كيف تشرح صيد الأرانب لفنان ألماني ميّت | توهو

كيف تشرح صيد الأرانب لفنان ألماني ميّت الفنان يوسف ساسون تسيمح، المولود في بغداد، يعيش ويعمل في أمستردام، يستعد لإطلاق مشروع واسع ومتعدد المواقع في العاصمة الهولندية، والقدس وبغداد. الشاعر والكاتب ماتي شموئيلوف يحاوره حول سنواته كفنان في إسرائيل مقابل كونه فنانًا يهوديا بابليا في أوروبا، حول اليهودية"، الشتات، الإقصاء، وحول الإخفاء والبناء. המאמר על היצירה של יוסף ששון צמח תורגם לערבית, אז תודה לכל העוסקות במלאכת הקדושה בTohu Magazine

כיצד להסביר ציד ארנבות לאמן גרמני מת

 

יוסף צמח, ארז אהבתי, ארץ אותי לא אהבה, 1977
יוסף צמח, ארז אהבתי, ארץ אותי לא אהבה, 1977

האמן יוסף ששון צמח, יליד בגדד, שחי ופועל באמסטרדם, עומד להקים פרויקט רחב ידיים ומרובה מוקדים באמסטרדם, בירושלים ובבגדד. שוחחתי איתו במיוחד למגזין "תוהו", על שנותיו כאמן בישראל לעומת היותו אמן יהודי בבלי באירופה, על יהדות, על גלות, על הדרה, ועל הסתרה ובנייה. למאמר המלא.

המשך קריאת הפוסט "כיצד להסביר ציד ארנבות לאמן גרמני מת"

איך הזכרון של המרחב הנאצי מתעצב בימינו

ראיינתי את האמנית הישראלית הדס תפוחי שמצלמת באובססיביות מבנים מהתקופה הנאצית ובודקת כיצד הם עברו תהליך של נורמליזציה בימינו. לכתבה המלאה.

הנה כתבה שעשיתי עימה בשנת 2014:

ht2-290x290

הדס תפוחי לקחה על עצמה משימה אמנותית: מיפוי כל האתרים שבהם פעלו מחנות הכפייה בזמן מלחמת העולם השנייה ברחבי ברלין. פגשתי אותה לרגל תערוכה חדשה

האמנית הדס תפוחי לקחה על עצמה משימה אמנותית: מיפוי כל האתרים שבהם פעלו מחנות הכפייה בזמן מלחמת העולם השנייה ברחבי העיר ברלין. תפוחי הציגה בעיר כבר כמה תערוכות שעסקו בייצוגים קוויריים ונגעו בשאלת הדור השלישי למלחמת העולם השנייה והאופן שבו הוא מתכתב עם הדור השלישי לנכבה. התערוכה הנוכחית שלה, "Transforming", תוצג בגלריה Werkraum bild und sinn שבשכונת קרויצברג.

בכל אותם 3,000 מחנות עבודה שפעלו בברלין (בעיקר בצדה המזרחי, התעשייתי) "עבדו" מיליוני עובדי כפייה. היו אלו אסירים שבויים ממדינות שונות, בעיקר איטליה, צרפת, פולין ורוסיה, שנשלחו לקיים את התעשייה הגרמנית ונשאו על בגדיהם סימן שהעיד על ארץ מוצאם. באותה תעשייה ברלינאית, הנארטיב היהודי לא היה קיים. עובדי הכפייה בברלין היו קבוצת הקורבנות הגדולה ביותר בתולדות מלחמת העולם השנייה – כ-20 מיליון מהם יצאו ונכנסו את ברלין לבדה (המספרים גדולים יותר ביחס לגרמניה כולה). רבים מהתאגידים שהעסיקו את עובדי הכפייה עדיין שוכנים באותם מקומות ותחת אותם שמות: BMW, Siemens, AEG.

הנושא החל להיחקר לפני כ-20 שנה, אך רק בעשור האחרון זכה להכרה. מי שמוביל את המחקר כיום הוא פרופ' כורד פגנשטכר (Cord Pagenstechere). והנה, לא במקרה, דווקא תפוחי לקחה על עצמה למפות את העיר עם מצלמתה. הפרויקט עוסק בעיקר בנורמליזציה של תרבות ובאופן שבו אלימות מתקיימת לצדה של תרבות, חרף אי-הנראות שלה. התצלומים ניטרליים, כמעט עירומים ממסר. בניין, אנשים עוברים, עצים – כל אותם פרגמנטים שמייצרים אווירת נורמליות פסטורלית, צבעונית, פנטסטית, ובו בזמן מרוחקת. אסתטיקה של אלימות, כהגדרתה של תפוחי.

ht2

ישבנו בבר בשכונת שוננברג ודיברנו על התערוכה. פעולת המיפוי טבעית בעיני, אומרת תפוחי. היא קשורה לרצון להשתייך למקום דרך הבנתו האינהרנטית בהווה וקבלה שלו. אנחנו חוזרים לביתה. היא מראה לי מפה שקיבלה מאיתן ברונשטיין, מייסד העמותה "זוכרות", שביקר בעיר והרצה בגלריה שפראכסל שבשכונת מיטה. המפה מראה את כל היישובים הערביים והיהודיים שנמחקו בשנת 1948. הפלסטינים נפוצו בתוך ישראל ובגלות, ואילו ליהודים ניתנה זכות שיבה ליישוביהם. המפה המסודרת מעניקה לה השראה, אך היא כבר קשורה לדור אחר.

תפוחי פורשת בפני את המפה הדיגיטלית שיצרה מתוך Google Earth, שמראה את כל הבניינים של ברלין. אנחנו מביטים יחד ברחוב שבו אני מתגורר בטמפלהוף ומגלים שגם בו (כמו בשאר חלקי העיר) פעלו כמה מחנות כפייה. כל מקום שצילמה סומן על-ידי תפוחי בדימוי של נעץ. כך נוצרה מפה צבעונית שאין שום צבעוניות מאחוריה.

בעוד שהברלינאים בפרט והגרמנים בכלל "התקדמו", תפוחי לא נותנת להם לזוז קדימה בלי לזוז אחורה ולגלות מה הסתתר בכל השכונות. היא זאת שפורמת את ההיסטוריה כדי לשכתב מחדש את הנארטיב של ברלין. השיח הבין-דורי של משפחת קורבנות השואה אינו מתקיים בוואקום. תפוחי היא הוכחה לכך שהדור השלישי גמיש יותר, סקרן, וגבולותיו רחבים דיים גם למיפוי הבלתי אפשרי של הטראומה שלו, בעבר ובהווה. מחנות העבודה כמטפורה של הגירה והגירה כמטפורה של מחנות העבודה. אילו חיים אנו היהודים מביאים לברלין וחוזרים איתם לישראל.

 

Obsessive lens on Nazi buildings that have forgotten their past

October 9, 2018

Mati Shemoelof

About Mati Shemoelof

Mati Shemoelof is a poet and an author. His writing includes six poetry books, plays, articles and fiction, which have won significant recognition and prizes. He wrote his first radio play (Hörspiel) for German radio WDR in 2018. A German edition of his poems will be published by AphorismA in 2019.

ISRAELI ARTIST HADAS TAPOUCHI has spent the past five years photographing buildings in Germany and elsewhere in Europe that the Nazis turned into forced labor and POW camps. She started out in Berlin, then went to Poznan (Poland), Krems (Austria) and Crete (Greece).

Her aim in the project, Memory Practise, which she started in 2013, is to find out how these buildings were “normalised”. She is photographing them in colour, as they look today, as a way of showing how these buildings have “forgotten their past” and returned to being regular civic or industrial buildings.

Tapouchi moved to Berlin in 2012 to broaden her artistic horizons. “I had just finished my master of art studies and I felt that Tel-Aviv and its art scene were too small for me. My masters project was about the third generation of people in war and conflict: The Palestinian Nakba, The Holocaust and the Germans whose grandparents were from the Nazi era.”

For that project, she took photos of the third generation of Palestinians after 1948, together with photos of the third generation of Holocaust survivors who were born in the same years. She also took pictures of the Germans who were born in the 1970s.

She described her aim as follows: “In Israel we cannot compare between our catastrophe and the others. And I think it incomparable. But I do want to check how one catastrophe leads to the other, how one minute you are a victim and then another minute you become the victimiser.

“I put these photographs together in an exhibition as a radical move to remember the chain events and to remind us that the three narratives have a connection.”

The inspiration for her current work came from reading a book about Nazi forced labor camp sites by German historian Rainer Kubatzki, who wrote down the addresses of Nazi buildings all over Berlin and the nearby town of Brandenburg. He was documenting the transformation of public urban spaces.

Tapouchi says she has photographed a sample of 400 Nazi buildings from WW2 in Berlin in the style of a crime scene, and since expanding to other European sites, her archive has grown to 1000 photos.

She says that artistically, she was inspired by Bernd and Hilla Becher, two conceptual German artists and photographers who worked with the Düsseldorf art academy “When I saw some of this couple’s work, I thought to myself, ‘this is so cold, so German’. It’s a style where the images are so grey, with no humans and no sky. The object is shot from the same angle. When I came here to Berlin, that sensibility just entered me. My photography became so distant and German.

“When I look at all these photographs of buildings and homes, I sometimes suspect that subconsciously, my project expresses my need for a home – in a very obsessive way.

“The line between nightmare and happiness is a very thin line. Both of my parents disagreed with my move to Berlin. They said: ‘You can go everywhere. But why Germany? It makes no sense.’ Nevertheless, they came to visit me a few times.

“My Polish mother’s side survived the death camps. My father’s side immigrated to Israel after the pogrom in Kishinev in the Russian empire. They were very Zionist and helped establish the township of Petah Tikva. So part of me is very connected to the catastrophe and part of me is very connected to the period of heroism.

In spite of Tapouchi’s decision to live in Berlin, she has only been granted residencies in Poland, Austria and Greece – but not Germany. She thinks it’s because the Germans “are done with the aesthetics and politics of WW2. This is my assumption. They speak about it a lot but in a very special way. We cannot move it or criticise it.

“There is a core within the Germans that sees us as Ashkenazi Jews, as a certain entity, almost like the way Israelis sees the Palestinians. There is some kind of projection and otherness.”

“There is a core within the Germans that sees us as Ashkenazi Jews, as a certain entity, almost like the way Israelis sees the Palestinians. There is some kind of projection and otherness.”

“For the Germans [the war] seen as a thing from the past. It is almost gone and disappeared into the past. It is almost unseen. It is completely transparent. But I am photographing these sites all over the city. My work is colourful and vivid. It’s in colour because I don’t want to speak about history with black and white.

The response to her work in Poland was different. “In Poznan we did a radio interview in Polish and asked people to contact us. It was amazing. So many old ladies called the art institution. It was a success for me. It touched me.

“These people have never been approached. But when they read an article in the local newspapers, the girls in the art institute told me that people were crying on the phone. The old Polish ladies said, ‘we waited so long that somebody will ask us about it’. They couldn’t talk about it in the Communist era. And afterwards nobody cared about it.”

She also photographed in Crete, where German forces massacred civilian residents from nine villages in the Amari Valley during the Nazi occupation. “In Greece the old people are dying in a very old age, 100 and older. So you can meet them. You can meet them but there are no resources to document them.”

In Austria, the reception was quite different. “In Krems we did an artist talk in the city hall. We invited the whole town, of about 23,000 people. I thought maybe a few people will come because this is not a very sexy topic. But even though the photos were beautiful and attractive, only the mayor and his secretaries came to the artist’s talk. We had made huge publicity around it. Yet, I wasn’t upset about it. This silence was a kind of a voice for me.”

Main photo: Street sign in Poznan, Poland – part of Memory Practise (Hadas Tapouchi)

VISIT HADAS TAPOUCHI WEBSITE

מלוא מובן האופק: על הספר לשבא סלהוב "מסות על אמנות ויהדות"

 

שבא סלהוב וערן גורדין בהשקת ספרי. צילום: יאיר בן חיים.

 

שבא סלהוב: מסות על אמנות ויהדות, רסלינג  ,246 עמ' המשך קריאת הפוסט "מלוא מובן האופק: על הספר לשבא סלהוב "מסות על אמנות ויהדות""

תערוכה חדשה על מחנות הכפייה בזמן מלחמת העולם השנייה

ht2-290x290הדס תפוחי לקחה על עצמה משימה אמנותית: מיפוי כל האתרים שבהם פעלו מחנות הכפייה בזמן מלחמת העולם השנייה ברחבי ברלין. פגשתי אותה לרגל תערוכה חדשה

האמנית הדס תפוחי לקחה על עצמה משימה אמנותית: מיפוי כל האתרים שבהם פעלו מחנות הכפייה בזמן מלחמת העולם השנייה ברחבי העיר ברלין. תפוחי הציגה בעיר כבר כמה תערוכות שעסקו בייצוגים קוויריים ונגעו בשאלת הדור השלישי למלחמת העולם השנייה והאופן שבו הוא מתכתב עם הדור השלישי לנכבה. התערוכה הנוכחית שלה, "Transforming", תוצג בגלריה Werkraum bild und sinn שבשכונת קרויצברג.

בכל אותם 3,000 מחנות עבודה שפעלו בברלין (בעיקר בצדה המזרחי, התעשייתי) "עבדו" מיליוני עובדי כפייה. היו אלו אסירים שבויים ממדינות שונות, בעיקר איטליה, צרפת, פולין ורוסיה, שנשלחו לקיים את התעשייה הגרמנית ונשאו על בגדיהם סימן שהעיד על ארץ מוצאם. באותה תעשייה ברלינאית, הנארטיב היהודי לא היה קיים. עובדי הכפייה בברלין היו קבוצת הקורבנות הגדולה ביותר בתולדות מלחמת העולם השנייה – כ-20 מיליון מהם יצאו ונכנסו את ברלין לבדה (המספרים גדולים יותר ביחס לגרמניה כולה). רבים מהתאגידים שהעסיקו את עובדי הכפייה עדיין שוכנים באותם מקומות ותחת אותם שמות: BMW, Siemens, AEG.

הנושא החל להיחקר לפני כ-20 שנה, אך רק בעשור האחרון זכה להכרה. מי שמוביל את המחקר כיום הוא פרופ' כורד פגנשטכר (Cord Pagenstechere). והנה, לא במקרה, דווקא תפוחי לקחה על עצמה למפות את העיר עם מצלמתה. הפרויקט עוסק בעיקר בנורמליזציה של תרבות ובאופן שבו אלימות מתקיימת לצדה של תרבות, חרף אי-הנראות שלה. התצלומים ניטרליים, כמעט עירומים ממסר. בניין, אנשים עוברים, עצים – כל אותם פרגמנטים שמייצרים אווירת נורמליות פסטורלית, צבעונית, פנטסטית, ובו בזמן מרוחקת. אסתטיקה של אלימות, כהגדרתה של תפוחי.

ht2

ישבנו בבר בשכונת שוננברג ודיברנו על התערוכה. פעולת המיפוי טבעית בעיני, אומרת תפוחי. היא קשורה לרצון להשתייך למקום דרך הבנתו האינהרנטית בהווה וקבלה שלו. אנחנו חוזרים לביתה. היא מראה לי מפה שקיבלה מאיתן ברונשטיין, מייסד העמותה "זוכרות", שביקר בעיר והרצה בגלריה שפראכסל שבשכונת מיטה. המפה מראה את כל היישובים הערביים והיהודיים שנמחקו בשנת 1948. הפלסטינים נפוצו בתוך ישראל ובגלות, ואילו ליהודים ניתנה זכות שיבה ליישוביהם. המפה המסודרת מעניקה לה השראה, אך היא כבר קשורה לדור אחר.

תפוחי פורשת בפני את המפה הדיגיטלית שיצרה מתוך Google Earth, שמראה את כל הבניינים של ברלין. אנחנו מביטים יחד ברחוב שבו אני מתגורר בטמפלהוף ומגלים שגם בו (כמו בשאר חלקי העיר) פעלו כמה מחנות כפייה. כל מקום שצילמה סומן על-ידי תפוחי בדימוי של נעץ. כך נוצרה מפה צבעונית שאין שום צבעוניות מאחוריה.

בעוד שהברלינאים בפרט והגרמנים בכלל "התקדמו", תפוחי לא נותנת להם לזוז קדימה בלי לזוז אחורה ולגלות מה הסתתר בכל השכונות. היא זאת שפורמת את ההיסטוריה כדי לשכתב מחדש את הנארטיב של ברלין. השיח הבין-דורי של משפחת קורבנות השואה אינו מתקיים בוואקום. תפוחי היא הוכחה לכך שהדור השלישי גמיש יותר, סקרן, וגבולותיו רחבים דיים גם למיפוי הבלתי אפשרי של הטראומה שלו, בעבר ובהווה. מחנות העבודה כמטפורה של הגירה והגירה כמטפורה של מחנות העבודה. אילו חיים אנו היהודים מביאים לברלין וחוזרים איתם לישראל.

שר האוצר הבא: העלה את תקציב התרבות

מתוך
מתוך "עיתון אישי"

תרבות: שינוי קטן, הבדל גדול 

המשימות של שר האוצר הבא מורכבות, וברובן יידרשו מהלכים כואבים. רבים מדברים על תקציבי הביטחון, הרווחה והבריאות העומדים במוקד סדר היום, אבל ראוי לומר גם: אל תשכחו את תקציב התרבות. כשהוא מוזנח ונטוש לגמרי, קיים יחס בלתי נתפס בין תקציב זה לבין תקציבי שאר המשרדים.
תקציב התרבות בישראל עומד על 0.03 מהתקציב הלאומי. התקן של מדינות ה־OECD, שאותו אמורה ישראל לקיים, קובע שתקציב התרבות יעמוד על לפחות אחוז אחד מסך התקציב הכולל. אם ישראל תשלש את התמיכה שלה בתרבות הישראלית, היא תיישר קו עם מדינות המערב ותוביל אותנו להיות כחלק ממשפחת העמים הדמוקרטיים. הזכות לתרבות לא פחות חשובה מזכויות חברתיות אחרות.
הדרישה להעלות את התקציב לאחוז היא הגיונית והגונה. הדבר לא יפגע בתקציבים אחרים בצורה ניכרת, וכמעט שלא יורגש בתוך הסחר־מכר הפוליטי.
שינוי כל כך קטן בתקציב התרבות יביא שינוי הרבה יותר גדול בכל כך הרבה תחומי יצירה בישראל. מדינת ישראל תצעד לתוך עתיד פורה. אסור לנו להיות מדינה עם תרבות מנוונת, הכלואה בתוך שוליה. עלינו לקחת את השוליים למרכז ולתת לפלורליזם התרבותי להישמע.
התרבות הישראלית היום דומה למשחק כיסאות מוסיקליים, שבו כל הזמן מוציאים כיסא וכל היוצרים נלחמים על הכיסאות הנותרים. אך אפשר לבנות תרבות אחרת. אם יוגדל תקציב התרבות, נוכל לראות את היוצרים ואת היוצרות עולים על פני הקרקע, פחות עסוקים בהישרדות ויותר ביצירה ובתרומה לחברה.
העלאת תקציב התרבות תוריד את מפלס האלימות, הגזענות וההסתה. כידוע, אמנות מבצעת סובלימציה לתשוקות הכי אפלות, ומתן ביטוי אמנותי לא יכול להרוג או לפגוע באיש, אלא לשנות ערכים ולייצר חברה סובלנית יותר.
העלאת תקציב התרבות לא רק תתרום לדור שלנו, אלא תהיה המסר והבשורה שלנו לדורות הבאים. שכן העתיד שלנו מונח בתוך החלטה שכזאת. הדורות הבאים יזכו להישגים ניכרים ולשגשוג יצירתי בזכותנו. איננו צריכים רק לקבור את ראשנו בתוך החול כבת יענה, אלא להרימו כמו קשר מוכשר במשחק כדורגל ולחפש למי למסור את הכדור. התרבות היא תהליך מסירה מדור לדור של ערכים, של נטיות, של זהויות ושל משמעויות. בהיעדר תרבות, האדם לא יכול לקבל אופקים שאליהם ירצה לשאוף. התרבות מעניקה סוג של אתגר פוטנציאלי לחברה הישראלית. וכשנדע מהם האתגרים העומדים בפנינו, נדע לאן עלינו לפנות בדרך הקשה של מדינה בראשית ימיה.
העלאת תקציב התרבות לאחוז אחד ויותר מתקציב המדינה אינה החלטה של שמאל או של ימין, היא צריכה להיות החלטה רוחבית לכל המפלגות. נקרא לכל המפלגות להתאחד סביב תרבות משגשגת, ללא הבדל לאום, גזע, אתניות, מין, מיניות או דת.
במדינה מרובת תרבויות ושוני נוכל לדעת בביטחון שהגדלת תקציב התרבות תייצר רב־תרבותיות משובחת. דמו את התרבויות השונות לחלקות אדמות, ואת עצמכם לכאלו המביטים בהן מתוך כנף מטוס ורואים רק שטיח צבעוני, עשיר ומגוון.
שר האוצר בממשלה המתקרבת אלינו, כולם ידברו איתך על קיצוצים, אך בתנועה קטנה תוכל לייצר שינוי ענק.

%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה: