ספרים, כתבי עת ואסופות להורדה חינמית באתר שלי

gunpowder_horn_india_louvre_r436

ספרים וכתבי עת להורדה חינמית

סיפורים:

* הייתי קבורה כשנפגשנו  פורסם עם איור מדהים בכתב העת כביש ארבעים

* הפרעת אכילה שפעם הכרתיגם ב"קורא בספרים")

* שאריות מהספר המקולל

* נצטרך מכונות אחרות בכדי לעצור את הזמן

* בכל רעל יש יותר מדי קסם

* לחכות לסיים סיפור בתוך גופה בלתי מזוהה

* פורטונה כבר לא גרה בקומה ה-23

* אני הילד שנרצח בשכונה

עבודת הגזענות

cc: wikipedia
פוסטר של קמפיין פוליטי גזעני מהריצה לנשיאות בפנסילבניה, 1866. cc:wikipedia. A racist political campaign poster from the 1866 Pennsylvania gubernatorial election

בחברה הישראלית יותר קל לתייג מאשר להתמודד מול הצלחה. המשך קריאת הפוסט "עבודת הגזענות"

סיכום ופתיחת שנה: קדימה ואחורה על מכונת הזמן

http://www.leorgrady.com

אתם בטח שואלים/ות לאן נעלמתי.

בזמן האחרון אני מפרסם רק דעות, שירים, הזמנות לאירועים ומאמרים אורחים בבלוג שלי וכמעט שלא כותב באופן אישי. ובכן עברתי שינוי גדול בחיי לאחרונה. לקחתי שנה חופש מהאקדמיה והתחלתי לעבוד בפעם הראשונה על ספר סיפורים. בנוסף התחלתי לעבוד על קובץ השירה הרביעי והאחרון שלי. אני מתכוון שלא לכתוב בעתיד שירה (או לנסות לפחות לעצור את השירים ולהזרים את האנרגיה לכיוון הפרוזה).

עזבתי את המלגות שליוו אותי בשנים האחרונות ואת הפוזיציה של "הדוקטורנט" והלכתי לדרך חדשה. האקדמיה דולדלה ממשאבים תחת האידיאולוגיה הניאו-ליברלית והגעתי למצב שאפילו החוג שלי לא יכול היה להעניק לי מלגת דוקטורנט. אבל כוחות גדולים התרגשו בו והם לא נומינאליים או פיזקליים. בתוך כך אני חייב תודה לצ'יקי לאקדמיה החופשית. מרגע ההיכרות שלי עימו ועד היום אני שואב ממבט (בדרכו האוטונומית) אינסוף כוחות ואנרגיות יצירתיות.

אני ממשיך להרצות (שנה רביעית) במכללת מנשר (מבוא לתרבות המערב) וללמד כתיבה יוצרת במרכז רון ורדי. סדר היום מלא ומקשה לעיתים על מציאת זמן לכתוב ובכל זאת אני שומר על משמעת מאוד קשה של כתיבה. כרגע אני עובד על טקסט למוזיאון תל אביב שנוגע לתערוכה חדשה שתעלה במרץ.

כתב העת של גרילה תרבות "לרוחב" (שאני בין עורכיו) קצת נתקע עם הגיליון הראשון שלו והחזון שלי לגבי הוצאה סדירה של מהדורות מקוונות התברר כמשימה קשה יותר. אני ממשיך לערוך את מדור "באסטה" באתר העוקץ שמעלה כל יום שישי שירה חברתית. גרילה תרבות ליוותה אותי גם השנה בפעילויות מגוונות. לא אוכל לשכוח כיצד נסענו לאל עראקיב, לביתו של אלי ישי, לרמלה לוד, למשרד הביטחון, לשייח ג'ארח ועוד. השנה גם הוצאנו שתי אסופות שירת גרילה מבורכות בשיתוף עם כתבי-העת "דקה" ו"מעין". כשנכנסתי לשירה לא הייתה קבוצה פואטית, פוליטית, אסרטיבית ופורה שהתחייבה לשינוי חברתי. אני מודה שהייתי קצת מבולבל כשעזבתי את עריכת "הכיוון מזרח" בשנת 2008 ולא ידעתי לאן דרכי האמנותית תיקח אותי. הייתי אז כבר חבר בגרילה תרבות, אבל לא ידעתי שהיא תתפוס מקום כל מרכזי בתרבות הצעירה (בקרוב ארצה על כך בכנס במכללת שנקר – הזמנה למטה).

השתתפתי בעריכה של כמה מכתבי העת המרכזיים הפועלים היום בתרבות הצעירה: "MS.USE"(גיליון  2 ומאמרי האחרון), "מעין", "סדק" (מהדורה שנייה של "אל תגידו בגת" בדרך) ואני מייעץ לכתבי שונים, צעירים וותיקים כאחד. לאחרונה נוצר קשר נכון, יאה וראוי בין יצירתי לבין כתב העת "מטען". בגיליון האחרון אף פורסם הסיפור "בגדד משלי" – סיפור ראשון מתוך ספרי המתרקם (הנה פתח מהגיליון האחרון). ערכתי אסופות שונות וביניהן גם את האסופה "לא נעזוב" ביחד עם קולקטיב אקטיבסטילס וסולידריות שייח ג'ארח. והדבר הכי גדול שהתרחש מבחינתי השנה – הוצאת ספרי האחרון "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים".

השתתפתי בפרויקט ספוקן וורד שהפיקה המשוררת אסנת סקובלינסקי "יניקת שירה" – הפרוייקט נתן לי דחיפה לחלום ישן והתחלתי לחזור לעבוד עם מוסיקאי על מופע מוסיקלי שיורכב משירים קברטיים. חלקם עיצבן מאוד את הקהל כי שברתי את הדרך ה"קלאסית" של הקראת שירה "רגילה". בפסטיבל האלטרנטיבי היהודי-ערבי בירושלים עליתי על הבמה בהופעה שהייתה צריכה להידחות בשל הטבח במשט ובכל זאת מארגניה התעקשו לקיימה. לפני הופיעו סיסטם עלי. הקהל היה משולהב. ההגברה לא הייתה משהו וכמעט לא שמעו את הגיטריסט. אבל הקהל היה כל כך נפלא ושיתף פעולה עם כל שיר ושיר. אבל זאת עבודה לא קלה – לעבור חזרות – לנסוע עם ציוד ולהופיע. מהר מאוד מצאתי את עצמי בחזרה בממדים הרגילים שלי. לבד מול המחשב. יושב וכותב. משאיר את הספוקן וורד והמוסיקה ליוצרות אחרות.

בשנה האחרונה עברתי גם לכתיבה באנגלית. באמצעות חברים וחברות תורגמו שיריי ודעותיי. פרסמתי את הדעות בבלוג של מגזין 972 ונוצרה שם דינמיקה מאוד מעניינת ששיאה הגיע לביטויו בפולמוס עם העיתונאית ליסה גולדמן. כרגע המגזין עובר שינויים ואיני יודע אם אמשיך לכתוב שם. הבלוג באנגלית ממשיך לפעול. שיריי תורגמו לשפות חדשות השנה וביניהן גם השפה הגרמנית. אנתולוגיה יפיפייה של שירה ישראלית נפתחה עם השיר שלי והתרגשתי. השיר שנכתב בשנת 2001 הוא דוגמא לדרך בה כתיבה חוזרת אחורה בזמן ולא רק משתתפת בהבניית ההווה. שירים שכתבתי בתחילת שנות האלפיים עדיין רלבנטיים למציאות המשתנה במהירות מקצה לקצה.

יצירה מתמוטטת

השנה היו גם מפחי נפש לא מעטים בתחום היצירה. פרוייקטים שהם חלק מהלב שלי ובכל זאת הם לא יצאו לאור והתפרקו והתפוגגו לחלל מתוכו הם נוצרו. אני מברך על הדרך על כל פיתוליה ואיני כועס. אני  מסתכל אחורה ויודע שאין דרך לבזבז או לחסוך בזמן. כל פרוייקט שלא יוצא לאור מחדד את חושיך ושולח אותך לדרך חדשה כעפרון עם חוד חדש וחד יותר. אז הנה חלק מהפרויקטים שלא הגיעו בינתיים ליעדם:

א. ספר המאמרים על היצירה של המשוררת, המחזאית והסופרת ברכה סרי – לפני כארבע שנים כתבתי מאמר רחב על היצירה המוקדמת של ברכה סרי. המאמר היה אמור להתפרסם בספר מאמרים אקדמיים בהוצאת מכון בן צבי ובעריכת ד"ר הנרייט דהן כלב. אך השנה הודיעני כי מכון בן צבי נסוג מהחלטתו לפרסם את הספר. אני לא יודע אם המכון פחד מהרדיקליות של היצירה של סרי או שמא היו בעיות כספיות. ברכה סרי נותרה עדיין לא הקשר ראוי ליצירתה.

ב. תסריט "אופק חדש" – לפני מספר שנים כתבתי ביחד עם חבר שהוא תסריטאי טריטמנט ומספר תסריטים לסיטקום מקומי, פריפאלי וישראלי. למרות כל ההתכוונות של הקרנות וכל החשיבה האלק רב-תרבותית, מצאנו את עצמנו ללא בית שיעזור לנו לפתח את התסריט. הדרך בה עברנו, בין משרדי הפקות, קרנות ולקטורים פתחה בפניי עולם חדש ולא מופלא. הנה תקציר של פגישה עם מפיק מפורסם (עם סיגר):

"על מה התסריט ?" הוא שאל ומפזר טבעות עשן אחת אחר השנייה לתוך חלל האוויר.

"על מתנ"ס", אני עונה בקול חלוש ומשחק עם אחד הצעצועים שמונחים על השולחן.

"את מי זה מעניין מתנ"ס?" הוא שואל ומביט לנו בעיניים בחיוך לעגני.

"אמממ" חברי מתחיל לגמגם ואני רק רוצה שהוא יסיים את המשפט "אמממ" הוא ממשיך לגמגם. ואני צריך מסיכת

אוויר עם כל העשן המתפרץ במשרד על הבוקר. "אמממ" חברי מנסה להעביר מילה להילוך שני ועדיין תקוע בניוטרל. המפיק נע מצד לצד

באי נוחות, ומסתכל בשעונו כאילו גמרנו לו את כל שורות הקוק והוא עדיין לא הסתדר על חומר חדש. "אמ, אממ, אמממ

זה מתאים בול לקרן גשר לטלוויזיה רב תרבותית" הוא מצליח להשחיל שורה של גולים לשער האוייב.

"מתנ"ס," מגחך המפיק. "מה אני אעשה עם מתנ"ס לעזאזל?!" הוא מפיל את הסיגר מפיו על החולצה שלו ומנער את כל מנעד הכרס הגדולה שלו שנראית כאילו הוא נכנס להיריון והילד כבר עשרות שנים לא רוצה לצאת לעולם האכזר. "אני רוצה מלחמות לכו ותכתבו לי על טירונות, על החיזבאללה, על החמאס, על המטכ"ל. אנשים רוצים מלחמות, צבא, ולא מתנ"ס. המתנ"ס שלכם מתאים אולי לערוץ הילדים, אבל כאן אנחנו עוסקים בדברים רציניים".

ג. קצרצרים בסלונה – הייתי אמור לפתוח בלוג ב"סלונה" שבו אציג את ה"קצרצרים" שלי (מזל טוב לאלכס אפשטיין – אשף הקצרצרים על ספרו החדש) – דיברתי עם רונית הבר – עורכת האתר שאהבה את הרעיון. הקצרצרים כבר דחקו בי ורצו לראות אור. אבל לא יכולתי לעשות זאת – "לא יכולתי לעשות כלום אתה שומע". האמת שאין לי את הכוח לנהל בלוג נוסף (בשביל זה סגרתי בלוגים מקבילים בקפה דה מרקר ובמחשבה שנייה) ואולי לא צעדתי קדימה, כי לא הרגשתי מוכן דיו.

ד. נשים במדרש – לפני כארבע או שלוש שנים כתבתי טקסט על "בנות יתרו" בספר שהיה אמור לצאת בידיעות ספרים בשילוב עם בית המדרש "ממזרח שמש". כתבתי טקסט חדשני מבחינתי. עד אותו היום שנכתב הטקסט חשבתי שציפורה הייתה יד ימינו של משה כמנהיג מקראי. אבל אחרי קריאת המדרש ופרשנותו בדרך המסירה הבנתי שכל המונותיאיזם בנוי על הסוכנות של ציפורה המדיינית. אי אפשר לייצר תרבות חדשה מבלי לשלב בין תרבויות האיזור. טוב, עד כאן, לתובנות הכנעניות שלי. ובוא נעבור למציאות. עד היום הספר לא יצא. הדברים היו אמורים להתפרסם בעיתון "מקור ראשון" אך נפלו בדרך. לבסוף פרסמתי חלק ב"קולך". ורק לאחרונה שמעתי שאולי הספר בכל זאת ייצא לאור. נו שויין.

ה."הכיוון מזרח" – עזבתי את כתב העת בשיאו. גיליון הקומיקס החברתי והפוליטי הגיע למהדורה שניה. החליף אותי העורך המוכשר עומרי הרצוג שהוביל את כתב העת לכיוונים מרתקים ויצאו גיליונות על "ארסים ופרחות" ו"קורבנות". הכיוון מזרח המשיך להיות אחד מהמקומות הכי אוונגרדים שיכלו לפרסם גיליון שלם על היצירה של ג'וזף דדון וגיליון אחר עם הסיפורים הנפלאים של שושנה שבבו. אבל משהו קרה בתרבות בישראלית ובתוך העמותה. ודווקא באותו רגע שבו קציעה עלון באה לערוך את כתב העת המסכם של העשור על התרבות המזרחית (שירה, פרוזה ומאמרים) העמותה נתקלה בקשיים גדולים. מדובר גם על חוסר הכרה וממון ראוי לתרבות המזרחית מחד גיסא ובין בעיות פנימיות מאידך גיסא. לאחרונה התבשרתי כי הגיליון המשולש ייצא לבסוף לאור, וכולנו נוכל ליהנות ממנו. אבל עתידו של "הכיוון מזרח" לוטה בלובן. לא ברור לאן הוא יגיע ואיך. תבינו, זאת המשפחה שלי, בתוך כתב העת גדלתי ונבנתה תודעתי. אני לא יכול לדמיין את עולם כתבי העת ללא "הכיוון מזרח".

ו. שדה הביקורות הספרותיות – כתבתי בלא מעט אתרים ועיתונים. אבל משהו התרחש בעולם העיתונות. קשה לשרוד בתוכו ככותב. דווקא בעולם הדעות שרדתי. אבל בעולם הביקורת הספרותית וויתרתי. לא כותב ביקורת ספרותית חוץ מבתוך האתר או במיוחד לכתבי העת. אני אוהב לכתוב ביקורות. אבל התשלום, העריכה והחזון כבר לא קיימים לאנשים כמותי עם מחשבה פוליטית וחברתית. הדברים מתרחשים לטובה כי היד שלי עסוקה בכתיבה אחרת ואותה אנרגיה אדירה שהעברתי לעולם העיתונות מצטברת בתוכי ועוברת לפרויקטים פנימיים שייראו אור בקרוב.

נעצור כאן. אני חוזר לשקט השקוף והנסתר. תודה על המנויים שעברו איתי מ"רשימות" ל"וורדפרס".

במסורת של אושו חייבים לסיים בבדיחה. כי בלעדיה אי אפשר לשרוד במזה"ת (ברוך השם) .

צילום: אדם דוברזינסקי

אירועים קרובים

* 2.2 עם עמיר לב ויודית שחר מתארחים ב"שירת עבדים" בהנחיית עמיר סגל ושלומי בן עטר בבית אביחי בירושלים.

* 13-14 בחודש מרץ – אשתתף בכנס על תרבות פוליטית צעירה במכללת שנקר.


הנה כתבה מהפגנה שהשתתפתי בה אתמול: במחאה על רצח ג'וואהר אבו רחמה ותמונות ותמונות נפלאות של אורן זין מאקטיבסטילס, שבוע טוב!!!

לא נעזוב: צילומים ושירים משייח ג'ארח

המשך קריאת הפוסט "לא נעזוב: צילומים ושירים משייח ג'ארח"

מיתוס היופי הלבן וכתבי העת

שוב אני מחפש עבודה בחצי משרה ויותר. עבדתי עד עכשיו בצוות ניהול הקמפיינים של מפלגת מרצ, הקרן החדשה לישראל והמאבק על פלמחים. בעבודתי האחרונה גיליתי איך מערכת האינטרנט יכולה להביא לשינוי חברתי כשהיא מגובה בלובי פוליטי מתאים.  המאבק שריגש אותי היה המאבק על החוף בפלמחים שבו ניצחנו.  אלפי מכתבים לשר האוצר, שר התיירות והיועץ המשפטי לממשלה הביאו להכרעה.

המשך קריאת הפוסט "מיתוס היופי הלבן וכתבי העת"

מרוב כרישים לא רואים את הדולפינים

גTender Son – The Frankenstein Project
Tender Son – The Frankenstein Project

עשר הערות על המצב

1. סגרתי את הבאאז, לוקח יותר מדי זמן, חושב שהעתיד יצמח מתוך מקומות שבהם הרשתות החברתיות יהיו סגורות וא/נשים יוכלו לעבוד ללא רעש.

2. ראיתי את הסרט החדש על להקת "הדלתות" שלא חדש מעבר למטפורה הרומנטית של סטון. חבל שאין מומחים שייתנחו מעבר ל"ביוגרפי" וייתנו הקשרים רחבים יותר של ההצלחה והתקבלות של הלהקה. בפסטיבל הסרטים בירושלים ראיתי סרט הונגרי מדהים "בן עדין – פרויקט פרנקנשטיין" של קורנל מונדרוצו. הסרט מאוד פסימי לקראת היכולת להבנות הונגריה חדשה אחרי נפילת הקומיניזם. הוא מחזיר את העבר באמצעות חזרה לחיים של ילד חורג פרנקשטייני. סרט עם צילום מדויק ותסריט מאלף. כתבתי על כך כמה מילים ל"מערבון" החדש.

3. הייתי חולה בגרילה האחרון – שירת המינימום – ולא יכולתי להופיע עם חבריי. אבל שמחתי לגלות שהגיעו עשרות משוררים/ות ואף האירוע הוזכר בערוץ 10 (דקה 22) וספרים ואינט. מעניין כיצד בגרילה שייח' ג'ארח הייתה כמעט התעלמות מוחלטת (כי משתפים פעולה עם הפלסטינים) ואילו כשעשינו פעולות מעמדיות השירה החברתית זוכה לחשיפה גדולה יותר.

שתי חוברות של שירי גרילה תרבות יצאו בקרוב עם כתבי העת החברתיים והבולטים בישראל. בכתב העת "דקה" גיליון 6 שאוטוטו יוצא מהדפוס – תצורף חוברת עם עטיפה של יוצר הגראפיטי "KLONE" ובו מיטב שירי גרילה תרבות שלא פורסמו ב"אדומה" וב"לצאת: אסופה נגד המלחמה בעזה" (את מלאכת העריכה ביצעו רוני הירש ונוית בראל). החוברת השניה "שירה מפרקת חומה" שמסכמת את האירוע הדו לשוני של משוררים/ות יהודים/יות ופלסטינים/יות ששיתפו פעולה באבו-דיס תפורסם בכתב-העת "מעין" הקרוב.
בנוסף, הייתי בין העורכים חוברת חדשה של שירים ותצלומים של אקטיבסטילס בשייח' ג'ארח – בקרוב אמסור על כך פרטים נוספים.

4. גל סוקולובסקי האדמור המזמר של הפועל ת"א הוציא דיסק חדש המוקדש להפיל את האפרטהייד בישראל. הוא בטוח לא מקדיש אותו לנתן ווולך שנבחר שוב ושוב על ידי משטר חולדאווין. כל הכבוד ליעל בן יפת חברת המועצה ומנהלת הקשת הדמוקרטית המזרחית על ההחלטה לבנות בית ספר עיוני ראשון בדרום ת"א!

5. מדוע לא מפסיקים להשתמש באלימות הסימבולית ומחפשים "כרישים" במקום העבודה? חפשו דולפינים חכמים ואינטילגנטים ריגשית… המשך קריאת הפוסט "מרוב כרישים לא רואים את הדולפינים"

פה ושם בארץ פלסטין

"אם בבילעין על בג"ץ מצפצפים / אל תתפלא, זה שלטון של חיילים / מי שמפגין, הופך מיד להיות אסיר / ולכבודו אנחנו לא נפסיק לשיר // אם להפציץ אזרחים זה כבר מותר, / אל תשתומם, הכיבוש שונא מוסר/ מי שימחה, שמו יוכפש בכל העיר, ולכבודו אנחנו לא נפסיק לשיר// אם השופט ישלח אותי לקלאבוש, / אל תתפלא, זה טבעו של הכיבוש/ אך אם תחריש, מחר אתה תהיה אסיר/ ולכבוד כבר לא יהיה מי שישיר אז- / לא נפסיק לשיר…//" (שלושה בתים מתוך השיר "לא נפסיק לשיר". לעיתים השיר מושר בסוף ההפגנה).

בבוקר שותים קפה בת"א. החשבון משולם בתלושים שקיבלתי מצ'יקי  בקפה "אלכסנדריה" ברחוב יהודה הלוי. זו פינת חמד. אך אין לה שום קשר לאלכסנדריה במצרים, או כפי שהיא נקראת בשם המקומיים "קסנדרייה". אלכסנדרייה הזכירה לי, בטיולי האחרון למצרים, דווקא עיר הולדתי את חיפה, עם מגל המפרץ והבניה הגבוהה ליד הים. אהבתי במיוחד את הביקור בספריה החדשה של אלכסנדרייה שיש בה אלמנט נקבי, בשל אי רצונה להגיע לשחקים כמו בניין האוניברסיטה של חיפה שזרוק על גבעת דניה ככובש. יוצאים לרחוב יהודה-הלוי. אין שום קשר בין המסמן למסומן – אין מאחורי יהודה הלוי שום כמיהה אמיתית למזרח, בדיוק ההפך, יש כמיהה לא ברורה למערב. אבל דווקא נחמד פה במזרח התיכון סטייל תל-אביב. ואני לא חושב בינתיים על מה שקורה שעה וקצת מפה במדינת המתנחלים. אני משתלב באווירה המקומית. ומוצא את עצמי נופל בסטריאוטיפים המרחפים מעל הקלסר של הכתיבה. כך תל אביב ההגמונית הופכת אצלי לשק אגרוף ציני. אבל אני לא נכנע, אולי בגלל שאני חיפאי שאף פעם לא מצא לעצמו בית בין תל-אביב לבין יפו.

מטרת הנסיעה היא הצטרפותי לפעילות ופעילי שייח' ג'ארח ביום פעילות משולש. נוסע לבית צפאפה ומשם לשער שכם, לרדת בתהלוכה סגנונית לכיוון היעד הסופי – ההפגנה בשכונת שייח' ג'ארח. רוב הפעילים והפעילות יישארו אנונימיים בכדי לשמור על זהותם. דווקא בעידן הטוויטר, הפייסבוק, הבאז לא הכול צריך להיכתב. במיוחד בזמן של מאבק כל כך קשה נגד ממסד כוחני ומנגנוני דיכוי עיקשים ומסורבלים.

הרחוב הקטן סביב "בית הדבש" זרוע תרמילי רובה, סילוואן 27.6. צילום: מגד גוזני / אקטיבסטילס

המשך קריאת הפוסט "פה ושם בארץ פלסטין"