פרק ראשון מהרומאן שלי פורסם ב"הדיאלוג העברי-גרמני: מחקרים על מפגש וחילופי הדברים בין התרבויות"

תודה ענקית מכל הלב השמואלופי שלי – רייצ'ל זליג על התרגום של הפרק הראשון של הרומאן שלי בתוך האסופה החשובה "הדיאלוג העברי-גרמני: מחקרים על מפגש וחילופי הדברים בין התרבויות" בעריכתך ובעריכת אמיר אשל, בהוצאה האקדמית המכובדת של דה גרויטר. המשך קריאת הפוסט "פרק ראשון מהרומאן שלי פורסם ב"הדיאלוג העברי-גרמני: מחקרים על מפגש וחילופי הדברים בין התרבויות""

להורדה: נאמנות באמנות

אסופת "נאמנות באמנות" בעריכת כתב העת מעין, ניתנת להורדה חינמית, וכוללת את השיר שכתבתי באודסה. קיראו והורידו עוד כתבי עת באתר המצויין של "מעין".

אל תספרו לי על בן גוריון: שתי קריאות שונות ב"עוודה"

יום אחד, בהיר או כהה, מלא שמש או קריר וקפוא, תומר גרדי, עורך "סדק" ביקש ממני לכתוב סיפור קצר שיתרחש במציאות שאחרי שיבת הפליטים. עד אז ניסיתי בכל הכוח שלא לכתוב סיפורים על המציאות היומיומית ועל האמונות הפוליטיות והחברתיות שלי. רציתי לברוח הכי רחוק מהזמן והמרחב הנוכחי. אך הבקשה שלי הצליחה לחדור את החומה של הסירוב שלי. ונוצר סיפור שקושר את חזרת היהודים-הערבים למדינות ערב ובו זמן את חזרת הפליטים הפלסטינים לפלסטינים בתוך סיפור שבתוך סיפור.

הפלסטינים. עַודָה היא בעברית שיבה. عودة. שבות. האסופה שבה השתתפתי מאגדת בתוכה התחלה של דמיון קולקטיבי משותף של אותה מציאות (הוצאת זוכרות ופרדס). שתיםעשרה עדויות עתידיות. דמיוניות. אפשריות. עד שישובו.

לצערי, בשל שהותי הזמנית בברלין, עדיין לא קראתי את הספר, שמחכה לי, עם עוד אסופות, כתבי עת וספרים שבהם השתתפתי ככותב. אך אולי זה לטובה, והסיבה תתגלה לי במהרה.

שתי קריאות שונות בעוודה

שתי קריאות שונות הביאו הקשרים אחרים לסיפור. קודם כל הפרשנות הערבסקית היפה, מקורית, יצירתית של מסע במרחב, כמסע בקריאה של זהייה קונדיס "זכות שיבה לוקחים, לא מקבלים" (מאמר מגיליון "חיפה. מרחב מעורב", דצמבר 2013 – התפרסם ב"ערב רב") וכך היא כתבה על הסיפור שלי:

בגלל הסיפור של מתי שמואלוף פיספסתי את התחנה לאוניברסיטה וירדתי בבני-ברק. כשהנהג, במקום לנסוע, ירד לשתות קפה בתחנת האוטובוסים, אחד הממתינים רטן כלפיו, "מה זה? איזו חוצפה!". ואני, ללא שום כוונה שלא להגיב, הפצרתי בו להירגע, "ככה זה במזרח, כלום לא קורה בזמן". 

איש דתי שעמד על המדרכה ניסה לשבש את הביטחון המופרז בקביעה שלי ואמר, "אם את הצעירה אומרת ככה, אם את לא נותנת תקווה לשינוי, כלום לא יתפתח כאן". הינהנתי, חושבת, איזה כיף שאיש דתי יהודי מדבר אלי, הרי הוא אינו יודע שהוא מדבר אל אשה לא רק ערבייה, אלא גם דתייה. מעניין מה יחשוב אם יידע, על מה ידבר קודם, על זה שאני יותר מדי ערבייה או על זה שאני לא מספיק דתייה?

משמחת המפגש בינינו רציתי להעניק לו מתנה, לתת לו להרגיש שהוא צודק, הרי הוא צודק באיזשהו אופן. אתה יודע, אמרתי לו מתחכמת, כל עוד הנהג היה בתוך האוטובוס היתה לנו תקווה שהוא ייסע בזמן, ברגע שהוא יצא ממנו מותר לנו להתלונן, לא? מהשתיקה שלו הרגשתי שזכיתי בטיעון, אבל בו בזמן, ובגלל התעוזה שלי לדבר יותר ממשפט יחיד, הסגרתי את זהותי והוא גילה אותי. אבל הגילוי שלו לא הדאיג אותי. הרגיעה אותי המחשבה כשנזכרתי במשפט שאבא תמיד אומר לנו, "אם אתם נראים יפה, או עושים דברים טובים, תראו שאתם ערבים, שיידעו".

הקריאה השנייה של עדנה שמש ב"ספרים"  – הארץ מנקודת מבט יותר שמרנית. היא חיפשה את הנחמה, אך לא מצאה אותה. לפני שאביא את הקריאה בסיפור שלי, הנה דברים שתומר גרדי כתב בפייסבוק שלו

זו ביקורת משעממת שטוחה ומשטיחה, על ספר מגוון ומעניין. עזבו, לא צריך. אל תקראו בה. אבל אם בכל זאת תחליט או יחליט מישהי כן, תוכלו לראות איך משמשת ביקורת-ספרות עוד צורה של חומה-ומגדל. (הקרשים לחוֹמה מוכנים וחתוכים מראש, שקי החול מלאים, החצץ, התייל גזור כבר לפי המידה, ועל המגדל עומדת כבר הבוקרת-ספרות. רד-נק ישראלי. זרק-חושך ביד).

 

הנה הדברים של עדנה שמש:

בנִית מדמיין תיקון – נסלל כביש לטהרן, נפתחים בתי ספר דו־לשוניים ובתי חולים משותפים – אך אין הוא דן במצבם הפוליטי של הישראלים שלאחר מימוש האוטופיה הפלסטינית. בסיפורו "נצטרך מכונות אחרות בשביל לעצור את הזמן" מתי שמואלוף "לא מצליח לדמיין" את העתיד עד הסוף. הוא שולח את הדמות הראשית שלו לבגדאד ומתאר את סאלם, בריטי־פלסטיני, פסימי לגבי החזרה של "היהודים־הערבים למשרק ולמגרב". "סאלם הוא כמוני", מציין הדובר, "דור רביעי של גלות". הדובר מתייסר עד סוף הסיפור על קיומו כגולֶה ב"גלות בתוך גלות… בתוך אותו פצע שהוליד אותי לחיים חסרי מולדת".

שוב התהפכו היוצרות. הפלסטיני שב לפלסטין לפחות כדי להתחתן סימבולית מעל הבית שהיה של הוריו ברחוב יפת 232 ואילו היהודי שב לנדוד, גולה בגופו ובנפשו. כה קשות גלותו ותחושת האי־שייכות שלו שאין הוא יכול אפילו להגות את שמו של בן־גוריון: "במטוס הראשון שיצא מנמל התעופה על שם, נו ההוא. את יודעת שאני שונא את ההוא. אז בואי לא נאמר את שמו עוד פעם, שלא תדבק אלינו הקללה".

אם עדיין לא רכשתם את האסופה, אני מציע לכם לרכוש, ולנסות לפני שתחשבו על הקטגוריות הפוליטיות והחברתיות והלאומיות, לדמיין מרחב שווה שבו גם הערבים יכולים לקבל זכות שיבה, כמו שהיהודים מחזיקים.

שבת שלום מברלין

מתתיהו

סיפור חדש שלי מופיע באסופה דיגיטילית "והריצפה, קרה, קרה: סיפורי טירוף" בעריכת עמיחי שלו

a_cover

מאוד מאוד מתרגש: סיפור חדש שלי מופיע באסופה של חמישה סיפורים הסובבים סביב טירוף, מפרי עטם של אסף שור, מעין בן הגיא, יוסי וקסמן, שרי שביט בעריכת עמיחי שלו

"הטירוף הוא פשוט מצב של הרחבת התודעה האנושית, שם נמצא הדמיון, שם נמצאת האמנות האמתית, שם נפרצים הגבולות האמתיים, משם תבוא הגאולה." כותב עמיחי שלו בפתח הדבר לאסופה, ומכוון את הקורא לחיפוש אפשרי בנבכי הטירוף;

"הטירוף נמצא כדי להאיר לנו זרקור באפלה העבשה של השגרה, כדי לאותת, כדי להזהיר, כדי להראות שהוא תמיד יהיה רלוונטי." מוסיף שלו בדבריו; ואולי כולנו צריכים לפחד מהטירוף קצת פחות ולהתיר לעצמנו להיות במרחבים חדשים שאין אנו רגילים להימצא בהם

האסופה עולה רק 12 ש"ח! אז מהרו לקרוא ואימרו לי את דעתכם/ן!

עוד על כתיבת הפרוזה שלי

גאה להיות במשפחת ערס פואטיקה עם השקת האסופה ה-II

993738_562008757210438_601367335_n
 
אם הייתי במזרח התיכון, לשם הייתי הולך. גאה להיות בתוך האסופות, וברוחן ובדמן ובנפשן. וכך כתבה עדי "הקיסרית" קיסר על ההשקה:
 
יש שמחה גדולה, התרגשות קשה, שלא לומר חשמל באוויר, כי לערס פואטיקה יש אסופה חדשה בהוצאת גרילה תרבות אנשים אהובים, אתם מוזמנים לחגוג איתנו את ההשקה

ערס פואטיקה 12/ מילים טבולות בעארק / השקת אסופה 2~!
5.12— יום חמישי— 20:30— התיאטרון הערבי-עברי— מפרץ שלמה 10 יפו.

יקריאו שירה וישיקו את הצורה-

  • ישראל דדון
  • אלון בר
  • אלפרד כהן
  • גל יונגמן
  • תהילה חכימי
  • עדי קיסר
  • נדב נוימן
  • שלומי חתוכה
  • שחר-מריו מרדכי
  • רועי חסן
  • ליאור כהן
  • סיגלית בנאי
  • אלה גרינבאום

על התקלוט והחגיגה- די ג'יי חן אלמליח
מילות פתיחה- איילה חננאל / גרילה תרבות

אסופה 2- ערס פואטיקה- משתתפים
——————————————
ישראל דדון / לורן מילק / אלון בר / אלפרד כהן / גל יונגמן/ תהילה חכימי/ עדי קיסר / נדב נוימן
שלומי חתוכה / שחר-מריו מרדכי / רועי חסן / ליאור כהן / סיגלית בנאי / אלה גרינבאום / מתי שמואלוף
עורכת- עדי קיסר
הוצאת גרילה תרבות

*בואו ותביאו נרות של חנוכה ואהבה של סופגניות
נשיקות
עדי

הזמנה להשקת הספר החדש "עודה – עדויות מדומיינות מעתידים אפשריים" – 30.9 בשעה 20:00 במוזיאון רמת אביב

עודה מאגד בתוכו שנים עשר סיפורים קצרים שיתרחשו במציאות המדומינת שאחרי שיבת הפליטים הפלסטינים. הסיפורים פרי עטם של עמר אלע'בארי, צבי בן דור-בנית, דניאלה כרמי, אסראא כלש, מתי שמואלוף, אמל אקעיק, עדי שורק, יהודה שנהב-שהרבני, חסאם עת'מאן, חנא עידי, עלאא חליחל ותומר גרדי.

לא נעזוב: צילומים ושירים משייח ג'ארח

המשך קריאת הפוסט "לא נעזוב: צילומים ושירים משייח ג'ארח"