כל הזמן אתה עוסק באחר: ריאיון עם אלי עמיר

צילום: גיל ירום

"בשקט בשקט, בלי שמישהו יחוש בכך, מתחילים בחוגים פוליטיים כאלה ואחרים לדון בבחירת הנשיא התשיעי של מדינת ישראל שמות שונים מועלים חדשות לבקרים. דומה שבימים בהם הקיטוב בין יהודים לערבים מצוי באחד משיאיו ההיסטוריים ואילו זה שבין מזרחיים לאשכנזים מסרב לגווע, יש טעם בחידוש המסורת שבה נבחר לתפקיד אדם שזכה להישגים גדולים בתחומי התרבות או המדע". כיום, שעה ששמותיהם של דוד לוי, בנימין בן אליעזר הרב ישראל לאו וכמובן שמעון פרס עולים כמועמדים, הגיעה העת לחדש את הצעתי המקורית. אני מציע , שימו לב, את הסופר אלי עמיר כמועמד לנשיא המדינה

אורי קציר, אתר למען בחירתו של אלי עמיר לנשיאות המדינה, 2006

אלי עמיר (נשוי + 3 ילדים) נולד בבגדאד ועלה לארץ עם הוריו בשנת 1950. המשפחה נקלטה במעברה והוא נשלח דרך עליית הנוער לקיבוץ משמר העמק. הוא בוגר האוניברסיטה העברית בשפה וספרות עברית ובהיסטוריה של המזרח התיכון. את דרכו בשירות הציבורי החל כחניך במשרד ראש הממשלה, ומאז שימש במגוון תפקידים בענייני עלייה, קליטה וחינוך. בין שאר תפקידיו היה יועץ לעינייני ערבים במזרח ירושלים מטעם משרד ראש הממשלה, מנכ"ל הפדרציה הספרדית ומתאם החזרת היורדים בארצות הברית ומשנה למנכ"ל משרד הקליטה. משנת 1984 הוא מנכ"ל המחלקה לעליית הנוער בסוכנות היהודית ומ-1977 מנכ"ל מוסדות עליית הנוער. על פועלו בשירות החברה הישראלית זכה אלי עמיר בפרס יגאל אלון על מעשה מופת חלוצי לשנת 1997. וכן הוענק לו תואר דוקטור כבוד מטעם מכון ויצמן למדע ומטעם אוניברסיטת בן גוריון.

ספריו "תרנגול כפרות", "מפריח היונים" ו"אהבת שאול", שראו או בהוצאת "עם עובד" זכו להצלחה גדולה. "תרנגול כפרות" הומחז והוצג בתיאטרון לילדים ונוער ואף הוסרט לטלוויזה. ספריו תורגמו לשפות זות. על פועלו הספרותי זכה אלי עמיר בפרסים ספרותיים ובהם פרס לספרות יהודית במקסיקו ופרס שנת היובל של הוצאת "עם עובד" לספרות יפה.

ספרו האחרון "יסמין" הוא סיפור אהבה נוגע ללב של נורי ויסמין, גבר ואישה צעירים במלוא פריחתם המתמודדים עם העצורים שבנפשם ועם התהום שביניהם. הסיפור מתרחש על רקע ירושלים שלאחר מלחמת ששת הימים ומתאר את המפגש בין שנים העמים הישראלים והפלסטינים.

האם היה לך קשר לחבורה שהריצה אותך לנשיאות?

הסיפור החל בכך שיום אחד הודיעו לי מעיתון "מעריב" שמריצים אותי לנשיאות. גילו לי שיש אתר שלם על דמותי. ואכן כשבדקתי באינטרנט וראיתי את האתר הופתעתי מאוד וזה עשה לי טוב. כן, זה מאוד נחמד שבאה כזו יוזמה מאנשים, שמחוץ לפוליטיקה, והם לא איזה גוף אינטרסנטי. כרגע לא נוח לי לדבר על זה כי כל העסק הזה בהקפאה ויש נשיא מכהן בסיטואציה שאני מאחל לו שייצא ממנו זכאי ובשלום.

 האם זו מגמה חיובית להביא אנשים מחוץ לפוליטיקה לתוך תפקיד הנשיאות?

לפי דעתי זו מגמה חיובית מאוד ויש בה ברכה. הפוליטיקה הישראלית זקוקה לאנשים האלו, אך בו בזמן היא לא נותנת לאנשים האלו להשתלב בעמדות. אתה מסתכל שמאלה וימינה ושואל מי, מי? מאין יבוא ישעי? עם זאת, יש כוחות יוצאים מהכלל יצירתיים, מוכשרים, עם קבלות שהם מחוץ למעגל וצריך לפתות אותם לבוא למעגל. צריך לתת להם תפקידים לבוא למעגל.

מה דעתך על עמיר פרץ, שהכניס אנשים חדשים כמו שלי יחימוביץ' למעגל הפוליטי?

אני שמחתי מאוד על היוזמה של עמיר פרץ שקרא לפרופ' אבישי ברוומן, לשלי יחימוביץ' וגם אני חושב שהוא תרם רבות להצטרפות של עמי איילון למפלגת העבודה. וראיתי בזה מגמה יוצאת מהכלל ומבורכת ואני מאוד מצטער שלחלק מהאישים האלו – לא ניתנה להם הזדמנות להגשים את עצמם בתפקיד ביצועי – להגיע לממשלה.

מה דעתך על תהליך ההפרטה, שבעצם הממשלה הופכת מזרוע ביצועית, למתבוננת מבחוץ?

אנחנו עדים לתופעה איומה שמפריטים את נכסי הציבור, מפני הממשלה ורוב משרדיה איבדו את היכולת לבצע ולעשות – את "הביצועיזם". ואז הם צריכים חברות זרות או פרטיות שינהלו את השירותים הללו, שרק עושות כסף על חשבון העסק הזה. הממשלה עומדת בחוסר אונים. ומצב אנומלי זה גם נובע מחוסר ידע איך לפעול, ובו בזמן זו גם סוג של נכות ואי רצון לקחת אחריות על נושא מסוים, לבצע אותו ולתת עליו את הדין.

האם לדעתך חוסר הביצוע מתרחש גם בצבא?

כן, אפילו בצה"ל יש חוסר ביצוע בפועל. יש מרחק בין מטרה לבין השגתה – דברים שלא יאומנו, שלא חשבנו שהם יכולים לקרות. המדינה הזו חייבת תיקון ובשביל זה היא צריכה לגייס את הטובים באנשיה בכל תחום. כי אין לנו מדינה אחרת. ואין לנו בית לאומי אחר. והסכנות המרחפות על ראשנו הולכות וגוברות ומדירות שינה מעינינו.

אתה מתכוון בוודאי לאחמינג'אד וההצהרות שלו.

ההכרזות של אחימינג'אד בכל שבוע בעד מחיקת ישראל והיישוב הציוני מחזירה אותי לפחדים של ילדות בבגדד מהשליט, מהמוסלמים, מהפְרעות, מסכנת הפגיעה בנו. הסכנות לבית השלישי הולכות וגוברות ויש איזה שהיא תחושה של אוזלת יד וזה לא נובע מתוך חוסר יכולות, ההפך – ישראל, כחברת מהגרים, נבנתה כמדינה לתפארת עם הישגים בשמיים בכל תחום.

מהו הגורל של מדינת ישראל בעצם היותה במזרח התיכון?

הגורל רודף את היהודים, עוד מיצחק וישמעל. אנו, יהודי ערב, שהיינו מדורי דורות בעיראק התעמתנו עם גורל זה. וגם עכשיו בישראל- אנחנו מתעמתים עם הפלסטינים. כסוג של גורל שרודף אחריך ומעמת אותך כל הזמן עם עצמך עם הזהות שלך עם מי אתה ומה אתה ומה אתה עושה פה. וזה תהליך דו-צדדי.

מה דעתך על הזהות של ישראל והיחס שלה לכיבוש?

ישראל אסור לה שתזוהה בעיני העולם המערבי כקולוניה אמריקאית מערבית. הם [הערבים] שונאים ומתעבים את המערב ומאשימים אותו בכל כישלונותיהם. ולנו אסור להיות מזוהים עד כדי כך איתו. כי אנחנו הופכים להיות בפועל גם נושא שצריך לחסל ולהשמיד אותו. ישראל חייבת במהות להישאר בטופ הטכנולוגי אך היא צריכה לפתוח צוהר לעולם המזרחי והערבי. זה אומר שכל אזרח צריך לדעת את השפה הערבית. זה אומר שכל אזרח צריך להכיר את הספרות והשירה הערבית. עלינו לדעת את הייחוד של העמים האלה, מה פגע בהם בהיסטוריה, שאלת הבושה, הכבוד וההכחשה ושאלות שאני נוגע בהם הרבה פעמים גם בספר "יסמין" וגם בספר "מפריח היונים". ב"יסמין" אני מבקש להראות שני נרטיבים, היהודי –לאחר הניצחון, והפלסטיני לא התבוסה.

צילום: גיל ירום

אתה לא יכול לכלוא את הרוח

לפני כמה ימים דו"ח מרכז אדווה מראה שהפערים הולכים וגדלים. אורי קציר מאידך מדגיש את היותך מנהיג משום שאינך נושא את שאלת הדיכוי בהוויתך. כיצד אתה מתמודד עם הסתירה הזו?

קודם כל שאלת הפערים הינה שאלה מעמדית והיא בין היתר פונקציה של השכלה ומקום מגורים. היא איננה עדתית. יש לה פאן עדתי. אך היא איננה עדתית פר סה. נכון, שהפערים לא נסגרים ומתרחבים והפער בין העשירון לעשירון התחתון הוא מהגדולים בעולם והוא אסון ומראה את הפנים המכוערות של החברה הישראלית. יש פה עושר מסמא, בסגנון החיים של פאר מנקר עיניים וזה מחק את הצניעות שהייתה בשנות החמישים.

לערי-פיתוח מסויימות אין בהם מערכות חינוך טובות וזה מתחיל שם. ואני יודע – חייתי שבע שנים במעברה וארבע עשרה שנה בקטמונים. בקטמונים היה בית ספר עממי. והוצאנו את האחיות שלנו מהבית הספר הזה והעברנו אותם למושבה הגרמנית. ורק שם עתידן הובטח.

האם זו רק בעיה של חינוך?

לא. יש פה בעיה של כוח הוראה בחינוך, אך גם בעיה של אפשרויות תעסוקה ומוביליות שלא קיימות בערי פיתוח מסוימות. ומכיוון שרוב תושבי ערי הפיתוח הינם מזרחים אז כמובן שבעיה זו הינה משמעותית. וזה הכישלון הכי גדול של הציונות, שלנו. ואין שבוע שאני לא מתייחס לבעיה בתוכנית הרדיו שלי "לא לימין ולא לשמאל" ביחד עם גאולה כהן. ומהבחינה הזו אני חייל במכון "אדווה" ובכל הארגונים החברתיים שלוחמים את המלחמה הזו.

מה אתה חושב על בתי התמחוי שהתרבו מאז שהניאו-ליברליזם התפשט במחוזותינו?

אני רואה באגודות התמחוי ובארגוני הצדקה למיניהם, שהחליפו את המדינה כאחת הבושות הגדולות ביותר של השלטון במדינת ישראל. השלטון בשנים האחרונות בתהליך מתמשך בשני העשורים האחרונים – חיסלו את מדינת הרווחה בישראל וזה אסון. כי האידיאולוגיה של הציונות, לפחות של תנועת העבודה הייתה לבנות חברה שיוויונית וצודקת. ואת הדבר הזה שכחנו מזמן. והדבר הזה מתנקם בנו. ואתה רואה את זה במחזורי הגיוס לצה"ל ואתה רואה את זה באחוז מסיימי הבגרות מקרב המזרחים ואתה רואה את זה בעוד פרמטרים.

מדבריך אני מבין שהייתה מדיניות מכוונת לדיכוי המזרחים.

אני לא חושב שהייתה מדיניות מכוונת, מתוכננת של אבות המדינה לקפח את המזרחים ולהפוך אותם לשואבי מים וחוטבי עצים. לא הייתה מדיניות כזו. אינני מאמין שהיא הייתה. זה נכון, שהחברה הקולטת אותנו הייתה חברה מזרח אירופית ותיקה שקיפחה, היפלתה אותנו שלא ידעה לטפל בנו, זילזלה בתרבות שלנו ופגעה בנו פגיעה קשה. זה הכול נכון ואני כתבתי את זה בספר "מפריח היונים" – דברים קשים ביותר במיוחד שמונים עמודים אחרונים, על תקופת העלייה והמעברות. בספר "תרנגול כפרות" – שרק לפני יומיים דודו אלהרר אומר לי, אחרי שקרא את הספר כמה פעמים – "החברה הישראלית לא עשתה את חשבון הנפש שלה, כי הכול נמצא ב'תרנגול כפרות', כל הפערים והקונפליקטים התרבותיים והחברתיים".

מה דעתך האם קיימת מוביליות בחברה בישראל?

אני טוען שהחברה הישראלית היא חברה מובילית ומאפשרת למי שרוחש השכלה ולמי שיש אמביציה ועובד קשה ולמי שמתעב את תרבות "המגיע לי" – להצליח להגיע לעמדות הכי בכירות.

ואם הייתה בכל זאת סוג של אפלייה?

אתה יודע מה, אפילו אם הייתה היא לא הצליחה. כי אתה לא יכול לכלוא את הרוח. כי אתה לא יכול לכלוא את הכישרון ואמביציה ואנשים שיש להם מה לתרום. יהודי המזרח יכולים בגאון ובגאווה להראות ולהתגאות בכל התרומה שהם תרמו למדינה. ערי הפיתוח הרחיבו את גבולות ההתרחבות של הארץ. דימונה ושדרות היו דגניה וכינרת. ואנחנו היינו צריכים להיות גאים במה שעשינו ולא ללכת בתחושה של קיפוח. תראה לי דוגמא אחת בעולם שיהודים כמו יהודי פרס, עיראק ומרוקו שהגיעו חסרי ובדור אחד הגיעו לאן שהגיעו.

האם הרגשת שאתה צריך להצטיין יותר מהאחרים בחייך?

הרגשתי בחיי שאני צריך להצטיין יותר ולהשקיע יותר כי הייתה דעה כללית כי המזרחים הם ברמות נמוכות. וזה היה קשה – כי כל הזמן היית צריך להוכיח שאתה יותר טוב – על לא עוול בכפך. כן הייתי צריך לעבוד פי שנים, כדי לפלס דרך אפילו לפעמים בכוח.

 פעם דיברו על המזרחים כגשר תרבותי לערבים, אך אלו שהחזיקו בתרבות המזרחית מקרב היהודים הולכים ונעלמים.

החברה הישראלית לא ניצלה את אבותיי וכישוריהם כגשר להבנת העולם הערבי ועד היום המערב כולל מדינת ישראל נכשלים בהבנת העולם הערבי פעם אחר פעם ואין להם את היכולות. הגשר בסיפור האהבה בין נורי לבין יסמין (בספר "יסמין") הפלסטינית, הלאומנית, המשכילה הוא בראש ובראשונה דרך התרבות ודרך קירבת הלשון. כי דרך ההערכה לזולת, אתה יכול להגיע אליו.

 האם ישראל עומדת עם הגב לעולם הערבי?

כן, היהודים בישראל לא מכירים עולם שלם. הקונפליקט משגע אותנו והירי והשהידים – ואנחנו פוסלים ומוחקים את הערכים, ואת היופי שנתן העולם הערבי והאיסלאם להיסטוריה. אנחנו מזלזלים בידע שלהם. וזה גם מה שיצר את חלק מהפגיעה והזלזול ביהודי המזרח. במשך שנים הלכנו עם הרגשה אליטיסטית, ארוגנטית והסתכלות "מלמעלה למטה" על העולם הערבי. וזו גישה לא טובה, שמביאה אסון.

 הדור שנולד בשנות השבעים והלאה כבר לא יודעי את השפה והתרבות הערבית. האם פיספסנו הזדמנות היסטורית להגיע ל"אחר" מתוך השילוב של המזרחיות וערביות?

אני חושב שנכשלנו כישלון חרוץ להנחיל בצדק את השפה והתרבות הערבית. גם הילדים שלי לא יודעים ערבית (יש לי שלושה) והם לא מכירים את העולם הזה. ואלו הם ילדיי ששומעים איתי בחדר את אום כולת'ום וניגנו פעם בלהקה יהודית-ערבית של מנדולינות. ומדוע הם זנחו את התרבות הזו – כי לתרבות הערבית אין ערך בארץ. למה שילד ילמד ערבית כשבעיניו זה נחות. הוא ילמד אנגלית, צרפתית. זה שדר שבא מלמעלה. מחלחל למטה וזה נורא בישראל.

נג'יב מחפוז הישראלי

"קודם כל לכתוב טרילוגיה זה מסע מאוד ארוך. שהרי בשביל רומאן אחד צריך משימה ארוכה מאוד, לרקום את כל החוטים. ובשביל טרילוגיה שנמשכת חמישים שישים שנה אחורה. זה סיפור לא פשוט במיוחד שזה גם נכתב תוך כדי עבודה. כי כל החיים עבדתי."

הספר "מפריח היונים" הזכיר לי מאוד את "בית בקהיר" של הסופר המצרי זוכה פרס הנובל – נג'יב מחפוז. מצאתי כי לא מעט ביקורות אף הצביעו על קשר זה, למשל בעיתון "דר שפיגל" הגרמני, בעיתון השוויצרי "ניו ציריך זייטונג" (Neue Zürcher Zeitung) ובמגזין "אוקטובר" המצרי. האם קראת את הטרילוגיה הזו לפני שכתבת את הטרילוגיה שלך (תנגול כפרות, מפריח היונים ויסמין)?

לא. יום אחד יצאתי עם העיתונאי והמבקר יצחק שור ופרסמתי במאזניים פרק מהספר "מפריח היונים" על רקדנית הבטן. והוא אמר לי: "אלי, אל יגבה ליבך אבל אתה מדבר כמו נג'יב מחפוז". אמרתי לו: "השתגעת". אני קראתי את הטרילוגיה רק אחרי שסיימתי לכתוב את הספר הזה.

במצרים ביקרתי רק בשנת 1993, משום שכל עוד הייתי עסוק ב"מפריח היונים" שפורסם שנה לפני בשנת 1992, לא רציתי להיות בקהיר, או בשום בירה ערבית אחרת. כי זו יכלה הייתה להזכיר לי או להרוס את הגירויים שלי מבגדד, כפי שהיא השתמרה בזיכרוני. כי קהיר הייתה בעלת השפעה עצומה על כל אדם במזרח התיכון.

אז איך בכל זאת אתה מסביר את הקירבה בכתיבה?

תראה אנחנו באנו משם. והעולם האסוציאטיבי, התרבותי, רווי ומשופע במזרח. אנחנו היינו 2700 שנה וכל השורשים שלנו הם שם. הריח, המוזיקה, הסימטאות, הבתים, הנהרות הכל זורם בצורה מאוד מאוד אינטגרלית ממש לתוך מחזור הדם. ולכן מכאן גם אני חושב שהיכולות לכתוב לעולם הערבי.

בספר "יסמין" הייתה הרגשה של התבגרות. כי הגיבור הוא כבר לא נער, אלא הוא אומר, שהוא בעל הבית החדש. והוא מעיז ללכת מעבר לגבולות הלאומיות, הוא מתאהב בפלסטינית. ואפילו הרומאן על שמה.

            נכון מאוד, כותב "ציוני" מושמץ כמוני כותב (חיוך) על ערבייה וקורא על שמה את הרומאן. הספר הוא אכן חתרני. כי שם הספר עצמו הוא אכן בשמה. הגיבורים שלו נושאי דברה של הציונות הם משפחה עיראקית מהקטמונים. ובמובן הזה הוא חתרני כי אותו נער נורי מ"תרנגול כפרות" צומח להיות ישראלי חדש – דרך יסמין הפלסטינית שמגדירה אותו כך. הוא לא המאצ'ו, לא הארוגנט, המתנשא, אלא אדם מהמזרח הזה, בן התרבות הזאת ויחד עם זאת גם בן תרבות המערב בדיוק כמוה. רגל במזרח ורגל במערב. הומניסט שלאט, לאט מבשילה בתוכו התפיסה האידיאולוגית איך פותרים את הסכסוך ואיך משפרים את המצב החברתי בארץ ואת היחסים בין יהודים וערבים וזה הנושא בנאום מכונן שלו בקודש הקודשים של אבות הציונות בקיבוץ שלו. כאשר יסמין מופיעה איתו כיהודייה, כחברתו והיא מעניקה לו תמיכה באותו הערב. ומהבחינה הזו, הסיפור הזה שאני גם בעל-בית של המקום הזה.

האם הספרים שלך משפיעים על המציאות?

כן, "תרנגול כפרות" מכר כמאתיים אלף עותקים, נלמד בבית ספר, הוסרט לסרט ועובד להצגה. ועובדות אלו השפיעה על יחסי העדות בארץ.  הספר נתן לנו תחושת כבוד. אחרי פרסום הספר "מפריח היונים" גם הייתה תופעה דומה. שמעון פרס אומר לי שהוא רצה להיות עיראקי, שהנכד שלו רוצה להיות מזרחי אחרי שהוא קרא את "מפריח היונים". משה שחל אמר לי, ששואלים אותי מי אני – אני מצביע על הספר "מפריח היונים" – זו תעודת הזהות שלי – משם באתי.

אתה עובד על משהו חדש?

כן, אני עובד על רומאן חדש שמתרחש בארץ, שונה מכל מה שכתבתי ונחכה ונראה מה ייצא איתו. אני בעיצומה של כתיבה וליבי וכל ראשי שם.

 מה דעתך על ברק?

מלחמת לבנון פגעה קשות מאוד בכוח הרתעה של ישראל בקרב מדינות ערב ויש לה השפעה על המתרחש על הפלסטינים ועל ישראל. ואני חושב שבעת הזאת. החזרת כוח ההרתעה של ישראל והנהגת הצבא לשינויים קרדינאליים כולל שינוי תורת הלחימה והאימונים והדגשים בחלוקת גייסות וכד' – חייבת אישיות ביטחונית  ממעלה ראשונה. האיש המתאים ביותר הוא אהוד ברק. זה לא מעניין האם האיש השתנה או לא השתנה אנחנו לא משתנים בגיל 65 ואנחנו לא בוחרים מלכת יופי או "מלך ההתנהגות היפה עם בני האדם", אנחנו בוחרים שר ביטחון ואיש מקצוע שיעשה את העבודה הדרושה שהיא חיונית לנו כי ללא ביטחון לא  יהיה לנו כלום. וזה השיקול המרכזי.

איפה עמדת בבחירות הקודמות במפלגה?
תמכתי בבחירות קודמות בעמיר פרץ כי הדגל החברתי היא זה גם שהנפתי גם לפני ארבע שנים. ולצערי הרב, למרות הקרדיאנליות של המאבק החברתי., אני לא מבין מדוע הוא בחר בשר ביטחון. למרות האזהרות ששידו לו מיטב חבריו שלא ייקח את התיק. והנה מפלגת העבודה בממשלה הזו לא הניפה את הדגל החברתי ואף הסתבכה עם המלחמה. וזה לא אומר שזה סוף דרכו של עמיר פרץ, אבל העת הזו דורשת אדם אחר וזה צריך להיות השיקול המרכזי.

טריילר לסרטו של ניסים דיין על יהודי עיראק, 2014

בר בשטח: ראיון עם שלמה בר

 להקת "הברירה הטבעית" ליוותה אותי בחיי כשגרתי בניו-יורק וכשהסתובבתי ברחובות דלהי העמוסים. שלמה בר, היה כמדריך רוחני מזרחי, בשיריו עוד לפני שידעתי שקיימת הכחשה לגבי המזרחיות. סמסון ניגן בכינור והוביל אותנו לצ'אקרות העליונות עוד לפני שידענו היכן מצוייה הנירוונה. ישראל בורכוב בבס ניגן את הסולו הנצחי בשיר "תפילה" שזימזנו בכל ג'אם, בכל פסטיבל טבע, עוד לפני שהיו בומבלות על כל גבעה רעננה. שלמה בר הוביל את המהפכה האתנית בישראל, מבלי לירות ירייה אחת. הוא פשוט שר, ולא וויתר על המבטא ועל השורשים המרוקאיים. עמיר בניון, סעדו, אנסמבל מזרח-מערב, בוסתן-אברהם, יאיר דלל, שבע, שוטי הנבואה וגאיה חייבות את הצלחתן לעמידה העיקשת של שלמה בר שהתעקש ליצור מזרחי בקלאסה. מאידך, שלמה לא וויתר על שילובים ועל נסיונות מוזיקאליים וכמו מיילס דיוויס הוא שינה את סגנונו, החליף נגנים והביא חידושים טקסטואלים ומבניים ליצירתו. המשך קריאת הפוסט "בר בשטח: ראיון עם שלמה בר"

אתם סרבני השלום: ראיון עם הטייס יואל פיטרברג, המשתתף בסרטו של דוד בן שטרית, "אבי היקר, שקט יורים …"

צילם: גיל ירום

במאי הסרטים התיעודיים, דוד בן שטרית, בחר להמשיך את העיסוק בסוגיות כואבות בחברה בישראל בסרט "אבי היקר, שקט יורים …" (2006). היבול הפורה שלו עד כה כלל, הפקה ובימוי של 11 סרטים ביניהם (ביחד עם סיניורה בר דוד וחברת אקדיה הפקות): "רוח קדים" (2002) – סרט זוכה פרס וולג'ין לאותה השנה, הביא את סיפורה של יהדות מרוקו בישראל דרך 6 דמויות מרתקות מהדור השני. אלו העבירו נרטיב אנושי, דרמתי ונוקב על תהליך הקליטה של יהודי מרוקו שלווה בגזענות ובדיכוי; "יורים ובוכים" (2000); "סמיר" שתיעד את סיפור הגירתו של סמי מיכאל מעיראק לישראל (1997); "נולד ב-13 בספטמבר" (1993), "מבעד לרעלת הגלות" (1992) – שתיעד שלוש נשים פלסטיניות שתיארו את מאבקן לעצמאות אישית ופוליטית ואת השפעת חיי הגלות על הנשים הפלשתינאיות. המשך קריאת הפוסט "אתם סרבני השלום: ראיון עם הטייס יואל פיטרברג, המשתתף בסרטו של דוד בן שטרית, "אבי היקר, שקט יורים …""

האשכנזי-הערבי: ראיון עם איתמר הנדלמן בן כנען סמית

cc: ויקיפדיה
cc: ויקיפדיה

(הכתבה מובאת כאן בשינויים קלים מהמקור)

צילום: אולה

ביום אחד, לפני מספר חודשים, החליט העיתונאי והסופר איתמר הנדלמן בן-כנען לעבור ביחד עם משפחתו (אולגה, זוגתו ושרלין, בתו החורגת) ליפו. הוא עזב את תל-אביב, שהצטברה בספרות ובשירה שלו והתבטאה בחבריו. שינוי המיקום, הביא גם לשינוי זהות. ובכלל, התחקות אחרי שמות המשפחה של איתמר יכול להביא לתובנות והארות על גלגולי הזהות שבתוכם נמצא דור שלם. המשך קריאת הפוסט "האשכנזי-הערבי: ראיון עם איתמר הנדלמן בן כנען סמית"

עורו האשכנזים | אחי, האשכנזים זה הכי

עיתון "אנשים", 25 באפריל, 2006, גיליון 478, עמודים 26-32

(הכתבה מובאת כאן עם שינויים קלים מהמקור)

"אנשים בתנועה לזהות אשכנזית באים ממקומות ומקצועות שונים בחברה הישראלית. אני מודה שיש לי בתור בתור (מייסד וחבר התנועה) אשכנזי פריביליגיות ויתרונות מסוימים וזה עובדה. אבל הייתי מוותר על כל הפריבילגיות הללו, אם זה היה מחזיר לחיים את בני המשפחה שלי שנרצחו בחורבן יהדות אירופה. הטעות הגדולה של הרבה אנשים בתקשורת ובחברה היא שהם רואים אותנו רק דרך הפריזמה הסוציואקונומית." אלו הם דברי אסף גלאי, מייסד התנועה לזהות אשכנזית. גלאי עלה לכותרות לאחרונה, בעקבות השתתפותו בסרט "האשכנזים", ביחד עם גיבורי תרבות אחרים כמו המשורר רועי צ'יקי ארד, והעיתונאי והסופר איתמר הנדלמן בן-כנען ועוד. הסרט העלה לדיון את רצון הדור השלישי האשכנזי להגדיר את זהותו. לפתע הוזמנו נציגי האשכנזים לטלוויזיה, לראיונות עיתונות ומבקרים שללו ונהגו בחיוב כלפי התנועה החדשה. בלט הניסיון של התקשורת להצמיד את המזרחים החדשים (נציגי הקשת הדמוקרטית המזרחית ועוד) לאשכנזים החדשים ולנסות לייצר מאבק סימבולי.

בית ליוויק, מעוז משכנם של התנועה לזהות אשכנזית היה סגור ביום שישי. אז הלכנו אסף גלאי ואני מבית קפה לבית קפה בתל אביב ולא מצאנו שקט. היה נדמה כי, הבית הנפשי נמצא רק בבית הפיזי של אסף, והוא זה שאפשר את קיום הראיון.

חדרו מלא בספרים, מתקופות אחרות. כתב העת "הקשת החדשה" של אהרון אמיר הכנעני, יושב לצד קובץ הפרוזה החדש "מסמרים". ספר על כתיבתו היידית של ביאליק ועוד ספרים נשכחים על השפה היידית. אי אפשר להכנס לסלונו ללא נגיעה באינטילגנציה היידית בתוך הסלון.

אני בן למשפחה בעם שיש לו היסטוריה וזהות ארוכה. אבל עברנו טרגדיה נוראית, שקשה להתאושש ממנה. ולכן אסור לעשות לנו צימצום ורק לראות אותנו כאשכנזים שמדכאים את המזרחים והערבים – זה עלבון לאינטילגנציה. זה פוגע, ראשית כל, במזרחים עצמם וזה כמובן לא יכול לקדם את האינטרסים שלהם ושל המזרחים. דרך אגב לא המזרחים לא חושבים שיש להם משפחה גדולה עם הורים, סבים ואחים והרבה שימחה בלב. ומהמקום שבו אני עומד זו לא ממש סוג של פריבילגיה. על המזרחים לחשוב לעומק על הנקודה הזאת, ואסור להם לחשוב שלהיות אשכנזי, זה מקום פריבילגי. אני, למשל כאשכנזי, מלא כאב על האובדן והשכול הגדול. מאידך, אני בעל עוצמה אדירה, כי התחברתי להיסטוריה האשכנזית שלי, לשפה ולבני המשפחה שלי. ההכרה בפריבילגיות שלי לעומת אחרים, שלעצמה, לא מחזיקה במשמעות מיוחדת.

מהי התנועה לזהות אשכנזית?

התנועה לזהות אשכנזית קמה בשנת 2003 ושמה לה למטרה לשבור את הטאבו על הדיבור על האשכנזים. ולהוקיע את כל ההכפשות והדימויים השליליים שמתלווים לאשכנזיות בתקשורת, בפוליטיקה, ברחוב ובתוך הבית. התנועה מונה היום מעל ל-500 איש. היא פזורה בארבע סניפים, תל אביב, חיפה, ירושלים ובאר-שבע. והיא בעצם התנועה המשמעותית ביותר בקרב הדור הצעיר בישראל.

איך היא פועלת?

התנועה מארגנת דיונים ואירועים ומעלה לסדר היום הציבורי את הנושא של הזהות האשכנזית בחברה הישראלית.

מה היו התגובות להקמה?

התגובות להקמה נעו מסימפטיה, אהדה וטפיחה על השכם על האומץ. אמרנו לנו שאנחנו צברים, שנולדנו בארץ, שואלים שאלות לגבי ההיסטוריה האשכנזית, החברה הישראלית כיום ולוקחים אחריות. למשל היוצר קובי אוז בירך במעריב על הקמת התנועה ואמר שאין שמח ממנו על התעוררות האשכנזים.  ושסוף סוף האשכנזים מודים שגם להם יש עדה, מנהגים, מוזיקה, מאכלים ותרבות (10.10.2003).

אך היו תגובות שליליות, למשל הפובליציסטית שהרה בלאו כתבה בתרבות מעריב ש"יש משהו מזוייף בהתרפקות הצעירה האופנתית על תרבות מזרח-אירופה. כי איך אפשר להתגעגע למשהו שמעולם לא חווית? הרי אחרי המהפכה הציונית, כל מה ששרד מהתרבות הזו הם כרונות קלושים מהמפיות הרקומות בבית סבתא, כמה מלמולים ביידיש" (13.06.2003). מעניין לדעת שאחרי תקופה היא הייתה בין המצטרפות והפעילות המרכזיות.

איך התרחש רגע ההקמה?

ישבנו בבית קפה כמה חברים, ערן סבאג, ניר-ברעם, איתי גולנדר ואנוכי והחלטנו לעשות ערב שיקרא "צעירים מדברים על זהות אשכנזית". להפתענו הגיעו מעל מאה איש מכל רחבי הארץ לאירוע, ללא יחסי ציבור. וגילינו שהנושא הזה בוער בחברה הישראלית הצעירה והמבוגרת ויש מקום לדיון.

ציינת שערן סבאג, נכלל בין אלו שהשתתפו במפגש הרעיוני הראשון. וזה מוביל אותי לשאלה האם התנועה לזהות אשכנזית הינה באמת תנועה הפתוחה לאשכנזים ומזרחים כאחד?

כן, התנועה פתוחה לכל מי שרוצה להצטרף, ויש לנו מזרחים ואשכנזים, יהודים ולא יהודים, דתיים וחילוניים, ימנים ושמאלניים.

מה היחס של התנועה לזהות אשכנזית, לטענה של הקשת הדמוקרטית המזרחית, כי לאשכנזים יש פריבלגיות על המזרחים ועליהם להכיר בכך, לפני כל אפשרות לדיאלוג?

הקשת הדמוקרטית המזרחית מכירה בפריבילגיות שיש לאוכלוסיה המזרחית מול האוכלוסיה הערבית בישראל. מעבר למשמעות ההצהרתית והסימבולית, אין לכך שום משמעות אופרטיבית. איך זה משפר את מצבם של הערבים? טוב, זה המובן מאליו. אני אישית, או האשכנזים כקבוצה, נמצאים במצב של יתרון ביחס למזרחים. ההכרה הזו עדיין אינה אומרת כלום. מישהו יכול לחשוב שזה טוב מאוד שישנם הפריבילגיות האלו ושזה מצב שיכול להמשיך הלאה.

אז אתה לא מאמין במדיניות של הכרה בזכויות היתר של האשכנזים. אבל עדיין אתה מבקש מדיניות חברתית יותר. כיצד תתרחש המהפכה בחברה לדעתך ?

כרגע המהפכה בחברה הישראלית, תבוא לא מזה שהאשכנזים יכירו בפריבלגיות שלהם. או שיהיו מוכנים לחלוקה שיוויונית יותר של העוגה הלאומית. מהפכות לא מתרחשות כי המעמד החזק יותר מוותר על יתרונות שלו ומתחלק בנכסיו עם המעמד החלש יותר. המהפכה והתיקון החברתי הגדול יבואו ברגע שהמעמד החלש יותר, בשיתוף עם חלקים גדולים של המעמד החזק יותר יהיו מודעים למכלול הדרכים והייעוד ההיסטורי שלהם. כרגע הקשת הדמוקרטית המזרחית בגלל הדגשת יתר של הפערים הסוציואקונומיים מזלזלת בפועל בפיתוח התודעה והזהות של יהדות המזרח. כך שהקשת אינה מסוגלת להבין את הלגיטימיות של הזהות האשכנזית. ולצערי היא רואה אותך אך ורק תחת הסטיגמה השלילית של הציונות-האשכנזית.

אז מהו החזון שלכם?

לפי השקפתי למדינת ישראל יש יעד מרכזי לשמר ולפתח את הערכים הרוחניים של היהדות האשכנזית והמזרחית. זה היעד. ותוסיף לזה גם את שיפור המצב הסוציו-אקונומי של השכבות המוחלשותת וקידום הכלכלה ובכלל צריך לשפר את היעדה זה. לדעתי הרבה מהאקטיביסטים המזרחים מבלבלים בין המטרה לאמצעים. היעד הוא הגשמת החזון הרוחני שלנו. והאמצעי הוא סגירת פערים ושיפור המצב הכלכלי. השכלה לכל. דווקא דרך הזדהות ורגישות של קהילה אחת כלפי השניה נוכל לסגור פערים ולקדם את החברה כולה. כיום, אפילו האוכלוסיה האשכנזית מנוכרת לגמרי לגבי ערכיה וייעודה ההיסטורי. לא כל שכן האוכלוסיה המזרחית. צריך לפתח אסטרטגיה ותוכניות כיצד לקדם את האינטרסים המשותפים שלנו.

בישראל ישנם מעל 1.5 מיליון ערבים. נדמה לי מתוך דבריך עד כה, כי אין מקום לערבים בחזון שלכם. אולי בכלל אוכל לומר כי גבולות התנועה שלכם, חופפים לגבולות הציונות, שמפרידות בין היהודים לערבים. האם אתה מסכים עם הקביעה שלי?

אני בטוח שברגע שהחברה היהודית בישראל תהיה מגובשת מבחינת היעדים והרוח ולא תתעלם מהשאלות, הבעיות והניכור שבה. אז היא תהיה יכולה לפתוח גם בשאלה לגבי הערבים בישראל. כרגע יש תפיסה שהמדיניות חוץ תפתור את מדיניות הפנים. אבל מדיניות החוץ צריכה לשקף את מדיניות הפנים. כל עוד החברה הישראלית לא תפתור את הבעיות של ההגדרה שלה, אז אין שום סיכוי שהיא תעמוד מול הלחצים והבעיות הקשורות למרחב הערבי שבו היא נמצאת.

צילום: איילת וייס

הופה, הופה עוד נחזור לאירופה

כרגע במערכת החינוך אין שימוש במילה אשכנזים. וזהו מושג אקוטי שיכול לחבר את הנוער להיסטוריה האישית והקולקטיבית שלו. הנוער היום מנוכר ומלמדים אותו לשנוא את העבר שלו ולהיות מנוכר אליו. לא מצליחים לחבר אותו להיסטוריה המשפחתית והקולקטיבית שלו וככה הוא יוצא תלוש וחסר זהות. אנחנו באים לחזק את החברה הישראלית ולשנות את התפיסה הפוליטית בשביל לגרום ליותר יציבות הפוליטית המובנית על הסכמות ולא על שינאה. כרגע החברה הישראלית תופסת כל בן אדם דרך מסכת של סטריאוטיפים המיוצרים בתקשורת ובפוליטיקה. ובשל כך השינאה מלבה את הפחד באזרחים. כל הדבר הזה גורם להתפרקות החברה הישראלית לקבוצות קטנות ומסוגרות ולחוסר סולידאריות.

התנועה תעבור שינויים רבים בהגדרתה בעתיד. מצד אחד התנועה עובדת במישור התרבותי ומחזיקה באמנים מפורסמים כמו מאור כהן, נעם רותם ועוד סוכני תרבות תל אביבים מוכרים. מצד שני התנועה החלה לאחרונה גם בפגישות עם תנועות זהות אחרות כמו הקשת הדמוקרטית המזרחית. אסף, הוא הרוח החיה של הארגון, ובית ליויק הוא המשכן שבו מתרחשים רוב ההרצאות והדיונים. אך עדיין לא נרשמו פעולות גדולות, שיאתגרו את השיח הציבורי, הכלכלי והמשפטי בעוצמות שיחייבו את ההתייחסות הרצינית לדיון שלהם.

הניסיון של התנועה לזהות אשכנזית להישען על שאלות תרבותיות ולא על שאלות כלכליות וחברתיות, מעלות את הרעיון כי בעצם הם תנועה שלא חורגת מגבול המעמד שלהם.

אני קופץ לתודעה של אסף, כמייצג של התודעה האשכנזית של הדור השלישי ומנסה להבין את הגבולות והתשוקות שלה.

אז מה ההבדל בין החזון הציוני, לבין החזון של התנועה הציונית?

התנועה לזהות אשכנזית רואה את עצמה כהמשך לתרבות, זהות והיסטוריה אשכנזית בת אלף שנים והיא חלק מהרצף הזה. הציונות מחקה את ההיסטוריה הז מבחינת הציונות היא תנועה פוליטית, שנולדה בתוך מגוון תנועות ורחוב יהודי שוקק שחי בסוף המאה התשע-עשרה. ההיסטוריה האשכנזית שקשורה לעולם כולו. ציר הזמן שלה נוגע בעבר הרחוק, בהווה, והוא נע מעבר לשואה בכל המקומות בהם חיו הקהילות האשכנזיות.

האם אתם בעצם תנועה אנטי-ציונית, שבאה לאתגר את הציונות ולתת לה משקל נגד?

לא, אנחנו לא תנועה אנטי-ציונית.

האם יש לכם דרישות מהממשלה?

אנו מבקשים את הגדרת החברה הישראלית, כהמשך ישיר של ההיסטוריה האשכנזית והמזרחית.

אז אתם מבקשים את שינוי ספרי ההיסטוריה?

לא רק. אלא אנו מבקשים את ההגדרה המהותית של מהי החברה הישראלית כולה. שאתה בא ומציג את החברה הישראלית פנים וחוץ, אני מבקש שתתחשב בהגדרות של אשכנזיות ומזרחיות. אני לא רוצה שתמחוק את ההיסטוריה של שני הקולקטיבים הללו. או שתשים את שניהם באיזה נישה או גטו. אלא אתם מבין שזהו הבניין והיסודות הרוחניים והתרבותיים שהחברה הישראלית מורכבת מהם. כרגע יש מחיקה טוטאלית של כל הזהויות.

תן לי דוגמא לספר אחד שחסר בספריה של מערכת החינוך?

אברהם סוצקבר, משורר היידיש הגדול ביותר, שחי פה משנת 48 וכתב ביידיש.

האם יש לכם קול מייצג בחברה האשכנזית ?

כן, אנו מייצגים קול משמעותי בחברה האשכנזית.

מפלגת "שינוי", שהתאיידה בינתיים, נתפסה בציבור כאנטי מזרחית, אנטי גלותית, ואנטי דתית. כנו אותה כמפלגה אשכנזית. האם ניתן לומר בעצם שאתם מציבים מול החזון הימני של "שינוי" חזון שמאלי אשכנזי ?

אשכנזים הצביעו ל"שינוי" כי לכאורה היא נתפסה בציבור כמפלגה שתייצג את האינטרסים שלהם. אבל היא התעלמה מהאשכנזיות ומההיסטוריה והזהות האשכנזית. והיא טיפה אך רק בנושאים לוקאליים וקטנים, ללא שום אג'נדה מארגנת ורחבה. לכן "שינוי" התפרקה בבחירות האחרונות. באין תפיסה כוללת וחזון והגדרות חדשות, היא הפסידה את האשכנזים ופספסה את האשכנזיות.

האשכנזים על המפה?

הסרט "האשכנזים", בבימוי דני דותן ודליה מבורך, שהוקרן לאחרונה בערוץ 2, הציג את האשכנזים כתופעה תרבותית רחבה בחברה.  חלק ממבקרי הסרט טענו שהוא גזעני בשל האמירות על המזרחים. אלו גם טענו שהוא שטחי ושהוא הפך את האשכנזיות לסוג של חפץ עקר. חלק אחר, ממבקרי הסרט טענו מאידך, כי הסרט היה חשוב מאוד והעלה סוגייה חריפה שעד היום התעלמו ממנה. בעקבות הופעתך בסרט, התנועה לזהות אשכנזית עלתה לכותרות. האם הסרט באמת תרם לתנועה ?

הסרט "האשכנזים" העלה לראשונה מאז קום המדינה את השאלה לגבי הדור הצעיר האשכנזי והצליח לשבור טאבו. אבל בסרט זה, ניכר עד כמה לחלק מהאנשים שם שהשתתפו בו, זו הייתה הפעם שהם התעסקו בשאלה האשכנזית. ולכן, הרבה מהדברים שהם אמרו שם היו מבולבלים ומלאי סטריאוטיפים. נכון, היו אמירות גזעניות כלפי המזרחים. אך הדיון הרב שעורר הסרט בעקבותיו הדגיש ביתר עוצמה את החשיבות של הנושא הזה. עד עכשיו, אף סרט ששודר בשעה 11:30 בלילה לא זכה לתהודה והתייחסות כה רבה.

"הנידון: אשכנזים", הספר שיצא לאחרונה בהוצאת "עם-עובד", פרי עטה של מרב מרמורשטיין-רוזנטל, זכה גם הוא לתגובות קשות. מבקרת הספרות והפוליציסטית אבירמה גולן כתבה עליו ב"הארץ" ש"אפשר היה להתעלם מהספרון המבולבל הזה, אלא שכאמור, ההסתקרנות מהנושא החשוב הרגה את החתול. אי אפשר שלא להרים גבה לנוכח החלטתו של עורך הספר והסדרה, ניר ברעם, לכלול בסדרת ההגות שלו, בהוצאה מכובדת ורציית כ"עם עובד", מסמך כה רדוד".

מה דעתך על הספר?

הספר אינו עסק בנושא באשכנזים ובכלל המילה "זהות אשכנזית" לא מוזכרת בו פעם אחד. הספר עוסק אך רק במתקפה ילדותית על כמה מפעילי הקשת הדמוקרטית המזרחית, במקום לעסוק בשאלה של הזהות היהודית בהווה ובעתיד. הביקורת של אבירמה גולן רק הדגישה עד כמה חשוב לספר היום את הנרטיב האשכנזי. וזאת על מנת ליצור הבנה עמוקה של האשכנזים, ובשביל הבנה של החברה הישראלית כולה. וכמובן על מנת להתחיל ולפתח דיאלוג עם המזרחים.

האם אתה מכיר בדיכוי המזרחי?

כן. יש לשאוף לחברה שיוויונית וצודקת.

הרבה אנשים שהמזרחיות והאשכנזיות בעצם הם שמות גנאי. משום שההגדרות הללו נוצרו בתוך קונטקסט שלילי, עוד בתחילת המדינה. חלק לא קטן מהמזרחים לא מוכנים לעמוד תחת ההגדרה הזו, משום שהיא צלקת בעברם, שכוללת זכרונות טראומטיים כמו מעברות, גזזת, אבטלה ותקרת זכוכית ועוד. חלק לא קטן מהאשכנזים, מתנגדים גם הם להגדרה "האשכנזית", משום שהיא מציבה אותם בסטריאוטיפים, תדמית "חנונית" ומעמד גבוה. מדוע לך להשתמש במושגים הדמיוניים הללו? האם אתה באמת חושב שניתן להפוך את המושגים הללו לחיוביים?

כרגע שני המושגים הללו, המזרחי והאשכנזי, מגולמים בסטריאוטיפיים שליליים, שאף אדם לא מוכן ורוצה להזדהות איתם. אולם, לאמיתו של דבר, ישנה זהות מזרחית אותנטית! שהיא לא רק קוסקוס ומיני אוכל אחרים. וישנה זהות אשכנזית, שהיא לא רק גפילטע-פיש ומשקפי עיגולדים …

הזהויות ההיסטוריות הללו, צריכות להתנגד לכל ההסתה הקיימת כרגע, במערכת החינוך, התקשורת והפוליטיקה.

בסרט "האשכנזים" הופיעו ביחד אתך גם המשורר והעיתונאי רועי "ציקי" ארד, וגם הסופר איתמר הנדלמן בן-כנען.  צ'יקי טען במבוא לכתב-העת שלו "מעין" (גיליון 2) ש"לא נמשיך להתלונן ולהתקטנן, אלא ננסה לדחוף את ידינו לתוך המדמנה המזרח תיכונית. אנחנו מקווים להיות הניצנים של פעולה משותפת מעבר לגבולות של אנשים צעירים, חופשיים ומהפכניים, ארגון גרילה פואטי שמטרתו: ,להתקרב אל שכנינו, על ריצודי החשדנות והפחד שמנסים להדביק בנו במהדורות החדשות'". איתמר, מצדו מסתובב בעיר עם כאפיה, ומנהל רומאן אופנתי עם סוג של איסלמיזם. האם יש כאן צורה חדשה של ביטוי? איך ניתן להגיע לזהות אחרת, ללא הכרה ראשונית באשכנזיות?

אני חושב כי המשבר האדיר ומחיקת הזהות האשכנזית גרמה לשניהם לגישה ורעונות אבסורדיים וליצניים.

נולדת בתל-אביב וכל חייך חיית בתל אביב. מה המקום של תל-אביב בשינוי שחל בך. האם אתה מוצא מידה של ביקורתיות כנגד תל-אביב?

תל-אביב הייתה מאז ומתמיד מרכז חשוב של יצירה רוחנית ופוליטית ובתל אביב נולדו כל התנועות הפוליטית. כל הניסוייים הכי חדשנייים בחינוך (למשל בית ספר "קדמה" של ד"ר סמי שלום שטרית) נערכו בה. והיא הייתה גם המקום של התפיסות הרעיוניות החדשות. כאן, אפשר להפגש עם אנשים בעלי מיגוון דעות שונות. מאידך, תל אביב האמיתית היא המיקרו-קוסמוס של כל החברה הישראלית.

אבא שלך, הוא קומפוזיטור, משורר וגם יושב ראש של בית ליוויק. שהוא בית אגודת הסופרים והעיתונאים ביידיש. האם הוא מחזיק בדעות כמו שלך?

כן, אבי מחזיק בדעות כמו שלי לגבי הזהות האשכנזית ומקומה בחברה הישראלית.

ובכל זאת הוא מגיע מדור אחר עם שפה אחרת, עם רעיונות אחרים. היכן נוכל למצוא את השוני ?

ראשית, לא זכיתי להכיר את סבי, שנולד בפולין והייתה לו השפעה גדולה מאוד על אבי. והוא העביר לאבי הרבה מההיסטוריה, הערכים והתרבות של יהדות אשכנז. אבי גדל בבואנס-אירס בארגנטינה. ועבר מערכת חינוך יהודית אוניברסלית ושונה ממה שאני קיבלתי פה בארץ. השאלה שבעיקר עומדת בשבילי כיום, היא היחס של הזהות האשכנזית בתוך עידן גלובאלי. שבתוכו הדור הצעיר שלנו חשוף אליו באינטרנט ושאר כוחות שוק שיוצרים זהות והאחדה גלובאלית. ובתוך כך חשבתי, שנוכל להביא את ד"ר קרלו שטנברגר לדבר על "העצמי כפרוייקט לעיצוב". בתחילה אבי היה פחות מודע להקשר של האינטרנט והבניית הזהות של הצעירים בתוך העידן הגלובאלי. אך הוא אחרי שהסברתי לו הוא הסכים בנחיצות הדיון הנ"ל.

האם בעקבות מציאת הזהות "האשכנזית" שלך הושפעה הבחירת של לימודי התואר השני?

כן, החלטתי ללמוד ולהתעמק יותר בספרות יידיש, על מנת להבין, לחקור, להעמיק בנושא האשכנזיות.

אסף גלאי, רועי צ'יקי ארד, איתמר הנדלמן בכרזת הסרט "האשכנזים"

דני דותן, מיוצרי "האשכנזים" ביקש להביט באשכנזים צעירים נטולי כעסים וגילה דור שבעיקר מתבייש בעצמו

כשצלמנו את הסרט שלנו "הכבשה הכחולה" על האמן מנשה קדישמן יצא לנו להיות אתו בפתיחה של הצייר בוגן ומשורר היידיש סוצקבר. מיד ידענו שאנחנו הולכים לגעת בנושא. התחלנו עם הזקנים אבל הם היו האשכנזים של פעם ותוך כדי הצילומים הסטנו את המבט אל עבר הצעירים רצינו לדעת  מה הם בעצם יודעים על השורשים שלהם. איך הם רואים את העתיד. התשובות היו מדהימות.  בייחוד, היה מפתיע לראות מה חושבים האשכנזים על עצמם . כמה הם מתביישים להיות אשכנזים, כמה הם מקנאים במזרחים על הטבעיות והחופש והעור השזוף. כמה הם מרגישים אשמה על העוול שנעשה לעדות הלא אשכנזיות. ולפעמים גם כמה הם מרגישים שהם יותר וכמה התרבות האשכנזית נעלה.

מדוע עשיתם את הסרט על "האשכנזים"?

עשינו סרט על השבט או העדה הזאת, כי זה רצינו להציב מראה מול צעירי העדה. לחשוף עולמות חבויים של בושה ואשמה קנאה באחרים וגם גזענות ופחד.

האם יש הקבלה בין הדעות שלכם, כיוצרי הסרט, לדעות המוצגות בסרט?
חייבת להיעשות הפרדה בין יוצרי הסרט, לדעות המוצגות בסרט. דליה ואני לא מייצגים את האשכנזים בסרט. בדיוק כמו שלא היינו נציגי פלשמורה כשעשינו את "אמא נשארה שם" אנחנו מראים מציאויות מזווית אישית וכך אפשר ללמוד על מחשבותינו אבל ברור שאנחנו לא מזדהים עם כל אמירה ולא עם כל דעה המוצגים בסרטים שלנו. לפעמים אמירות של משתתפים בסרט קשות  בוטות – חובתנו היא  להראות ולא להסתיר.

האם יש הקבלה בין הדעות שלכם, כיוצרי הסרט, לדעות המוצגות בסרט?

חייבת להיעשות הפרדה בין יוצרי הסרט, לדעות המוצגות בסרט. דליה ואני לא מייצגים את האשכנזים בסרט. בדיוק כמו שלא היינו נציגי פלשמורה כשעשינו את "אמא נשארה שם" אנחנו מראים מציאויות מזווית אישית וכך אפשר ללמוד על מחשבותינו אבל ברור שאנחנו לא מזדהים עם כל אמירה ולא עם כל דעה המוצגים בסרטים שלנו. לפעמים אמירות של משתתפים בסרט קשות  בוטות – חובתנו היא  להראות ולא להסתיר.

התוכל לתאר את התגובות והתקבלות הסרט בתקשורת?

מאז עברנו התקפות חסרות תקדים על שהעזנו להראות את המציאות מזווית חדשה. כל מי שאיבד את חוש ההומור שלו בדרך לקולנוע לא היה מסוגל להסתכל על אשכנזים צעירים נטולי מסכות כעס. הרבה יותר תוקפים היו כמובן אשכנזים שכעסו על החשיפה. עשינו סרט ששואל שאלות על קיומם של אשכנזים כאן. האם בכלל יש דבר כזה בקרב הדור הצעיר? התרחקנו בשמחה מהוויכוח המיושן על מזרחיים ואשכנזים כי מבחינתנו כהורים לילדה שהיא "חצי חצי" אין יותר ויכוח כזה. יש רק שאלות על מה היה יכול להיות ועל מה עתיד להיות. אנחנו נותנים לצעירים לדבר ויוצרים את המניפה שהיא דמות האשכנזי הצעיר. דווקא, העיתונאי בן ה-96 מרדכי צאנין שעונה לאסף (גלאי) לאורך הסרט אומר שאנחנו בכלל נהיה ארץ ערבית ושאסף הוא בכלל לא אשכנזי, שרק נדמה לו. אפשר לראות שאנחנו אוהבים את הכנות הבוטה של האיש שהיה באמת בשטעטל ורואה שאין תקומה לעולם שהיה.

היכן קבלתם תגובות טובות והיכן קיבלתם תגובות קשות?

בארצות הברית ובצרפת, שם הקרנו את הסרט, כמו גם באשקלון, קיבלו את הסרט בשמחה צחקו הרבה והתווכחו אתנו אחרי ההקרנות. בתל אביב במעוז קונצנזוס התנגשו בנו חזיתית. וברור שמי שמקובע ילחץ כשמציגים לפניו מציאות מזווית אחרת.

איך מצטרף "האשכנזים" לשאר הסרטים שעשיתם?

אני חושב המון לפני שאני יוצר משהו וכך גם דליה ו"האחר" הוא בלב היצירה שלנו ו"האשכנזים"  מצטרף לסך כל יצירה שבאה מלב האחר. צילמנו סרט באתיופיה על השפלת הפלשמורה ("אמא נשארה שם") וצלמנו סרט על אחים צעירים שהפכו קורבנות סמויים של מלחמת לבנון, אחרי שהאחים הגדולים שלהם נהרגו שם ("אחי הגדול") אני חושב שחייבים לתת לנו קרדיט, שאנחנו לא מטומטמים ואנחנו נלחמים בכל האמצעים האמנותיים שלרשותנו למען דברים שאנחנו מאמינים בהם. לא ניתן לעולם יד לגזענות, מכל סוג ולא לאפליה.

האם אתם מתכוונים להמשיך לטפל בנושא הזהות הישראלית ומה שעומד מאחוריה?

אנחנו ממשיכים לטפל בכל הצדדים של הזהות הישראלית. הסרט הבא שלנו הוא סיפור חייו של הזמר היווני אריס סאן. כאן, אנחנו מקווים לחשוף את החיבור הבלתי רגיל עם המוסיקה הים תיכונית והמשמעות שלה לתרבות הישראלית וכרגיל להביא לצופה שלנו מפגש עם אדם ייחודי, שלא פחד ללכת נגד הזרם.

עוד בנושא:

 

 

פנתר לבן: ראיון עם ניר ברעם

 

 

      ניר ברעם אחד הסופרים המבטיחים בישראל הוציא לאחרונה את הרומאן השלישי "מחזיר החלומות" בהוצאת כתר ובעריכת שמעון אדף. הרומאן הפך במהירות לרב מכר. "מחזיר החלומות" אתגר את הספרות הישראלית שנעה בצורה הריאליסטית. הוא העמיד במרכז העלילה פנטסיה אפוקליפטית מרה. נער מקיץ משנתו לילה אחד ומתברר לו שניחן בכישרון איום – בכוחו להחזיר חלומות לבעליהם. עשור לאחר מכן מתרגשת סערה קשה על תל אביב ומשבשת את סדרי החיים בה. הוא לא רק סופר מצליח, אלא גם פובליציסט שהתחיל לכתוב כבר בגיל צעיר על גבי "דעות" מעריב. ובן למזכ"ל מפלגת עבודה בעבר ויו"ר חברת ייעוץ פוליטי בהווה, ח"כ לשעבר עוזי ברעם. המשך קריאת הפוסט "פנתר לבן: ראיון עם ניר ברעם"

בחירות 2006: לאן נעלם "המפץ הגדול"

 

החברה הישראלית עוברת שינויים מהותיים. ונדמה כי היא עדיין נותרה קפואה אל מול הדרמה הגדולה. גם התקשורת, האקדמיה והמפלגות עצמן לא הצליחו להתחקות אחרי השינויים האדירים במפה הפוליטית ובנטיות הציבור. השחקנים הגדולים שפרצו לתיאטרון הפוליטי הם עמיר פרץ מצד אחד שזכה בראשות "העבודה" ומפלגת "קדימה" בראשות אולמרט מצד שני. ישנם עוד שחקנים שעלו וירדו מרכבת ההפתעות, כמו רשימת "עלה ירוק" שאני מהמר שעוד תכנס לכנסת , או מפלגת "שינוי" שכנראה תתאייד מהמפה הפוליטית. כתבה שהתפרסמה לראשונה בעיתון "אנשים", בשנת 2006.

 

 

הליכוד – שינוי דמוקרטי מצד לצד

       רבים נוטים לסמן את תוכנית ההתנתקות כקו פרשת המים שהובילה לבסוף למפץ הגדול. לפי הדעה הרווחת במקרה הזה במהלך הקדנציה השנייה כראש ממשלה החליט שרון על תוכנית ההתנתקות. עו"ד דב ויסגלס, יועצו הבכיר של ראש הממשלה ומיוזמי התוכנית, טען כי תוכנית ההינתקות היא הקפאה של התהליך המדיני. והיא משמשת כסוג של "פורמלין", אשר שומר על הקמת המדינה הפלסטינית בהקפאה. וכך נמנע גם דיון בנושא גבולותיה של הבירה, ירושלים. יוזמת ההתנתקות עלתה לכדי ביצוע בין השאר בגלל התמיכה ביוזמת ז'נבה והתגברות הסרבנות.

        התקדמותו של שרון עם תכנית ההתנתקות קוממה רבים בקרב מפלגתו ומחוצה לה. התנהגות זו של שרון שכללה פיטורי שרים והתעלמות מההצבעה שנערכה בקרב מתפקדי הליכוד הביאה ליצירת גוף שכונה "המורדים" כ-15 חברי כנסת מהליכוד שהבולט בהם היה עוזי לנדאו. אלו פעלו ככל יכולתם להצר את צעדיו של שרון. הטענה שלהם הייתה כי שרון נבחר על סמך מצע ששלל צעדים כמו הנסיגה החד-צדדית מרצועת עזה, וכי דרכו נגדה את האידיאולוגיה של הליכוד, של ז'בוטינסקי ובגין.

       בנימין נתניהו בחושיו המדוייקים הרגיש שיש לו אפשרות נוחה להשתלט על מנהיגות הליכוד, עם ירידת מעמדו של שרון. הוא התפטר מתפקיד שר האוצר, מספר ימים לפני ביצוע תוכנית ההתנתקות באוגוסט 2005 וקם להנהיג את מתנגדיו של שרון. למרות זאת בהצבעה על הקדמת מועד הבחירות המקדימות בליכוד שהתקיימה בספטמבר 2005 ניצח שרון את נתניהו, אך היה ברור כי המאבק בין השניים רחוק מהכרעה.

       בתחילת נובמבר 2005 הכוח שצברו "המורדים" בליכוד גרם לכך ששרון נכשל בקבלת אישור של הכנסת למינוים לשרים של שני מועמדים שהציג, רוני בר-און וזאב בוים. היה זה אך סימפטום לבעיה שנוצרה לממשלה, אשר נשענה על רוב דחוק, שהיה תלוי ברצונם הטוב של מתנגדיה מתוך הליכוד. והייתה זו שוב מפלגת הליכוד שהוכיחה לציבור בישראל שהיא מתנהלת בצורה דמוקרטית מלאה ועוברת שינויים חדים מצד לצד. השינויים הללו לא רק באו למעלה למטה, אלא ביטאו את שינוי התגובות בחברה אחרי האינתיפאדה השניה. אותו ציבור ביקש שינוי מדיני מסוים ולא הסכים שוב ושוב עם ההנחות של הצד הניצי של המפלגה. מרכז הליכוד, שבו ניצח שרון במפתיע בחודש ספטמבר, היווה בעייה נוספת. מתנגדי שרון ניסו להכפיף אותו להחלטות המרכז, בחושבם שמרכז הליכוד יהיה הרבה יותר ימני באורנטצייה הפוליטית שלו. מאידך תומכי שרון  לא אהבו את הניסיון של מתנגדי ההתנתקות הניצים להשתלט על מרכז הליכוד.

העבודה משתנה

      מאז ועד היום מדינת ישראל נתונה במיתון מתמשך ותהליכי הליברליזציה וההפרטה בה רק התגברו. בתוך כך נדמה כי שרי האוצר האחרונים, סילבן שלום, בנימין נתניהו ומאיר שיטרית היו אלו שהלכו הכי "רחוק" עם המדיניות שכונתה "ניאו-ליברלית" ושכללה קיצוץ מאסיבי בקצבאות הילדים, הזקנים, התמיכה בחד-הוריות, אבטלה ועוד. מאידך אותן ממשלות העניקו הטבות מס ענקיות למעמדות העליונים ולחברות ענק ובתוך כך גדלו הפערים החברתיים במדינה.

       לבינימין נתניהו, אותו שחקן מבריק, בעל חושים מדוייקים למתרחש בחברה הישראלית, הייתה נקודת חולשה קטנה אחת. הוא לא הבין שהחלשת העניים בישראל, תביא לתגובת נגד ב"מאזניים הפוליטיים". בחירת עמיר פרץ לראשות העבודה, אירעה ימים ספורים לאחר כישלון ההצבעה על מינוי מינוי השרים של הליכוד בכנסת. עמיר פרץ היה למנהיג המזרחי הראשון שביקש להתמודד על ראשות הממשלה. והוא סימן כי תם זמנה של ממשלת אחדות לאומית, שהורכבה מנציגי מפלגת העבודה שחברו לאנשי הליכוד.

      שמעון פרס שחקן פחות מבריק מנתניהו, לא הבין שהפסד בכל כך הרבה מערכות בחירות והצטרפות לממשלת אחדות לאומית תנגוס בכוחה של מפלגת "העבודה". המפלגה עצמה לא הייתה מוכנה לאבד את את שארית עתידה ולא קנתה את המהלך המדיני של "הליכוד". מצביעי "העבודה" לא אהבו את העובדה העובדה שנציגיהם הבכירים ישבו ביחד עם ממשלת הליכוד השבֵעה. בעזרת מנגנון ההסתדרות, רטוריקה מצויינת ואנרגיה משולהבת עלה פרץ כְּסוֹפה, וסימן את עליית המאבק המעמדי לתוך השיח הפוליטי. הוא חיכה בצינעה בזמן שחבריו הטובים קפצו לממשלת האחדות בניסיון לגרוף כמה שיותר מוניטין וכוח פוליטי וכלכלי. וכשהוא ניגש למערכת הבחירות במפלגה הוא הציג את ניקיון כפיו ואת חזונו והשילוב הזה הביא לו את הבכורה.

      ההפסד של שמעון פרס לעמיר פרץ בקרב על ראשות המפלגה היה כואב, אולם נראה שלמקורביו של פרס צרבה הרבה יותר העובדה שפרס הפסיד למועמד מזרחי. "פרץ גייס פלנגות מצפון אפריקה שהסתננו למפלגה והשתלטו עליה", אמר אחיו של שמעון, גיגי פרס, בראיון לתוכנית "מה בוער"-בגלי צה"ל. יריית הפתיחה של גיגי פרס בעצם סימנה את עליית השיח העדתי לכותרות התקשורת. מאוחר יותר יודו לא מעט מבכירי החברה הישראלית כי הפחד מעליית מנהיג מזרחי לראשות הממשלה הוא זה שהבריח לא מעט אשכנזים מתוך מפלגת העבודה ובעצם חסם את עלייתה המטאורית אל מול מפלגת "קדימה". הדיון בשיח העדתי לא רק שלא נגמר, אלא נדמה כי הוא נפתח מחדש לדיון ומערכות הבחירות הבאות רק יחדדו את השאלות הטמונות בו.

"קדימה" מול "העבודה" – משחק הכרעה או הכרעה ללא משחק

       אריק שרון המשיך להוביל את החברה הישראלית בניסיון הפוליטי ובחשיבה המקורית שלו. באחת ההכרעות האחרונות שהוא לקח לפני שהוא צנח למצב של חוסר אונים פיזי הוא פירק את הליכוד. הוא הבין שגם אם הוא היה מנצח בהתמודדות מול נתיניהו וחבר ה"מורדים", הוא עדיין היה עומד לאחר הבחירות בראש סיעה שרבים מחבריה התנגדו לה. הוא החליט שהוא ייכנס לכנסת ה-17 עם נבחרת חדשה שתעטה עליה כסות מפלגה חדשה. ב-20 לנובמבר נפל הפור והוא הודיע על הקמת המפלגה החדשה. ב-21 בנובמבר בשעות הבוקר נפגש שרון עם הנשיא משה קצב וביקש ממנו לפזר את הכנסת. במקביל, ערכה הכנסת הצבעות על פיזורה, כאשר מטרת מתנגדי שרון הינה לפעול לפיזור הכנסת ככל המאוחר, לעומת שרון אשר ביקש מן הנשיא כי הכנסת תתפזר בראשית מרץ 2006. הפרישה של שרון ובכירי הליכוד והקמת "קדימה" הייתה לצעד הבא בשינוי הרדיקלי שעברה הפוליטיקה הישראלית.

         המבנה המסורתי שאיפיין את המפה הפוליטי של שמאל – ימין, אשכנזים – מזרחים, חילונים – דתיים, נשבר. פרץ "המזרחי" עבר למפלגת העבודה ופרס "השמאלני" עבר ל"קדימה". מפלגת "שינוי" שנודעה בשינאת הגלות, הדתיים והמסורת התפרקה ומרבית ממצביעיה עברו ל"קדימה". ש"ס שהורגלה באויב קבוע שביקר את הדרך בה היא לבשה את החליפות ורס'צה שלה נשארה בודדה, ללא מפלגה "חילונית" (חוץ ממר"צ) שתאיים על כוחה הקבוע של עשר מנדטים מזרחיים. מפלגת "קדימה" לא הייתה צריכה אידיאולוגיה, מסורת של הצבעה, מרכז בוחרים, או עבר מתמשך של פעילות פוליטית. במקום זאת אמר לי אחד מבכירי הליכוד (שגם ערק ל"קדימה") שהוסיפו מכונית למכוניות המאבטחים של שרון, וזו נשאה את הביצים של שרון.

      במספר שבועות עמוסי כותרות מפתיעות, שוק ה"מלפפונים" של עונת הקיץ בכדורגל התיק את מקומו  אל תוך השדה הפוליטי. שלי יחימוביץ' קמה ועזבה את עולם התקשורת ו"יצאה" מהארון לגבי דעותיה הסוציאל-דמוקרטיות ועברה למחנה פרץ. המהלך הרדיקלי של "קניית" שחקנית החיזוק בעלת הרייטינג הגבוה בתקשורת גובה על ידי קניית סֵנְטר שמרני בדמותו של פרופ' אבישי ברוומן, לאחר שזה אחרון דחה את ההצעה הנדיבה של "הליכוד". ברוומן פנה למצביעים השמרנים של "העבודה" וסימן להם ששינויים מהפכניים לא יקרו בחברה בישראל ושהוא ידאג לשמור על גודל "השפם" של פרץ. היום אנו יודעים כי אבישי ברוומן לא בחר להגיע ל"עבודה" כדי להיות סֵנטר מרכזי, אלא הוא עצמו בקש להיות המאמן של הקבוצה. עמיר פרץ הבין שהוא לא הביא חיזוק "נייטרלי", אלא במקום הוא הכניס סוס טרויאני למחנהו.

         מפלגת "קדימה" לא נותרה חייבת והביאה איתה גם את בכירי הליכוד כמו אהוד אולמרט, ציפי לבני, מאיר שיטרית, שאול מופז (שבתחילה סירב אך מאוחר יתר עזב סיבוב מלא וחזר בו) וצחי הנגבי (שפשוט "השיל" את עורו "הימני") וגם את בכירי העבודה שמעון פרס, חיים רמון, דליה איציק ועוד. פרופ' אוריאל רייכמן מ"שינוי" אף הצטרף ל"קדימה" ובישר את התפרקות מפלגת האנטי. המלחמה על הגנרלים המשיכה את המלחמה בין שני הנבחרות ואבי דיכטר הצטרף ל"קדימה". עמי איילון,  מתן וינלאי נעמדו לדום ב"עבודה".

הלא צפוי – שהפך את המשחק צפוי

        האירוע המוחי שבו לקה שרון ב-18 בצדמבר השאיר את הציבור כולו באי וודאות לגבי המשך דרכו הפוליטית של מנהיגם הבלעדי. זה נתפס בתודעה כסוג של "בן גוריון" מודרני שקם לתחייה ומחק את כל עברו הנפשע בסברה שתילה ומעידות נוספות. הציבור היה מוכן להתעלם מכל השחיתויות שדבקו בהתנהלותו המפלגתית, כספית והאתית, רק כדי שזה יעביר את הציבור לאיזה כר דשא של ביטחון ושלום מדומיין. הבעייה קבלה משנה תוקף לאחר אירוע מוחי קשה יותר בו לקה ראש הממשלה ב-4 בינואר 2006, כאשר בתחילה לא היה ידוע האם יחלים ממנו בזמן לבחירות לכנסת השבע עשרה. לאחר שהתברר כי שרון לא יוכל לחזור לכהן כיו"ר המפלגה ולהתמודד לכנסת ה-17, אהוד אולמרט, שתפקד כממלא מקום ראש הממשלה,

המדינה כולה הייתה על הרגליים עם האובדן של החלוץ המרכזי, המנג'ר שחקן שלה וכר הדשא הפך יתום. שרון שאושפז בבית חולים עין כרם קיבל את כל ערוצי התקשורת לצד מיטת החולים שלו. ולמרות התפילות, ותשומת הלב הפנומנלית של העם שהתאחד סביב הצער של בני שרון, לא הצליח המנהיג להתאושש. הטראומה שאליה נכנס הציבור בישראל עם העלמות הסבא "החביב" עוד תדובר בשנים הקרובות. ואני לא בטוח שהפוליטיקה הישראלית תהיה אותו משטח כדורגל לאחר היעלמות שרון (וחברו הטוב עראפת).

את אריק שרון החליפו כיו"ר מפלגת קדימה. אהוד אולמרט, שנדמה כי הופתע מהזינוק של מניותיו בבורסה הפוליטית בישראל. הוא החל להתאמן לקראת ההצגה הגדולה והתפקיד הראשי כראש הממשלה הבא. יועציו היו חכמים מהרגיל וביקשו ממנו להמשיך את דרכו של שרון ולשתוק. וכך אולמרט כמעט שלא פנה לציבור בדרכו הפוליטית וגם כשהוא דיבר לפתע שמענו אותו מדבר באיטיות מסוגננת ואולמרט הנמרץ, וה"תָחמן" הפך ברגע מהיר ל"ראש-הממשלה הבא" הסמכותי והממלכתי.

     עמיר פרץ הכריז בנאום בחירות שייזכר כאחד הנאומים הטובים שנשאו בישראל, ש"הוא יחסל את השד העדתי". באותו היום הסקרים נתנו לעמיר פרץ ומפלגת "העבודה" מעל 27 מנדטים. השמאל הישראלי לרגע קם על רגליו כמו הציפור אש האגדית שקמה מן האש. אך מרגע זה ואילך עשה עמיר פרץ את כל הטעויות האפשריות וכוחו הצטמטם לכ-20-19 מנדטים. אך לא רק כוחו הצמטמם, ונראה כי איבד אף חלק מהאנרגיה האדירה שאיפיינה את עמידתו הנוקשה כנגד ההדרדרות של המצב הכלכלי. בעצם הדרדרות כוחה של מפלגת העבודה בראשות עמיר פרץ, התנהלה בשני תהליכים בו זמניים, מצד אחד  פרץ התקשה לנהל את "העבודה" ומצד שני השיח הגזעני לא הותיר לו תחרות "חופשית" לראשות הממשלה.

          פרץ התברר כמנהיג לא החלטי. יועציו ביקשו ממנו ללבוש עניבות וחליפות והוא עשה כדברם. אך כששינוי זה לא השפיע על הסקרים, הוא חזר ללבוש את החולצות הפתוחות שלו. יועציו ביקשו ממנו לדבר לאט ולא לדבר אנגלית והוא עשה כן. אך מעשה זה גרם לו לאבד את אחד מהכלים המהותיים שיצרו את האנרגיה האדירה של נאומיו. כניסתו של ברוומן למפלגה והכרזתו כי לא יתבצעו שינויים מהותיים במה שכבר נעשה על ידי הממשלות הקודמות, מיתנה את אנרגית השינוי החברתי של "העבודה". השלטים של העבודה שביקשו לנצח את "הטרור" ואת העוני נראו כמו חיקוי עלוב של ש"ס, הליכוד וקדימה ביחד. השיח החברתי והמעמדי שעמיר פרץ הביא לתוך המערכת הפוליטית הפך להיות בעוכריו והוא פחד להיראות "הזוי", "רדיקלי". התקשורת ובעלי ההון לא רצו לראות שינוי רדיקלי אמיתי במערכת הפוליטית והפחד של מעמד הביניים, הקיבוצים ושאר אוכלוסיות מבוססות הותיר את "העבודה" עירומה וחשף את פרץ כמתלבט.

        השתיקה של עמיר פרץ כלפי השיח העדתי הגזעני שננקט אל מול השפם, האנגלית ומוצאו המרוקאי הובילה גם היא להחרפה במצב מפלגת "העבודה". עמיר פרץ שטען שיחסל את השד העדתי, לא ראה שכר בעמלו. לא רק בגלל שהוא לא באמת ניסה להסביר לנו מהו השד העדתי וכיצד ניתן לחסלו.  אלא שניסיונו להגדיר את השד העדתי ולהכניס אותו לתוך השיח המעמדי נכשל. זאת משום שלמעלה מעשרה מנדטים אשכנזים עזבו את מפלגתו. נכון, הוא ניסה להקים מטה להחזרת האשכנזים אך זה הוקם בצורה פזיזה ומאוחרת ולא הייתה באמת אסטרטגיה מלאה לפנייה לשאלת הזהות. בתמורה להכרזות החברתיות עמיר פרץ קיבל למעלה משישה מנדטים מהשכבות התחתונות, אך אלו לא הצליחו לחזק את הקבוצה שלו בצורה משמעותית. עמיר פרץ נקלע למאבק השרדות ב"עבודה". הוא יודע שאם הוא יקבל פחות מעשרים אחת מנדטים, אהוד ברק, או אבישי ברוומן ינסו לקחת ממנו את הבכורה. צעדו האחרון של פרץ במגעיו עם מפלגת "קדימה" נתפס כצעד נושא. פנייתו להסדר על כסאות בממשלת האחדות העתידית רק החריפה את מצבו והורידה מעמדתו האופזיונית.

          האג'נדה החברתית של עמיר פרץ התאיידה עם התקדמות מערכת הבחירות ונדמה כי התקשורת, הליכוד וגם "קדימה" הצליחו בתחכום רב להשתיק את הקול המעמדי. התקשורת בשתוף הפעולה שלה עם הסטריאוטיפים האנטי-מזרחים ליגלה על האנגלית של עמיר פרץ.  ונזכרנו שוב  במבול הבדיחות שרצו על דמותו של דויד לוי, כשזה נכנס להיות סגן ראש הממשלה. הפחד ממזרחי המתקרב לעמדות מפתח, הוליד רחש קומי ואירוני בחברה.

הימין כועס על "הימין" גם בצד הישראלי וגם הצד הפלסטיני

               נדמה כי אולמרט ביקש להראות שכוחו במותניו. בעבר הוא היה ידוע בעמדותיו התקיפות באירועי מנהרת הכול. עם זאת אחרי תוכנית ההתנתקות ופינוי עמונה הוא לבש על עצמו חליפה של שחקן ראשי. הפזילה שלו הן לציבור הימני בכך שהוא שידר "חוזק" והן לציבור השמאלני באקט של "פינוי" היה אקט כפול. אך אולמרט ברגע אחד איגד מולו אופיזיציה מלאה של כוחות ימין רדיקליים שנשבעו להלחם בו בחומרה. שוב שמענו את האימרות שהמדינה כולה פועלת כגוף אחד ושבית המשפט, והתקשורת שבויות בידי השמאל.

ב-08 בפברואר התכנסה הכנסת להחליט בהצעתו של גדעון סער להקים ועדת חקירה לבדיקת האירועים האלימים בעמונה כאשר ההחלטה לגבי סמכויותיה והיקפה תעבור לועדת הכנסת. ב-22 בפברואר עברה בכנסת בקריאה שלישית ונדמה כי הימין הרדיקלי עדיין לא אמר את המילה האחרונה. המפלגות הימניות יצטרכו לאגד את כוחן מחדש על מנת לעמוד אל מול הקואליציה של "העבודה" ו"קדימה" שמסתמנת מולן.

      בד בבד עם המהפכים הפוליטיים ועליית "קדימה" ופרץ בראשות "העבודה" עברה גם החברה הפלסטינית שינויים רדיקליים במבנה הפוליטי שלה. נדמה כי ארה"ב וישראל שביקשו בחירות דמוקרטיות בשטחים הכבושים לא ידעו שהם ימצאו את אחד השחקנים החדשים שיתפוס את הבמה הפוליטית בסערה. מדינת ישראל תמכה בפת"ח ובניצחונו והייתה בטוחה כי לא יהיה מקום להפתעות. אך הציבור הפלסטיני שמאס באנרכיה והרס התשתיות ללא תגובה הולמת מצד אחד ובשחיתות שלטון הפת"ח מצד שני החליט לבחור בחמאס למועצה המחוקקת הפלסטינית. תנועת החמאס לא רק זכתה ב-75 מושבים בפרלמנט לעומת 43 מושבים של הפת"ח. הבחירות היו דמוקרטיות לגמרי ונוהלו על ידי הנציגויות הבינלאומיות. ישראל הוכתה בשוק גדול. החמאס ומסריו התקיפים לא התאימו לבמה שצה"ל רצה להעמיד. החמאס עלה על הבמות והחל לרקוד. יום אחר יום התמלאה העיתונות הישראלית במסרי החמאס, תמונות מנהיגיו, ופחד וחרדה עצומה שמא החמאס בכליו הפשטניים יזרוק את הציבור הישראלי לים. ההתייחסות לחמאס כאל שחקן עולמי, הביא לנסיון הצרת צעדיו בזירה הבינלאומית על ידי בכירי צה"ל ומשרד הביטחון שניסו להכריז על אי הלגיטמיות שלו. אך למרות ארה"ב ושחקניות אחרות לא אכלו את הברווז למרות טפטוף הצהרות כאלו ואחרות על היות החמאס ארגון טרור. ארה"ב הבינה שעליה להתחשב בחמאס וברצון העם הפלסטיני. ישראל קיללה את היום שהיא הרשתה לבחירות להתקיים. החמאס המשיך לרקוד על במות התקשורת ובכיריו הוזמנו לרוסיה, נסעו לפגוש נציגים באיראן ובמדינות ערביות נוספות על מנת לגייס כספי "בונדס" ערביים.

        בסיומו של יום, ניתן לומר כי הימין ברשות הפלסטינית התחזק. הציבור בחר את חסות הדת ודחה את המודל "החילוני" המערבי בדמות שלטון הפת"ח. באופן מקביל ניתן לומר, בפרשנות ליברלית, כי גם הימין התחזק בישראל, דווקא בגלל כוחה הבלתי מעורער של "קדימה". ובשל תכנית ההתנתקות על חד-צדדיותה והמשך החיסולים הממוקדים והרעבת הרשות הפלסטינית (כעונש על בחירת החמאס ושליחת מפגעים). וגם בשל המדיניות הכלכלית הניאו-ליברלית של פקידי האוצר שלה.

הצעירים בין מסיבות טראנס ירוקות לבין ציניות וחוסר אמונה בבחירות

אחת מההפתעות הגדולות שאולי יעלו לכותרות במערכת הבחירות הבאה היא כניסתה של מפלגת "עלה ירוק" לתוך הכנסת ה-17. ההתעלמות ארוכת-הטווח של ממשלות ישראל מהעישון הגובר והולך בקרב אזרחיה יעלה כנראה בשני מנדטים שינתנו ל"עלה ירוק".

         הפוליטיקה באירופה כבר ראתה שינויים בסדר יום הפוליטי של בוחריה. אחת מהמפלגות המרשימות שעשו דרך ארוכה לתוך הפוליטיקה הראשית הייתה מפלגת "הירוקים" בגרמניה. זו חרטה על דגלה את נושא איכות הסביבה, בנוסף מזוהה גם עם מספר עקרונות בעל אופי סוציאל-דמוקרטי, כגון שיפור מעמד העובדים והפועלים ועוד. גם בישראל יצטרכו המפלגות ללמוד את הנושאים המעניינים את הדור הצעיר, על מנת שיוכלו לשכנע אותו לללכת ולהצביע. מפלגת "עלה ירוק" הבינה כי ישנו תסכול חברתי גדול, בשל הסכסוך האלים, האבטלה והגבולות הלא ברורים של המדינה שמנותב לעשון סמים קלים. האופנה העולמית והמצב המקומי הובילו ציבורים שלמים בחברה לעשן סמים קלים באופן קבוע. אלו מוכנים לוותר על הפוליטיקה של הגנרלים ובעלי ההון על מנת שלא יפריעו להם ביום יום. ובתוך כך אחרי שתי מערכות בחירות כושלות "עלה ירוק" יכלו להוכיח, כי סדר היום הפוליטי של מדינת ישראל ניתן לשינוי, וכי הציבור רוצה לראות "סרט" אחר.

        אחד הסקרים שהראו על המרחק בין הפוליטיקה של"מעלה" לבין הפוליטיקה של "למטה" טען כי יותר מ-40% מהמצביעים בגילים 18-22 אינם מתכוונים כלל ללכת לקלפי. אלו לא מצאו את הרעיונות שלהם בתוך המפלגות הקיימות. או שמא הצעירים הללו בכלל לא האמינו יותר במערכת הפוליטית. הייאוש, הציניות והמסרים הכוזבים של החברה הישראלית החלו לחלחל ולאחד אוכלוסיות צעירות שלמות מתנועת המתנחלים השקועה בתסכול, וגם אוכלוסיות מוחלשות החיות בשוליים, ועוד. אלפי צעירים עוזבים את המדינה מדי שנה ובוחרים לחפש את עתידם במדינות רחוקות. האם אלו יביאו בשורה חדשה בניסיון לשנות את התהליך הפוליטי ולעצב את החזון של מדינת ישראל או שמא הם יישבו בצד, ויבחרו להביט בפוליטיקה כשהיא משחקת עם עצמה סקוואש.

הבחירות ועתיד הבחירות של מנהיגי המערכת הפוליטית העתידית

ישנן שני תיאוריות מרכזיות שבתוכן נעה המערכת הפוליטית. הראשונה טוענת כי "קדימה" תזכה בכ-40 מנדטים ו"העבודה" תקבל כ-20 מנדטים והם ינהלו ממשלת אחדות לאומית. בממשלה כזאת נוכל לנחש את רשימת התיקים החלקית העתידית:

  • ראש הממשלה – אהוד אולמרט
  • שר הביטחון – שאול מופז
  • תיק החינוך – פרופ' רייכמן / פרופ' יולי תמיר
  • שר האוצר – אברהם הירשזון / פרופ' אבישי ברוומן / עמיר פרץ
  • שר התשתיות /המסחר / רשות השיגור – עמיר פרץ
  • שר המשפטים –  יצחק הרצוג / ציפי לבני
  • שר הפנים – אופיר פינס
  • שר החקלאות – שלום שמחון

        התיאוריה השנייה טוענת כי ישנם מעל 25 מנדטים צפים אשר ביום הבחירות עלולים לעבור ל"עבודה". ועמיר פרץ עוד יכול לזכות בבחירות. תיאוריה זו עד כמה שנשמעת מופרכת מקבלת ביסוס חלקי במציאות משום ש"קדימה" היא סוג של חיה חדשה בפוליטיקה הישראלית. אך ככזאת היא חסרת משקל היסטורי. והיא נעמדת בין הימין לבין השמאל ולא מצליחה להחליט לאיזה כיוון היא נמשכת. הימנים הרדיקלים אומרים כי ממשלת "קדימה" בראשות אולמרט תבצע שינויים טריטוריאליים ותמשיך במהלך ההתנתקות. מהלך כזה ייתמך על ידי מוסדות המדינה ה"קנוייים" ואולמרט הוא בעצם המצאה "שמאלנית". השמאלנים הרדיקלים מצדם טוענים כי ממשלת "קדימה" בראשות אולמרט היא ממשלה ימנית ביותר הן משום שהיא לא באמת מנהלת דיאלוג עם העם הפלסטיני וממשיכה בחיסולים הממוקדים והן משום שהיא ניאו-ליברלית וממשיכה לפרק את מדינת רווחה הקלאסית בישראל ולתמוך בבעלי ההון.

          בפעם האחרונה ראינו מפלגה חדשה שנולדה מתוך ואקום מחשבתי של הציבור הישראלי, בדמות מפלגת  "שינוי", שקמה ועלתה לשיאים עם 15 מנדטים והתרסקה ללא מנדטים בבחירות הנוכחיות. עלייתה נבעה משינאת דתיים, שינאת הגלות ושינאת המזרחים התאיידה וקולותיה ברובם עברו למפלגת "קדימה". אולמרט יצטרך להוכיח שיש כיסוי למפלגה חדשה שמנסה לשבור את החלוקה הקלאסית לשמאל וימין בישראל. האם הוא יצליח לעשות את זה? זו שאלת השאלות. ישנה בדיחה ששאלו את אלברט איינשטין, "איך תיראה מלחמת- העולם השלישית?" והוא ענה: "אני לא יודע איך תיראה מלחמת העולם השלישית, אבל במלחמת-העולם הרביעית יילחמו וייזרקו אבנים אחד על השני". בפראפרזה על דברי איינשטין אוכל לומר שדבר אחד בטוח, עמיר פרץ לא מתכוון לעזוב את "העבודה". במידה והוא יעשה מירוץ משופר בבחירות הבאות הוא יוכל לעשות מפנה בחברה בישראל שמתחננת לכלכלה, חברה ותרבות אחרת. בינתיים הוא יצטרך להזהר שלא לחזור על השגיאות שעשתה "העבודה" בראשות פרס בחבירה לממשלת אחדות שתרוקן את "העבודה" מערכיה.

הכתבה התפרסמה לראשונה בעיתון "אנשים", בשנת 2006.