיתי את הנערים מתקרבים שוב. זה נראה לי מעט חשוד. אחד מהם עבר ביני לבין אור ונעמד מאחוריי, וכעבור רגע השני הטיח בי אגרופים: אחד באוזן, אחד בצוואר. מיד כשהתאזנתי הרמתי את הרגליים ורצתי אל תוך המסעדה. כשיצאתי כעבור רגע אור כבר לא היה שם, ויושבי השולחן נראו המומים. כשהתחבאתי בתוך המסעדה, אחד הנערים הטיח בראשו של אור חפץ מתכתי כלשהו, כנראה חגורה, דחף בכוח עוד אחד מיושבי השולחן, ואז הם פתחו בריצה וצעקו לעבר השולחן: "מוות להומואים, להרוג את כולכם". כל זאת סיפרו לי אור, וחבריי בשולחן: סבתא שלי לימדה אותי 'מרביצים לך, תברח', ואני מיישם. המשך קריאת הפוסט ""מוות להומואים, להרוג את כולכם""