רוחות אוהבות יידיש

 safe_image.phpחברה מסרה לי שמצאה כמה עותקים מספרי הראשון "מגמד הצלקות" משנת 2001. הידיעה שימחה אותי. כי לא במקרה קיבלתי אותה דווקא עכשיו כשאני עורך את ספר הסיפורים החדש שלי "מקלחת של חושך" בהוצאת כנרת זמורה דביר. יש דרך ארוכה שסופר עובר בה כשהוא בונה את דרכו לתוך האפילה של היצירה. עברתי דרכים רבות, ארוכות ומפותלות, מכתיבת שירה לכתיבה סיפורים עם רוחות רפאים. ואתמול בין השאר קיבלתי הסבר נפלא מיצחק בשביס זינגר כשנאם בטקס פרס הנובל על הקשר בין רוחות רפאים ויידיש:

"הוד מלכותו, קהל יקר, שואלים אותי למה אני כותב בשפה גוועת. ראשית, אני אוהב לכתוב סיפורים על רוחות, ואין דבר מתאים יותר מאשר לכתוב על רוחות ביידיש. רוחות אוהבות יידיש. כולן מדברות יידיש. שנית, אני מאמין בתחיית המתים. המשיח יגיע, מיליוני מתים מדברים יידיש יקומו מקברם, והשאלה הראשונה שלהם תהיה: יש איזה ספר יידיש חדש לקרוא?" (כתבה יפה על הנאום)

בהתחלה פחדתי לכתוב על רוחות רפאים. אני זוכר שאימא של האקסית שלי, קראה את אחד מסיפורי שזכה במומלצים בתחרות "הארץ" ולא יכלה להמשיך. אני עדיין מחכה שהיא תמשיך לקרוא. אבל הבנתי שיש כוח אדיר למילה, היא יכולה לנצח את המוות, ולקחת אותו ברפסודה של כארון אל השאול של האדס, ושם לברר דברים שרק אותיות יכולות ללבוש, רק שפה יכולה לחזור חיה מהעולם התחתון, מהגיהנום, מעולמות הקודש ולהתערבב בחולין, ביומיומי, ובביוגרפי

רשעות קלילה ומינורית: אפר, מחט, עיפרון וגפרור לרוברט ואלזר

cc: ויקיפדיה
רוברט ואלזר, 1890 בערך

רוברט ואלזר, "אפר, מחט, עיפרון וגפרור", תרגמה טלי קונס, בחרה וערכה: אילנה המרמן, הוצאת עם-עובד, 2013, 192 עמודים.

מה קושר את הזמר האמריקאי דניאל ג'ונסטון שהופיע לאחרונה בבארבי, ליוצרים שהוצגו בתערוכה "במעגלים אחרים: אמנים אאוטסיידרים, נאיבים, אוטודידקטים" שאצרה רותי דירקטור במוזיאון חיפה, אל ספרו של רוברט ואלזר שמתפרסם בהוצאת עם-עובד? אתם בטח כבר מנחשים. כל השלושה הם יוצרי שוליים, שהתרבות המרכזית דחתה. לפעמים כמו ג'ונסטון הם זכו להכרה עוד בימי חייהם, אבל גם הם ייצגו את הדחוי (ג'ונסטון התפרסם בין השאר בשל האהדה של קורט קוביין המנוח שלבש את חולצת אלבומו של ג'ונסטון).

התרבות אוהבת יותר לאשר את ההעתקים של מה שעומד במרכזה, מאשר להכנס לדו-שיח עם השוליים שלה. כך היה במודרניזם. אך בעידן החדש של המאה עשרים ואחת, דברים השתנו. מרכזי תרבות, כמו גם תת-תרבויות יוצאים אל שולי החברה, אל המזבלה של התת מודע בכדי לחפש את הדבר הבא. והספרות של רוברט ואלזר היא בדיוק כזאת.

ואלזר היה "איש אומלל ורדוף פחדים. הוא התקשה להאריך לשבת במקום מגורים קבוע, וגם במשרותיו השונות לא הצליח להחזיק מעמד לאורך ימים […] רוב ימיו חי ואלזר בבדידות גדולה, ערירי וכמעט בלי ידידים. בפעילות הספרותית של ימיו לא השתלב כלל, וכל עצמו היה איש שוליים ב-1929 התאשפז במוסד לחולי נפש, שנהיה לו לבית, ועשה בו את 27 שנים הבאות  עד מותו בהתקף לב בשדה מושלג בשעת טיול ביחידות, ב-25 בדצמבר 1956" (כריכה פנימית).

רשעות קלילה

נהניתי לקרוא את הספר שיש בו מין קלילות, רישעות, הומור. מעניין לראות קשרים כל כך הדוקים לספרות שנכתבת בימינו. למשל השורות שחותמות את הסיפור "רודיה" הזכיר לי את "להטוט כובע" הסיפור של אתגר קרת מתוך " געגועי לקיסינג'ר" (1994):

"הוא ראה ציפור מנתרת אליו, קטנה-קטנה, ולכד אותה בכף יד, הוא רצה להסתכל בה מקרוב. כששב והניח אותה, היא פרשה את כנפיה הקטנות, פערה את מקורה הקטן, פרפרה ושבקה חיים. הרוצח עמד לו נבוך ואז פנה והלך משם בחיוך כנער גמלוני שלא הצליח לגעת בֶּעדין בְּעדינות." (עמוד 93).

הסיפור שנכתב 1924-1925 מלמד אותנו על ההתפכחות מהקידמה ומתחילת המאה העשרים, כסוג של התבוננות מפוכחת באלימות הטבועה באדם.