ברליניזציה של השירה העברית החדשה

IMG_0123המילים על העזיבה / מתי שמואלוף

 

השיר יתחיל עוד מעט ליפול

כי

 

עזבתי את חיי הפיקדונות

למצוא חיים חדשים בברלין

דיברתי אנגלית שבורה, חמישה שקלים ליורו

סגרתי את הטלפון היהודי

 

נפרדתי מאּמי

מספריי

מאותיות אהבות חיי

חבריי

 

מאת: אילן ברקוביץ'

השיר "המילים על העזיבה" מופיע בתחילת החלק השני של ספר שיריו החמישי של המשורר מתי שמואלוף (יליד 1972, חיפה, מתגורר כיום בברלין, גרמניה), "פרֵדה בברלין" (2014, בוקסילה, ספר דיגיטלי, עריכה: יובל גלעד; שירי הספר לא מנוקדים להוציא מקומות מסויימים לצורך הבהרה). זה שיר מיפוי שמשלב בתוכו מספר מפות אוטוביוגרפיות: מפה ארס-פואטית (השיר העומד ליפול); מפה גיאוגרפית (חיפוש החיים החדשים בברלין); מפה של שפה (מעבר לדיבור באנגלית שבורה); אפילו מפה של לאום (סגירת הטלפון היהודי) וכן גם מפה משפחתית-אינטימית (הפרדה מן האם [במרכז החלק הראשון של הספר עומדת הפרדה מאהובה]; מהספרים; החברים; האהבות; האותיות). כל אחת מהמפות הללו ניתנות להרחבה ומחשבה אודותן (למשל: האם השיר נופל כ"נפולת של נמושות" או למשל מה ההבדל בין אנגלית שבורה לבין אנגלית רצוצה ומדוע נבחר דווקא השורש ש.ב.ר לתיאור השפה המתווכת בין היהודי מישראל לבין המקומיים מגרמניה) אולם המשורר מסתפק בתיאור מינימליסטי של כל אחת מהן (לכן השיר נקרא "המילים על העזיבה"). יש כאן טון מינורי נלווה לצעד שנתפס כדרמטי – מעבר לארץ אחרת ועוד גרמניה (כאן מהדהד שוב הטלפון היהודי שנסגר) – וזו בחירה מאוד אמיצה מצדו של המשורר לנהוג כך. הוא כמו מנפה את המלודרמטיות האפשרית ומותיר את הדברים יבשים, קטלוגיים, כמעט אפילו אובייקטיביים. כמובן שהם לא.

מפה נוספת שניתן לשרטט בעקבות הקריאה בשיר הזה היא של מה שאפשר לכנותו כברליניזציה של השירה העברית החדשה. קראנו כאן בשבועות שחלפו את שיריהן של הדס גלעד אודות ברלין-בלעין המתגלות לה בחלום מתוך ספר השירים הראשון שלה, "כל אור בעצם" (הכוונה לשיר "פליטת פה", 2013, פרדס, עמ' 69, עריכה: טל ניצן); ושל דלילה מסל-גורדון אודות ברלין כמילה בלתי מושגת בשיר "משהו יותר קונקרטי מברלין" מתוך כתב היד של ספר ביכוריה אותו תערוך המשוררת אנה הרמן. אצל גלעד וגורדון ברלין היא לא מקום מוחשי שהן נמצאות בו – אמנם גלעד מתארת בשירה את בית אחותה אך התיאור נסוב על חלום – ואילו אצל שמואלוף מדובר במקום ממשי שהוא הגיע אליו. האם זה משנה את הקריאה שלנו בשירים השונים? האם נוצר כאן מהלך פואטי-גיאוגרפי חדש? ימים ויבשות יגידו. אל המהלך הזה אפשר לצרף עכשיו גם את ספר שיריו הראשון של הסופר יאיר אסולין, "מינכן" (2014, הליקון, עורך הספר: דרור בורשטיין), המתאר את חוויותיו בעיר הגרמנית הגדולה. יכול להיות מעניין להשוות בין התיאור שהוא מספק בשיריו על מינכן לעומת התיאור ששמואלוף מציג בשירי הפרדה שלו על ברלין אך זו כבר השוואה שהיא מחוץ לגבולות הטור הזה ואולי היא מחכה לכותב החרוץ שייקח אותה לידיו וייצא בעצמו אל המסע.

הביקורת התפרסמה בדף הפייסבוק של המבקר והמשורר אילן ברקוביץ'

*


אתה לא מלאך, ואת לא מלאכית. איך אפשר לקרוא את המלאכים בעולם כל כך חסר מלאכים. כמובן שזהו ציטוט לשיר של אלי אליהו, אך גם התכתבות עם המושג של המלאך בתנ"ך. "את נשמתך ביקשתי" – פרידה בברלין.

10309504_760183460680342_6121524427440556009_n

מסע הפיוט המסתורי: קריאה בחמישה פיוטים יהודיים מהמזרח

קריאה שלי בחמישה פיוטים יהודיים מהמזרח.

א.      דרור יקרא / דונש בן לברט / ביצוע שלמה בר והברירה הטבעית

"דרור יקרא" איזו פתיחה (!) בשירו של דונש בן לברט מהמאה העשירית לספירת הנוצרים ( לחן: בבל (עירק) מקאם: ביאת). החופש יישלח לקוראים בפיוט בשבת.  "לבן ולבת". ברכת החופש תתכונן לכל זרועות המשפחה, מבלי להביט בהבדלי מגדר. החופש ייבנה בד בבד עם השיוויון כקריאה. כהדהוד. הפיוט שייקרא, שיושר, יספר כיצד השם ייקרא אותנו בתוך חופש ושיוויון. כמובן שיש לכך גם שורשים פוליטיים, אך המרכיב התיאולוגי הוא קודם לחברתי. לגאולה יש אופק קדום יותר.

"וינצרכם כבבת"  מי ינצור את מי? השאלה נותרת פתוחה. יש כמה רמות של שחרור בשיר: ברמה הראשונה אפשר לשמוע את הממד המטא-שירי. מי שישיר ויקרא בפיוט יזכה להיות חלק ממומנט הגאולה הכלול בהדהוד הקול העובר בין הלב, הנשמה ועד לאוזני החלל והאחר המביט בו. ברמה השנייה אפשר לשמוע את התפילה, מי שייכנס לסד האמונה, ייזכה לדרור מהמבט המכלה והמצמית של הסוף. האמונה בבורא תעניק לו חופש ושיוויון, אוניברסליות, הומניות וגוף.  ברמה השלישית נמצא כי שיר התפילה, הפיוט יעניקו דיאלוג. אפשרות להשמעת קול במובן הכי רחב של מרחב רב-קולי. הבדידות, הייאוש, אי היכולת לייצר קול יתפוגגו ויהפכו להתכתבות פואטית עם בורא עולם. הוא ינצור אתכן/ם כבבת. רק תכנסו לסד האמונה והוא יעניק לכן/ן מחסדו. עצם ההתכוונות לנשגב, תעניק יבשה באוקיינוס הסוער של הבריאה.

"נעים שמכם ולא ישבת" – המאמין בשם, מקבל שם. המאמין בבריאה מקבל קוארדינטות וצירי מחשבה בחלל. האמונה מארגנת את המחשבה, הרעיונות והמעשים בתוך סד של מקום אינסופי וזמן נצחי של נועם. הנועם מקבל הדדיות עם בוא האמונה. האור שנדלק בחדר לא פוסח על המאמינה (סובייקטיביות) על החדר (אובייקטיביות). "אין מוקדם ואין מאוחר בתורה"[1] זאת אחת המידות המפורסמות שקבעו חז"ל למדרש התורה. זאת מידה אנטי-היסטורית. על פי כלל פרשני זה, הקורפוס הקאנוני כולו, על 24 ספריו, מתלכד לישות אחדותית-מעגלית, שנתיביה אל-זמניים ומרכיביה כולם סבים ושבים, נפגשים כל פגישה אפשרית ולא אפשרית. גם אנו מתלכדות/ים לתוך מפה זאת ויש לכך תכלית – אנו לא נושבת, העולם לא יושבת, אני מאמין בבורא, בורא עולם מאמין בי. יש זולתיות מרחיבת נפש. אין אני נשאב לתוך אקזיסטנציאליזם המבודד אותו ואת יכולתי לתקשר.

"שבו ונוחו ביום שבת" – אחרי שבראנו עולם ערכי באמונה שכולל את ערכי החופש והשוויון, רב קוליות ומפה של מרחב, אנו נדרשים למנוחה. אחרי ששרנו בקול והודינו לבריאה על היכולת החובקת כל בהכלתה את תשוקותינו, אנו מתבקשים לנשום עמוק, ולשבות ממעשה פרשנות, היווצרות ומחשבה. היכולת לפעול מגיעה מתוך אפסיותה. מתוך המנוחה הגדולה, תגיע המעלה הטובה. קודם אנו מתבקשות/ים לשבת. אחר כך תבוא המנוחה. תנועת הגוף תביא לתוך מצב מטאפיזי שנוגד את הפעולה. שהרי מנוחה ופעולה הם שני צדי אותה התמשכות תנועה ונשימה שלנו מרגע ההולדה ועד רגע הפטירה. הסימון הערכי שהחל בערכי חופש ושיוויון הסתיים בתוך מקום (ישיבה ומנוחה) וזמן (יום שבת). אין זה מקום שעונה לדרישות הריאליזם: "ההשקפה כי העולם קיים קיום עצמאי וממשי ואינו תלוי בהכרתנו הפנימית ובמושגינו." ההפך זהו בדיוק מקום התלוי באמונה שלנו וצומח מתוכה. כי אם הלכנו את הדרך של הבתים נגיע לתוך צלם הבורא, שהרי גם הוא ברא את העולם ונח. כאן דונש מניח יסוד קומי: שהרי שמו של דונש חתום בחלק מהבתים. הבית הראשון מכניס אותנו לתוך סד הבריאה, של יקום האמונה המתחיל בפיוט ומתגלגל לתוך גלי קול בחלל שנכנס לאור הבריאה. הבית הראשון גם מעלה את שמו של יוצר הפיוט. החשיפה של המכונה הדרמטית היא פעולה קומית. אנו מגלים שהפיוט תמיד רפלקסיבי, כי הוא קודם כל נשימה ושאיפה היוצאים מגרון. כשאנו שרים אותו, אנו נמצאים בתוך הברות שנהגו לפני כן. אנו באינטרפלציה משחררת (אינטרפלציה – מושג שפותח על ידי הפילוסוף לואי אלתוסר. סוג של קריאה חיצונית שמבנה אותנו כסובייקטים ממושמעים במרחב. למשל שוטר שקורא לאזרח לעצור. והאזרח מכיר בסמכות של השוטר והוא עוצר.) אנו נענים לקריאה שנכתבה בידי מישהי/מישהו אחרים/ות ומכירים בסמכות הבריאה ומתוך כך מקבלים גבול לכל מעשה ויצירה שלנו. הבדיחה היא כמובן שגם לשיר יש גבול אנושי. דונש מניח שמו גם כסגנון מוזיקלי, פואטי, אך גם בכדי להראות לנו שהוא מודע לכתיבה של השיר כאותו משפט לטיני שדורש "זכור את יום מותך"  (memento mori)

הכתיבה היא גם כיליון וההיוודעות שלנו לגבול המצוי בבריאה וביצירה היא יסוד מרטיט לב בכוח התנועה שהוא מעניק לנו. בדומה לכוח המשיכה שמחזיר אותנו למרכז כדור הארץ ולא מאפשר לנו להתעופף, אך זהו אותו כוח שמחזיק אותנו שלא נישאב לאטמוספירה. כך גם כוח האמונה וההבנה בסובייקטיביות שמצוייה בכל שיר שנכתב. הידיעה כי ראשי התיבות של דונש הם צוואת חופש, שיוויון, רב קוליות ומפת דרכים, מעניקה לנו את אותו חלון הזדמנויות לאמונה.

באופן אישי אספר שחלק מהפיוטים נגלו לי מתוך תרבות הפופולארית. הפיוט ששר שלמה בר ביחד עם הברירה הטבעית היא המשך טבעי לתחושות זהותיות שהלכו איתי מהבית. שנים עברו ושלמה בר פתח לי עוד ועוד צוהרי מחשבה. הלכתי איתו בחו"ל ובציון והקצב שלו שמר על אמונותי. שנים התגלגלו ומצאתי את עצמי יומאחד בפתח הבית שלו כשנשלחתי לראיין אותו. ישבנו ודיברנו. לא יכולתי שלא לדמוע כשראיתי אותו בוכה על מותה בטרם עת של ד"ר ויקי שירן ז"ל – הפעילה החברתית הנמרצת, המשוררת והיוצרת המזרחית שברוחה נוצר הפמיניזם המזרחי. הוא סיפר לי כיצד החל ב1976 את המהפכה התרבותית עם המשורר ארז ביטון והמחזאי גבריאל בן שמחון . (ראו את כתבתי: בר בשטח, אנשים, 19.6.2006) אך מסעי לא הסתיים במפגש זה. ארבע שנים אחר כך השקתי את ספרי "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים" וזכיתי לשבת על הבמה ולהקריא שירה לצלילי תופיו המרעימים את מרוקו אל תוך פלסטינא. לצדו ניגן אילן בן עמי. ואני אילתרתי את "בלדת השלדים" (מילים) – שירו של יהודי אחר: המשורר הידוע אלן גינזבורג, שתירגם יפה היוצר אהוד פישוף. מועדון הלבונטין היה מלא בחברים וחברות שבאו לשמוח בשמחתי וללא חזרות יצרנו יצירה שנוצקה מתוך חלומותיי. (ראו: בלדת השלדים)

**

ב. אסדר לסעודתא  האר"י (ר' יצחק לוריא) – לחן פרסי כפי שהושר על ידי אהוד בנאי בשירו "רחוב אגס אחד" (קרוב, 1989)

מעטים השירים שעוברים בין התרבות הפופולארית לבין עולם הפיוט ומצליחים לקחת איתם את הקדושה. ומה זאת הקדוש הזאת, שאני עושה בה שימוש כל כך פשוט? איך אני מעז להקליד מילים כל כך עמוקות וכבדות משקל לתוך הדברים?

אהוד בנאי הצליח להכניס לתוך התרבות הפופולארית את המבט היהודי עתיק רב –היומין. הוא לא חיכה להיתר מהחברה בישראל. הוא סיפר על ילדותו בירושלים, אחרי ההתרוקנות שלה. אין כאן חגיגה של הקיים, אלא דווקא ל"קירות החשופים." הקירות ספוגים זכרונות של חג וריחות של יסמין וניגון ישן של הפיוט של "הסעודתא מזמין".

הגעתי לאהוד בנאי אחרי הדיסק המופתי שלו עם הפליטים על הבאס גיל סמתנה (הנגן של פורטיסחרוף), על הגיטרות יוסי אלפנט ז"ל (שריד מלהקה רטורית) ועל התופים ז'אן ז'אק גולדברג (שניגן בלא מעט להקות ביניהן: הקליק, ז'אן קונפליקט ועוד). כל שיר באלבומו נגע למציאות חברתית שעדיין לא קראתי עליה ספרות ביקורתית. כל שיר באלבום נגע במציאות חיים קשה: בדחיקת האתיופים, הערבים, בפריפריה, בנפילת חזון הגאולה לתוך מציאות מנוכרת. אך דווקא באלבום השני "קרוב" הופתעתי כמו רבים לגלות כי אהוד בנאי הלך לתוך כיוון מסורתי, מזרחי ויהודי יותר. הוא ניגש לבטא את שורשי שורשיו. כששמעתי אותו הייתי מתנקה, מטהר אך לא ידעתי מה שמות הכפתורים שהוא הפעיל בגופי. לא ידעתי מה הדהד את נשמתי לכדי אקסטזה. לילות כימים היינו יושבים בבתים, בטבע, במדבר ושרים את שירי אהוד בנאי כהמנון לקבוצה חסרת דגל.

היום ניתן לי ההקשר להבין את המקום של אהוד בנאי בנפשי ואת האמלגם שהוא יצר בין פיוט עתיק לבין מוזיקת רוק (בעיבוד המופלא של עובד אפרת). אהוד בנאי ביקש להכניס את ההיעדר של זיכרונות ביתו בתוך עולם המוזיקה. הוא הוציא את זיכרונות החג וריחות של יסמין מתוך הקירות ושר את הניגון הישן וכולנו התחדשנו בתוך חלל וזמן שהם בו בזמן רחוקים ועמוקים כמו שורשים וחדשים כמו ניגון גיטרתו המאלתרת שכבות, שכבות בעוגת הרצועה.

"כל מלה שלא נוצרה ככה סתם מחדש, אלא נלקחה מן האוצר ה"ישן והטוב", מלאה עד גדותיה בחומר נפץ. דור שירש את הפורייה שבכל המסורות הקדושות שלנו, את שפתנו, אינו יכול – ואף אם ירצה בכך אלף מונים – לחיות ללא מסורת." אומר גרשום שולם ב"הצהרת אמונים לשפה שלנו": מכתב של גרשום שלום לפרנץ רוזנצוייג ב 26.12.1926.

אהוד בנאי חוזר לשוק מחנה יהודה ועולה לתוך הבית הריק. המקום שהתרוקן בהגירה לישראל ובזכרונו הוא מלא. "רחוב האגס אחד/ ליד מורטות העופות, / ספרי קודש ישנים/ מצהיבים בארונות, / ואין עצה ואין תבונה/ כנגד הזמן, / הולך לו הגדול/ מגיע הקטן. //" ספרי הקודש לא עומדים אל מול הזמן, אבל דווקא המוזיקה היא זאת שנותנת תשובה להדרה החברתית והמוזיקלית. היא מכניסה את הישן בתוך החדש ואורגת אותם לתוך מקום אל זמני שאין בו מוקדם ומאוחר (בתורה). אנו נכנסים לתוך אותו מקום שממנו פחד גרשום שולם, כששאל את הציונות האם היא מבינה שאי אפשר לחלן את השפה העברית. שבשפה יש עתיקות ושבועות שאין דרך להפר אותם. אהוד בנאי מוצא את דרכו בסבך ומכניס אותנו לתוך הפיוט כסוג של "דאוס אקס מכינה" (האל מתוך המכונה) – כלומר בפתרון לכאורה מלאכותי, לשאלת השאלות הקשות ביותר (מוות, שכחה, שינוי של ערכים וטעמים): לאן נעלם הזכרון בהקשר היהודי? וגם האוניברסלי. לאן הולכים הספרים, המסורות והקהילות שנמחקו מעל גבי הכדור? היהודי כמטפורה לחליפות הזמן ומעבר חד בין תקופה לבין תקופה.

אסדר לסעודתא  האר"י (ר' יצחק לוריא) / צפת – מאה 16

אֲסַדֵּר לִסְעוּדְתָא            אערוך הסעודה

בְּצַפְרָא דְשַׁבְּתָא             בבוקר השבת

וְאַזְמִין בַּהּ הָשְׁתָא                      ואזמין בה עתה

עֲתִיקָא קַדִּישָׁא              את העתיק הקדוש

הבית הראשון בשיר שנארג בתוך שיר רוק באלבום "קרוב" מקרב את הישן לחדש, מחזיר את המזרחיות והפיוט הדתי למרכז הבמה התרבותית וגורם לדור הצעיר (כמותי) להביט אל אופקי מחשבה תיאולוגית בצורה חלקה ונכונה. הוא מוסר לנו את אחד מאוצרות היהדות הגדולים ביותר ודווקא אחרי שהביע את גדול הספקות שלו "אין עצה ותבונה נגד הזמן / הולך לו הגדול ומגיע הקטן" – דווקא בשיא ההתרוקנות, ההיעדר, הריק ושאלת השאלות. התשובה מגיעה בדמות התכשיט, שנקרא "פיוט". הפיוט כתוב בארמית ומחזיר אותנו למזרח התיכון מתוך אחת מהשפות העתיקות שנמזגו לתוך היהדות שמעולם לא הייתה טהורה, אלא מיזגה בתוכה את המקום והזמן של עמים אחרים. נכון, השפה העברית לא מודעת לרבדים העמוקים שלה, אבל אהוד בנאי מעניק לה מודעות. וכל הניסוי הזה מתהלך בתוך עולם הרוק והתרבות המחולנת. אנו שומעים ברדיו פיוט, עוד לפני בוא תחנות הרדיו הפיראטיות החסידיות והכרה באוצר הנפלא הזה.

ואיך עושים פיוט? איך יוצרים קדושה

ראשית, עורכים את השולחן. סדר שמארגן את המשפחתיות, את הקהילה ואת היושבים/ות מסביבו.  השולחן הוא הצורך בבית ובקבלת המנוחה, אחת מהערכים הבסיסים שהם גם סוציאליזם (לא עובדים) וגם קהילתיים (יושבים יחדיו). שנית, אנו מקבלים על עצמנו את הזמן. הבוקר של השבת. אנו לא ישנים כל היום, אלא מתעוררים וחיים את הזולת. אוכלים עימו. ומתפללים לבריאה על הטובין שהניחה בידינו. על שנתנה בידינו יכולת לחלוק את כל הטוב הזה שנברא סביבנו. אחרי שסידרנו שולחן ואכלנו אנו יכולים להתפנות לשיאי הקדושה, אנו מזמינים. אנו משירים את ליבנו לטהור ודורשים בטובו, מניחים את הספקות בצד, ושרים בתודות אינסופיות. מודים לו על כל נשימה, על כל שאיפה, על החיים, על המוות, על שנתן לנו להכיר את הטובים שבאדם ואישה ושלקח אותם לעולם הבא. אך ההזמנה אינה ערטילאית. אנו מזמינים את העתיק הקדוש. וזו הזמנה כפולה, כיוון שזהו סיפור בתוך סיפור. כל ישיבת השבת הזאת נעשית כבנייה מחדש של שיר רוק, של תרבות, של יהדות אוניברסלית שמתהוות בתוך המזרח התיכון, בידי יהודי ממוצא פרסי. בחוץ אהוד בנאי לא מוצא את מקומו, אך בתוך הפיוט "אסדר לסעודתא" שהולחם לתוך השיר "קרוב" הוא מוצא לא רק מקום, אלא גם מקום עתיק וקדוש שמתכונן לתוך ההווה המתהווה. הפיוט הוא שיא השיר, בשני קולות. הוא שר אותו ומזמין אותנו כנמעני השיר להיכנס לקדושה, לעתיק, לקדוש. הוא מעניק לנו דרך ואופק. הוא מאפשר לנו לטעום מהתשובה.


[1] שבא סלהוב, "אינני/הנני: בעקבות הקבוצה "ערבי – שפם סגול" (2004-05) בתוך: "ערבי – שפם סגול: רפי לביא: ציורים 2005-2003, הוצאת גלריה גבעון לאמנות; גלריה אספרגר, 2005, עמוד 7.

***

ג. עבדים היינו

הזכרון של בגדד מוציא אותנו מעבדות לחירות. אני מכיר את המבטא העירקי הזה מקרוב. כך סבתי ואמי דוברות אתי את שפת אימן. השפה שמגיעה משם, רחוק מעבר לגבולות המדינה. המבטא הזה מקרב אותי אליו. לק' הגרונית הזאת שהיא סוג של יציאת מצרים מתוך עול עולה של העברית של היומיום.

השפה חוזרת ומזכירה לנו שפיוט עירקי הוא רגע של פסק זמן מהשפה הגברית, משפת האב. אנו חוזרים ביחד אל שפת האם. השפה שבה אמי שרה לי שיר ערש כל לילה ובה סבתי השכיבה אותה לישון. החוכמה והידע שלנו הם אלו שמכוננים את ה"אני" והם גם אלו שישכיחו מאיתנו את הדיכוי, את מלחמת המעמדות. הגאולה תימצא באלו שלא ישארו בתוך הגאווה העשויה להתלוות לידע ויצאו לעולם החופשי של הזכירה.

עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיּוֹצִיאֵנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה

וְאִלּוּ לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם

עֲדַיִין אֲנַחְנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם

וַאֲפִילוּ כֻּלָּנוּ חֲכָמִים כֻּלָּנוּ נְבוֹנִים כֻּלָּנוּ יוֹדְעִים אֶת הַתּוֹרָה

מִצְוָה עָלֵינוּ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרָיִם

וְכָל הַמַּרְבֶּה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח

אני מאזין ל"עבדים היינו" מושר מפי ר' יהודה עובדיה-פתיה, כשנגדו עונה לו קבוצת פייטנים עירקיים. כשחיפשתי את הפיוטים המרכזיים המספרים את יציאת מצרים התאהבתי דווקא בו, מבלי שאדע למה. איני זוכר שבבית שרו ספציפית את השיר הזה, אבל אני כן מכיר את המבטא העירקי הזה מקרוב. כך סבתי ואמי דוברות אתי את שפת אימן. השפה שמגיעה משם, רחוק מעבר לגבולות המדינה. המבטא הזה, שהוא המזוודה שבאה אתי לכאן לישראל ולא תעזוב אותי לעולם, גם אם היא נשארת סגורה. המבטא הזה מקרב אותי אליו. לק' הגרונית הזאת שהיא סוג של יציאת מצרים מתוך עול עולה של העברית של היומיום.

הניתוח הצליח ובגדד מתה

העברית שונה מהיהודית-ערבית. הפיוט מעניק ליהודית-הערבית העיראקית את כוחה למרות שהיא כבר לא מדוברת היום כשפת יומיום. למשורר אלי אליהו יש שיר שבו הוא מתאר את הירידה למרחב הזה שבו מותר לשמוע עגה בגדדית מזמרת:

ומה לעשות שאצלי

הניתוח הצליח ובגדאד

מתה. ולא נותרה

אלא המוסיקה שהיה אבי

שומע בתחנות הבושה,

כשהמתין בחניון התת-קרקעי,

לקחת אותי אל צבא העם

בדרכו לעבודה.

ולא אשכח לעולם

את עצב ידו המגששת

אחר העברית, להחליף מהר,

לפני שיוצאים ועולים

מעל פני האדמה.

"מתחת לפני האדמה", מתוך: "אני לא מלאך, הליקון 2008

הפיוט מצליח לייצר אלטרנטיבה. הוא מחלץ בשבילנו אפשרויות חדשות לדיאלקטים בתוך העברית. להגים שנשכחו, הושכחו ונדחו חוזרים לחיים בשירה. בתוך ההקשר של יציאת מצרים, השפה חוזרת ומזכירה לנו שפיוט עירקי הוא רגע של פסק זמן מהשפה הגברית, משפת האב. אנו חוזרים ביחד אל שפת האם. השפה שבה אמי שרה לי שיר ערש כל לילה ובה סבתי השכיבה אותה לישון. סדר חדש מתהווה בשמיעה, בזכירה ובחזרה על המילים המפייטות.

זהות חדשה ושינוי חברתי

בכל פיוט חשוב להבין את ההקשר – 'עבדים היינו' נאמר כדי להזכיר לעם ישראל את הערכים המרכזיים שלו שהוא מכונן שוב ושוב באמצעות קריאה, תפילה ואמונה. המרכז של 'עבדים היינו' הוא יציאת מצרים. ליציאת מצרים יש ערך של גאולה ושינוי חברתי. של עם שקם מתוך מחיקה תרבותית וזהותית ומכונן מחדש את זהותו אל מול המדכא שלו ויוצא למסע ארוך שבתוכו הוא גם מקבל אובייקט דתי חדש – המונותאיזם, וגם מאבד את משה, המנהיג שהוציאו מהדיכוי.

'עבדים היינו' מעמיד פרדוקס מסוים: "וַאֲפִילוּ כֻּלָּנוּ חֲכָמִים כֻּלָּנוּ נְבוֹנִים / כֻּלָּנוּ יוֹדְעִים אֶת הַתּוֹרָה / מִצְוָה עָלֵינוּ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרָיִם". החוכמה והידע שלנו הם אלו שמכוננים את ה"אני" והם גם אלו שישכיחו מאיתנו את הדיכוי, את מלחמת המעמדות. הגאולה תימצא באלו שלא יישארו בתוך הגאווה העשויה להתלוות לידע ויצאו לעולם החופשי של הזכירה. הזיכרון מעמיד לנו גאולה ודרך יציאה משיכחה.

יש בפיוט הזה מעין דיאלוג, קודם עולה מולנו שירתו של הפייטן ואחר כך הקהל מצטרף בשירה ובפזמון. הרובד של ההגייה והשפה שנשכחה, יחד עם הערך המרכזי של שינוי חברתי, מקבל אשרור באמצעות השירה בתוך הקהילה. אני מאזין, שר, חוזר על המילים בהגייה היהודית-עירקית ומאמין ביהדות חברתית, זו המזכירה לנו שעדיין לא השתחררנו לגמרי אם חלקים בחברה שלנו עדיין חלשים או מדוכאים.

**

ד.      באר חשוכה של חוכמה: "שער פתח דודי" בביצוע ליאור אלמליח ומיכה שיטרית

אמונה היא באר מפחידה של חוכמה. אתה יורד בנקיקיה בכדי לשתות מים זכים. אך הדרך אליה קשה ומיוסרת. העולם סביבנו חשכה מתמדת ואור בלהות על פני תהום. המשורר אבן גבירול לא מפחד להביט מטה ודורש "שער פתח דודי כי נבהלה נפשי" הוא נכנס לתוך הבהלה ומבקש את פתיחת שערי הידע. הידע שהוא לא רק השכלה (knowledge) שיקדם את האדם בעולם, אלא גם אהבה (ידיעה) שהיא בסיס האמונה. "לי לעגה שפחת / יען שמוע אל" אבן גבירול מוצא את עצמו בלעג מסוג של "עבוד כי ימלוך". הוא מציב בפנינו שתי אפשרויות של אמונה: אחת שפותחת דלת לבהלה והשניה של לעג מתוך חוסר יראת השם. משם הדרך פרושה למסע אֵימה אדיפלי שבסופו מגלה אבן גבירול על עצמו: "ואני בער". הירידה לתוך באר החוכמה בתקווה לשתות מהמים הזכים, המנחמים והמטהרים מובילה להבנה של אבן גבירול שהוא עצמו בער. אבל זאת הכרה בגבול חדש. הוא אומר לאלו שלעגו לו בתחילת השיר, אני כמוכם נבער. אולי מוסיף בפניהם "מי אני שאבקר אתכם/ן על יראת השם". הוא מוריד את ראשו בהכנעה ומקבל את העולם. זאת הדרגה העליונה. קבלת העולם על פגמיו. ביטול האני המוחלט בפני האל הכל יכול. איזה פיוט מרתק ומותח.

את הפיוט "שער פתח דודי" קיבלתי במתנה מחברה טובה ויוצרת מוכשרת בשם מורן איפרגן שהשמיעה לי אותו. הדרך בה הפיוט הדהד בליבה, היה הדרך בה הוא גם ניגן בקונכיות אוזניי – באמצעות השיתוף בקול של מיכה שיטרית ושל ליאור אלמליח. מיכה שיטרית מביא את אותה חשיכה ישראלית בבאר. הוא זה שירים רבים ביניהם כל שירי האלבום של "רדיו בלה בלה" – שהוא אלבום ייחודי בחשיפה שלו את יסודות האלימות ורקב של החברה בישראל. שיטרית אחראי לכתיבת שירים קורעי לב ודורשי צדק. קול הבאס שלו שמסמל את האייטיז מתחבר כאח גדול שלי לקול של אלמליח שמביא עימו את הפיוט המסורתי. אלמליח מתפייט ושיטרית כמו ליאונרד כהן משלים בבאס את הסלסול. אין תענוג גדול יותר מהאזנה לחיבור בין-דורי שהוא מוצלח, משמר בתוכו מסורת עתיקה, אך גם מחדש ברוקנר'ול. מטעין אותנו במבט לעבר רב שכבות בטקסט אֵימתי אך גם טועם מטעם התקופה בחיבור לאוזן לצלילים העכשוויים.

ה.         דרך הנבואה הבגדדית

אל אליהו   ר' אברהם אבן עזרא, לחן: בבל (עירק)  מקאם חוסיני, בביצוע: חגולי שומל דרזי

הפיוט העיראקי הידוע פותח בזוג מילים "אל אליהו" שמצפינות בתוכן את ציר המבט אל הנביא שעלה שמיימה. אותו נביא זועם שעלה אל תוך השמים ולא מת כבן אנוש. אנו נביט אל הנביא. אל אותו אדם מסור שמסור לתיקון חברתי ולהבאת צדק לעולם. אנו מצווים בידי ר' אברהם אבן עזרא להביט אל הנביא. לשמוע את דבריו. להתחקות אחר מסעותיו. אנו מצווים לחשוב בצורה ביקורתית ביחד הנביא. השורה הזאת "אל אליהו" מכילה מספר שכבות של פרשנות: א. דורשת מאיתנו להביט אל מעבר לחיים הרגילים – אל חיי הנביא פילאי דורש האמת והחסד; ב. מכוונת אותנו במבט אל הנביא, אל אותו זעם לתיקון, היטהרות והכללה של כל האוכלוסיות המוחלשות; ג. קוראת תפילה "אל אליהו" – ובדרך זאת מסדרת את היחסים הזולתיים בין אליהו ובין הבריאה.

הפיוט ממשיך: "בזכות אליהו חי אלי" הזכות של אליהו מגינה עלינו אצל האל. הנביא אשר תפקידו היא לבקר את המערכת החברתית הוא זה שיציל אותנו בחסדו מהאל המעניש על החטאים.

אני לא זוכר מהילדות הרבה פיוטים. יכול להיות שהיו שם ויכול להיות שלא היו. אני זוכר שירים מבתי הכנסת שהיינו בהם. אבל הזיכרון לא חשוב. בדיוק כמו אותו רגע שאתה מחפש ספר בספריה שלך ולא מוצא אותו. חשובה קודם כל ההזדקקות לספר. וכשאני שומע את "אל אליהו" בביצוע הזה של חגולי שומל דרזי, או בביצוע יפה נוסף של להקת "צלילי בבל", וכשהמבטא העיראקי הגרוני הזה מתגלגל בתוך אוזניי אני חש מוגן בביתי לצד משפחת אימי הבגדדית. המוזיקה הזאת היא ערש התרבות המזרח התיכונית שהיגרה לפלסטינא. ולרגע היה נדמה כאילו נכחדה תחת הניכור לתרבות היהודית-ערבית של היהודים-הערבים שהיגרו ממדינות האסלאם  אך תחיית תרבות הפיוט החזירה לאוזניים נגינות של אלפי שנים שנשלחו כתפילות לאלוהים והיו חלק בלתי נפרד מהחיים בין אשכנז למזרח. כשהשמעתי לסבתי את הניגונים היא שרה ביחד עם ה-MP3. סבתי לא יודעת לכתוב ולקרוא בעברית. אך המוזיקה העירה בה את הניגון הנסתר ולא נזקקנו למערכת החינוך בכדי להתחבר ביחד בזמרה שקטה. השמיעה המשותפת שלנו הבהירה לי שבפיוט יש בית, היסטוריה, לב, טעם וריח. מרגליות התפילות הללו מעניקות לך כרטיס כניסה ללב, כאותן שורות אלמותיות של המשורר ארז ביטון : "מִי שֶׁלֹּא הָיָה בַּחֲתֻנָּה מָרוֹקָאִית, / הִנֵּה לְךָ כַּרְטִיס / בּוֹא כַּנֵס / אֶל מְהוּמוֹת הֶחָזֶה / שֶׁלֹּא הָמִיתָ אַף פַּעַם." (ארז ביטון, "חתונה מרוקאית", בספר "מנחה מרוקאית", הוצאת עקד, 1976).

נקודה נוספת היא האופי של התיקון הטמון בשיר של אליהו. סבי היה קומוניסט שהגיע מעיראק. הוא הביא איתו את הבשורה המודרנית ורצון לתיקון מעמדי וחברתי. ואני חושב שירשתי ממנו את הדברים האלו, באופן שבו אני מוצא את עצמי מעורב במאבקים חברתיים. דווקא בשיר שהוא תפילה לנביא אליהו אני מוצא נחמה כשהוא מכוון אותי שזוהי הדרך שיש בה חשיפת פנים אל מול תיקון חברתי – הצדק עומד בין האל לבין אליהו כאותן שורות של הפילוסוף עימנואל לוינס המתארות את החשיבות בקבלת המבט מן האחר, וביצירת רשת חברתית בינך לבין הזולת:  "לא להיות בעל בית, להיות ללא מרחב פנימי, פירושו לא להיות מסוגל לקיים קשר אמיתי עם הזולת, להיות זר לעצמך ולזולת." (עמנואל לֶווינַס, "יהדות ומהפכה" בתוך: תשע קריאות תלמודיות, תרגם: דניאל אפשטיין, הוצאת שוקן, 2001, עמ' 131).

המבוקש מס 2 הוא בלוג המבוסס על תשלומים מבחירה של קוראיו. בפוסט שקראתם השקעתי זמן רב. אם מצאתם את התוכן ראוי, אתם מוזמנים לשלם לפי ראות עיניכם.

איך אפשר לקרוא את זה: מקבץ ביקורות על הספרים של אלי אליהו, ססר פרננדס גרסיה, הגר ינאי, תומר גרדי, יצהר ורדי ודורי מנור

cc; clip art | Drawn by:Michał Rzeszutek / bocian
cc; clip art | Drawn by:Michał Rzeszutek / bocian

ביקורת על שישה ספרים: אלי אליהו, ססר פרננדס גרסיה, הגר ינאי, תומר גרדי, יצהר ורדי ודורי מנור שפורסמו לראשונה בבלוג של הסופר והעורך רן יגיל ב-NRG

שירה 1

עיר ובהלות, אלי אליהו, עם עובד, 85 עמוד

"עיר ובהלות" ספרו השני של אלי אליהו מנסה ליצור בשפה שירית את האוניברסאלי והכללי באדם. ראשית אליהו מדמה את עצמו ליונה הנביא (למשל בשיר "הסערה" עמוד 10). אך כמשורר־נביא הוא לא מצליח לברוח מהפער שנפער שבין סיפור חייו הספציפי לבין סיפורו של כל אדם בכל זמן שהוא. אליהו פוגש בכל המאפיינים הייחודים של חייו ואלו לא נותנים לו מנוח. בין המאפיינים אלו ניתן למצוא את בת קולה של בתו הקטנה, סימני המאבק הכלכלי שלו כמשורר, זיכרונותיו מהעיראקיות של הוריו וגעגועיו לאביו המת.

"עיר ובהלות" כותרת הספר נלקחה מתוך ירמיהו פרק טו, פסוק ח: "הפלתי עליה פתאום, עיר ובהלות". בשיר הראשון של הספר (בית אחרון) אליהו מוצא את עצמו נס מהשליחות: "עכשיו על כביש נמתח לאור הלבנה אני / נמלט מהשליחות, מונע בדלק האשמה / של הילדות, חס על החולף, על הנמוג, / על הנדרס באלומת פנס, נס מהעתיד לבוא" (השיר "הבריחה", עמוד 7). הוא מפחד לחזור על טעויות שחווה בילדותו.

השירים מנסים ליצור שפה אוניברסאלית, ולכן כמעט אינם אומרים מקומות ספציפיים. הם מדברים בשפת כל אדם. אך המרכיב הביוגראפי, שאינו שייך לכל הקבוצות באוכלוסייה חודר, חוזר ומשמיע את דברו. בשיר "היסטוריה": "בעבור הבית הזה, / כפרים התרוקנו מיושביהם, / בארות נסתתמו, כבשים / התפזרו לכל עבר // בעבור הבית הזה / אנשים שכחו / שפת אמם" (עמוד 64). אפשר לקרוא את השיר כשמספר את סיפורם של האזרחים הערבים בישראל. אך כשנביט במעבר שלו מהבית השני לבית שלישי, נגלה שהוא בעצם מדבר על הזיכרון של  משפחתו וקבוצת הייחוס שלו – כאותה הכרה עצובה במחיקת השפה העיראקית.

המנוסה של אליהו מתבטאת לאורך כל הספר, כאותו נבואה שמשמיע ירמיהו, על העתיד לבוא. אך דווקא כשהוא בבריחה אינסופית מהעתיד לבוא, שירי אליהו מחברים אותנו ומושכים חוט בין האוניברסאלי לבין הייחודי.

 

פרוזה תרגום (לבני הנעורים)

ההם, ססר פרננדס גרסיה, ספרית פועלים/הוצאת הקיבוץ המאוחד, מספרדית: גליה הירש, 152 עמוד

טוב לראות ספר חדש שיוצא בסדרה מיוחדת לנוער (מפרש: סדרה לבני 16־18). אך מה עושה ספר נוער לכזה? איך פונים לקהל של בני הנוער בנפרד מקהלים צעירים או מבוגרים יותר. אחת מהתשובות לכך תהיה הנושא שבו עוסק הספר, שיהדהד לבעיות המעסיקות את בני הנוער. אם כך, לא במקרה אחת מהשאלות המרכזיות העולות בספר "ההם" היא שאלת הווירטואליות. במילים אחרות: האם בעידן שבו כל חיינו נמצאים בתוך שרתים של מחשבים, יש לאנושיות שלנו עדיין משמעות.

הסופר הספרדי הצעיר ססר פרננדס גרסיה שנולד במדריד ב־1967 זכה בספרו "ההם" בפרס חאן לספרות לשנת 2009. הספר מעמיד במרכז את הנערה פלומה המגיעה לאי פומנטרה ופוגשת בשחקן טניס צעיר ומבטיח בשם תומאס. החופשה הופכת לתעלומה בלשית. פלומה, חושדת בעולם סביבה, ואינה מקבלת כמובן מאליו את יחסי התקשורת עם כל הסובבים אותה. זהו אחד המאפיינים של אותו גיל שבו התקשורת עם העולם מקבלת מרכזיות. כל הורה מכיר את השיחות עם המתבגרים הצעירים המורדים.

גרסיה רקח את הז'אנר הבלשי ביחד עם ז'אנר של האֵימה ומד"ב. אך מתחת לכול מסתתרת השאלה העמוקה המעסיקה את כולנו והפכה להיות גם שאלה ספרותית: מה מפריד בין הרובוט (אנדרואיד) לבין בני האדם. אנו זוכרים את השאלות הללו כשהן קיבלו ביטוי בספרי המד"ב הטובים ביותר. אך דווקא בהלחמה השעטנזית של הז'אנר הזה לתוך האֵימה אנו מקבלים משמעות נוספת לחוויות העכשוויות.

התרגום היה שוטף והעביר את רוח הספר. אהבתי את השימוש החופשי בלשון עכשווית כמו "אני שוב מטרחן, אני לא יכול לשלוט בזה" (עמוד 24). דווקא הרגעים הכי טובים בספר (מבלי לייצר ספוילרים) קרו מחוץ לספר. ודווקא רגעים של אילמות אלו מצביעים על חוסר היכולת של דור צעיר לדבר על כאביו.

פרוזה מקור 1

מקום בטוח ללב, הגר ינאי, זמורה־ביתן, 302 עמוד

הגר ינאי כתבה וריאציה על רומן רומנטי המתרחש בגרמניה בזמן עליית המשטר של היטלר. הרומן מתחקה אחר הקורות של לני מורנאו, שאינה ממוצא יהודי, העובדת כחשפנית מבוגרת הזוכה לשם "הברבור השחור של ברלין". הספר בנוי בשני צירים: בציר הראשון אנו מתקדמים לקראת מלחמת העולם השנייה, כשלני (מגדלן, כקיצור למגדלנה, שתמכה בישו) מורנאו נקרעת בין אהבתה לשני גברים, האחד תעשיין וסופר גרמני־יהודי בשם אלפרד קליינברג, והשני הרמן מקפארלי, סופר אמריקני שמזדמן למקום.

אלפרד מנצח במלחמה על ליבה של לני והיא עוברת לגור איתו, עד שחייהם יחדיו מתמוטטים, כשאלפרד מתעלם מהבקשות שלה להביא ילדים לעולם. היא הופכת חסרת הגנה בעולם גברי. בחלק השני של הספר עוזבת לני את אלפרד ומתגוררת עם בובי, שגם היא עבדה כחשפנית. לני מגלה שאלפרד ברח לאמריקה וחוזרת לעבוד כחשפנית, בכדי להתקיים כלכלית. זאת אחרי שנים שבה אלפרד מימן אותה ולכן הייתה רחוקה מעולם החשפנות.

בציר השני אנו שומעים את התאווה, התשוקה והגעגוע העמוק של לני לנתן, אותו בחור יהודי שהכירה במועדון החשפנות. הפרקים הללו כתובים בצורה פואטית, וחוזרים על עצמם, ומתישים את הקורא. פעם אחר פעם אנו שומעים על הגילויים המיניים החדשים והמעייפים של האהבה הטוטאלית אשר חוותה לני עם נתן. אפשר היה להפוך בקלות את הציר השני למעין סיפור מסגרת ובכך להדק את הספר.

הספר של הגר ינאי יכול להתקבל כחלק מדיון שלה באתניות האשכנזית שלה. יהיו שיטענו שהספר מכונן מחדש את גרמניה בכדי לבדוק את גבולות הטראומה היהודית, אבל לא פעם עלתה בי ההרגשה כי הספר לא מדבר את שפת העבר. כך למשל ראו את הפסקה בה לני מתארת את עתידה: "העתיד הצטייר לי כתמונה עזת צבעים: אלפרד קליינברג, אינטלקטואל ברלינאי וסופר מצליח, נושא לאישה את מגדלן מורנאו, גויה – כפי שהיהודים קוראים לזה – ויפהפייה ידועה לשמצה. לגברת מורנאו עבר מפוקפק, ומזה שנים שכבר אי אפשר לכנות אותה בשם עלמה צעירה ורעננה, אבל לאלפרד קליינברג לא אכפת. יש לו תשוקה עזה לגופה, לרגליה הארוכות, לניחוח האפל והמתוק של צווארה." (עמוד 56) – הדרך בה חשפניות יתארו את עצמן, במונולוג פנימי, תהיה אחרת. התיאור הנ"ל נשמע חיצוני למצב הקשה הזה של חשפנות וכולל בתוכו מבט גברי שמצמצם את האישה לתוך סקסיזם.

בהקשר הזה גם "אלנבי" של גדי טאוב נכשל לחדור לעולם הביבים ולהעמיק בדמויות, אף כי הוא כתוב על עולם החשפניות של ימינו.

דוגמה נוספת מצויה בדיאלוג בין אלפרד לבין לני כשהיא מבקשת ממנו להביא ילד: "לני, את לא מבינה? התאהבתי באישה חופשייה ומסעירה שלא מתחשבת במה שאומרים עליה. למה את מתעקשת להרוס את האישה הזו ולהפוך אותה לעקרת בית קטנה ומשעממת?" (עמוד 74). גם כאן נדמה שהתיאור החיצוני של הדמויות עולה על פני השטח במקום להישאר בסבטקסט. במקום שהדיאלוג ירמוז, יצביע ויסמן הוא ממש מאכיל אותנו בכפית לגבי המניעים של אלפרד.

אם העבר לא מתרקם להבניה אורגנית, הרי שגם הווה נשאר פרום. ולכן הרומן העלילתי של הגר ינאי לא מצליח לצלוח את אותו הישג ספרותי שקראנו ב"נוטות החסד" של ג'ונתן ליטל, או ב"אנשים טובים" של ניר ברעם. זאת משום שהיא אינה מצליחה להעמיד את הספר בתוך תשובה ראויה לדילמות שאנו חווים בימינו. ולכן נאמר, שאי אפשר להגיע לגרמניה של 1938, מבלי להגיע לגלגולו של הפאשיזם כאן בתוך חיינו בישראל. אפשר לייצר עולם של עבר, אך צריך שיהיה לו בסיס של הווה.

הגר ינאי מצטרפת לזרם של תרבות ישראלית שמממשת את התשוקה של הבורגנות הישראלית להיפטר מהעול הפוליטי המונח על כתפיה, בכדי להתקבל בגרמניה. אך כדי להגיע לגרמניה ולהישאר בתרבות הישראלית, צריך לחשוב על הפער בין העבר להווה. צריך לכתוב את העבר, כשאנו מבינים את ההקשר שבתוכו אנו מתקיימים, נושמים וכותבים.

פרוזה מקור 2

אבן, נייר, תומר גרדי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2012, 192 עמוד

על פניו ספרו של תומר גרדי מדבר על הקרוב ביותר לתומר. הקיבוץ שנבנה מתוך האסון הפלסטיני. הספר של תומר גרדי אכן מדבר על הנכּבה וחושף את כל המבנה שלה בתוך סיפור החניכה התרבותי שלו בישראל. אך הספר של תומר גרדי קודם כול מנסה להגיע מטה עמוק יותר לתוך המבנה של טראומה אחת.

האטימולוגיה של המילה טראומה מגיעה מתוך השפה היוונית 'τρᾶυμα' ופירושה פצע (ברפואה השימוש במחלקת טראומה מגולם במיידיות הטיפול הנדרשת לחולים). אחד מהמאפיינים המרכזיים של הטראומה הוא החביון (latency) או ההשתהות (belatedness) שלה – אי היכולת של קורבן הטראומה לתפוס ולהטמיע את החוויה הטראומתית בזמן התרחשותה. ולכן האירוע הטראומתי ממשיך לרדוף את הקורבן ולחזור שוב בחלומותיו, או בחייו היומיומיים. פרויד עושה שימוש ב'החוויה הטראומתית' בראשית הניסוח שלו את יסודות הפסיכואנליזה: "תפקידו של המטפל אזי הוא לעזור לחולה לשקם בזיכרונו את החוויה המקורית ('החוויה הטראומתית'), ואז צפוי הסימפטום, המשמש כתחליף, להיעלם. אלא שתהליך שיקום זה אינו פשוט כלל, מאחר שאותם הכוחות שפעלו להשכיח את החוויה או את הזיכרון המכאיב מלכתחילה, ממשיכים לעמוד על המשמר ולסכל כל ניסיון להעלות בחזרה למודע את התוכן הדחוי. לכן בגלל פעילותם של 'מנגנוני ההתנגדות' (resistance) אלה, אין המטפל יכול לבקש בפשטות מהחולה: 'נא ספר לי בדיוק מה ואיך זה קרה', אלא, כמו בלש מומחה, חייב הוא להפעיל שיטות עקיפות שונות, כדי לשקם את חלקי אינפורמציה שנעלמו מזיכרונו."

זאת הסיבה שתומר גרדי מנסה בכל הז'אנרים היצירתיים במבנה דמוי אדריכלי מהונדס דמוי הקונכייה הפרוזאית של זבאלד. יש בספר סיפורי אגדות בנוסח האחים גרים, יש פרוזה בורוזית ביטניקית, יש דרמה כאותו מחזה טרגי־קומי (בסיומו של הסיפור) החוזה את ההתקבלות של הספר, יש דיון בשפה אקדמית ועוד צורות שונות של דוּברות. אך למרות האקדח המעשן שמביא לנו תומר גרדי בדמות העדויות עצמן לפני ואחרי המחיקה – הוא אינו מצליח באמת לפענח את הבלתי מפוענח – את הטראומתי – את הבלתי ניתן לדברור, לתשאול או לאמירה. מי הם הכוחות שפועלים לסכל כל ניסיון להעלות בחזרה למודע את התוכן הדחוי? מדוע התוכן טראומתי? מהם הנוזלים המצטברים מעבר למסגרת התמונה?

ובכל זאת מה קורה כאן?

אי אפשר להפריד את הפורמליזם מהאמנות – מבנה עלילת בילוש ופתירת פרשת האונס של הנשים הערביות – מהמשמעות החברתית, לאומית שלו. אני חושב שדווקא האמנות משמשת לנו אולי כלי ראשוני להבין מה קורה כאן בספר הזה. מדוע תומר מביא דווקא את העדויות עצמן שסביר להניח יעוררו את העולם החוץ אמנותי שיהפוך את הדיון על הספר לאותו דיון אומלל על אמת ובדיון בסרט "ג'נין ג'נין". ובכן הספר עושה שימוש רדיקלי בכל החומרים הנמצאים בתוכו, אך כאמנות זהו עדיין ספר פרוזה ששובר את גבולותיו לתוך ספר עיון, ולמרות שהוא חייב לתת קרדיטים, הוא גם לועג לקרדיטים הללו.

לפרויקט הפסיכואנליזה יש אם כך משמעות תיאולוגית של וידוי וגם משמעות פרשנית של תפירה והבניה מחדש של הטקסט תוך כדי פרימתו. המעבר החד מהתפיסה המודרניסטית של הקדמה (progressive era) אל התפיסה הפוסטמודרניסטית המבקרת את הנרטיב ואת האפשרות לגאולה מצויה דווקא בתשובה של הפילוסוף הסלובני ז'יז'ק לפרויד. ז'יז'ק הופך את התכלית של הפסיכואנליזה, רק בכדי להחליף את וידוי הטקסט בהבניה מחדש את הקשרו: "המטרה האולטימטיבית של הפסיכואנליזה אינה עשיית שלום דרך וידוי של הטראומה, אלא קבלת העובדה שחיינו כוללים גרעין טראומתי ללא יכולת תיקון. יש בנו משהו שאינו יכול להשתחרר לעולם."

ככזה אני חושב שהספר אם נפשיט ממנו את הנרטיב הפלסטיני החשוב להשמעה ולדברוּר כחלק משיח של הכרה, ודה־קולוניזציה נוכל לשמוע דווקא את השיח המורכב של הדור השלישי שנולד בישראל בשנות השבעים והשמונים, זה שמנסה להבין מה קרה באירופה. זאת הסיבה להליכה המוקפדת דווקא בתוך הספרות האירופית בניסיון להבין את שורשי המחשבה הציונית. אין כאן עשיית שלום עם אירופה דרך הווידוי של הטראומה, אלא השלמה איתה. בשביל זה קיים המבנה המסתלסל ההולך בדרכים מגוונות ושונות קדימה ואחורה אל תוך אירופה מתוך הציונות דרך שימוש באותו אסון המתחיל בקיבוץ. אך בוא לא נשכח שהקיבוץ כניסוי סימבולי גם הוא המשך של התגלגלות הרעיונות האינטלקטואליים שהגיעו מתוך אותו דימוי אירופי של עתיד אוטופי ומתוכו נגזר ההווה. זהו שימוש באסון הפלסטיני, כדי לחזור לאסון האירופי, מתוך ויתור על אפשרות פענוח והליכה על שולי האסון. אפשר לומר אם כך שהסיפור על האסון והפשעים שנעשו לפלסטינים אינם אלא דיון מורכב יותר בטראומה של גירוש יהודי אירופה, אותה טריטוריה שאי אפשר לפתור, לא בפתרון הסוציאליסטי של הקיבוץ, וגם לא בפתרון הלאומי, ואין דרך לפתור את החידה, חוץ מלהישאר בתוך עולמה ולחדור אל שעריה ולהשלים עם קיומה המסיבי במרכז החדר.

דברים שנעמדו בהשקה של הספר "אבן, נייר" בתיאטרון היהודי־ערבי ביפו, 19.1.2012

 

פרוזה מקור 3

"את כל הדברים", יצהר ורדי, זמורה־ביתן, 2011, 207 עמ'

קיבוץ קדים בדרום. המשפחה הגרעינית מתפרקת. פיצקי נאחז באחותו לילה, כשאמם מתפוררת מול עיניהם הכלות. פיצקי מחליט לכתוב את הרומן שיטפל בזיכרון ויחבר אותו מחדש.

"את כל הדברים" הוא רומאן הדחוס בספר קטן כמעט כמו ספר כיס. מבנה העלילה שלו חוזר בערגה לקיבוץ כדי לפרק ולבנות מחדש את כוחותיו המיתיים. המודל הזה כבר מוכר לנו מיצירות רבות בתרבות הפופולארית בישראל. אף שהספר אינו פונה לבני נוער, מדובר בספר נוער קלאסי. אך גם אם הקהל המבוגר יקרא את הסיפור הוא יגלה את סודות החניכה הגברית.

לרגעים הספר הוא בוסרי. המחבר יצהר ורדי נוגע כאן באהבה אסורה ונזהר מאוד שלא לקפוץ עמוק מדי לתוך גבולות התשוקה שהוא חצה. השפה פואטית מאוד. הספר מלא ציטוטים ואלוזיות לספרים אחרים (תרצה אתר, לאה גולדברג, ג'רום ק' גרום, יונה וולך, אברהם חלפי, ועוד) – שלא משרתות לדעתי את העלילה. אם הספר היה יצירה שמתכתבת באופן קוהרנטי עם יצירה אז אולי שווה לתת את כל הציטוטים, אבל הספר לא צריך להיות "תרבותי" ולהתקבל על ידי קהל מבלי לשרת את העלילה. לעיתים הוא מודע מאוד להתקבלות של הכתיבה שלו, אך אין הוא חורג מגבולות המוכר. הוא אינו לש בחומרים הידועים בכדי לחשוף בפנינו דבר מה חדש, וחבל שנושא זה לא עבר פיתוח עשיר יותר.

הכוח של ורדי טמון בלשונו, בחיבור בין גבוה ונמוך, בין שפת דיבור לשפת כתיבה. אך המציאות הממשית אינה יכולה לזאת הסמלית. הנחת דבר הרומא בנקודת התצפית של פיצקי מכפיפה את שאר הדמויות לצרכיו. למרות שלילה, אחותו, משמשת כאנטגוניסטית, היא אינה מתמודדת די ומעירה אותו מתשוקותיו אסורות. בדרך כלל הזוגות מתגברים על איסורי החברה ומשלמים על כך מחיר  (למשל במקרה של רומיאו ויוליה שהתגברו על שנאת משפחותיהם ושילמו מחיר על כך). אחותו שהיא דמות המושא שמולה פיצקי מתכונן בסיפור החניכה, לא מקבלת משקל מולו. בעיקר כי אין כאן שתי דמויות, אלא יש הזיכרון של פיצקי היוצר מולו את דמות אחותו, אך ההבדל לא נוצר בצורה בהירה.

המבנה של התפרקות המשפחה בקיבוץ הזכיר לי מאוד את הסרט "אדמה משוגעת", שגם הוא עסק באֵם שמאבדת את כוחה המטריארכאלי בעולם ללא אב. אך יצהר ורדי בניגוד לדרור שאול, נזהר שלא לייצר מבנה סגור וקלאוסטרופובי, ואין לו מערכת סדורה של האשמה נגד המבנה החברתי. הוא מביט בחמלה בקיבוץ. אנו פוגשים בתהליכים החברתיים, והם לא אלו שממסגרים וממשיגים את העלילה.

היעדרו של האב מוסבר היטב בעלילה. היעלמות חוק האב הולכת ביחד עם הידרדרות המבנה החלוצי של הקיבוץ ומיקומו בישראליות. ברגע שהאב עוזב, האם אמורה לתפקד במקומו ולספק את דמות המופת, אך האם לא מצליחה להחליפו בגלל בעיה רפואית. בהיעדר מבנה משפחתי יציב, נשברים גבולות הטאבו בתשוקות הילדים. הם מוצאים את עצמם משחקים בגן משחקים אסור לנגיעה.

ורדי אינו מספק לקורא את הזעם ששבירת הטאבו מעלה, הוא מקבל את הגבולות שניתנים לו בידי דמויות משמעותיות סביבו. אסנת, חברתו הראשונה של פיצקי היא זאת שעוצרת אותו בפני מעשים אסורים. תחושת הסירוס הולכת לאורך כל הסרט הספר, ולכן שמו של הגיבור פיצקי נשמע כסימון כמעט מודע לחוסר היכולת להעמיד תגובה תוקפנית להיעלמות האב. לילה, אחות של פיצקי, היא זאת שמתנכרת לאב ועוצרת את התקרבותו למשפחה, בעקבות מות האם.

כאמור, כוחו של ורדי בשפה והוא עושה שימוש רב בקירוב הפרוזה שלו לגבולות השירה "ילדות זה קדים: דרומה מהשפלה לנגב, חלוף על פניי קריית גת, ימינה בצומת קדים ושם, אחרי תחנת הדלק, קיבוץ. ונופיו שדות ומטעים ופרדסים וסוגת, אימפריית הסוכר, וחממות וכביש ראשי ואשל בודד ומתחם המועצה האזורית ובית קברות" (עמוד 17).

הוא כותב שירים, הוא מצטט שירה של אחרים, ממציא מילים. ורדי אינו נשאר בגבולות המטפוריים לזמן רב. הוא נכנס ויוצא בכתיבה השירית. הייתה לי הרגשה שהוא יכול היה לפתח את המטפוריקה שלו לאורך עמודים.

דווקא היום חלק מהערכים הסוציאליסטיים של הקיבוץ דרושים למחשבה הישראלית ונשמעו בגרסאות אחרות במחאת רוטשילד. מחד הספר, כקול מפי הדור שנולד בשנות השבעים, לא מצליח להשתחרר בביקורת שלו על המבנה הקיבוצי ואינו מותח ביקורת מספיק מדויקת וחריפה, מכוונת וברורה. ומאידך, הוא אינו מתיר להתיר כל רסן בתשוקות שלו. אנו נותרים בתוך גרסה מאוד צבעונית, חמודה וכיפית של קריאה בהווה של פיצקי, כאלטר אגו של המחבר, מאשר בעבר. מכונת הזמן שהפרוזה מאפשרת מחייבת הבנת גבולות ההווה. בהיעדר הבנה שכזאת, אנו לא זזים בזיכרון לשומקום.

שירה 2

דורי מנור, אמצע הבשר, שירים 2011-1991 (הספר כולל מאמר רחב יריעה של דן מירון "הפרח הנעדר מן הזֵרים"), מוסד ביאליק והוצאת הקיבוץ המאוחד. 341 עמוד

נדיר שמשורר כה צעיר מקבל את אחד היהלומים שבכתר השירה: אסופת כל ספריו למהדורת "כל כתבי" שכוללת גם מאמר של חוקר בכיר כדן מירון. כיצד ניתן להסביר שגדולים כמו רוני סומק עדיין לא הוציאו ספר של "כל כתבי" ואילו משורר צעיר מובא קדימה לתוך מרכז המפה הפואטית בשירה העברית. לא תמיד הדבר מצליח לדן מירון שהכתיר מלכים רבים ששמם נשכח (כתב על אבנר טריינין שהוא גדול מדוד אבידן).

בשיר הפותח את הספר " Fin de siècle" (מצרפתית: "סוף המאה" או "קץ המאה", מונח המציין, בקירוב, את התקופה שבין 1890 ל־1914, עת פרצה מלחמת העולם הראשונה) מכריז מנור: "באה עת שירת גדולה, שירת ה-HIV / כי סעד הזמנים הוא שיר. הזמן זקוק לסעד. / נשא אחר נשא נצעד, וכל נשא – נביא, / באין לנו אלוה, נאליה את הצעד. //" (עמ' 9). מנור בהחלט הבין שהתרבות בישראל נמצאת על סף בלימה, אל מול ובתוך מחלה. אך הוא ראה את אותה מגפה, לא כאובדן, אלא כהרס, שמתוכו נוכל לחזור לנורמאליות, לרגע שלפני המלחמה.

דורי מנור מוביל קו קוסמופוליטי וקווירי בכתיבתו, אך התרגומים שלו בניגוד לשירה מתנתקים מהכוחות הדיבוריים יותר. דווקא בשיריו פחות נוכחת המגמה הצורנית והתוכנית של כתיבת ארכאית. למנור יש הישגים לא מעטים בפריצת גבולות כחלק מיוצרי הדור השלישי הישראלי. הוא גם שילב שפת יומיום עם שפה ארכאית, גם טיפל בתכנים הומו־אירוטיים בצורה חדשה. מנור עזב את הזמן הלאומי, לטובת נקודות אחרות בתרבות האירופית, כחלק משהייתו הממושכת בפריז. היהדות ההיסטורית שתמיד הוצגה כחלק מההומו־אירוטיות הפכה בידי מנור לכוח. וכך הוא יצא נגד שלילת הגולה הציונית.

*

לרגל יום השנה למותו של חזי לסקלי כתבו 20 משוררים שורה מתוך שיר ברוח שירו "שירה" של לסקלי. פרויקט המחווה מתארח במדור השירה באסטה

*

ניצחון ענק למאבק המשוררים והמשוררות – פרס ספיר לשירה – קונספט שלי שהתגשם למעשה (המאמר המקורי שפירסמתי בטיימאאוט ובהעוקץ לפני יותר משנה) – כשמפעל הפיס לא תמכו בשירה בכלל !

*

מופיע בפסטיבל מטר על מטר. הירשמו

*

אתארח הערב בתוכנית "חיים של אחרים" עם ערן סבאג בעשר בערב ונדבר על הגדול מכולם מרקוס גארבי: "לא ייאמן איך חולפים הימים ושוב אנו מוצאים עצמנו ביום לכתו מן העולם של האח, הראסטה, מרקוס גארבי. מי שהיה ללוחם השחור הגדול ביותר בתקופתו. קיבל מעמד של נביא וקדוש בתנועת הראסטפראיי, השפיע בתפיסתו רבות על התנועות השחורות בשנות השישים בעולם ועד היום. בעיקר קרא לניתוק קשר השיעבוד ההיסטורי בין האדונים הלבנים לעבדיהם השחורים. לא על ידי מלחמה על שוויון זכויות אלא ע"י חזרה לאפריקה. היום ב1940 הלך לעולמו מבלי שהספיק לראות בעמל כפיו קורם עור וגידים. כמה ימים לפני שנפרד מן העולם עוד הספיק לקרוא בעיתון ה"שיקאגו דיפנדר" כי למעשה כבר הלך מן העולם. הערב ב22:00 סיפורו הלא ייאמן של מרקוס גארבי (עם גילויים חדשים). גלי צה"ל. התפקדו אחיות ואחים, התפקדו" (ערן סבאג)

מדוע מעמד הפועלים מצביע לימין

מדוע מעמד הפועלים דוחה את שק הערכים שמציע לו השמאל לעומת ערכי הימין המגולם בתמונת ביבי | גרפיקה: קווירפש
מדוע מעמד הפועלים דוחה את שק הערכים שמציע לו השמאל לעומת ערכי הימין המגולם בתמונת ביבי | גרפיקה: קווירפש

בימים שבהם השמאל הישראלי מגלה את גבולותיו ביחס לשאלות של זהות ולא מצליח לצמוח ולהוות אלטרנטיבה חזקה להפלת משטר נהנתניהו. אייל קליין המליץ בעבורי לקרוא כתבה יפה שעוסקת מדוע אמריקאים ממעמד נמוך מצביעים לימין הרפובליקני. החלטתי לתרגם חלק מהמסקנות שלה (בתרגום חופשי, אשמח להערות) בכדי לעורר אותנו לחשוב מחדש ואולי להתכונן ולהכין את דמותו של השמאל לקראת אתגרי המאה עשרים ואחת.

1. הימנים לא רוצים את מדינת הרווחה שתדאג להם כמו שמבטיחים להם בשמאל, בשביל זה יש להם את המשפחה הגרעינית (המשפחה היא היישות הדואגת ולממשל יש תפקיד אחר. הממשל מחבר ויוצר סדר חברתי שמגן ומעניק שייכות, הזדהות וכוח).

2. נאמנות, כבוד וסמכות עם מידה נכונה של הענשה חשובה יותר למעמד פועלים (כסוג קשר חברתי מאחד) מאשר מקום (שמאלי) שמעמיד גבולות לאגואיזם ואינדיוידואליזם.

3. בזמן שמספר הזוגות שמתחתנים יורד, ותהליכי גלובזליציה ושונות מתחזקים, מסורת משותפת מתערערת, אזי יש לנו צורך בכוח המחבר המוסרי של הימין.

4. בזמנים של משבר כאשר יש חשש לסדר החברתי, אנשים פונים לימין בכדי למצוא סדר ולאומיות ואומה גדולה. הם דוחים את אותה אומה (שמאלית) שמטפחת ומפרה אותם.

5. השמאל שם את יהבו על השיוויון ואי שוויון, אך הימין מחפש את האינטרס מי עומד מאחורי מי ואיפה הרמייה.

6. לשמאל יש נטייה למצוא מקום ולדאוג לחלש, החולה והרגיש מעל לכל הצורך המוסרי שלהם. למפלגות מסוימות יש צורך לעזור לאלו שנפגעו מגזענות, אי שוויון ומזל רע. אבל כשהשמאל דואג לנצרך ולנזקק, הוא שוכח לפנות לצרכים המורליים, הדאגות ולחששות, וכך לפעמים אותו גוף שמאלי (עם כ"כ הרבה כוונות טובות) מוצא את עצמו – עושה את הפעולה ההפוכה – ופוגע בנמעניו הישירים.

כאשר מעמד פועלים מצביע לשמרנים כמו בארה"ב הוא לא מצביע נגד האינטרס שלו; הם מצביעים לאינטרסים המורליים שלהם. הם מצביעים למפלגה שנותנת זהות וממלאת את צרכיהם. השמאל בארה"ב ובריטניה חייב לחשוב מחדש על המתכון להצלחה במאה העשרים ואחת.

*

הפועל השחור הראשון | שלום גד | מתוך "ירושלים"

פרחי האפר וכל אנשי הטעם
כל קריאות ה"לך מכאן" וכל שירי הזעם
כולם יושבים אצלך מתחת לשולחן
כולם הלכו לנוח עד לפעם הבאה

כל בורות המים וכל שיני הזמן
כל גרונות היין שהיו שרים איתך
כולם עכשיו אצלך מתחת למיטה
כולם הלכו לנוח עד לפעם הבאה

ואם תהיה פעם הבאה
אני רוצה להיות בה
אני רוצה לבוא לחתום
עם כל תמימי הדור

אם תהיה פעם הבאה
אני רוצה להיות שם
אני רוצה לבוא להיות
הפועל השחור הראשון

כולם עכשיו אצלך מתחת לשמיכה
כולם הלכו לנוח עד לפעם הבאה

ואם תהיה פעם הבאה
אני רוצה להיות בה
אני רוצה לבוא לחתום
עם כל תמימי הדור

אם תהיה פעם הבאה
אני רוצה להיות שם
אני רוצה לבוא להיות
הפועל השחור הראשון
הפועל השחור הראשון


*
היום, יום חמישי, בשעה 21:30 בערוץ הראשון יוקרן חלקו השני של הסרט של אורי ברבש על השירה הצעירה שבו אשתתף. הנה הסרטון פרומו

*

אבנר בן זקן על הדעה של צפי סער ב"הארץ": ככל שיימשכו ההכחשה, ההשכחה וההדחקה של ההיסטוריה הקרובה, ההיסטוריה של הציונות ובתוכה יחסם של יהודים אירופים ליהודים מזרחים, כך ירחק החלום של ארץ שאינה אוכלת יושביה. לא רק הנרטיב הפלסטיני ראוי להכרה, אלא גם הנרטיב המזרחי.״

*
ב27.3.2011 כתבתי דעה קטנה בתרבות וספרות טיימאאוט (שפורסמה אח"כ בהעוקץ במלואה) ותהיתי מדוע אין פרס ספיר לשירה, היום ה-6.6.2012 שנה ויותר אחרי נשלח מכתב רשמי ממאבק המשוררים והמשוררות למפעל הפיס וועד פרס ספיר הדורש את ההכרה בשירה.

אל תפסיקו לחלום!

*

קיבלתי תרומה נאה. אז תודה לתורמים.

*

ששה ביקורות שכתבתי עלו במיוחד לשבוע הספר בבלוג של רני יגיל בNRG – על הספרים של: אלי אליהו, דורי מנור, הגר ינאי, ססר פרננדס, יצהר ורדי ותומר גרדי.

סדר פסח בעיראק על גדות החידקל במאה עשרים ואחת

Haifa Street, as seen from the Medical City Hospital across the Tigris River
אני מכיר את המבטא העירקי הזה מקרוב. כך סבתי ואמי דוברות אתי את שפת אימן. השפה שמגיעה משם, רחוק מעבר לגבולות המדינה | cc: wikipedia .Haifa Street, as seen from the Medical City Hospital across the Tigris River

הוזמנתי לכתוב באתר "הזמנה לפיוט". בחרתי בפיוט "עבדים היינו" (לחן עיראקי, הושר בידי החזן ר' יהודה עובדיה-פתיה) שהסתלסל בינות המסע מגלות אל גלות. המשך קריאת הפוסט "סדר פסח בעיראק על גדות החידקל במאה עשרים ואחת"

בית השקעות גדול יתרום אלף שקל לקשת המזרחית על כל שערה שחורה בחזה של יגאל רמבם

היי שלום, זה מתי, ואני לא תומך בהתיישבות העובדת. אני תומך בשירה מדוברת, ישירה, כמו המופע של שלמה מעוז, אקסלנס מעוז. המשך קריאת הפוסט "בית השקעות גדול יתרום אלף שקל לקשת המזרחית על כל שערה שחורה בחזה של יגאל רמבם"

לא סומכים על המדינה, כן סומכים על אפל?

Mac Underglo | cc: flickr By Ziggy_Mo This photo was taken on December 4, 2010 using a Nikon D3000.
Mac Underglo | cc: flickr By Ziggy_Mo This photo was taken on December 4, 2010 using a Nikon D3000.

כולנו נרעשנו מדליפת מרשם האוכלוסין, חוששים מהמאגר הביומטרי ומפחדים שהפרטים האישיים שלהם ידלפו מידי המדינה לגורמים זרים. אז למה אנחנו שמחים להעלות את המידע הכי אישי לענן של אפל? המשך קריאת הפוסט "לא סומכים על המדינה, כן סומכים על אפל?"