ראש ממשלה ערבי [שיר]

image

דרכונים נשברים [שיר] ו"שירים לאסירי בתי-הסוהר"

unnamed
שיר חדש שהתפרסם ב21.10 בעיתון "ידיעות אחרונות"

דרכונים נשברים

גם דרכונים נשברים, אני כותב לך,
גם דרכונים מתבלים על ידי השנים, נוצרים על ידי זרים, מחליפים ידיים של גבול לא אנושי,
גם דרכונים משקרים, שהם תמיד חדשים, כמו חותמת ביומטרית של עור ידיים בלה, עייף, מחוספס וכבה,
גם דרכונים הופכים לפליטים, כשכוכבי החלומות לא מספיקים להגר מבעד לחשכת הלילה,
גם דרכונים נכלאים כשהחומה הופכת לחתונה, והתקווה נשארת רווקה,
גם דרכונים נאבקים לצאת מהאדמה, שמתחזה לכרית, והלב שלה קשוח, וקר, יבשה של לבה קפואה,
גם דרכונים ממשיכים ללכת לעבודה, ולא לכתוב ולקרוא את הדרך החוצה מבית הסוהר של המחשבה,
גם דרכונים נעצבים, כשאנחנו מגלים שאבדת בין בור גלי ים ענק של זכוכיות שבורות,
גם דרכונים הולכים לאיבוד, אל מול תפילה שאת לא עומדת בסופה.
"לאהבה שלנו אין דרכון," את כותבת ומחזירה בתשובה

 

הדסטארט חדש לאלמוג בהר

וכך הוא כותב: "שירים לאסירי בתי-הסוהר" הוא ספר שירי השלישי, והוא הראשון אשר יוצא לאור באופן עצמאי ולא דרך ההוצאות הממוסדות.

שש שנים חלפו מאז ספר שירי הקודם, "חוט מושך מן הלשון", שראה אור ב-2009 בהוצאת עם עובד, והחלטתי שהפעם אני רוצה ליצור הפעם באופן עצמאי, כך שאוכל לבחור את העורכות ואפילו את המעצב והמנקדת, ולא אהיה תלוי בתמיכות של הקרנות למיניהן, הממשלתיות ושאינן ממשלתיות. 

רציתי להוציא את הספר גם בגרסא דיגיטלית וגם בגרסא מודפסת, מה שלא תמיד אפשרי בהוצאות הממוסדות, ולכן בחרתי לשתף פעולה עם הוצאת אינדיבוק (ובקנייה המוקדמת – כל מי שיקנה ספר מודפס יקבל גם עותק דיגיטלי – ויוכל להתחיל להתרגל לצורת הקריאה החדשה).

רציתי לשמור את הזכויות על הספר אצלי, כך שאוכל לשוב ולהוציאו בעתיד, או מבחר מתוכו, ולא למסור את הזכויות בחוזה להוצאת הספרים.

רציתי להיות בקשר ישיר עמכם הקוראים, ולכן הספר עומד לפניכם מעכשיו יחף ונרגש לתמיכה ולקנייה מוקדמת בהדסטארט, כדי שאכן יראה אור בסופו של דבר.

תודה לכם מראש!

 

שיר לאסירי בתי-הסוהר | אלמוג בהר

כָּתַבְתִּי שִׁיר עַל אֲסִירֵי בָּתֵּי-הַסֹּהַר וְהֶרְאֵיתִי אוֹתוֹ לְאָבִי.

אָמַר: מַה יַּעַזְרוּ הַשִּׁירִים לָאֲסִירִים, וּמַה לָּנוּ

כִּי נְזַלְזֵל בְּצִדְקַת הַסּוֹהֲרִים וְהַשּׁוֹפְטִים וְהַמְחוֹקְקִים?

אָמַרְתִּי: עַל הַמַּאֲסָר שֶׁלָּנוּ אֲנִי כּוֹתֵב, אַבָּא,

יוֹם-יוֹם אֲנִי חוֹזֵר לַתָּא, מַמְתִּין לִרְמִיזָתוֹ שֶׁל סוֹהֵר מְרֻחָק,

אִם יִרְצֶה אֶכְבֹּל יָדַי בַּאֲזִקִּים, אִם יְבַקֵּשׁ

אֶתְחַנֵּן לְפָנָיו לְחֹפֶשׁ בְּמַכּוֹת עַל סוֹרְגֵי הַחַלּוֹן.

אָמַר: חֲלוֹמוֹת הַשִּׁיר מִפִּיךָ מְדַבְּרִים, וְאַתָּה עַצְמְךָ עוֹמֵד

מִחוּץ לְחוֹמַת הַכֶּלֶא, אֲנִי לֹא הוֹלַדְתִּי בָּנִים לְמַאֲסָר, בֵּן,

אִם תִּרְצֶה אֶשְׁלַח אוֹתְךָ לַפָקוּלְטָה לְמִשְׁפָּטִים וְאוּלַי

תִּהְיֶה שׁוֹפֵט, בִּמְקוֹם שִׁירִים תִּכְתֹּב גִּזְרֵי-דִּין

לְהָקֵל עַל כְּאֵבֵי הָעוֹלָם. אָמַרְתִּי: אָבִי, שֶׁאֲנִי בִּנְךָ,

לֹא הוֹלַדְתִּי לִי הוֹרִים לְפַחֵד, וְהַכֶּלֶא גָּדוֹל מִשְּׁנֵינוּ,

סוֹגֵר עַל שְׁנֵינוּ, הִנֵּה מְסַמֵּן לְךָ עַכְשָׁו הַסּוֹהֵר

שֶׁתְּסָרֵב לְהַכִּיר בְּמַאֲסָרְךָ, שֶׁתְּבַקֵּשׁ לֹא לָצֵאת

אֶת גְּבוּלוֹת הַתָּא. אָמַר: אִם כֵּן אֲסִירִים כֻּלָּנוּ

בְּבֵית-כִּלְאוֹ שֶׁל אֱלֹהִים, בְּנִי, כֻּלָּנוּ עֲבָדָיו, אַךְ מָה

הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים, כֻּלָּם צוֹדְקִים, וְאֵין אֶחָד

שֶׁלֹּא יֶחֱטָא, הַאִם שָׁכַחְתָּ? אָמַרְתִּי: אֶת הַכֶּלֶא הַזֶּה

בְּנֵי אָדָם בָּנוּ, אַבָּא, וְיוֹם-יוֹם אֲנַחְנוּ עוֹזְרִים לָהֶם

לְהַמְשִׁיךְ בִּבְנִיָּתוֹ, לְהוֹסִיף אֲגַפִּים, לְהַצִּיב מַצְלֵמוֹת,

עוֹד מְעַט כְּבָר אֵינָם זְקוּקִים לְסוֹהֲרִים, יְפַטְּרוּ אֶת כֻּלָּם

וַאֲנַחְנוּ נַמְשִׁיךְ לִשְׁמֹר עַל עַצְמֵנוּ, אֲנִי לֹא אֵלֵךְ

לַפָקוּלְטָה לְמִשְׁפָּטִים, אַךְ כְּבָר הֶחְלַטְתִּי לְהַפְסִיק

לִכְתֹּב שִׁירִים. אָמַר: כֵּיצַד הֶחְלַטְתָּ? הִנֵּה כְּבָר הוֹדַעְתִּי

לְאֹרֶךְ כָּל הַמִּסְדְּרוֹן בָּאֲגַף שֶׁלָּנוּ בְּבֵית-הַסֹּהַר

כִּי הַבֵּן שֶׁלִּי כּוֹתֵב שִׁירִים לְיוֹם הַשִּׁחְרוּר, כְּבָר לוֹמְדִים

שְׁכֵנֵינוּ אֶת הַשִּׁירִים וּמְזַמְּרִים. אָמַרְתִּי: אֲנִי שׁוֹמֵעַ, אַבָּא,

אֲבָל לֹא אֶת שִׁירַי הֵם מְזַמְּרִים, אֵלֶּה הֵם שִׁירֵי הַסּוֹהֲרִים,

מֵהַיּוֹם אֲנִי אֶכְתֹּב גִּזְרֵי-דִּין לְהִתְחָרוֹת בְּגִזְרֵיהֶם,

אֶכְתֹּב פִּסְקֵי-דִּין לְהִתְחָרוֹת בִּפְסוּקֵיהֶם, אֶכְתֹּב לְךָ

וּלְאִמָּא מִכְתָּבִים מִתָּאִי בָּהֶם אֲבַשֵּׂר כִּי הַשִּׁחְרוּר

לֹא יָבוֹא גַּם לֹא בִּימֵי נֶכְדֵיכֶם, הַמַּאֲבָק אָרֹךְ

מִמַּה שֶּׁיּוּכְלוּ לְתָאֵר הַשִּׁירִים, כָּשְׁלוּ כָּל הַשִּׁירִים.

עורכות הספר: ענת לוין ורות קרא-איוונוב קניאל

מנקדת הספר: נעמה שקד

מעצב הספר: איתם טובול

יוצר הסרטון: עמית חי כהן

הוצאת אינדיבוק 2015

עורך ראשי של הוצאת אינדיבוק: ארז שווייצר

 

זהו ספרי החמישי.

קדמו לו: "צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת" (שירים, עם-עובד, 2008), "אַנַא מִן אַלְ-יַהוּד" (סיפורים, בבל, 2008), "חוט מושך מן הלשון" (שירים, עם עובד, 2009) ו"צ'חלה וחזקל" (רומן, כתר, 2010).

ערכתי מספר ספרים, ביניהם ספר שיריו הראשון של מרואן מח'ול בתרגום מערבית לעברית, "ארץ הפסיפלורה העצובה" (הוצאת קשב, 2012), ועם שותפים לעריכה את כתב-העת "לרוחב" (הוצאת גרילה תרבות, 2012) ואת האנתולוגיה העברית-ערבית לספרות צעירה ועכשווית "שתיים / " (כתר, 2014).

שירתו של ארז ביטון והשפעותיה על שירת המחאה המזרחית (2009 – 1976) – עבודת הדוקטורט של אושרה אלפסי

מקור התמונה: By MarcCooperUK (Flickr: Paris central mosque) [CC BY 2.0 (http://creativecommons.org/licenses/by/2.0)], via Wikimedia Commons
מקור התמונה: By MarcCooperUK (Flickr: Paris central mosque) [CC BY 2.0 (http://creativecommons.org/licenses/by/2.0)%5D, via Wikimedia Commons
כייף לקרוא עבודת מחקר על השירה המזרחית שעושה חיבור בין שלושה דורות של כתיבה, מביטון, שיטרית ומגיעה גם לעבודה של בהר ושלי. הנה הסיכום של העבודה הנפלאה של הדוקטורט של אושרה אלפסי. ממליץ לקרוא את כולה לחשוב על הדרך אל ההווה של ערס פואטיקה וכדומה.

Ze'ev Galili [CC BY-SA 3.0 (http://creativecommons.org/licenses/by-sa/3.0)], via Wikimedia Commons
המשור ארז ביטון, זוכה פרס ישראל Ze'ev Galili [CC BY-SA 3.0 ], via Wikimedia Commons

שירתו של ארז ביטון והשפעותיה על שירת המחאה המזרחית (2009 – 1976) – עבודת הדוקטורט של אושרה אלפסי

עבודה זו התמקדה בקשר שבין המציאות הישראלית והמצב החברתי והפוליטי של הפרט המזרחי בתוכה, לבין התפתחות קולו של האני השירי המזרחי בספרות העברית. ייחודו של מחקר זה טמון בניסיון לתאר מהלך כרונולוגי של התפתחות השירה המזרחית, ובכלל זה מעבר לכתיבת שירת מחאה פוליטית, מתוך מגמה לחתור להבנת הסמלים הייחודיים של השירה העברית המזרחית ולזיהוי מגוון קולותיה. בכלל זה נבחנו כלים פיגורטיביים ועמדות אידיאולוגיות שהופיעו לראשונה בשירתו של ארז ביטון ועברו כחוט השני בשירתם של יוצרים מזרחים אחרים, יוצרים שביטאו ופיתחו, גוון, כלי או עמדה ותרמו לביסוסו של הקול המזרחי בשירה העברית כקול לגיטימי מפותח בעל שורשים ועתיד.

הקול המזרחי בספרות העברית, הוא נושא בעל חשיבות מכרעת להבנת התפתחות הזהות המזרחית בחברה הישראלית והדינמיקה התרבותית בישראל כמו שהיא משתקפת בשירה. הניסיון לבחון ולנתח תרבות אחת בכלים ובשיטות המשמשים תרבות אחרת, פוגע באותנטיות של התרבות הנחקרת ומעוות את מהימנות המחקר. עם זאת, ברור שקיימים כלים פואטיים משותפים לבחינת שירה בכלל, ושירה מזרחית בפרט, שכן היוצרים המזרחים אינם יוצרים בתוך חלל ריק, אלא חולקים גם הם "לא מודע קולקטיבי" כהגדרתו של יונג.

השירה המזרחית מתבססת על הגדרת האני המזרחי, הגדרה שביסודה היא הגדרת זהות אתנית. המשפחה מספקת את ההקשר המוקדם ביותר שבו מתפתחת זהות אתנית. הקהילה יכולה לחזק את ההקשר התרבותי שמספקת המשפחה או להחלישו. ספקי זהות אלה הם הבסיס לעיצוב זהותו של האני המזרחי בחברה הישראלית, והשירה היא כלי מובהק לייצוג קולו.

לפי בנט, הטקסט הספרותי מבטא את הקונפליקטים שקיימים במציאות חברתית מסוימת באמצעות עיצובם בתבניות לשוניות וספרותיות. באופן זה הטקסט הספרותי מיישב בין המתחים של הקיום החברתי. הטקסט הספרותי בפרט, והאמנות בכלל, אינם מספקים לקורא ידיעה מדעית או מחקרית, אלא מאפשרים לו לראות ולקלוט את המציאות ולהבינה ברמיזה. לכן מושג היסוד של האמנות אינו "ידיעה" כי אם "ראייה", "קליטה" ו"הרגשה" (Benet, 1979).

Prof. Sami Shalom Chetrit [CC BY-SA 3.0 (http://creativecommons.org/licenses/by-sa/3.0)], via Wikimedia Commons

היוצר סמי שלום שיטרית Prof. Sami Shalom Chetrit [CC BY-SA 3.0], viaשWikimedia Commons

במובן זה המשורר ארז ביטון יכול להיחשב כאביה של השירה המזרחית העברית. רבים מהמשוררים שפרסמו את שירתם משנת 1976 ואילך מייחדים לו מקום של כבוד והשפעה מודעת על שירתם, וחלקם אף מציינים כי שירתו הייתה עבורם נקודת התייחסות פואטית ראשונית. ביטון לא היה המשורר המזרחי הראשון, אך היה הראשון מבין המשוררים המזרחים לבטא ולשקף רגשית, חוויתית ושירית מתוך טכניקה של דמיון מודרך ועירוב חושים את חווית הקליטה ונפתולי עיצוב הזהות של המזרחי בחברה הישראלית.

המשורר והסופר אלמוג בהר ואנוכי בערב שירה לפנתרים השחוריםהחדשים בירושלים. 2008
המשורר והסופר אלמוג בהר ואנוכי בערב שירה לפנתרים השחורים החדשים בירושלים. 2008

המשוררים בני הדור השני והשלישי המיוצגים במחקר זה באמצעות יצירתם של מתי שמואלוף ואלמוג בהר מבטאים גל חדש בשירה העברית המזרחית. גל זה הוא פיתוחו של הקול המונע על ידי ניכור וקיפוח המופיע בראשיתו אצל ארז ביטון בשירים כמו "רוח תזזית" ו"תיקון הריחות". בהמשך קול זה מתחדד לשירה פוליטית אצל סמי שלום שטרית בשירים באשדודית ובשירתם של המשוררים הצעירים יותר. בהר ושמואלוף, כמו ביטון ושלום-שטרית, הם פעילים חברתיים במסגרות שונות, ייסדו חלק מתנועות המחאה החדשות, עורכים כתבי עת ומפרסמים רשימות פובליציסטיות באתרי אינטרנט ובכתבי עת שונים. שירתם המזרחית היא שירת מחאה, המחוברת לדור המייסדים והרואה בארז ביטון אב רוחני.

ארז ביטון הגדיר את הצורך בשירה פוליטית מזרחית כחשיפה כואבת של האמת לאמיתה מצד אחד וכ"רצפט היחיד לריפוי" מן הצד האחר (ביטון, 1998). לעומתו סובר דרור משעני שיש אבסורד בעיסוק המזרחי האינטנסיבי בהיבט הפוליטי. לשיטתו, הנחת היסוד של חוקרים אשר מתייחסים לשנות השמונים כשנים שבהן מתגלה הקול המזרחי בספרות העברית היא, שיש קשר ישיר בין אירועים פוליטיים להתפתחות קולות ספרותיים (משעני, 2006). ביטון לא פוסל הנחה זו אך סבור שהזרעים להתפתחות שירה מזרחית נטעו הרבה לפני שנות ה-80 ואולי אף לפני אירועי ואדי סאליב.

משעני מתכוון לחוקרים כחבר המחדד את ההקשר הישראלי של הדברים בהגדירו את הספרות העברית כ"מסכת של כינון זהויות ישראליות, פעולה הכרוכה תמיד גם בסימון הזהויות שנדחות ומזוהות כ"לא-ישראליות". חבר מתאר את הקשר בין הספרות הישראלית לאירועים פוליטיים ולתהליכים חברתיים-תרבותיים. הוא מגדיר את הקשר כ"הדוק" ואת הספרות הישראלית ככלי לבניית הזהות הלאומית (חבר, 1999). במקרה של הקול המזרחי, הנחת היסוד של חוקרים אלה שהזכיר משעני, היא שלכתיבה המזרחית והופעתה המוגברת בשנות השמונים יש איזשהו נרטיב-על אופטימי המספר על התפוררות המרכז התרבותי ההגמוני, ומאפשר רב קוליות תרבותית. במבוא למחקר זה מכונה הדבר כמעבר מחברת כור ההיתוך לחברה רב תרבותית. מחקר זה ביקש להראות שבתחום השירה העברית לא נוכסו הקולות המזרחיים אל תוך מרחב קולות ההגמוניה האשכנזית. הפריצה אל תוך מרחב השירה העברית היא אפוא לא רק ביטוי של רב קוליות, אלא גם של יצירת הקרקע המאפשרת השמעתו של קול מזרחי אותנטי המחובר לשורשיו התרבותיים והמדבר על עצמו בלשונו שלו. כדברי פדיה: "תחת זאת צריכה לעלות קריאה לרב-קוליות חברתית ולגיטימציה לכל אופני ה"אני" בשירה. גם אם זה אכן היה נדרש לפני 30 שנה ויותר, מה שנדרש עכשיו הוא לא פחות מרב-קוליות בתוך השיר האחד. בתוך מעשה השיר. לא די בקבלה אוהדת של זיכרונות או רסיסי "אני" ממקום אחר. קבלת פנים נאה של מבקר ספרות למשורר, אשר ודאי היה זקוק לה לפני עשרים שנה ויותר, אין בה די לעכשוויותו ואנו רשאים לדרוש יותר מזה." (פדיה, 2006).  חוקרים אלה מראים כי ככל שהייתה הקרקע בשלה יותר, כלומר ככל שנוצרו יותר במות להשמעת הקול המזרחי,  ורבו מודלים מזרחים לחיקוי, כך התחדד והתגוון הקול המזרחי בשירה העברית וזכה להופעות רבות יותר.

הדור השלישי המזרחי

בחלוקה היסטורית-סוציולוגית[1] ניתן לזהות שלושה דורות של שׂיח על המזרחים בישראל: הדור הראשון מייצג את גישת המודרניזציה וכור ההיתוך. בשיח זה נכללים המחקרים שנערכו בארץ בשנות ה-50 וה-60 ועיסוקם המרכזי הוא מזרחים כחלק מהפרויקט הלאומי של בניית המדינה ויצירת כור ההיתוך.

הדור השני דוגל בגישה ביקורתית. בשיח זה אפשר למצוא מחקרים ותיאוריות שונות שהמשותף להם הוא הגדרת המזרחים כאחרים בחברה הישראלית. דור זה נתחם בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20.

הדור השלישי מתאפיין בגישה פוסט-לאומית; הדיון בשאלה המזרחית נעשה טעון בקשיים חברתיים שאינם מקדמים את בניית הלאום ואת חיזוקו. לכן השיח נע מדיון ב"אחר" לדיון ב"בעיה המזרחית", או ב"שד העדתי".

בהתאמה לחלוקה זו אפשר לזהות בשירה העברית המזרחית שלושה דורות: דור המייסדים המיוצג באמצעות חלוץ השירה המזרחית בארץ, המשורר ארז ביטון; דור הביניים, שבא בעקבותיו, יסד במות להשמעת הקול המזרחי, ומייצגו הוא המשורר סמי שלום שטרית; ודור הבנים שנולד בארץ וכותב שירה מזרחית, אשר מיוצג על ידי מתי שמואלוף ואלמוג בהר, מתוך זיקה לשירתו של ביטון.

שלושה דורות אלה מציעים שלוש אפשרויות לשירה.

"שלושה דורות אלה מציעים שלוש אפשרויות לשירה."

שלושה דורות אלה מציעים שלוש אפשרויות לשירה. את האפשרות הראשונה מציג ביטון, שכותב תחילה במודוסים שיריים מוכרים אך לאחר מכן משלב את השפה המרוקאית בשיריו באופן שמאפשר להתרפק על העבר בנוסטלגיה ולתור אחר זהות אותנטית. הטמעת הלשון הערבית בשפה העברית, מערערת על ההגמוניות של השפה העברית, מערבת בין תרבויות ומשמשת כביטוי לקול ייחודי. באמצעות שיטת הדמיון המודרך ועירוב החושים ביטון מחייה את העבר והמסורת. ניצני המחאה שמובעים בשירתו באמצעות פנייה עקיפה ומאופקת לנמענים הגמוניים מביעים חוויה סובייקטיבית של הדובר כפרט.

האפשרות השנייה לשירה שמייצגה הוא סמי שלום שטרית, מציעה פניה ישירה לנמענים הגמוניים. ניצני המחאה שהופיעו אצל ביטון מופיעים אצל שטרית ביתר שאת כשהמחאה מייצגת קבוצה ונמעניה מוגדרים. השימוש בשפה המרוקאית משמש את שטרית לא רק לחיפוש אותנתיות אלא גם ליצירת חיץ בין הדובר לנמעניו. אין תרגום לביטויים בגוף השיר, אין דרישה או הצעה לתיקון אלא רק התרסה וכעס. האני השירי מחפש את זהותו המזרחית ומקשרה לראשונה למוצאו הערבי. השירה בשביל שטרית היא מקום של התנגשות עם ההיסטוריה ועם הספרות.

כשם שמוצעות שלוש אפשרויות לשירה מציעים משוררים אלה גם שלוש דרכים להתבונן על מושג הזיכרון והעבר. אצל ביטון הזיכרון שאול מדור ההורים, הזיכרון פנטסטי ומסתמך ברובו על זיכרונותיה של אמו מכפר מולדתה. ביטון מתנתק מן המציאות הישראלית ומעניק מקום לעבר על חשבון ההווה, אך הוא עושה זאת מתוך התבוננות מפוכחת במושג הנוסטלגיה המערבת אירוניה מצד אחד ופיוס מצד אחר. ביטון מאדיר דמויות מזרחיות ומציגן כאנטי סטריאוטיפ וכך מנכיחם בזיכרון המזרחי והלאומי ויוצר זיכרון חלופי לזיכרון ההגמוני ותיקון נרטיבי לדה לגיטימציה של התרבות המזרחית.

אצל שטרית ושמואלוף הזיכרון קטוע כתוצאה מתיווך דור ההורים. שטרית מבקש ליצור קשר למקורות על ידי הטמעת זיכרון לא מודע קולקטיבי יהודי, זיכרון נוסטלגי לילדות שבארץ וניכוס מסורת ערבית לתוך הזיכרון הלאומי. אצל שמואלוף יש ניסיון להבין את דור ההורים באמצעות עיצוב מחודש של הזיכרון.

הזהות המזרחית כפי שהיא באה ידי ביטוי בשירים הנסקרים בעבודה זו היא זהות דינאמית תלויית הקשר מקום וזמן, היא מגיבה למציאות הישראלית ומתגוונת בעקבותיה. וכפי שמחקר זה מנסה להראות השיח על הזהות המזרחית אף הוא דינמי ונדמה שמתעדכן תדיר.

מחקר זה מתפרש על פני שלושה עשורים. ראשיתו בהופעתו לראשונה של קול ייחודי של "אני מזרחי ישראלי" בספרו של ארז ביטון מנחה מרוקאית מ-1976. פרסומו של ספר זה ובהמשך של ספר הנענע, ואופן התקבלות יצירת ביטון, ביססו את היסודות שאפשרו למשוררים ויוצרים מזרחים להשמיע את קולם. אין ספק, שגם הופעתה של עבודה זו נשענת על יסודות אלה שהיוו מסד להתפתחותה של התרבות המזרחית בחברה הישראלית.

 

[1] ראו: הפורום ללימודי חברה ותרבות במכון ון ליר,  בתוך שנהב, חבר ומוצפי-האלר, 2002, 27-15.

על הדור השלישי המזרחי, גרילה תרבות וערס פואטיקה

1465299_10153450273926665_2522690411757213895_n
רועי צ'יקי ארד ואנוכי הקמנו את "גרילה תרבות" בדצמבר 2007 אך לא ידענו את התוצאות הנפלאות שהיא תביא. בהתחלה חשבנו רק על שימוש בשירה למען יצירת סולידאריות והשמעת קול פוליטי חברתי ופוליטי ברור. הפעולה הראשונה של סולידריות הייתה עם מלצריות "קופי טו גו" באוניברסיטה והיא הסתיימה בהצלחה והן קיבלו חוזה והכרה מההנהלה של שטראוס. אחכ כבר יצאנו מתל אביב והגענו לפריפריה, פעולות מוצלחות בדימונה, קרית גת, ירוחם, כפר סבא, חיפה, אל קודס ועוד.

"על-פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לא קיימים מזרחים צעירים בישראל. כולנו ישראלים. בעוד שאת המהגרים ובניהם מציינים כיוצאי אסיה-אפריקה, הדור הצעיר אוּחד במכבש כור ההיתוך. "לא עברתם את זה?" שואלים ומתכוונים למזרחיות, "ומהי בכלל המזרחיות הזאת?"" כך כתבנו, נפתלי שם טוב, ניר ברעם ואנוכי בפתח דבר לאסופה "תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית" בהוצאת עם עובד שהלהיטה את כל הרוחות בעולם התרבות ב2007.

במקביל ערכתי את ארבע הגיליונות של כתב העת "הכיוון מזרח" [2006-2008] שהחוברת הראשונה יוחדה למשורר ארז ביטון ומי ידע אז שהוא יזכה בפרס ישראל כמעט עשור לאחר מכן. אך ידענו דבר אחד, התרבות המזרחית חייבת לעמוד במרכז, ואסור להפקירה, גם זה אומר שנשב בשוליים ונכתוב בתוכם, רק לקהילה שהקיפה אותנו בחיבוק אוהב.

במקביל לפעולות גרילה תרבות, פעלתי ביחד עם המשורר והסופר אלמוג בהר ואחרים בעשרות ערבי שירה להעלות מודעות לדור המזרחי השלישי. את האירועים כבר אז עשינו ערבי שירה בפריפריה, עם החד הוריות במאהל ב"בור השיבר" בירושלים [כאן וכאן], בשכונת "דורה" בנתניה, בשדרות ועוד.

בשנת 2011 אלמוג בהר ואנוכי יזמנו [עם חתימות של קהילה שלמה שקמה אחרי "תהודות זהות"] מכתב לצעירים הערבים במזרח התיכון, ובצפון אפריקה שהתקוממו באביב הערבי ושלחנו אותו בהצלחה אליהם באינטרנט. המכתב תורגם לשפות רבות וכך הוא נפתח:

"אנחנו, כצאצאיות וצאצאים לקהילות היהודיות בעולם הערבי והמוסלמי, במשרק ובמגרב, וכדור שני ושלישי של מזרחים בישראל, מתבוננים בהתרגשות רבה ובסקרנות עצומה בתפקיד המרכזי שתופסים באומץ כה רב הנשים והגברים בני דורנו ברחבי העולם הערבי בהפגנות ובמחאות למען חירות ושינוי. אנו מלאי הזדהות ותקווה באשר לעתיד המהפכות שזכו להצלחה, בתוניסיה ובמצרים, וחשים כאב ומתח לאור אובדן החיים הרב בלוב, בחריין, תימן, סוריה ומקומות נוספים."

אחרי המחאה של שנת 2011 כבר היה ברור לכולם שכל הפעילויות האלו הטרימו את זרעי המהפכה. בשנת 2011 גרילה תרבות הוציאה את "שירון המהפכה: שירת האוהלים" וזכינו לראות את ההתקבלות המלאה של היצירה החברתית שלנו.

"גרילה תרבות" לא יכלה להמשיך באותה הדרך אחרי שנת 2011, והפכה להוצאת ספרים, הוצאתי לאור את האסופה האלקטרונית "עבודת גילוי" [2012] עם תהל פרוש שעסקה בחיבור בין זכויות העובדים והיצירה; וגם ערכתי את כתב העת האלקטרוני "לרוחב" [2012] עם אלמוג בהר, נעמה גרשי ותאמר מסאלחה. "לרוחב" עסק בשאלה כיצד החורבן מכונן את היצירה בישראל-פלסטין, והיה בין כתבי הראשונים בין הראשונים שלא הודפסו, אלא רק ניתן להורדה ודיפדוף חינמיים ברשת.

עם היחלשות המחאה החברתית והייאוש הגדול של הבחירות שהעלו את בנט ולפיד הפעילות הגיעה קצת למבוי סתום. אני נסעתי לברלין בהזמנת הליטרטוורקשטאט לחודש וגיליתי עולם חדש וקסום.

כשחזרתי אופיר טובול, מקפה גיברלטר, הציע לי להנחות את ערב השירה בלילה השחור, פתחתי את הערב עם שירי "פינו את התקווה" שנכתב בעקבות פינוי מאהל התקווה בחורף אכזר. אחרי עלו עדי קיסר ושלומי חתוכה והייתי בשוק. דור חדש שלא הכרתי הביא שירים חדים ובהירים. דיברתי מיד עם עדי קיסר ופירסמתי את שיריה בבלוג שלי, ובמדור "באסטה" שערכתי וייסדתי באתר "העוקץ". לאחר כך, עדי קיסר פנתה אלי וביקשה להזמין אותי לערב הראשון של ערב [חורפי] שהיא הפיקה שנקרא "ערס פואטיקה" בבר ברחוב זבולון. האירוע היה מוצלח ביותר, ואחרי מספר אירועים נוספים של ערס פואטיקה שבהם השתתפתי אמרתי לה שהיא חייבת להוציא אסופה והצעתי אתה האכסניה של הוצאת גרילה תרבות. אמרתי לה כבר אז, שתוך זמן לא רב "ערס פואטיקה" תהיה הדבר הכי נכון לשירה הישראלית. הפעולה הפשוטה של חיבור מסרים מזרחים, חברתיים, עם ריקודי בטן וחאפלה, החזירה את השירה העברית למזרח התיכון. אותה מקום שהשירה האשכנזית התנכרה אליו במשך שנים כה רעות, לעגה לו, סגרה את דלתותיה, כפי שכתבה פעם מירי בן שמחון:

"…מַקִּישִׁים שִׁיכּוֹרִים / עַל פִּתְחֵי מוֹסָד תַּרְבּוּתִי שֶׁתּוֹשָׁבָיו שׁוֹלְטִים בְּהַבָּעוֹת פְּנֵיהֶם / וְקֹר רוּחָם דַּלְתוֹת בַּרְזֶל מוּגָפוֹת" [מתוך השיר "לקראת שיר" בספרה הראשון "מעוניינת, לא מעוניינת", בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 1983].

הוצאנו את שתי האסופות הראשונות של ערס פואטיקה בהוצאת "גרילה תרבות", בעריכת עדי קיסר, וגם את ספרה הראשון [לדעתי הספר הכי נמכר בשנת 2015 בתחום השירה] בהצלחה רבה. לא במקרה היה זה אלמוג בהר שערך את ספרה הנהדר של עדי קיסר, ולא במקרה היה זה הסופר והמשורר מואיז בן הראש שערך את הספר של אייל בן משה [גם בהוצאת גרילה תרבות] ולא במקרה קהילה שלמה נעמדה מאחורי ההדסטארט שלהם.

לא היה מאושר ממני לדעת שההצלחה של ערס פואטיקה הייתה נטועה בתוך האדמה החברתית הפורייה של הפעילות המזרחית והחברתית של קהילה שלמה שהתעוררה.
אותה אדמה שחרשנו בפעולות ושירה חברתית במשך שנים יצרה סטייט אוף מיינד למקום שבתוכו עולים ומבעבעים קולות אחרים ששינו לחלוטין את התרבות הישראלית.
היציאה מתוך מדינת תל אביב, הפוליטיזציה של עולם השירה, השימוש באינטרנט ככלי, העמידה על זהות נפרדת, והדחייה של הישראליות כזהות מאחדת – כל אלו היו כלים שהיו בצייטגייסט בכדי לתת רוח גבית לדור המזרחי הרביעי שהשמיע ומשמיע וישמיע את קולו החד והנוקב גם בשנים שיבואו.

מתי שמואלוף, אודסה, יולי 2015.

הדברים התפרסמו לראשונה בגירסא מקוצרת ב"תרבות וספרות" – הארץ

שיר לפורים בעברית ובערבית

פורים שמח! Happy Purim

1

מתוך שתיים / اثنان" – 2 / ٢
אנתולוגיה ליצירה עברית וערבית צעירה ועכשווית / انطولوجيا ثنائية اللغة لأدب عربي وعبري شاب ومعاصر
עורכים: תאמר מסאלחה, תמר וייס-גבאי, אלמוג בהר
تحرير: تامر مصالحة، تمار فايس -غباي، ألموج بيهار

בסאונה בברלין עם מייקל שייבון

B28b3SuCUAAoWU4.jpg large

בסאונה עם מייקל שייבון

גשר אחר גשר אני חולף כדי ללכת לבריכה ולסאונה לא רחוק מהמוזיאון היהודי. המוזיאון היהודי נוכח בשלטים ואפילו תחנת האוטובוס נקראת על שמו.

בפנים, אני קורא ברוגע את הרומאן של מייקל שייבון, "איגוד השוטרים היידים". גמרתי את עשרים הדקות של השחייה, ויצאתי מסאונה של תשעים מעלות. יהודי בגלות קפואה, קורא קורות של יהודי אחר בגלות קפואה אחרת, שכותב מה קרה כשישראל הובסה במלחמת 48'. אני מתרגז לרגע מהעדר יהודים־ערבים בממלכה שלו בתוך אלסקה. אך ההתמכרות הלא פוסקת שלי למרדף אחר הפרטים הקטנים ביצירתו המונומנטלית משכיחה ממני שאני נמצא באזור עירום לחלוטין. נשים כגברים מהלכים סביבי חשופי גוף, ומגבות הן רק המלצה.

אני קורא, שוכב ונרגע ומחשבות מסתלסלות כאדי מים מערפלים. אני חוזר לשייבון, כי בממלכת הכתיבה שלו אין הבעיה הזאת של ישראל. הוא ניקה מהשולחן את האפשרות של הציונות ומיד לקח את הגולים לגלות רחוקה, קפואה, לבנה ומושלגת יותר באלסקה.

לנדסמן, הגיבור של "איגוד השוטרים היידים", הבלש הריימונד צ'אנדלרי, מחפש פרטים שיסבירו לו סיפור רצח. שם קפוא ואילו אצלי הכל כל כך חם עדיין. אפילו הריאות מחזיקות חלק מהחום של הסאונה. וזה לא שהייתי בסאונה לפני כן, אבל זה יותר מזה; בחוץ עוד מעט המעלות יורדות מתחת לאפס ובפנים אני מתחמם בספר חם לב, שמספר על מציאות יהודית שמסבירה את הצייטגייסט.

"אני קורא, שוכב ונרגע ומחשבות מסתלסלות כאדי מים מערפלים. אני חוזר לשייבון, כי בממלכת הכתיבה שלו אין הבעיה הזאת של ישראל. " | Photograph of author Michael Chabon at a book signing at WonderCon in 2006. cc-by-2.0
"אני קורא, שוכב ונרגע ומחשבות מסתלסלות כאדי מים מערפלים. אני חוזר לשייבון, כי בממלכת הכתיבה שלו אין הבעיה הזאת של ישראל. " | Photograph of author Michael Chabon at a book signing at WonderCon in 2006. cc-by-2.0

הגלות של שייבון היא נוסטלגיה, אך גם המצאה שמאפשרת לו להיכלל בקטגוריה של מד"ב ופנטסיה, שכן מעולם לא כתבו עוד על הגלות היהודית בכזאת יצירתיות וחדשנות. הוא נאמן לסיפורים של היהודים היידים, אך גם לתרבות הפשע האמריקאית, כפי שהיא נקלטה בתוך הספרות, הקולנוע והקומיקס.

וכמה קשה לדבר על גלות, כשהרוחות מנשבות אותה כמלת גנאי במקרה הרע, ובמקרה הטוב פשוט מוחקות אותה. האם אפשר לתאר את התרבות היהודית ללא הכתיבה המצחיקה שלו על היידישיסטים שגלו לאלסקה עם התמוטטות המפעל הציוני? ומדוע דווקא סופר אמצע הדרך כמוהו בורא עולם ללא קיום ישראלי? כנראה גם הוא, כחלק מיהודי ארה"ב, מאסו בטוטליות, בניכוס, באומניפוטנטיות של הציונות על כל המרחב והזמן היהודי בעולם. דווקא בכתיבה הומוריסטית, מלגלגת, מלאת חן וחיים הוא פונה בצומת הציוני לכיוון אחר. מה שאנחנו היינו מכנים הציונות המדינית כשלמדנו על הרצל בבית הספר. אבל זה הרבה יותר מהרצל. כי הרעיון שהלאומיות שלנו תהיה תרבות ולא מיליטריזם, אומה ולא טריטוריה, זיכרון שעטנזי ולא שיכחה, עומד במרכז של מה שאולי מנסה לעשות שייבון בספרו.

אני נכנס הפעם לסאונה רכה יותר, מוקף נשים וגברים עירומים. אני מנסה לדבר באותו אופן שאני עושה מחוץ לחלל האוויר החם, אך לא מצליח. מרגיעים אותי ואומרים לי לא לזוז בתנועות גדולות, "תנועות מזרחיות". אני נענה לבקשה. איפוק ישמור עלי חם ולא אתעלף בסאונה ואחשוף את זרותי, גלותי, כי את ערוותי כבר חשפתי.

הדברים התפרסמו לראשונה בתרבות וספרות – הארץ

*

אני רוצה להמליץ לכם לקרוא את הטור החדש שלי, "מה מצחיק בפרק של "היהודים הבאים" על העלאת יהודי אפריקה":

Screenshot 2014-11-18 13.48.44

"הון שלטון כושון"

מתי שמואלוף | 21.11.2014 | 18:34

מה מצחיק בפרק של "היהודים באים" על "העלאת יהודי אפריקה"

הפעם הראשונה שראיתי את הסידרה "היהודים באים" היתה בברלין, כשהנהלת הערוץ ה-1 לא נתנו לסידרה להעלות לשידור בערוץ הראשון. היה מאוד מרענן לראות את הסידרה. לא כל הפרקים היו באותה הרמה. אך מאוד התחברתי לפרק של "העלאת יהודי אפריקה" וחשבתי שהוא מתקדם ומיישם בתוכו הרבה מהתובנות של השיח המזרחי. הוא ישיר ומאגד בתמציתיות, את הרעיונות המרכזיים שמפרקים את מה שלמדנו ועדיין לומדים בתוכניות הלימוד הממלכתיות. תמיד התרבות צעד אחד לפני הממסד. וזאת הסיבה שהחלטתי לבדוק עם עצמי, מהן התפיסות הביקורתיות שהוא מאמץ. זאת אינה עבודה סמינריונית או מאמר אקדמי, רק מספר מחשבות לדברים שעולים בראש, כשאני צופה פעם אחר פעם בפרק המצוין הזה ספציפית.

המערכון כולו משווה את יהודי צפון אפריקה לשחורים ואת האליטה האשכנזית לנוגשי עבדים, ומכאן עוברים על כל ההשוואות, אך חשוב ללמוד אותם בהקשר קצת יותר רחב. גם בתוך דיון על חינוך, תקשורת, פערים ואיך מדברים על גזענות במדיות אחרות. הלוואי והסרטון הזה יילמד במערכת החינוך.

א.ראשית האשכנזים מתכנסים והמדינה היא שלהם. הם הקימו אותה. המזרחים לא נכללים בחשיבה שלהם. לפני השואה האשכנזים היו רוב בחברה היהודית וגם בגלל שאלות קולוניאליות, אוריינטליסטיות ואחרות, הם לא התייחסו למיליון יהודים-ערבים שהיו פחות מעשרה אחוזים מהחברה היהודית באירופה ובמזרח. אבל כשראו שאין יהודים, אחרי שואה, היו צריכים לחשוב איך בכל זאת לתפוס את השטחים שלקחו בנכבה מהפלסטינים. חשוב לזכור כי היישוב הספרדי בארץ-ישראל היה כבר קיים וניהל חיים משותפים עם הפלסטינים וידע את שפתם, מנהיגיהם וכדומה. אך המרכז הפוליטי, פרי העלייה השנייה, שהשתלט וניכס את קול היהודים באיזור ובעולם הדיר את הקול שלהם, ולקח את הבכורה.

הישיבה הראשונה של ועדת הקליטה והעלייה היא כמובן הדוגמא ליישות הפוליטית החדשה של מדינת ישראל, שהיא הומוגנית ומדברת על עצמה, לוחצת לעצמה את היד ומלאה חיוכים מדושנים. היא אינה נמצאת במעברות, או במחנות הפליטים. היא אינה צריכה לעבור סלקציה. היא המנגנון, השיטה והיא לקחה לעצמה בצורה כוחנית את מנגוני השלטון.

ב. המצאת הקואורדינטות של מזרח-מערב – "אחרי שהבאנו את יהדות רוסיה ויהדות פולין, אני גאה להציג את האתגר הבא, אנחנו ניסע לאפריקה…". היהודים ממזרח אירופה, הופכים את עצמם למערביים, על ידי לכאורה, הדאגה ליהודי צפון אפריקה (שהם בכלל יותר מערביים מיהודי מזרח אירופה מלכתחילה). כלומר יהודי צפון אפריקה הופכים למכשיר בידי יהודי מזרח אירופה, בכדי שאלו יהפכו למערביים ואלו שיובאו לישראל יהפכו למזרחיים. זה הטריק. הם רק כלי, על ידי אליטה אחת שרוצה להמציא את עצמה כמערב אירופית. וכמובן, בכדי להמציא את עצמך כמערב אירופי, אתה גם צריך קולוניאליות, ומה יותר טוב מלהיות קולוניאליסט לבן שהופך ללבן, על ידי שליטה על אוכלוסייה אחרת שבאה מאפריקה. לדעתי דבר נוסף, הוא שלמערכון שמדבר על עבדות כלפי המזרחים בישראל יותר קל להשתמש ביהודי צפון אפריקה בשל הספינות. למשל הורי הוריי שהגיעו מאיראן ועיראק לא היו זקוקים לשום ספינות מאיטליה, כמו יהודי אירופה.

"ונביא משם בספינות את כל היהודים" – כמובן שהרפרנס הוא לעבדות. היהודים המזרחיים הופכים לשחורים. כי הלבנים, שהיו לפני רגע השחורים של אירופה (עד היום המתח בין מערב אירופה ומזרח אירופה קיים), אך המתח הזה התקיים גם בתוך היהודים עצמם. אלו מהמזרח רצו להיות גם כמו אלו במערב, למרות שכל המתח הזה הוא מדומיין. אנשים התייחסו אליו כממשי.

ג. אפריקה או אמריקה – מוני מושונוב שנראה כמו בן גוריון ומשה שרת יחדיו הופך את האפריקה לאמריקה כי הוא בדיוק חושף את המערכת המסתתרת מתחת למחשבה הציונית. הרי אנחנו רוצים להיות במערב, למרות שליבנו במזרח. אנחנו רוצים להיות בגביע אירופה לאלופות, ואירוויזיון באירופה, ולא להיות בבכוכב נולד של פלסטין, או בגביע אסיה לאלופות (כמובן שאמריקה היא המשכה של אירופה). אגב אחד הרגעים הכי קשים לעלייה השנייה היה כשרוב היהודים במזרח אירופה לפני השואה היגרו לאמריקה ולמערב ולא באו לישראל. גם אחרי השואה, הניצולים ברובם לא רצו לבוא לישראל. אבל מספרים לנו שבישראל היא המקום הכי טוב ליהודים. כנראה שהם חושבים, שהם יודעים יותר טוב מהיהודים עצמם.

"היהודים מאמריקה לא יסכימו לבוא לפה" אומר לשפיגל (מוני מושונוב) מנהל הדיון. הוא חושף את הרעיון שהזכרתי.

ד. מערכת הגזענית של הליברליזם הלבן – ההתעמרות הראשונה של שפיגל, נקטעת כשהאישה מציעה "אנחנו ניסע לאפריקה, אנחנו נביא משם את כל היהודים שיש שם. ואנחנו ניתן להם לעבוד בשדות הכותנה." שפיגל כמובן מסכים. אך מנחה הדיון, שמהווה בגופו את הצד הליברלי של העניין, לא מסכים. אני נזכר באייל קיציס, שהוא לכאורה המשדר של הנורמאליות בארץ נהדרת, וכמה חבל שלא צוחקים עליו, כמו שצוחקים כאן, וכמה חסרים מערכונים כל כך מדויקים שיחשפו את המערכת הגזענית של הליברליזם הלבן. כמובן שהמערכון הזה מושפע מהסרט של ספייק לי "Bamboozled" שיצר מערכון גזעני בכדי לעורר את המערכת, רק שבסרט הצופים מתאהבים בגזענות, ורק הדמויות שמשחקות לא יכולות לסבול את המבנה הגזעני של מערכת הבידור.

 

האישה מציעה שיעבדו בשדות הכותנה, בשדות הטבק, שפיגל מוסיף, בשדות התירס, במסילות הברזל. וכאן שואלת האישה : "אז מה אתה רוצה שהשווארצס יעשו?" והוא יוצא נגד הכינוי כשווארצה. יעני כ"שחורים". הדיבור המזרח אירופי מיובא לישראל, עם הקונפליקט האירופי. כלומר המצאת הפלסטינים והמזרחים ככאלו שנחותים, הוא השלכה של המזרח אירופי, מתוך כך שקראו לו "שווארצה" באירופה. הוא היה השחור התיאולוגי של אירופה.

מאחורי השאלה הזאת, עומדת מדינת ישראל. שאחת מהסיבות שהיא אינה משקיעה במלחמה בעוני היא חוסר האמונה באוכלוסיות האחרות שלה. ומדוע היא אינה מאמינה בשחורים הללו. משום שהם באו מאפריקה. כי המוצא הגיאו-פוליטי, והביולוגי שלהם אחר משל האירופאים. גם הדברים הללו לא נעשים במודע, הם המשך של מחשבה גזענית שהתחילה את התהליך של שליחת האחרים לפריפריה ויצירת מעגלי האבטלה הללו, דורות על גבי דורות של ילדים שנולדים לעוני, ללא כל ציפיות מהם להצליח.

מנחה הדיון, אומר לאישה "אל תקראי להם ככה" כאילו הכינוי הזה יסיר את מערכת המחשבה שעומדת מאחוריו. המחשבה הזאת היא הפוליטיקל קורקטנס האמריקאי, שחושב שאם לא נגיד "ניגרס" אז תעלם הבעיה. אבל הבעיה היא במחשבה, וכדי להילחם בה, צריך לשנות את מערכת הלימוד, החינוך, והערכים של מדינת ישראל.

עכשיו, שפיגל הופך להיות בצד של הפוליטיקל קורקטנס ומספר לקהל סביבו, שקוראים לדור החדש של המזרחים כ"אפרו-יהודים" שכמובן, מדובר באירוניה על האפריקאים אמריקאים. הייבוא של המחשבה השחורה לתוך המחשבה הציונית היא כמובן הישג של כותבים והוגים כאלה שוחט, יהודה שנהב, סמי שלום שטרית ונוספים. יש רגע שכמעט שפיגל אומר "היהודי-הערבי" אבל כאן כל הקטגוריה הופכת להיות משוות לעבדות בארה"ב ולכן משתמשים ב"אפרו-יהודים".

ה. מטפל – מטופל – איך הפכו המזרחים למטופלים בידי האשכנזים. שפיגל ממשיך את המעבר שלו לכאורה לתוך המחשבה הליברלית, של הפוליטלי קורקט, הוא "מציע בשבילם, שלא נחליט במה יעבדו". הוא עומד מול הגזענית משמאל ולכאורה מצטרף למנחה הליברלי. אבל אז מהר מאוד הוא חושף את הרעיון, שהעבדים יהיו שייכים לאדונים שלהם. הדברים אמנם לא קרו בצורה הזאת בישראל, אך בהחלט נוצרה מערכת של מטפל-מטופל. הממסד מול הקבוצה שצריך לטפל בה, ובשל הישיבה בפריפריה נוצרו בפערים, שיכלו להיפתר רק בהתערבות הממסד.

שפיגל ממשיך ללכת עם הכיוון של העבדות והוא מבשר את האמירה החדשה על הלובן, שהוא מתנהג למזרחים בישראל כמו שהלבנים התייחסו לשחורים בעבדות, "הביאו", "מכרו", נתנו את התחושה של הבעלות על גופם ל"בעלים" שלהם. האישה לוקחת את האופוזיציה הגזענית "נשמור אותם לעצמנו", כלומר היא מזהה את הקבוצה ששלטת שיכולה לקחת לעצמה גם עבדים, (כאן אפשר להבין בהקשר שכזה, את חטיפת ילדי תימן)

המלחמה בין הכוחות הגזעניים לבין הכוחות הליברליים על הגדרת המזרחים היא כמובן בדיחה אחת גדולה, שמראה עד כמה אפשר למתוח את שני העקרונות המארגנים: יש קבוצה "שחורה" חדשה, והיא לא שולטת על עצמה, ואנחנו (הלבנים, האשכנזים, הממסד) נחליט איך לקרוא להם. הפתרון הליברלי המוצג בסדרה, הוא לכאורה אפרו-יהודים – אותו מושג אירוני המהדהד לאפריקאים-אמריקאים, מושג שהגיע מתוך המחשבה של מלקולם אקס, שניסה לפתור את המתח בין "החזרה לאפריקה" של מארקוס גארבי, לבין המלחמה למימוש זכויות אזרח שהחלה בסוציולוג השחור הראשון מהארוורד: דו-בויז.

"לא יהיו בעלים. אני רוצה להזכיר לכם, אנחנו חיים במדינה נאורה ושיוויונית… היהודים מאפריקה יהיו אזרחים שווים במדינת ישראל, אנחנו לא מביאים אותם בכדי שיעבדו במסילות או יקטפו טבק". רגע לפני הפתרון של המוזיקה המזרחית (המקום היחיד שהגענו לייצוג שיוויוני בתרבות, ולא בעזרת הממסד) עולה הרעיון הסוציאליסטי, אך כמובן בתוך הרעיון הגזעני. שוב רמז לדרך בה הממסד דיבר על סוציאליזם, אך פעל בדיוק ההפך.

 

*

אני כה שמח שעשו חיבור ב"תרבות ספרות" בין "ערס פואטיקה" ובין "תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית" וכך נכתבו במאמר:

שם ההשוואה בדקתי את הספר "תהודות זהות – דור שלישי כותב מזרחית" (עורכים: מתי שמואלוף, נפתלי שם־טוב וניר ברעם), המבקש "להקפיא לרגע תנועה חברתית ולהעניק לה שם", בצורת סיפורים קצרים מכמה סוגים: זיכרונות אישיים, סיפורי מסע וכתיבה פסוודו־ביוגרפית. בכולם מהווה העבר נושא מרכזי לבחינת מציאות חייהם של הכותבים בחברה הישראלית בת זמננו.

עורכי הספר עמדו כבר בפתח־הדבר על הבעייתיות העולה מן המיתוג "כתיבה מזרחית". חוקרת הספרות והיוצרת חביבה פדיה מגדירה שלוש מגמות עיקריות של כתיבה בעלת קול מזרחי מובהק: הדור המייסד נוקט גישה דידקטית השייכת לשיח האקדמי הבא להציג ממצאים אובייקטיביים בדבר הפערים שבין המגזרים השונים בארץ. כדור שני רואה פדיה בכתביהם, ובעיקר כתביהן, של פעילות ופעילים חברתיים המייצגים מעמד חברתי מסוים: נשי, פמיניסטי, מן הפריפריה הגיאוגרפית והתרבותית. רק בדור השלישי מובע הקול הפרטי, ובאמצעותו מעובדת מחדש זהות ומוגדרת שייכות. לנוכח הזמן החולף עוסקים הכותבים בשחזור, במידת אפשרות ההולכת וחוקמת, של תכנים שכוסו תחת מעטה של שתיקה מאילוץ והשתקה בכפייה.

 

טורים נוספים:

היכן ממוקמת הגרמניות בתוך היצר הישראלי

סיפורים

בשעה טובה, שמח להזמין להשקה הברלינאית של מקלחת של חושך וסיפורים נוספים בשיתוף עם הספרייה העברית בברלין. שלחו במיוחד חבילה של ספרים שאוכל למכור במחיר עלות באירוע שהכניסה אליו חופשית. כמו כן, המתרגם הנפלא גדי גולדברג ואנוכי נשוחח בעקבותיו. הודעה על אורחים נוספים תימסר בהמשך.

 

‎"מקלחת של חושך וסיפורים נוספים" – לרכישת הספר | מהדורה קולית של אייקאסט | תנו לייק לעמוד של הספר בפייסבוק | עקבו אחרי כל הביקורות והאיזכורים בעמוד של הספר בבלוג

הערב: הצטרפו למקלחת של חושך בסיפור פשוט

היום זה היום! בואו לחגוג את הרך הנולד, במשקל של 408 עמודים, הצטרפו לברית המילה!

בערב ישתתפו עורכי הספר: פרופ' יגאל שוורץ ותמר ביאליק היקרים עד מאוד. כמו כן ידברו: פרופ' חביבה פדיה, ד"ר קציעה עלון, אלמוג בהר, עדי קיסר וערן סבאג. האירוע ייערך בשבע בערב בחנות הנפלאה של סיפור פשוט ברחוב שבזי 36 בנווה צדק. הזדמנות לחגוג איתי בישראל את אחד מרגעיי הגדולים בחיי!
בואו!!!

 

miklahat shel hoshec-hazmana

%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה: