מעביר את לפיד מדור "באסטה" לקיסרית

עדי נס,   ללא כותרת (מסדרת הנערים), 2000 | cc: wikipedia
עדי נס,
ללא כותרת (מסדרת הנערים), 2000 | cc: wikipedia

אני שמח להעביר את עריכת מדור "באסטה" באתר העוקץ לידי העורכת והמשוררת עדי "הקיסרית" קיסר, שתפרסם מדי שישי שיר במדור. אתם/ן מוזמנים לשלוח אליה שירים!

בשנת 2010 פתחתי את מדור באסטה באתר העוקץ. ראיתי שיש צורך לשים שירה בצד המאמרים העוקצניים וללהט מילים כקסמים לשינוי חברתי.

בין השאר פורסמה שירתם של מרחב ישורון, איתמר טהר לב, יאיר יצחק וקנין, אריאל גלילי, אסתר שקלים, ענת זכריה, לילך ובר, אפרת ירדאי, נעם לוי, חבורת לא נעזוב, רוני סומק, אסנת איטה סקובלינסקי, אלי אביר, אסף אבוטבול, ארז ביטון, פאוזי כרים, אמיר שגיב, לילא חלבי, יוחאי שלום חדד, נורי אל עוקבי, רותם מלנקי, שגיא אלנקווה, טל ניצן, אופיר טובול על השירים של סמי שלום שיטרית,  יניב קקון, אברהם סוצקבר, מוחמד דרוויש – תרגום של תאמר מסאלחה, אורחאן וואלי, פיראס חורי, שרה מלול, יוסי בבליקי, יובל בן עמי, מאיר דדון, קובי אור במחווה לג'לו ביאפרה, יעקב ביטון מלכא, רועי צ'יקי ארד, אסף אבוטבול, חגי קלעי, נועם לוי, נועם שדות, דנה לובינסקי, מאיה בז'רנו, גלעד מאירי, עבד נאטור, ערב שירי מחאה במאהל מחאה של הדיור הציבורי בירושלים,  נידאא חורי, עודד כרמלי, ערן הדס, דניאל באומגרטן, יריב מוהר, תהל פרוש, ערן צלגוב מתרגם גים קרול, נועם פרתום, ראג'י באטחיש, אלמוג בהר, אבי אליאס ז"ל, שלום גד, איתי עקירב, לורן מילק, הילה אהרון בריק, חגית גרוסמן, עדי קיסר, שלומי חתוכה, ברכה סרי ז"ל, ויקי שירן ועוד.

תודה רבה וחמה מאוד לתמי ריקליס, יוסי דהאן, איציק ספורטא, יוסי לוס, יונית נעמן על שנתנו לי לסמפל את השירים הללו מדי שבוע.

משתף אלבום חדש של ענת גוטמן ששלחה לי וכבר פירסמתי בעבר משיריה וגם את האלבום הקודם:

אלבום שני. כחלק מהפרוייקט "הבית לא יקרוס מיד", אלבום מוסיקה ווידאו-דאנס שעליו גוטמן עבדה ב-3 השנים האחרונות. וכך היא כתבה לי:

עד לפני ארבעה חודשים חי בתל אביב סופר שקרא לעצמו מלח, טבח, מלצר, צייר, שטען שאינו יודע לכתוב נכון, אבל במילים שלו יש יותר השראה משל כל סופר נכון שקראתי. האלבום 'הבית לא יקרוס מיד' מנגן סביב המילים הנוקבות והאוהבות של יורם קניוק. הוא מסתכל, מצביע, לוחש וצועק – איבדנו. אבל אפשר עוד להחזיר. אפשר עוד לחזור, לחיים חדשים שאחרי.

הקשיבו!

כתבה בחו"ל על כנס שהשתתפתי בקורנל, בארה"ב. שנה הבאה אשתתף בכנס בשיקגו במרץ ואשתף אתכם בפרטים בקרוב.

 

הם כבר לא רלבנטיים | שלומי חתוכה

993738_562008757210438_601367335_nלא מזמן, בסיכומי השנה שבאו עלינו לטובה, נבחרו בפינת הספרות של אחד העיתונים הנפוצים חמישה ספרים מומלצים, אלה ש"שווה לזכור". כולם, כמובן, של יוצרים אשכנזים. חמישה מתוך חמישה. במוסף אחר באותו עיתון התפייט חיים גורי על מותה של השירה: הוא עומד מול כיתה, מקריא להם את רחל, וכלום. גורנישט. ואחרון חביב, מאמר שפורסם באחרונה בעיתון אחר, מקונן על דלותה של השפה העברית.

אף לא אחד מהסיכומים הללו לא הביא בחשבון את היוצרים המזרחים. אלה אינם חלק מהמשוואה התרבותית "הנכונה". את השפע הבלתי נתפש של השירה המזרחית בשנים האחרונות איש לא הזכיר. שירה מזרחית? על מה אני מדבר, אין בכלל מזרחים, ואם יש, הם בטח לא קוראים (שלא לומר כותבים). שימו לב: בין חמישיית הספרים שהוזכרו נכלל ספר השירה של נעם פרתום, אבל לא ספרו העוצמתי והמטלטל של יעקב ביטון, ולא ספרה המדהים והמענג של לורן מילק, לא ספרו הרביעי של מתי שמואלוף, מכונת ירייה של מלים, לא ספר הביכורים הנפלא, המלא רוח רעננה, של סיגלית בנאי, ולא ספריהם האחרונים של מואיז בן הראש וארז ביטון, מאסטרים אמיתיים, שבכל מדינה תרבותית אמיתית היו זוכים לכבוד רב.

אבל לא רק מספרים של משוררים מזרחים מתעלמים. קבוצת השירה החדשנית והמרתקת "ערס פואטיקה", שאותה הקימה העיתונאית והמשוררת עדי קיסר בעקבות "לילה שחור" ואגדי, גם היא אינה זוכה לחשיפה הולמת במדיה הוותיקה. זהו פרויקט מסקרן אשר מאגד משוררים ומשוררות צעירים, רבים מהם מזרחים, ונותן במה לשירה חדשה, חיה, בועטת, אחרת. כמו שציין מואיז בן הראש לאחרונה, משוררים ומשוררות אלה יוצרים שפה משלהם, משוחררת מהכפייה הלשונית ההגמונית, ומרחיבים את גבולות העברית: ישראל דדון מפיח בה עוצמות אדירות שמהדהדות תורות קדומות, רועי חסן לוקח את השפה למקומות אישיים ופנימיים, שמעולם לא תיארתי לעצמי שיכולה להתקיים בהם שפה, לתהילה חכימי יש יותר מקול אחד, ולעדי קיסר אני חייב תודה אישית על הגשר שהיא יוצרת בין עולמות וזמנים, ממש ברגע האחרון.

קבוצת השירה הזאת לא רק שמביאה מאות צעירים לערבי שירה, דבר נדיר כשלעצמו, אלא גם יוצרת הֶדֶף וגורמת לרבים אחרים לכתוב בעצמם. כל אלה הם ביטוי לגל רב־עוצמה של שירה מזרחית או שירה הנכתבת על ידי מזרחים בשנים האחרונות. לבד מאלה ישנם עוד משוררים ומשוררות כשרוניים עד כאב, רבים מהם כבר מתהדרים בשפה משלהם. זהו אולי ההישג הפרטי הגדול ביותר שיכול להיות לאמן – שפה אחת, אלף צורות. לא פעם לובשת השירה החדשה הזאת צורה של כתב אישום: השירה המזרחית לא רק יוצרת, היא גם מתעדת את המאבק שלה, מאבק שבו למרות ההתעלמות וניסיונות הדחיקה מצד ההגמוניה התרבותית בישראל, היא מעלה קול חדש, שבוקע את תקרת הזכוכית התרבותית וקורא בקול ברור: כאן קבורה הגמוניה תרבותית גזענית.

כשרונה של פרתום במקומו מונח כמובן, כמו שאר הסופרים המוזכרים באותה רשימה, אולם הבחירה בהם – באלו המייצגים ציבור מסוים מאוד במדינת ישראל תוך התעלמות מוחלטת מן השאר, כמו גם הטענה על דלות השפה העברית ועמידתו המתנשאת של גורי מול התלמידים שלדידו לא מבינים מהי שירה – הם ביטוי לאותה הדרה ומחיקה תרבותית רבת שנים של כל מה שאינו מתיישר על פי הסטנדרטים, שאותם קיבעה הגמוניה תרבותית מסוימת מאוד. זהו ביטוי לגזענות מושרשת היטב, המובילה לטיפשות ולפגיעה בכושר השיפוט: הם אינם מסוגלים לתפוש שיש מזרחים כישרוניים, אולי אף כישרוניים מהם, ובטח לא כאלה שיכולים לספר את ההיסטוריה ולהתוות את העתיד התרבותי כאן. הם בטוחים שיש להם מה ללמד – אבל לא מה ללמוד. למרבה הצער הם גם מונעים את המיזוג התרבותי שיכול היה להיווצר כאן.

אבל האירוניה הגדולה ביותר טמונה בכך שהם אלו היוצאים נפסדים. ההתעלמות מציבור יוצר וצורך, ציבור מודע הולך וגדל, וזה הסמוך אליהם ביותר, שבעצמו יוצר דיאלוג מורכב עם סביבתו היהודית והערבית, הופכת אותם ללא רלוונטיים. לא רלוונטיים עד כדי כך שגורי עומד מול כיתה מלאה תלמידים ומשתומם, שבעוד הוא קורא להם משירת רחל, הם רק מחכים לצלצול הגואל (תרתי משמע). לעומת זאת, שירים של רועי חסן ושלי שפורסמו ב"הארץ" יצרו הד עצום, ומלבד העובדה שזכו לאלפי שיתופים, הם גם נלמדים בבתי ספר על ידי מורים שלא רק אהבו את השירים אלא הבינו את הצורך בשיח שהם מעוררים. גם המידע על סדנת המשוררים שיזמתי יחד עם חברי, ובה אנו מקריאים משירינו תוך עידוד דיון על זהות, מזרחיות ואשכנזיות, גבריות ונשיות, יהודים וערבים – עובר מפה לאוזן. התגובות המרגשות והכנות של התלמידים שהשתתפו בסדנה הראשונה ודאי היו מפתיעות את גורי. גם הם וגם אנחנו יצאנו נרגשים ועמוסי הרהורים.

כבר אי אפשר להשתיק אותנו – תמיד היה לנו קול, היום גם יש לו הד.

הכותב הוא משורר ופעיל חברתי. חבר בקבוצת השירה "ערס פואטיקה". הדברים התפרסמו לראשונה ב"הארץ" | http://bit.ly/1842zrR

מיצוי הצלקות שיש לי על הגוף: ראיון של עינת יקיר במוסף בית אביחי

"זה יכול להיות רע להיות בבועה, וחיפה, שנולדתי בה ועברתי אליה עכשיו, אכן מכונסת בעצמה וחיה בסדר חברתי משל עצמה, אבל יש בה איזה שקט שחסר לי." (בתמונה: צילום של הדר)
"זה יכול להיות רע להיות בבועה, וחיפה, שנולדתי בה ועברתי אליה עכשיו, אכן מכונסת בעצמה וחיה בסדר חברתי משל עצמה, אבל יש בה איזה שקט שחסר לי." (בתמונה: צילום של הדר)

מִי רוֹצֵחַ אֶת הַיַּלְדָּה בַּמַּחְסוֹם וּלְלֹא מִשְׁפָּט

חַי בְּשִׁירַת הַמִּזְרָח הַתִּיכוֹן

אֲבָל לֹא מוֹצֵא אֶת הַדֶּרֶךְ לְבֵיתִי

מַבִּיט בָּאֵירוֹוִיזְיוֹן וְלֹא מוֹצֵא אֶת שְׂפַת סָבָתִי

וּבִגְבִיעַ אֵירוֹפָּה לְאַלּוּפוֹת אֵין מְשׁוֹרְרוֹת שֶׁקּוֹפְצוֹת לְדַאנְק

אָנָּא עִזְרוּ לִי לְהַגִּיעַ חֲזָרָה לַשּׁוּרָה מִבְּלִי לְוַתֵּר עַל גָּלוּת הַפַּאנְק.

מתי שמואלוף, משורר, סופר, עורך, חוקר תרבות, הוציא באחרונה את ספרו הרביעי "האסון מתחיל בארוחת עסקים" (נהר ספרים), ומבחינתו, הוא סוגר תקופה. סוגר תקופה של עיסוק בשירה ושל מגורים בתל אביב, ואולי הם קשורים זה בזה.

הכתבה התפרסמה לראשונה במוסף בית אביחי – עינת יקיר 

"הספר הזה הוא מיצוי הצלקות שיש לי על הגוף", הוא אומר. "אתה מתעורר בבוקר ושומע את החדשות שיש פה. אני מנהל ניו-מדיה של רבנים למען זכויות אדם, וככזה, אני נחשף לעבודה שלהם בתוך ישראל וגם לעבודה של מימוש זכויות בשטחים. זה מאוד קשה. לא קשה במודע, אבל קשה להיות ער כל הזמן להפרת זכויות ולסיפורים שעוברים דרכנו. אני בהחלט חושב שיש שקט כשאתה נמצא רחוק מההוויה. לגור בחיפה זה ככה בשבילי. והספר הזה ממצה גם קונספט פואטי שלי, שהתחיל בספרי השני, 'שירה בין חזז לבין שמואלוף' (הוצאת ירון גולן, 2006), שהיה מזרחי-חברתי במובן האישי. במובן הזה, אני מרגיש שזה ספר השירה האחרון שלי. אולי אני חושב ככה כי הפעם יש בו נינוחות במקום החברתי הפואטי והומור ואלסטיות.

שמואלוף. בחשיבה אני כל הזמן מקטלג (עם היוצרת אביה בן דויד, צילום: אביה בן דויד)
שמואלוף. בחשיבה אני כל הזמן מקטלג (עם היוצרת אביה בן דויד, צילום: אביה בן דויד)

בכל מקרה, אמרתי לעצמי שזה סוף. יש הרבה משוררים שהם גם סופרים וגם משוררים וגם חוקרים ואוהבים כל הזמן לפרסם. אני ראיתי את המגבלות של זה ואמרתי, 'אני לא יכול יותר לכתוב'. גם את הדוקטורט עזבתי באמצע. עכשיו אני כותב פרוזה וחושב לנסוע לברלין. יש בי איזה רצון של התחדשות, וכדי להגיע להתחדשות, צריך לעבור שינוי וללכת למקומות אחרים. יכול להיות שאמצא את עצמי יושב במקומות אחרים ועדיין פועל דרך האינטרנט. זה יכול להיות רע להיות בבועה, וחיפה, שנולדתי בה ועברתי אליה עכשיו, אכן מכונסת בעצמה וחיה בסדר חברתי משל עצמה, אבל יש בה איזה שקט שחסר לי.

"בתל אביב אין יום שאתה לא מקבל הזמנה לתערוכה או להשקה, והייתי בפאזה הזו. היה לי עשור מאוד פורה בתל אביב, עם גרילה תרבות ועם קבוצות ספרותיות ופוליטיות אחרות. בתקופה הקצרה שלי עשיתי מהלך מהצטרפות אל תוך עולם השירה ועד למצב שבו אני צופה באחרים מצטרפים אליי והופכים אותי לאובייקט של שותפות או של ניגוח. בערבי שירה לפעמים אני המשורר הכי מבוגר, עם שיער לבן…".

 

ומה לגבי המשוררים שבקרבם אתה הכי צעיר, ששיערם לבן משלך בהרבה?

 "יש ויש. עצוב לי על אלו שרבו עם כולם והפכו מאוד בודדים. אחד האנשים שאני אוהב את דרך ההתנהלות שלו בתרבות זה רוני סומק. דוגמה נפלאה לאדם שבחר לעזור לדורות צעירים. הוא לא בחר להתקדם באמצעות התנגחויות עם אחרים, אלא פעל בתוך הפואטיקה שלו ושכלל אותה. זה גם מה שהפעיל את צ'יקי (ארד) ואותי כשהתחלנו עם 'גרילה תרבות'. הרבה פעמים הדרך של צעירים להגיד 'אני' זה לנגח אחרים. אבל באופן כללי, יש הרגשה של נתק בפואטיקות, כי קרה שבר אדיר בין מסורות. אני חושב שהנתק נוצר גם בשפה. כשהקדשתי שיר לארז ביטון, הוא נדהם ממנו קצת, כי  זה היה שיר מאוד אלים:

בזמן הישענות

צְעָקָה  כָּל כָּךְ שְׁקֵטָה

עֵינַיִם עֲצוּמוֹת פְּתוּחוֹת לִרְוָחָה

בַּדֶּרֶךְ הַיְּחִידָה שֶׁמְּאַפְשֶׁרֶת לִי

לִדְרֹךְ עַל גּוּפוֹת

וְלָדַעַת

"באופן אישי, בספר הקודם עוד ניסיתי לענות לאלימות באלימות, אבל בספר האחרון נוצר אצלי משבר ביחס לשפה, שבגללו לא הצלחתי לענות לאלימות מרוב שהיא חזקה. הדור שלי יכול ללכת להפגנה מול הבית של לפיד או נגד הכיבוש ואז למחרת לרצות לנסוע למקום אחר; יום אחד הוא בחגיגה של כתב עת שיצא ויום אחד ייפול לו טיל ליד הבית והוא יהיה בחרדה עצומה ולא יוכל להירדם. בדורות הקודמים היו יותר אופטימיות ואמונה שאפשר לסדר עוד את 'מכונית השפה'. היום יש הרגשה שאי הוודאות היא של טיטאניק. ותחושה כזו מולידה יצירות אסקפיסטיות. אי הוודאות הולכת ומתנגשת בקרחון.

כדוקטורנט, כעורך, כמבקר, כפעיל פוליטי-חברתי, העיסוק שלך בתרבות ובמרחב החברתי-פוליטי הוא מאוד אינטנסיבי, כמו שאתה מספר. אתה מרגיש שכתיבת השירה שלך באה מאותו מקום? שהיא קוראת לפעולה? אתה מרגיש שהחוץ הוא המשכו של הפנים?

 "לא בדיוק. יש קיר בין הימים שאני עובד ומעורה ובין הימים שאני כותב. אני לא יכול לעשות את שניהם יחד. בימים שאני כותב הטלפון שלי סגור, ואולי זה קשור לזה שבכתיבה אתה שוקע בתוך השפה, וזה אחרת. בקריאת שירה ובכתיבת שירה יש ממד ארספואטי. בשירה, הקריאה לפעולה היא גם קריאה למחשבה, כלומר, הדהוד שיכול דווקא לעצור פעולה. הרבה אנשים שקראו את הספר אמרו לי 'קראנו, ואנחנו צריכים לקרוא את זה עוד פעם'. אם אתה לא תעזוב מילה, אז אתה לא תצא החוצה. לכן, אני לא רואה את זה קורא ישר לפעולה."עכשיו אני כותב פרוזה וחושב לנסוע לברלין. יש בי איזה רצון של התחדשות, וכדי להגיע להתחדשות, צריך לעבור שינוי וללכת למקומות אחרים"  

"אולי המחשבה תגרום לפעולה, ובהחלט יש פעולה, אני ער לזה, אפילו בשם שבחרתי, "האסון מתחיל בארוחת עסקים". מצד אחד, יש כאן סוג של אירוניה, כי לכאורה, ארוחת עסקים לא הרגה אף אחד, אבל בתוך זה אנחנו יכולים לחשוב איזה עסקים נהגים בארוחה כזו? מכירת נשק? שחיקה אלימה של מעמד נמוך? זה הקשרים שאתה נותן, ואז אתה רואה שבמשפט אחד יש טרגדיה, אירוניה וקריאה לקורא להשלים. בספר עצמו יש מקומות של השלמה. לכן, הוא לא מניפסטי – יש בו אלמנטים מודעים לעצמם, אבל גם אלמנטים שקורסים לתוך עצמם. מתח בין הפעולה לאיון שלה. ואירוניה היא איון של פעולה. עם אירוניה אתה לא יכול לצאת לפעולה. אלא אם כן אתה ג'ון סטיוארט".

סִבַּת הַמָּוֶת: נֶחְנַק מִשִּׁירֵי אַהֲבָה

תְּנִי לִי, לֹא אֶת יָדֵךְ.

מִיְּמִינֵנוּ בֵּירוּת

מִשְּׂמֹאלֵנוּ קָהִיר

וּמֵאֲחוֹרֵינוּ עַמָּאן, וּמִלְּפָנֵינוּ רָמָאלְלָה

וְאֵיפֹה אֲנַחְנוּ?

וְעַכְשָׁו תְּנִי לִי אֶת יָדֵךְ וְנֵלֵךְ רָחוֹק מֵהַשִּׁירָה הָעִבְרִית

ואולי זה קשור באיזה משבר/פיכחון פואטי-פוליטי ובשאלות שעולות אצלך עכשיו גם לגבי היחסים ביניהם.

 אני יכול להסכים עם זה. אולי בגלל שאני בא מהאקדמיה ואולי בגלל שהמוח שלי חברתי ופוליטי בחשיבה, אני כל הזמן מקטלג ורואה חיבורים רבים כבעלי סמן אידיאולוגי לא מודע, כסימפטום, אבל קשה לעשות את זה בתקופה שאתה חי בה. דברים כל הזמן משתנים. פעם, כשהייתי מדבר על הנושא המזרחי, היו יוצרים ויוצרות שביקשו ממני לא לציין אותם, ואחר כך הם ביקשו פתאום שאכניס אותם לאנתולוגיה שערכתי בנושא ("תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית", עם עובד, 2007). אני קורא את קציעה אלון או את חנן חבר, ודרכם אני יכול להסכים או לא עם המגמות שקיימות. קציעה עלון ויוחאי אופנהיימר למשל כתבו ספר על השירה המזרחית וסימנו מגמות של פואטיקה מזרחית. אבל תמיד יש גם משהו חדש, לא מזוהה. המושגים שאנו חווים לא קשורים היום בהכרח לאתניות. יש למשל כתיבה שלמה שמתנהלת סביב אמצעי ייצור אינטרנטיים. אפשר כמובן להנכיח את זה למושגי לאומיות ואתניות, אבל זה לא הכרחי וזה מראה שגם המושגים משתנים. השותפות שלי עם אנשי ספרות לא קשורה רק לאלמנט הזה. בתוך הקהילה הזאת יש פואטיקות שונות והזדהויות שונות ואמצעי זיהוי שונים. יש סביב זה איזו כלכלת תשוקה, ואני מצוי איתה בשיח ושיג כל הזמן.

איזה למשל?

 "אני וצ'יקי למשל עשינו המון דברים יחד, והתפיסה שלנו שונה לגמרי, ולפעמים עשינו דברים שונים זה מזה או נפרדנו ממש. בשלב מסוים, למשל, העסיק אותי החורבן כמכונן הקיום שלנו והחיים כמכוננים אל מול החורבן. צ'יקי יקרא לזה 'הפואטיקה של הפצע' ולא ירצה לקחת בזה חלק, ואני מבין אותו. יש לו תפיסה שונה לגמרי, מודרניסטית, שרוצה לסמן ממד הדוניסטי או מינורי או דיוניסי, שזה לא להיות בטראומה – אלא מהלך הפוך של יציאה משם. ואני מתקומם למשל נגד המהלך האליטיסטי של אורי הולנדר (כאן וכאן), או תמה על המהלך של עודד כרמלי עם הרצון לחיי נצח, שנראה לי קצת אומניפוטנטי."הדור שלי יכול ללכת להפגנה מול הבית של לפיד או נגד הכיבוש, ואז למחרת לרצות לנסוע למקום אחר; יום אחד הוא בחגיגה של כתב עת שיצא ויום אחד ייפול לו טיל ליד הבית והוא יהיה בחרדה עצומה ולא יוכל להירדם"

"אני נגד אליטיזם. אני חושב שתרבות יכולה להגיע לכל אדם ואפשר להביא את הרגעים הכי גדולים ולהנגיש אותם לאנשים. לכן גם הופעתי עם השירים שלי בכל מקום שיש בו אנשים. לשירה יש הרבה קהילות. היא דינמית ולא מתנהלת רק סביב השקות ספר. יש סביבה חיים. אני לא מאמין שהשדה הסימבולי של השירה הוא אמנות לשם אמנות. שירה היא חיה משוחררת, פוליטית, מפתיעה. דווקא בגלל שהיא לא מסחרית והממסד ויתר עליה והיא נדחקת לפינות בחנויות ספרים – דווקא בגלל זה היא פורחת. ובתוך הפריחה הזו יש איכויות. אפשר להחליט מה טוב ומה רע.

"יש רגעים שבגלל שהשירה כל כך משוחררת ורדיקלית, היא מצליחה לתפוס מקומות שהפרוזה, בהיותה כל כך איטית, עם עורכים ולקטורים ומנגנון שיווק דורסני, יכולה לפספס. למשל, האנתולוגיה 'אדומה' – אסופת שירה מעמדית שהוצאנו ב-2007 והייתי אחד מעורכיה. באותה שנה זה היה ספר השירה הנמכר ביותר, ואפשר לראות את האנתולוגיה הזו כמטרימה את המחאה החברתית של 2011 ולמצוא בה למשל את שלמה קראוס, שהוא גם אחד ממובילי המחאה החברתית – כלומר, הקשר הוא מיידי וחזק. השירה הגיבה לזה מיד וביטאה את תחושת הציבור, והיא עושה את זה גם עכשיו, עם תגובת הנגד שבאה ממקומות שמרניים או עם חוויית הכישלון של המהפכה, שמבוטאת למשל בספרו האחרון של קובי ביטון 'מחברות התבוסה' (הליקון, 2013). יש הרבה ביטוי לייאוש בשירה היום. אנשים מיואשים. כי עם כל ההצלחה של המחאה בהווה – נכשלנו".

הַפּוֹעֵל הַצָּעִיר הִתְאַבֵּד

לָקַחְתִּי תַּ'קֻּפָּה

וְהִתְאַבַּדְתִּי עַל הַמִּלָּה

שֶׁהִבְטִיחָה לִזְרֹק אוֹתִי מִתַּחַת אוֹ מֵעַל

בֵּינוֹנִיּוּת הַשִּׁירָה, שֶׁלֹּא מַסְבִּירָה יֹפִי, אוֹ נְשִׁימָה

הֶחְזַרְתִּי אֶת הָאוֹת הַמְּשַׁקֶּרֶת וְלֹא רָאִיתִי אֶת אִמָּא בַּשָּׁמַיִם אוֹ בָּאֲדָמָה,

אֵיפֹה אֲנִי?

הכתבה התפרסמה לראשונה במוסף בית אביחי – עינת יקיר 

בית השקעות גדול יתרום אלף שקל לקשת המזרחית על כל שערה שחורה בחזה של יגאל רמבם

היי שלום, זה מתי, ואני לא תומך בהתיישבות העובדת. אני תומך בשירה מדוברת, ישירה, כמו המופע של שלמה מעוז, אקסלנס מעוז. המשך קריאת הפוסט "בית השקעות גדול יתרום אלף שקל לקשת המזרחית על כל שערה שחורה בחזה של יגאל רמבם"

על מגש של כסף: ארבעה משוררים יקשטו את שטרות הכסף החדשים

הרוויחה. רחל המשוררת. cc: wikipedia

שתי משוררות ושני משוררים הולכים להכנס לארנק שלכם על בסיס קבוע ממש בקרוב. אז מי אמר שמשוררים לא עושים כאן כסף? המשך קריאת הפוסט "על מגש של כסף: ארבעה משוררים יקשטו את שטרות הכסף החדשים"

בשביל זה צריך משוררים | יובל גלעד

ארז ביטון בהופעה באשקלון. cc: wikipedia
ארז ביטון בהופעה באשקלון. cc: wikipedia

הכסף מנכר אותנו מהמקום, הופך אותנו לגלובליים, על מקומיים, אוניברסליים, וכל ערכי הקידמה של המערב – והתוצאה – אנשים בלי חיבור למקום. בימים אלה מתארגן "מאבק המשוררים" לצורך תמיכה כלכלית של המדינה בשירה. בין השאר המאבק הוא על קיום כתבי עת, שהם נשמת אפה של ספרות חיה. אבל כבר כתבתי על כתבי עת שמתים בסתר והנה אחד מהם קם לתחייה למרות שחשבתי שהנה והוא כבר אבד. המשך קריאת הפוסט "בשביל זה צריך משוררים | יובל גלעד"

המסע שלי לשירה המזרחית

המסע שלי לשירה המזרחית | שרה מלול

"אפשרות שלישית לשירה" הינו ספר ראשון מסוגו, המבקש להתחקות אחר עקרונות הפואטיקה של השירה המזרחית. במקום המושגים השגורים "זהות" "הגירה", "מחאה", הוא מציע פרספקטיבה חדשנית והגדרה חדשה לשירה המזרחית, כשירה שממוקמת "בין לבין": בין קוי הדיכוטומיה המגדירים יהודים וערבים, שמאל וימין, עשירים ועניים, נשים וגברים – על קוי התפר של ההוויה הישראלית המורכבת ורבת הפנים. שרה מלול מביאה את רשמי המפגש שלה עם הספר.

המשך קריאת הפוסט "המסע שלי לשירה המזרחית"