מי מתנכר לעברית


גרנות משה, לשעבר מפקח במשרד החינוך, כותב בעיתון מקור ראשון, כחלק מביקורת לאסופה חדשה עורי שפת עבר, שערכה לאה צבעוני, שאני מתכחש לאהבתי לשפה העברית. עכשיו תסבירו לי איך זה, שספרי האחרון נקרא "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים". לאלוהים הפתרונים.
המשך קריאת הפוסט "מי מתנכר לעברית"

יצירתי מגיעה לעולם הערבי, אירועים ספרותיים קרובים וגם סיכום שנה שמואלופית

11999973_715125858619567_719111197_nגמר חתימה טובה ועיד אלאד'חא סעיד
صومًا مقبولًا، وعيدًا سعيدًا ותודה רבה לכל העוקבים והעוקבות אחר הבלוג. ראשית יש לי בשורות טובות מאוד. Ragaa Rabia Aly Areef [בתמונה משמאל] חוקרת מאוניברסיטת אלכסנדריה במצרים כתבה עבודת תזה בעקבות היצירות שלי. מהרגע הראשון שכתבתי רציתי להגיע אל העולם הערבי, אותם עולם שנותקתי ממנו. והנה היצירות שלי לקחו אותי לעולם חדש ומופלא, שאותו אני מגלה בזכות האינטרנט.

***

הגעתי לביקור בישראל. אשתתף בשני אירועים ספרותיים:

12002107_957213417655871_1465717944916045808_n

28.9 אירוע הסגירה לאתר קפה גיברלטר Cafe Gibraltar​ ואקריא שיר בפאנל על הסידרה "נביאים"

11919548_690419277726503_3866523716833737092_n

8.10 אשתתף בדיון על "קיימות ספרותית, מחזור אשפה ומציאת יהלומים" ביוזמת הוצאת כהל הוצאה עברית

השנה הייתה בשבילי מרתקת עם כתיבת הטור "ישראלי בברלין", אך החלטתי לסיים את כתיבתו והעליתי את כל הטורים לאתר. בטור האחרון שכתבתי באודסה סיכמתי דרך של עשור ספרותי בשוליים הישראליים.

השנה גם נכתב דוקטורט נוסף של החוקרת אושרה אלפסי שעוסק בין השאר בחיבור בין השירה של ארז ביטון, משורר​, סמי שלום שיטרית​ ושירתי וגם הוא שימחני מאוד ולימד אותי דברים שלא ידעתי 
חזרתי לכתוב שירים, ושניים מתוכם התפרסמו בעיתון "ידיעות אחרונות"

 

2015-09-14 07.22.32
צילום: רותם מקרית גת.

אני ממשיך לעבוד על הרומאן הבא שלי, ובדרך אני גם מבטיח לפרסם בשנה הקרובה ספר מאמרים שיכלול את כל המהלך הפרשני שערכתי בשנים האחרונות, באמצעות מאמרים על קולנוע, שירה, מוזיקה ועוד. הספר יתפרסם אך ורק במהדורה דיגיטלית. ואעדכן.

מקלחת של חושך וסיפורים נוספים​ יצא לאור בשנה שעברה וסיכם מהלך ספרותי של חמש שנים שבהם כתבתי 31 סיפורים קצרים. הספר זכה לביקורות טובות מאוד וגם כבר מתחיל להיכתב עליו מחקר ואני עדיין מחכה לבמאי/ת סרטי האימה שיסריט את הבעתה בסיפורים הללו.

הוצאת גרילה תרבות ממשיכה לזכות בהצלחות, פרסים וביקורות מצויינות. בקרוב ייצאו עוד ספרים בשמה ואני גאה שייסדתי אותה. תוכלו לקרוא למשל את הביקורת על הספר של אייל בן משה וגם את הכתבה הגדולה עם עדי קיסר במוסף הארץ – שספריהם ראו אור בהוצאה.

שתהיה שנה טובה ומתוקה

גמר חתימה טובה ושוב תודה על המעקב

שבת שלום
מתי

 

 

שירתו של ארז ביטון והשפעותיה על שירת המחאה המזרחית (2009 – 1976) – עבודת הדוקטורט של אושרה אלפסי

מקור התמונה: By MarcCooperUK (Flickr: Paris central mosque) [CC BY 2.0 (http://creativecommons.org/licenses/by/2.0)], via Wikimedia Commons
מקור התמונה: By MarcCooperUK (Flickr: Paris central mosque) [CC BY 2.0 (http://creativecommons.org/licenses/by/2.0)%5D, via Wikimedia Commons
כייף לקרוא עבודת מחקר על השירה המזרחית שעושה חיבור בין שלושה דורות של כתיבה, מביטון, שיטרית ומגיעה גם לעבודה של בהר ושלי. הנה הסיכום של העבודה הנפלאה של הדוקטורט של אושרה אלפסי. ממליץ לקרוא את כולה לחשוב על הדרך אל ההווה של ערס פואטיקה וכדומה.

Ze'ev Galili [CC BY-SA 3.0 (http://creativecommons.org/licenses/by-sa/3.0)], via Wikimedia Commons
המשור ארז ביטון, זוכה פרס ישראל Ze'ev Galili [CC BY-SA 3.0 ], via Wikimedia Commons

שירתו של ארז ביטון והשפעותיה על שירת המחאה המזרחית (2009 – 1976) – עבודת הדוקטורט של אושרה אלפסי

עבודה זו התמקדה בקשר שבין המציאות הישראלית והמצב החברתי והפוליטי של הפרט המזרחי בתוכה, לבין התפתחות קולו של האני השירי המזרחי בספרות העברית. ייחודו של מחקר זה טמון בניסיון לתאר מהלך כרונולוגי של התפתחות השירה המזרחית, ובכלל זה מעבר לכתיבת שירת מחאה פוליטית, מתוך מגמה לחתור להבנת הסמלים הייחודיים של השירה העברית המזרחית ולזיהוי מגוון קולותיה. בכלל זה נבחנו כלים פיגורטיביים ועמדות אידיאולוגיות שהופיעו לראשונה בשירתו של ארז ביטון ועברו כחוט השני בשירתם של יוצרים מזרחים אחרים, יוצרים שביטאו ופיתחו, גוון, כלי או עמדה ותרמו לביסוסו של הקול המזרחי בשירה העברית כקול לגיטימי מפותח בעל שורשים ועתיד.

הקול המזרחי בספרות העברית, הוא נושא בעל חשיבות מכרעת להבנת התפתחות הזהות המזרחית בחברה הישראלית והדינמיקה התרבותית בישראל כמו שהיא משתקפת בשירה. הניסיון לבחון ולנתח תרבות אחת בכלים ובשיטות המשמשים תרבות אחרת, פוגע באותנטיות של התרבות הנחקרת ומעוות את מהימנות המחקר. עם זאת, ברור שקיימים כלים פואטיים משותפים לבחינת שירה בכלל, ושירה מזרחית בפרט, שכן היוצרים המזרחים אינם יוצרים בתוך חלל ריק, אלא חולקים גם הם "לא מודע קולקטיבי" כהגדרתו של יונג.

השירה המזרחית מתבססת על הגדרת האני המזרחי, הגדרה שביסודה היא הגדרת זהות אתנית. המשפחה מספקת את ההקשר המוקדם ביותר שבו מתפתחת זהות אתנית. הקהילה יכולה לחזק את ההקשר התרבותי שמספקת המשפחה או להחלישו. ספקי זהות אלה הם הבסיס לעיצוב זהותו של האני המזרחי בחברה הישראלית, והשירה היא כלי מובהק לייצוג קולו.

לפי בנט, הטקסט הספרותי מבטא את הקונפליקטים שקיימים במציאות חברתית מסוימת באמצעות עיצובם בתבניות לשוניות וספרותיות. באופן זה הטקסט הספרותי מיישב בין המתחים של הקיום החברתי. הטקסט הספרותי בפרט, והאמנות בכלל, אינם מספקים לקורא ידיעה מדעית או מחקרית, אלא מאפשרים לו לראות ולקלוט את המציאות ולהבינה ברמיזה. לכן מושג היסוד של האמנות אינו "ידיעה" כי אם "ראייה", "קליטה" ו"הרגשה" (Benet, 1979).

Prof. Sami Shalom Chetrit [CC BY-SA 3.0 (http://creativecommons.org/licenses/by-sa/3.0)], via Wikimedia Commons

היוצר סמי שלום שיטרית Prof. Sami Shalom Chetrit [CC BY-SA 3.0], viaשWikimedia Commons

במובן זה המשורר ארז ביטון יכול להיחשב כאביה של השירה המזרחית העברית. רבים מהמשוררים שפרסמו את שירתם משנת 1976 ואילך מייחדים לו מקום של כבוד והשפעה מודעת על שירתם, וחלקם אף מציינים כי שירתו הייתה עבורם נקודת התייחסות פואטית ראשונית. ביטון לא היה המשורר המזרחי הראשון, אך היה הראשון מבין המשוררים המזרחים לבטא ולשקף רגשית, חוויתית ושירית מתוך טכניקה של דמיון מודרך ועירוב חושים את חווית הקליטה ונפתולי עיצוב הזהות של המזרחי בחברה הישראלית.

המשורר והסופר אלמוג בהר ואנוכי בערב שירה לפנתרים השחוריםהחדשים בירושלים. 2008
המשורר והסופר אלמוג בהר ואנוכי בערב שירה לפנתרים השחורים החדשים בירושלים. 2008

המשוררים בני הדור השני והשלישי המיוצגים במחקר זה באמצעות יצירתם של מתי שמואלוף ואלמוג בהר מבטאים גל חדש בשירה העברית המזרחית. גל זה הוא פיתוחו של הקול המונע על ידי ניכור וקיפוח המופיע בראשיתו אצל ארז ביטון בשירים כמו "רוח תזזית" ו"תיקון הריחות". בהמשך קול זה מתחדד לשירה פוליטית אצל סמי שלום שטרית בשירים באשדודית ובשירתם של המשוררים הצעירים יותר. בהר ושמואלוף, כמו ביטון ושלום-שטרית, הם פעילים חברתיים במסגרות שונות, ייסדו חלק מתנועות המחאה החדשות, עורכים כתבי עת ומפרסמים רשימות פובליציסטיות באתרי אינטרנט ובכתבי עת שונים. שירתם המזרחית היא שירת מחאה, המחוברת לדור המייסדים והרואה בארז ביטון אב רוחני.

ארז ביטון הגדיר את הצורך בשירה פוליטית מזרחית כחשיפה כואבת של האמת לאמיתה מצד אחד וכ"רצפט היחיד לריפוי" מן הצד האחר (ביטון, 1998). לעומתו סובר דרור משעני שיש אבסורד בעיסוק המזרחי האינטנסיבי בהיבט הפוליטי. לשיטתו, הנחת היסוד של חוקרים אשר מתייחסים לשנות השמונים כשנים שבהן מתגלה הקול המזרחי בספרות העברית היא, שיש קשר ישיר בין אירועים פוליטיים להתפתחות קולות ספרותיים (משעני, 2006). ביטון לא פוסל הנחה זו אך סבור שהזרעים להתפתחות שירה מזרחית נטעו הרבה לפני שנות ה-80 ואולי אף לפני אירועי ואדי סאליב.

משעני מתכוון לחוקרים כחבר המחדד את ההקשר הישראלי של הדברים בהגדירו את הספרות העברית כ"מסכת של כינון זהויות ישראליות, פעולה הכרוכה תמיד גם בסימון הזהויות שנדחות ומזוהות כ"לא-ישראליות". חבר מתאר את הקשר בין הספרות הישראלית לאירועים פוליטיים ולתהליכים חברתיים-תרבותיים. הוא מגדיר את הקשר כ"הדוק" ואת הספרות הישראלית ככלי לבניית הזהות הלאומית (חבר, 1999). במקרה של הקול המזרחי, הנחת היסוד של חוקרים אלה שהזכיר משעני, היא שלכתיבה המזרחית והופעתה המוגברת בשנות השמונים יש איזשהו נרטיב-על אופטימי המספר על התפוררות המרכז התרבותי ההגמוני, ומאפשר רב קוליות תרבותית. במבוא למחקר זה מכונה הדבר כמעבר מחברת כור ההיתוך לחברה רב תרבותית. מחקר זה ביקש להראות שבתחום השירה העברית לא נוכסו הקולות המזרחיים אל תוך מרחב קולות ההגמוניה האשכנזית. הפריצה אל תוך מרחב השירה העברית היא אפוא לא רק ביטוי של רב קוליות, אלא גם של יצירת הקרקע המאפשרת השמעתו של קול מזרחי אותנטי המחובר לשורשיו התרבותיים והמדבר על עצמו בלשונו שלו. כדברי פדיה: "תחת זאת צריכה לעלות קריאה לרב-קוליות חברתית ולגיטימציה לכל אופני ה"אני" בשירה. גם אם זה אכן היה נדרש לפני 30 שנה ויותר, מה שנדרש עכשיו הוא לא פחות מרב-קוליות בתוך השיר האחד. בתוך מעשה השיר. לא די בקבלה אוהדת של זיכרונות או רסיסי "אני" ממקום אחר. קבלת פנים נאה של מבקר ספרות למשורר, אשר ודאי היה זקוק לה לפני עשרים שנה ויותר, אין בה די לעכשוויותו ואנו רשאים לדרוש יותר מזה." (פדיה, 2006).  חוקרים אלה מראים כי ככל שהייתה הקרקע בשלה יותר, כלומר ככל שנוצרו יותר במות להשמעת הקול המזרחי,  ורבו מודלים מזרחים לחיקוי, כך התחדד והתגוון הקול המזרחי בשירה העברית וזכה להופעות רבות יותר.

הדור השלישי המזרחי

בחלוקה היסטורית-סוציולוגית[1] ניתן לזהות שלושה דורות של שׂיח על המזרחים בישראל: הדור הראשון מייצג את גישת המודרניזציה וכור ההיתוך. בשיח זה נכללים המחקרים שנערכו בארץ בשנות ה-50 וה-60 ועיסוקם המרכזי הוא מזרחים כחלק מהפרויקט הלאומי של בניית המדינה ויצירת כור ההיתוך.

הדור השני דוגל בגישה ביקורתית. בשיח זה אפשר למצוא מחקרים ותיאוריות שונות שהמשותף להם הוא הגדרת המזרחים כאחרים בחברה הישראלית. דור זה נתחם בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20.

הדור השלישי מתאפיין בגישה פוסט-לאומית; הדיון בשאלה המזרחית נעשה טעון בקשיים חברתיים שאינם מקדמים את בניית הלאום ואת חיזוקו. לכן השיח נע מדיון ב"אחר" לדיון ב"בעיה המזרחית", או ב"שד העדתי".

בהתאמה לחלוקה זו אפשר לזהות בשירה העברית המזרחית שלושה דורות: דור המייסדים המיוצג באמצעות חלוץ השירה המזרחית בארץ, המשורר ארז ביטון; דור הביניים, שבא בעקבותיו, יסד במות להשמעת הקול המזרחי, ומייצגו הוא המשורר סמי שלום שטרית; ודור הבנים שנולד בארץ וכותב שירה מזרחית, אשר מיוצג על ידי מתי שמואלוף ואלמוג בהר, מתוך זיקה לשירתו של ביטון.

שלושה דורות אלה מציעים שלוש אפשרויות לשירה.

"שלושה דורות אלה מציעים שלוש אפשרויות לשירה."

שלושה דורות אלה מציעים שלוש אפשרויות לשירה. את האפשרות הראשונה מציג ביטון, שכותב תחילה במודוסים שיריים מוכרים אך לאחר מכן משלב את השפה המרוקאית בשיריו באופן שמאפשר להתרפק על העבר בנוסטלגיה ולתור אחר זהות אותנטית. הטמעת הלשון הערבית בשפה העברית, מערערת על ההגמוניות של השפה העברית, מערבת בין תרבויות ומשמשת כביטוי לקול ייחודי. באמצעות שיטת הדמיון המודרך ועירוב החושים ביטון מחייה את העבר והמסורת. ניצני המחאה שמובעים בשירתו באמצעות פנייה עקיפה ומאופקת לנמענים הגמוניים מביעים חוויה סובייקטיבית של הדובר כפרט.

האפשרות השנייה לשירה שמייצגה הוא סמי שלום שטרית, מציעה פניה ישירה לנמענים הגמוניים. ניצני המחאה שהופיעו אצל ביטון מופיעים אצל שטרית ביתר שאת כשהמחאה מייצגת קבוצה ונמעניה מוגדרים. השימוש בשפה המרוקאית משמש את שטרית לא רק לחיפוש אותנתיות אלא גם ליצירת חיץ בין הדובר לנמעניו. אין תרגום לביטויים בגוף השיר, אין דרישה או הצעה לתיקון אלא רק התרסה וכעס. האני השירי מחפש את זהותו המזרחית ומקשרה לראשונה למוצאו הערבי. השירה בשביל שטרית היא מקום של התנגשות עם ההיסטוריה ועם הספרות.

כשם שמוצעות שלוש אפשרויות לשירה מציעים משוררים אלה גם שלוש דרכים להתבונן על מושג הזיכרון והעבר. אצל ביטון הזיכרון שאול מדור ההורים, הזיכרון פנטסטי ומסתמך ברובו על זיכרונותיה של אמו מכפר מולדתה. ביטון מתנתק מן המציאות הישראלית ומעניק מקום לעבר על חשבון ההווה, אך הוא עושה זאת מתוך התבוננות מפוכחת במושג הנוסטלגיה המערבת אירוניה מצד אחד ופיוס מצד אחר. ביטון מאדיר דמויות מזרחיות ומציגן כאנטי סטריאוטיפ וכך מנכיחם בזיכרון המזרחי והלאומי ויוצר זיכרון חלופי לזיכרון ההגמוני ותיקון נרטיבי לדה לגיטימציה של התרבות המזרחית.

אצל שטרית ושמואלוף הזיכרון קטוע כתוצאה מתיווך דור ההורים. שטרית מבקש ליצור קשר למקורות על ידי הטמעת זיכרון לא מודע קולקטיבי יהודי, זיכרון נוסטלגי לילדות שבארץ וניכוס מסורת ערבית לתוך הזיכרון הלאומי. אצל שמואלוף יש ניסיון להבין את דור ההורים באמצעות עיצוב מחודש של הזיכרון.

הזהות המזרחית כפי שהיא באה ידי ביטוי בשירים הנסקרים בעבודה זו היא זהות דינאמית תלויית הקשר מקום וזמן, היא מגיבה למציאות הישראלית ומתגוונת בעקבותיה. וכפי שמחקר זה מנסה להראות השיח על הזהות המזרחית אף הוא דינמי ונדמה שמתעדכן תדיר.

מחקר זה מתפרש על פני שלושה עשורים. ראשיתו בהופעתו לראשונה של קול ייחודי של "אני מזרחי ישראלי" בספרו של ארז ביטון מנחה מרוקאית מ-1976. פרסומו של ספר זה ובהמשך של ספר הנענע, ואופן התקבלות יצירת ביטון, ביססו את היסודות שאפשרו למשוררים ויוצרים מזרחים להשמיע את קולם. אין ספק, שגם הופעתה של עבודה זו נשענת על יסודות אלה שהיוו מסד להתפתחותה של התרבות המזרחית בחברה הישראלית.

 

[1] ראו: הפורום ללימודי חברה ותרבות במכון ון ליר,  בתוך שנהב, חבר ומוצפי-האלר, 2002, 27-15.

מה למדתי על רבי דויד בוזגלו וארז ביטון

2014-10-12-11.17.11-642x856מהאקדמיה לדפוק, וזרוק בברלין: פוסט חדש בבלוג שלי "מקלחת של חושך" באתר עיתון "הארץ"

מהאקדמיה לדפוק, וזרוק בברלין

אלוהים בירך אותי בברלין, והביא לי לשנה אחת את קובי לברלין, לעשות את הפוסט דוקטורט שלו. הכרנו כשהייתי באקדמיה, אבל עזבתי אותה לטובת כתיבת ספר הסיפורים הראשון שלי שממנו גם לקחתי את שם הבלוג החדש "מקלחת של חושך, וסיפורים נוספים". 

והנה קובי חוזר לישראל ואין לו תחליף. ואולי גם לי אין תחליף מולו. הוא קצת פוחד לחזור לישראל. הוא התרגל לחיים הקוסמופוליטיים, לשבת עם גולי המזרח התיכון, כשילדיו מתחנכים איתם וההפך. והנה הוא חוזר למציאות של הפרדה. אבל הוא חייב, ואין ברירה. ואני מנחם אותו, שתהיה לו אנרגיה טובה, עם חברים משותפים אחרים שלנו בישראל.

קובי השאיר אותי מחובר לאקדמיה, לתיאוריה, לחוקרים אחרים, ולמחקר הספרותי. ואילו אני נתתי לו הצצה במסלול שלי: "דפוק, וזרוק בברלין." ואט אט התחלפו התפקידים. כי העיר הזאת סוחפת כל אחד להרפתקה חדשה, ולכל אחד יש את המסע שלו.

ועכשיו קובי עזב ואני סיימתי את ספר הסיפורים שלי. אך למי אספר על הסיפורים החדשים, ומי מכיר אותי יותר טוב ממנו. דחפנו אחד את השני ופירגנו. והרוח הזאת של החום המזרח התיכוני חסרה. היא מזכירה לשנינו את הבית. כי הגענו דווקא לבירת הקור בכדי לחפש פשוט את אימא שלנו. ואי אפשר למצוא אותה, אלא רק למצוא לה תחליף. קובי הוא בשבילי תחליף למשפחה, לבית, לדמות הורי, לזהותי. ואני חושב שבדרך הזאת, הזכרנו אחד לשני את המקום ממנו באנו.

קובי לימד אותי איך באחד משיאי השירה הישראלית, המשורר העיוור ארז ביטון פונה לגדול פייטני מרוקו (שגם הוא עיוור) רבי דויד בוזגלו ומזמינו: "בוא מן הַפִנָה / אל במת הבמות / ר' דוד בוזגלו / משהו בי נתר אל הד צלילֶיךָ / כי בלכתי אחרי הגעתי אחרֶיך / ר' דוד בוזגלו". ואכן, רק כשנפרדים מגלים את עוצמות הזולתיות, ההדדיות, של החברות. ואכן כשאני מתחקה אחר הפרידה הנוגסת בליבי, אני מגלה את את הרבי דויד בוזגלו שלי. ואין דוגמא יותר טובה לתאר את הקריאה של ביטון, לבוזגלו, כחלק מהעיוורון. כי הגלות כולה עיוורון. אנו עיוורים לחברה בה אנו מתגוררים, והיא עיוורת אלינו. ואנו פונים, עיוור אל עיוור, ורק הצלילים מנתרים כשאנו מתחקים אחר השירה, שהיא תמצית החיים שלנו.

אנחנו הולכים בקרויצברג, לבר ברחוב אוריינן שטראסה, מתלבטים האם לשבת בפנים או בחוץ, אי אפשר לדעת באירופה מתי יתחיל לרדת גשם. אודי אלוני מגיע עם חברתו שרה. אנחנו שותים לפרידה מקובי, ומקשיבים לאודי שמדקלם את "לוטה" של יונה וולך: " ועכשיו היא מבינה רק מילים." ואנו נותרים חסרי מילים, מגששים באפילת הפרידה.

צפו: ד"ר קציעה עלון בהשקת "מקלחת של חושך, וסיפורים נוספים"

החוקרת ד"ר קציעה עלון בהשקת "מקלחת של חושך וסיפורים נוספים" של מתי שמואלוף, בחנות הספרים "סיפור פשוט" בנווה צדק. קציעה מחברת בין הדברים שכתבתי על היצירה של המשורר ארז ביטון בספר "אנא מן אל מאגרב" לבין ספר הפרוזה שלי – חיבור מעניין שפוגע בול! 11.9.2014. צילום: יעל ברנט.

 

 

שבוע טוב ומועדים לשמחה.

אנא מן אלמגרב הוא ספר המחקר הראשון המוקדש ליצירתו של המשורר ארז ביטון

31-5996_B(1)ספר חדש!

אנא מן אלמגרב הוא ספר המחקר הראשון המוקדש ליצירתו של המשורר ארז ביטון. ביטון פרץ אל עולם השירה הישראלי בשני ספרים מכוננים, מנחה מרוקאית (1976) וספר הנענע (1979). ספריו הנוספים של ביטון הם ציפור בן יבשות (1990) תימביסרת – ציפור מרוקאית (2009) ונופים חבושי עיניים (2013).שירתו של ביטון סימנה מהפיכה פואטית ותמטית, וסללה נתיב חדש בשירה הנכתבת עברית בישראל. ביטון, יליד אלגיר, בן להורים מרוקאיים, עלה עם משפחתו ללוד בשנת 1948 כשהוא בן 6. בגיל 11 התעוור ונותר גידם מפגיעת רימון. ביטון נשלח לבית חינוך עיוורים בירושלים, וחוויותיו בשנים אלו הן המסד הרגשי לספרו האחרון, נופים חבושי עיניים. ביטון סיים תואר שני בפסיכולוגיה שיקומית ועבד במשך שנים ארוכות כמטפל ועובד סוציאלי.בספר משתתפים חנן חבר, חביבה פדיה, גלילי שחר, מתי שמואלוף, אלמוג בהר, הדס שבת-נדיר, עמרי בן יהודה, קציעה אלון ויוחאי אופנהיימר.

מדרש של שקיעה" – מאמר על השיר "בשעה של שקיעה" מאת ארז ביטון – מופיע לראשונה בספר "אנא מן אל מאגרב: קריאות בשירת ארז ביטון" עורכים קציעה עלון ויוחאי אופנהיימר | להורדה

דיוקנאות

אני עם המשוררים תומר גרדי ויעקב ביטון בפסטיבל השירה של "שירה במדבר" 2013.
אני עם המשוררים תומר גרדי ויעקב ביטון בפסטיבל השירה של "שירה במדבר" 2013.

לפני שנים רבות עשיתי שורה של ראיונות עם נשים ואנשים מרתקים, קחו הצצה בפגישות הללו, שלימדו אותי רבות על מנהיגים ומנהיגות:

 

%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה: