איך הזכרון של המרחב הנאצי מתעצב בימינו

ראיינתי את האמנית הישראלית הדס תפוחי שמצלמת באובססיביות מבנים מהתקופה הנאצית ובודקת כיצד הם עברו תהליך של נורמליזציה בימינו. לכתבה המלאה.

הנה כתבה שעשיתי עימה בשנת 2014:

ht2-290x290

הדס תפוחי לקחה על עצמה משימה אמנותית: מיפוי כל האתרים שבהם פעלו מחנות הכפייה בזמן מלחמת העולם השנייה ברחבי ברלין. פגשתי אותה לרגל תערוכה חדשה

האמנית הדס תפוחי לקחה על עצמה משימה אמנותית: מיפוי כל האתרים שבהם פעלו מחנות הכפייה בזמן מלחמת העולם השנייה ברחבי העיר ברלין. תפוחי הציגה בעיר כבר כמה תערוכות שעסקו בייצוגים קוויריים ונגעו בשאלת הדור השלישי למלחמת העולם השנייה והאופן שבו הוא מתכתב עם הדור השלישי לנכבה. התערוכה הנוכחית שלה, "Transforming", תוצג בגלריה Werkraum bild und sinn שבשכונת קרויצברג.

בכל אותם 3,000 מחנות עבודה שפעלו בברלין (בעיקר בצדה המזרחי, התעשייתי) "עבדו" מיליוני עובדי כפייה. היו אלו אסירים שבויים ממדינות שונות, בעיקר איטליה, צרפת, פולין ורוסיה, שנשלחו לקיים את התעשייה הגרמנית ונשאו על בגדיהם סימן שהעיד על ארץ מוצאם. באותה תעשייה ברלינאית, הנארטיב היהודי לא היה קיים. עובדי הכפייה בברלין היו קבוצת הקורבנות הגדולה ביותר בתולדות מלחמת העולם השנייה – כ-20 מיליון מהם יצאו ונכנסו את ברלין לבדה (המספרים גדולים יותר ביחס לגרמניה כולה). רבים מהתאגידים שהעסיקו את עובדי הכפייה עדיין שוכנים באותם מקומות ותחת אותם שמות: BMW, Siemens, AEG.

הנושא החל להיחקר לפני כ-20 שנה, אך רק בעשור האחרון זכה להכרה. מי שמוביל את המחקר כיום הוא פרופ' כורד פגנשטכר (Cord Pagenstechere). והנה, לא במקרה, דווקא תפוחי לקחה על עצמה למפות את העיר עם מצלמתה. הפרויקט עוסק בעיקר בנורמליזציה של תרבות ובאופן שבו אלימות מתקיימת לצדה של תרבות, חרף אי-הנראות שלה. התצלומים ניטרליים, כמעט עירומים ממסר. בניין, אנשים עוברים, עצים – כל אותם פרגמנטים שמייצרים אווירת נורמליות פסטורלית, צבעונית, פנטסטית, ובו בזמן מרוחקת. אסתטיקה של אלימות, כהגדרתה של תפוחי.

ht2

ישבנו בבר בשכונת שוננברג ודיברנו על התערוכה. פעולת המיפוי טבעית בעיני, אומרת תפוחי. היא קשורה לרצון להשתייך למקום דרך הבנתו האינהרנטית בהווה וקבלה שלו. אנחנו חוזרים לביתה. היא מראה לי מפה שקיבלה מאיתן ברונשטיין, מייסד העמותה "זוכרות", שביקר בעיר והרצה בגלריה שפראכסל שבשכונת מיטה. המפה מראה את כל היישובים הערביים והיהודיים שנמחקו בשנת 1948. הפלסטינים נפוצו בתוך ישראל ובגלות, ואילו ליהודים ניתנה זכות שיבה ליישוביהם. המפה המסודרת מעניקה לה השראה, אך היא כבר קשורה לדור אחר.

תפוחי פורשת בפני את המפה הדיגיטלית שיצרה מתוך Google Earth, שמראה את כל הבניינים של ברלין. אנחנו מביטים יחד ברחוב שבו אני מתגורר בטמפלהוף ומגלים שגם בו (כמו בשאר חלקי העיר) פעלו כמה מחנות כפייה. כל מקום שצילמה סומן על-ידי תפוחי בדימוי של נעץ. כך נוצרה מפה צבעונית שאין שום צבעוניות מאחוריה.

בעוד שהברלינאים בפרט והגרמנים בכלל "התקדמו", תפוחי לא נותנת להם לזוז קדימה בלי לזוז אחורה ולגלות מה הסתתר בכל השכונות. היא זאת שפורמת את ההיסטוריה כדי לשכתב מחדש את הנארטיב של ברלין. השיח הבין-דורי של משפחת קורבנות השואה אינו מתקיים בוואקום. תפוחי היא הוכחה לכך שהדור השלישי גמיש יותר, סקרן, וגבולותיו רחבים דיים גם למיפוי הבלתי אפשרי של הטראומה שלו, בעבר ובהווה. מחנות העבודה כמטפורה של הגירה והגירה כמטפורה של מחנות העבודה. אילו חיים אנו היהודים מביאים לברלין וחוזרים איתם לישראל.

מלוא מובן האופק: על הספר לשבא סלהוב "מסות על אמנות ויהדות"

 

שבא סלהוב וערן גורדין בהשקת ספרי. צילום: יאיר בן חיים.

 

שבא סלהוב: מסות על אמנות ויהדות, רסלינג  ,246 עמ' המשך קריאת הפוסט "מלוא מובן האופק: על הספר לשבא סלהוב "מסות על אמנות ויהדות""

תערוכה חדשה על מחנות הכפייה בזמן מלחמת העולם השנייה

ht2-290x290הדס תפוחי לקחה על עצמה משימה אמנותית: מיפוי כל האתרים שבהם פעלו מחנות הכפייה בזמן מלחמת העולם השנייה ברחבי ברלין. פגשתי אותה לרגל תערוכה חדשה

האמנית הדס תפוחי לקחה על עצמה משימה אמנותית: מיפוי כל האתרים שבהם פעלו מחנות הכפייה בזמן מלחמת העולם השנייה ברחבי העיר ברלין. תפוחי הציגה בעיר כבר כמה תערוכות שעסקו בייצוגים קוויריים ונגעו בשאלת הדור השלישי למלחמת העולם השנייה והאופן שבו הוא מתכתב עם הדור השלישי לנכבה. התערוכה הנוכחית שלה, "Transforming", תוצג בגלריה Werkraum bild und sinn שבשכונת קרויצברג.

בכל אותם 3,000 מחנות עבודה שפעלו בברלין (בעיקר בצדה המזרחי, התעשייתי) "עבדו" מיליוני עובדי כפייה. היו אלו אסירים שבויים ממדינות שונות, בעיקר איטליה, צרפת, פולין ורוסיה, שנשלחו לקיים את התעשייה הגרמנית ונשאו על בגדיהם סימן שהעיד על ארץ מוצאם. באותה תעשייה ברלינאית, הנארטיב היהודי לא היה קיים. עובדי הכפייה בברלין היו קבוצת הקורבנות הגדולה ביותר בתולדות מלחמת העולם השנייה – כ-20 מיליון מהם יצאו ונכנסו את ברלין לבדה (המספרים גדולים יותר ביחס לגרמניה כולה). רבים מהתאגידים שהעסיקו את עובדי הכפייה עדיין שוכנים באותם מקומות ותחת אותם שמות: BMW, Siemens, AEG.

הנושא החל להיחקר לפני כ-20 שנה, אך רק בעשור האחרון זכה להכרה. מי שמוביל את המחקר כיום הוא פרופ' כורד פגנשטכר (Cord Pagenstechere). והנה, לא במקרה, דווקא תפוחי לקחה על עצמה למפות את העיר עם מצלמתה. הפרויקט עוסק בעיקר בנורמליזציה של תרבות ובאופן שבו אלימות מתקיימת לצדה של תרבות, חרף אי-הנראות שלה. התצלומים ניטרליים, כמעט עירומים ממסר. בניין, אנשים עוברים, עצים – כל אותם פרגמנטים שמייצרים אווירת נורמליות פסטורלית, צבעונית, פנטסטית, ובו בזמן מרוחקת. אסתטיקה של אלימות, כהגדרתה של תפוחי.

ht2

ישבנו בבר בשכונת שוננברג ודיברנו על התערוכה. פעולת המיפוי טבעית בעיני, אומרת תפוחי. היא קשורה לרצון להשתייך למקום דרך הבנתו האינהרנטית בהווה וקבלה שלו. אנחנו חוזרים לביתה. היא מראה לי מפה שקיבלה מאיתן ברונשטיין, מייסד העמותה "זוכרות", שביקר בעיר והרצה בגלריה שפראכסל שבשכונת מיטה. המפה מראה את כל היישובים הערביים והיהודיים שנמחקו בשנת 1948. הפלסטינים נפוצו בתוך ישראל ובגלות, ואילו ליהודים ניתנה זכות שיבה ליישוביהם. המפה המסודרת מעניקה לה השראה, אך היא כבר קשורה לדור אחר.

תפוחי פורשת בפני את המפה הדיגיטלית שיצרה מתוך Google Earth, שמראה את כל הבניינים של ברלין. אנחנו מביטים יחד ברחוב שבו אני מתגורר בטמפלהוף ומגלים שגם בו (כמו בשאר חלקי העיר) פעלו כמה מחנות כפייה. כל מקום שצילמה סומן על-ידי תפוחי בדימוי של נעץ. כך נוצרה מפה צבעונית שאין שום צבעוניות מאחוריה.

בעוד שהברלינאים בפרט והגרמנים בכלל "התקדמו", תפוחי לא נותנת להם לזוז קדימה בלי לזוז אחורה ולגלות מה הסתתר בכל השכונות. היא זאת שפורמת את ההיסטוריה כדי לשכתב מחדש את הנארטיב של ברלין. השיח הבין-דורי של משפחת קורבנות השואה אינו מתקיים בוואקום. תפוחי היא הוכחה לכך שהדור השלישי גמיש יותר, סקרן, וגבולותיו רחבים דיים גם למיפוי הבלתי אפשרי של הטראומה שלו, בעבר ובהווה. מחנות העבודה כמטפורה של הגירה והגירה כמטפורה של מחנות העבודה. אילו חיים אנו היהודים מביאים לברלין וחוזרים איתם לישראל.

שר האוצר הבא: העלה את תקציב התרבות

מתוך
מתוך "עיתון אישי"

תרבות: שינוי קטן, הבדל גדול 

המשימות של שר האוצר הבא מורכבות, וברובן יידרשו מהלכים כואבים. רבים מדברים על תקציבי הביטחון, הרווחה והבריאות העומדים במוקד סדר היום, אבל ראוי לומר גם: אל תשכחו את תקציב התרבות. כשהוא מוזנח ונטוש לגמרי, קיים יחס בלתי נתפס בין תקציב זה לבין תקציבי שאר המשרדים.
תקציב התרבות בישראל עומד על 0.03 מהתקציב הלאומי. התקן של מדינות ה־OECD, שאותו אמורה ישראל לקיים, קובע שתקציב התרבות יעמוד על לפחות אחוז אחד מסך התקציב הכולל. אם ישראל תשלש את התמיכה שלה בתרבות הישראלית, היא תיישר קו עם מדינות המערב ותוביל אותנו להיות כחלק ממשפחת העמים הדמוקרטיים. הזכות לתרבות לא פחות חשובה מזכויות חברתיות אחרות.
הדרישה להעלות את התקציב לאחוז היא הגיונית והגונה. הדבר לא יפגע בתקציבים אחרים בצורה ניכרת, וכמעט שלא יורגש בתוך הסחר־מכר הפוליטי.
שינוי כל כך קטן בתקציב התרבות יביא שינוי הרבה יותר גדול בכל כך הרבה תחומי יצירה בישראל. מדינת ישראל תצעד לתוך עתיד פורה. אסור לנו להיות מדינה עם תרבות מנוונת, הכלואה בתוך שוליה. עלינו לקחת את השוליים למרכז ולתת לפלורליזם התרבותי להישמע.
התרבות הישראלית היום דומה למשחק כיסאות מוסיקליים, שבו כל הזמן מוציאים כיסא וכל היוצרים נלחמים על הכיסאות הנותרים. אך אפשר לבנות תרבות אחרת. אם יוגדל תקציב התרבות, נוכל לראות את היוצרים ואת היוצרות עולים על פני הקרקע, פחות עסוקים בהישרדות ויותר ביצירה ובתרומה לחברה.
העלאת תקציב התרבות תוריד את מפלס האלימות, הגזענות וההסתה. כידוע, אמנות מבצעת סובלימציה לתשוקות הכי אפלות, ומתן ביטוי אמנותי לא יכול להרוג או לפגוע באיש, אלא לשנות ערכים ולייצר חברה סובלנית יותר.
העלאת תקציב התרבות לא רק תתרום לדור שלנו, אלא תהיה המסר והבשורה שלנו לדורות הבאים. שכן העתיד שלנו מונח בתוך החלטה שכזאת. הדורות הבאים יזכו להישגים ניכרים ולשגשוג יצירתי בזכותנו. איננו צריכים רק לקבור את ראשנו בתוך החול כבת יענה, אלא להרימו כמו קשר מוכשר במשחק כדורגל ולחפש למי למסור את הכדור. התרבות היא תהליך מסירה מדור לדור של ערכים, של נטיות, של זהויות ושל משמעויות. בהיעדר תרבות, האדם לא יכול לקבל אופקים שאליהם ירצה לשאוף. התרבות מעניקה סוג של אתגר פוטנציאלי לחברה הישראלית. וכשנדע מהם האתגרים העומדים בפנינו, נדע לאן עלינו לפנות בדרך הקשה של מדינה בראשית ימיה.
העלאת תקציב התרבות לאחוז אחד ויותר מתקציב המדינה אינה החלטה של שמאל או של ימין, היא צריכה להיות החלטה רוחבית לכל המפלגות. נקרא לכל המפלגות להתאחד סביב תרבות משגשגת, ללא הבדל לאום, גזע, אתניות, מין, מיניות או דת.
במדינה מרובת תרבויות ושוני נוכל לדעת בביטחון שהגדלת תקציב התרבות תייצר רב־תרבותיות משובחת. דמו את התרבויות השונות לחלקות אדמות, ואת עצמכם לכאלו המביטים בהן מתוך כנף מטוס ורואים רק שטיח צבעוני, עשיר ומגוון.
שר האוצר בממשלה המתקרבת אלינו, כולם ידברו איתך על קיצוצים, אך בתנועה קטנה תוכל לייצר שינוי ענק.

הטראומה במערבולת של השלמה: דברים שנאמרו ביום עיון לרגל נעילת תערוכתו של אליהו אריק בוקובזה "במקום הזה" במוזיאון בר דוד שבקיבוץ ברעם


אליהו אריק בוקובזה – ציור מתוך התערוכה

דברים שנאמרו ביום עיון לרגל נעילת תערוכתו של אליהו אריק בוקובזה "במקום הזה" במוזיאון בר דוד שבקיבוץ ברעם, מאי-אוגוסט 2012

היצירה של אליהו אריק בוקובזה הינה חגיגה שמחה, עליזה וגאולית, טראומתית, מאיימת, דחויה וחסרת פשרות. קריאה פוליטית, חברתית ופסיכולוגית, תגלה את הקריאות האמביוולנטיות המתרחשות בו בזמן, קורעות את היצירה ומותחות אותה בין שני הקטבים הללו.

היצירה של בוקובזה אינה דרמטית – היא קומית. עצם ההעמדה הקודמת של הציורים של בוקובזה (שימו לב שהציורים צויירו לפי תמונות שמצא בארכיון של הקיבוץ), הרעיון של "לקראת תערוכה" מתכתב עם יצירות אחרות שהראו את מכונת הדרמה, כלומר כיצד מתח דרמטי מתהווה (אחת הדוגמאות המעולות לכך מצויה בשיר "לקראת שיר" של מירי בן שמחון, שמתחקה אחר התהליך הארספואטי לקראת כתיבת שירה. ראו מאמרי בספר: "שירת מרים", על שירת מירי בן שמחון בעריכת ד"ר דן אלבו, הוצאת כרמל 2010).

הצגת העבודות בחדר האוכל והכנסת תגובת הקהל הקיבוצניקי לתוך היצירה, מהוות אינקלוסיביות קומית של ההקשר שבתוכו נקראת היצירה. בוקובזה (כמו מיכאל הנקה בסרטו "מחבואים", שמדבר על ההקשר הפוסטקולוניאלי של אשמה בין צרפת לאלג'יראים הצרפתים), מבין את האשמה הרובצת על הקיבוצניקים בני הפרויקט הציוני. הוא לוקח תמונות מוכרות ונותן להן לעמוד בחדר האוכל. התגובות הקשות שקיבלו הציורים, ודחיית ההצעה להכניסם לחדר האוכל, מגלות לנו שגם אם התמונות מוכרות, עומדת האשמה בינינו לביניהן.

עד כה הצבעתי על הצד הקומי המפרק את הדרמה. האמן מתגלה לנו כמתווך בין שאלות חברתיות אקוטיות הכוללות מרכיב של אשמה. אך היצירות עצמן מחזיקות בתוכן כוח קווירי, פסיכדלי, של גודש צבעוני (צבעי פסטל בוהקים), חתרני, שלא מאפשר לנו (גם אם רצינו), להביט בדרמה המתהווה בין הקיבוצים כמושבות מתנחלים בתוך פלסטין, לבין התושבים הילידים הפלסטינים במדינה. שימו לב שדווקא בוקובזה משמש כאן כמתווך של אמן מזרחי העוסק באמנות קווירית. היצירה באה לכונן מחדש את ההיסטוריה בתוך גלולת סיקסטיז של ציורי אנימציה המושפעים מאנימציה יפנית, מנגה וקומיקס (כשהיצירות עומדות אחת לצד השניה הן בונות סטריפ קומיקס). כמו בתערוכות קודמות של בוקובזה, גם הפעם היצירות רפלקסיביות וכוללות בתוכן את הפירוק של הזהות היהודית-ערבית ובנייתה מחדש באופן מחושב כחלק ממרחב מזרח-תיכוני, לבנטיני, שיש בו מן החזון, הדמיון אך גם התכתבות ואי רצון לוותר על העבר המסורתי. נוצר לנו היבריד חדש שמתווך בין המוזיאון שנמצא בתוך הקיבוץ ומבקש לאשרו, ובין האמן שנכנס לתוך מוזיאון ההיסטוריה ההגמונית ומבקש לפרק ולפשר את המתחים הגדולים (שבין הקטגוריה של היהודי לבין הערבי).

אליהו אריק בוקובזה – הדמיית תליית הציורים בחדר האוכל של הקיבוץ

החלק השמח של היצירה לא נמצא על הבד במקרה. המשטחים הצבעוניים, הארקדיים, הפסטורליים, מציינים מספר דברים, ראשית הם מתכתבים עם ההיסטוריה הקומוניסטית ולכן האדום הוא אדום, הוא פורח הוא קפוא בזמן אחר שבו האדום באמת הבהיק; שנית, הם מתכתבים כאמור עם ההיסטוריה של תרבות הפופ, כפי שנוסחה בסוף שנות השישים במערב אך הפכה למרכזית בדרך בה אנו תופסים את עצמנו; שלישית, הם מרכיבים מחדש את הלאומיות האתנית כפי שנוסחה בתוך הרעיון הרומנטי, שהאדמה, הדם והאדמה יהיו שייכים לאתנוס היהודי. זאת אומרת החיטה הצהובה ביותר בתוך שדות הקיבוץ, מהללים בעצם את עבודת האדמה, ואת ההגדרה שהזהות של האדם ושל הטריטוריה עליו הוא יושב הן זהות, ואנשים עם זהות אחרת, שונה, מתנגשת וגם אם לעיתים משיקה, לא יוכלו לרשת את האדמה, משום שהיא מיועדת אך ורק לאתנוס אקסלוסיבי. בנוסף, אנו רואים כאמור את ההיסטוריה של הקומיקס, שהתחילה עוד עם הטריפטיכים (כמו של הירונומוס בוש), המנגה של היפנים ותרבות הפופ העכשווית.

שלושת האלמנטים הללו מתקיימים ככוחות חתרניים בידי המזרחיות (המקף של היהודי-ערבי), והקוויריות (צבעי הפסטל, ואותו צבע ורוד, שמזכיר למשל את החומר האבקתי המנצנץ ב"ראש ערוף" של יוחאי מטוס (השוו את הפרפורמנס של הנוצצים הורודים של יוחאי מטוס מול צבעי הפסטל הורודים בעבודות של בוקובזה – וקיראו את הטקסט של דליה מרקוביץ "Talking Heads"), שבאות לידי ביטוי בעבודה, בעודף, בגודש, בהפיכת המציאות למסך צבעוני, שלכאורה לא נוכל להביט במלנכולי. אך המלנכוליה של העבודה מביטה בנו. בשיח גלריה ציין תומר גרדי שהדמויות בציורים עומדות על סף של בכי. העיניים הגדולות שלהן, כמעט ועוד מעט דומעות. העיניים הן בין הדוגמאות למרקם המורכב שמעמידה לנו היצירה של בוקובזה.
דווקא הגודש, הצבעוניות והסיקסטיות הזאת מדגישים את האידיאולוגיות המתנגשות ומחביאים מאחורי הצעיף, סיפור פוסט-קולוניאלי קשה ביותר לתיווך וייצוג.

אליהו אריק בוקובזה – ציור מתוך התערוכה

טראומה צבעונית
המושג טראומה יוכל לסייע להבין את השכבות העבות של היצירה של בוקובזה. מקורה האטימולוגי של המילה "טראומה" במילה יוונית שפירושה פצע (ברפואה, ייעודה של מחלקת הטראומה קשור במיידיות הטיפול הנדרש עבור החולים). אחד המאפיינים המרכזיים של הטראומה הוא החביון (latency) או ההשתהות (belatedness) שלה, כלומר, אי-יכולתו של קורבן הטראומה לתפוש את החוויה הטראומטית ולהטמיעה בזמן התרחשותה. לפיכך האירוע הטראומטי ממשיך לרדוף את הקורבן ולחזור בחלומותיו או בשגרת היומיום שלו. פרויד עושה שימוש ב"חוויה הטראומטית" בניסוחים הראשוניים שלו את יסודות הפסיכואנליזה: "תפקידו של המטפל אזיי הוא לעזור לחולה לשקם בזיכרונו את החוויה המקורית ("החוויה הטראומטית"), ואז צפוי הסימפטום, המשמש כתחליף, להיעלם. אלא שתהליך שיקום זה אינו פשוט כלל מאחר שאותם הכוחות שפעלו להשכיח את החוויה או את הזיכרון המכאיב מלכתחילה, ממשיכים לעמוד על המשמר ולסכל כל ניסיון להעלות בחזרה למודע את התוכן הדחוי. בגלל פעילותם של מנגנוני התנגדות אלה, אין המטפל יכול לבקש בפשטות מהחולה "לספר בדיוק מה קרה ואיך זה קרה", אלא, כמו בלש מומחה, חייב להפעיל שיטות עקיפות שונות כדי לשקם את חלקי המידע שנעלמו מזיכרונו" (פנחס נוי, פרויד והפסיכואנליזה (תל אביב: מודן, 2008), עמ' 20). בהקשר זה נטען כי הטראומה שמצויה בתמונות המקוריות של הקיבוץ, שעברו דרך הפריזמה האמנותית של בוקובזה. הגודש של הצבעוניות, המתכתב עם האידיאולוגיות ככוח קווירי ומזרחי, משמש דווקא כסוכן פוסט טראומתי שמונע מאיתנו את המבט בטראומה.

לפרויקט הפסיכואנליזה יש הן משמעות תיאולוגית של וידוי והן משמעות פרשנית של תפירה והבניה מחדש של הטקסט תוך כדי פרימתו. המעבר החד מן התפישה המודרניסטית של הקִדמה אל התפישה הפוסטמודרניסטית, המבקרת את הנרטיב ואת האפשרות לגאולה, מצויה דווקא בתשובתו של הפילוסוף הסלובני, סלבוי ז'יז'ק לפרויד. ז'יז'ק הופך את תכלית הפסיכואנליזה רק כדי להחליף את וידוי הטקסט בהבנייה מחדש של הקשרו: "המטרה האולטימטיבית של הפסיכואנליזה אינה עשיית שלום באמצעות הווידוי של הטראומה, אלא קבלת העובדה שחיינו כוללים גרעין טראומטי מבלי יכולת תיקון. יש בנו משהו שאינו יכול להשתחרר לעולם." (Slavoj Žižek, The Fragile Absolute – or, why is the Christian legacy worth fighting for? (New York: Verso, 2001), p. 98)

ההצעה של ז'יזק תעניק לנו דווקא את ההקשר כמערבולת של השלמה. ניתן לראות זאת היטב ביצירת המפתח בתערוכה של בוקובזה – אחד התצלומים של היצירה "קיר ברעם" שהונח בחדר האוכל מול עשרות כיסאות ריקים. הכיסאות הריקים בתצלום וזוג הערבים העומדים מהצד אומרים הכול – הכיסאות הם ההקשר, הערבים הם הטראומה. אך תפקידנו אינו לדובב את הערבים בכדי להגיע לנרטיב הפלסטיני וליצור ממנו מקשה חדשה. דווקא הכיסאות הריקים בריקותם מציעים לנו את ההקשר כאופציה מתקנת, אך לא כזו שהתמלאה בתשובות. הכיסא הריק הוא ההצעה של בוקובזה למוזיאון מחד גיסא, ולישראליות מאידך גיסא. הוא מציע שניתן לנו מקום להשלים עם הטראומה מבלי לנסות ולחדור אליה (שהרי הוא יודע שהכוחות הפוסט טראומתיים לא ייתנו לנו מנוח ויילחמנו בנו). הכיסאות הריקים מתכתבים גם בישראליות עם מוטיבים אחרים. דווקא ככוח מזרחי וקווירי הם מקבלים משמעויות חדשות באופן המבני והסימבולי שבתוכו הם מופיעים. מרדכי עומר טוען לגבי הכיסאות הריקים כי: "המתח הטעון בדימוי זה נוצר כתוצאה מן הניגודים בין הנוכחות להעדר המשמשים בו בערבוביה. הכיסאות הריקים מהווים מעין תמונות נגטיביות שלנו עצמנו, של זהותנו המעורפלת ושל מאוויינו הכמוסים, שאינם מגיעים לכלל גיבוש והתממשות. וכך, כל מה שנותר הן אותן במות קטנות, אותם כיסאות ריקים שהיו אמורים לשמש לנו מרגוע, מקום מפלט להוויה האנושית שנזרקה לעולם מלא עצמים ורעיונות, שיכולתנו להשלים הולכת ודועכת. יחד עם זאת, אפשר לקרוא את אותם כיסאות ריקים גם כמערכי אפשרויות – מעין כלי-קיבול פוטנציאלים, שיאפשרו לאדם החי בעידן הפוסט-מודרני לחוות רגעי בדידות ותהייה בעולם שבו נותרנו עובדי-אורח מזדמנים" מרדכי עומר, "הנעדר הנוכח: הכיסא הריק באמנות הישראלית" בתוך: אמנות ישראלית בת-זמננו: מקורות וזיקות (תל-אביב: הוצאת עם-עובד, ארון ספרים יהודי, 2006), עמודים 65-94.

אותם מערכי קיבול נמצאים בעבודות של בוקובזה. כשהן מונחות בין שכבות הצבע, האידיאולוגיות המתנגשות, הפסיכדליות, דווקא המזרחיות והקוויריות הופכות לזרמי עומק שמאפשרים לנו להניח בתוך המים את ההקשרים בכדי לשבת על הכיסאות הריקים האלו ולמצוא השלמה עם גרעין טראומתי בלתי ניתן לתיקון.

הדברים התפרסמו לראשונה בערב רב

הוקרה לשרת התרבות הנפלאה לימור לבנת לכבוד הענקת פרס היצירה הציונית

158046_368610936521254_1403338338_n 178946_10151118512923238_583508237_13452083_1752501855_n

טקס חלוקת "פרס היצירה הציונית" שיזמה שרת התרבות לימור לבנת. אנחנו מארגנים מול הטקס אירוע שיגחיך את הפרס ואת מחלקיו

פייסבוק

על ההפגנה בוואלה

9f501f9aa24e11e18cf91231380fd29b_7

מאבטח של תיאטרון מזיא הגיע לקחת תעודות מזהות אחרי ששמואלוף הקריא את השיר "מה תרבותי בתרבות" נגד פרס היציר ההציונית ש לבנת
מאבטח של תיאטרון מזיא הגיע לקחת תעודות מזהות אחרי ששמואלוף הקריא את השיר "מה תרבותי בתרבות" נגד פרס היצירה הציונית ש לבנת

נמאס לנו שהשרה לבנת מחלקת פרסים על פי קריטריונים אידיאולוגים ולא מקצועיים. היא עושה הכנה לפריימריס ולא מנהלת משרד תרבות לכל אזרחי ישראל!
נמאס לנו שהשרה לבנת מחלקת פרסים על פי קריטריונים אידיאולוגים ולא מקצועיים. היא עושה הכנה לפריימריס ולא מנהלת משרד תרבות לכל אזרחי ישראל!

984

*
מתי שמואלוף ברדיו כל השלוםמיכל אהרוני מהמוחות באירוע נגד הענקת פרס היצירה הציונית – עמדנו מול. בודדים. הקראנו שירה ודיברנו על ההבדל בין אמנות ללאומנות. התווכחנו. דיברנו.כבר שנים לא הייתי באירוע כזה. לא הפגנתי כמעט לבד על משהו שמאוד חשוב לי. ואין כיף ומרגש מזה. להגיד לשרה לבנת ולאורחיה מה, באמת, אנחנו חושבים על פרס היצירה בתחום הציונות. לעשות דמוקרטיה ולהשמיע את קולך האמיתי.  אני חיה כאן, משלמת מיסים, מגדלת את ילדי, יוצרת בעברית, אני חלק מהדי אן אי של המקום הזה. מרקמו – מרקמי ולהיפך. אל תחנכי אותי, לימור לבנת. אין לך זכות, אין לך את הכלים, אין לך את היושרה ומעל הכל אין לך תרבותמתוך כתבה של עידו בלאס בגלריה הארץלפני תחילת הטקס נערכה בחוץ הפגנה קטנה. המפגינים, מארגון "גרילה תרבות", מחו על הפרס המדיר לטענתם אוכלוסיות שונות בישראל, כמו האוכלוסייה דוברת הערבית והאוכלוסייה החרדית. "הפרס הזה הוא בושה, כי שרת התרבות לא קיבלה שום זכות לקבוע מי ציוני ומה ציוני", אמר אחד המפגינים. לבנת התייחסה למפגינים בנאומה ואמרה כי "לא נעים לספוג האשמות ודברי בלע, אבל בעיני אין מטרה נעלה יותר מלהשיב לחיינו את הציונות"

***

מתוך כתבה של רוני אפרת בוואלה

"נועד להסתיר מהלכים כלכליים שגויים". מתי שמואלוף (צילום: נמרוד סונדרס)

"נועד להסתיר מהלכים כלכליים שגויים". מתי שמואלוף צילום: נמרוד סונדרס

מחוץ לטקס, התכנסו שלושה יוצרים מטעם קבוצת "גרילה תרבות", שמחתה באמצעות הקראת שירה נגד הפרס. לא ייתכן שאירוע תרבותי שנועד להכשיר את התרבות בישראל לא מייצג את מכלול הזהויות", אמר המשורר מתי שמואלוף. "זה פריימריז לשרה לבנת ולא פרס. עובדה שהיום מתקיימות הפגנות גם נגד יום ירושלים ובמסגרת המחאה החברתית, הטקס נועד להסתיר את המהלכים הכלכליים השגויים של השרה לבנתבמפתיע, התייחסה השרה לבנת להפגנה שבחוץ: "מעטים בזים לציונות והיו שלושה כאלה בכניסה לאולם", אמרה לבנת. "חובה עליניו להגן עליה ולהשיב אותה לחיינו במלוא הדרה ובמלוא צדקת דרכה. לא תמיד נעים להיות מטרה לחיצי הביקורת ולספוג האשמות ודברי בלע, איך אין מטרה ראויה מזו"גם הרקדן עידו תדמור תקף את הפרס: "משרד התרבות, בחוצפה רבה, מחלק את תקציב התרבות תחת קריטריונים מעוותים המשתנים על פי צו הפוליטיקה והאינטרס", אמר תדמור בדף הפייסבוק שלו

עצם הענקת הפרס לשם עידוד היצירה הציונית הוא הכרזה על כך שציונות היא חיה נכחדת, שהיא כבר איבדה את צבע הנוצות והתאבקה עד כדי כך שלא מזהים אותה, ובוודאי שלא צורכים את הוולדות האמנותיים שלה

'גרילה תרבות' היא קבוצה של משוררים ויוצרים אקטיביסטים במיוחד. בשנים האחרונות אפשר היה למצוא אותם מצטרפים למאבק העובדות הסוציאליות, למאבק עובדי הקבלן ולמחאה החברתית, בדרכם היצירתית והבלתי אלימה.

לאחרונה הפגינו כמה חברים בקבוצה מול טקס הענקת פרס הציונות מטעם משרד התרבות שיזמה שרת התרבות והספורט לימור לבנת. היוצרים הקריאו שירים שכתבו נגד הפרס, ואחד מהם, מתי שמואלוף, טען שהפרס "לא מייצג את מכלול הזהויות".

כחברה בעידכוני הקבוצה, נקראתי גם אני להקריא משיריי באירוע המדובר. לו החליטה השרה לבנת למנוע פרס מכל מה שאין בו מסר ציוני, הייתי נוטלת מגפון, מתייצבת תחת חלונה ומקריאה לה שיר שבו אני מתארת כמה תל אביב מפחידה אותי. אבל היא לא עשתה כן. היא גם לא ביקשה להפחית תקציבים או למנוע את העלתן של יצירות בלתי ציוניות.

עצם הענקת הפרס לשם עידוד היצירה הציונית הוא הכרזה על כך שציונות היא חיה נכחדת, שהיא כבר איבדה את צבע הנוצות והתאבקה עד כדי כך שלא מזהים אותה, ובוודאי שלא צורכים את הוולדות האמנותיים שלה. הציונות היא בסך הכול עוד זרם במרחב אמנותי פוסט-מודרני שאין בו היררכיה, אין אסור לומר ומותר לומר, זרם אמנותי נעול סנדלים ולעתים אף לבוש מעיל פליז.
האם לזרם הזה אסור שיהיה פרס? תחרות ראויה לעמול לקראתה?
לו הייתה השרה מכריזה על פרס ליצירה ההומו-לסבית, כדי לעודד את המשכיותה, האם היו קמים אנשי גרילה וטוענים לאפליה ומקריאים שירה חוצבת להבות נגד היוזמה?

האם הציונות – מושג שאם מפשיטים אותו מפוליטיקה מדבר על שאיפה לעצמיות ישראלית, בלתי נשלטת – היא מושג שיש לקעקע בהפגנות נגדו?

אפשר להבין את החשש מהסבטקסט, כביכול המדינה מעודדת יצירות שיתמכו במדיניותה ומונעת משאבים מיצירות ביקורתיות, אבל זה לא מה שמתרחש כאן.

מי שיעבור על התוכנייה של מפעלי התרבות בארץ, לפחות על התוכנייה שלי כמנוייה לחאן הירושלמי, יוכל בקלות למצוא שם תיאטרון מתריס וביקורתי כמו המחזות 'אוכלים' ו'מלחמה על הבית'. לאחרונה הייתי גם ב'מעגל הגיר הקווקזי' הרפרטוארי והמצוין, ושמעתי את שלמה בראבא יורד על הממשלה כאילו אין מחר, להנאת הקהל. איש לא מיחה בידו.

אז יש גם פרס לזרם אמנותי אחד, ציוני, לאומי, שכותב על עצי שקמה וזית. בשם חופש הביטוי וחופש היצירה, אני לא אלך להקריא שירה נגדו.

הפוסט של עינת ברזילי פורסם לראשונה בניוז 1

%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה: