אפשרויות לדיבור ישראלי בברלין

תמונה מהסרט השחור-לבן "הנער", 1921

לישראלי יש מספר אפשרויות לדיבור כשהוא נכנס לרכבת התחתית בברלין. זאת משום שהרכבת כל כך אינטימית וכולם שומעים אותך ולפי השמיעה מזהים אותך. באפשרות הראשונה הוא יכול לשתוק. אם הוא ישתוק, אולי לא יידעו מאיפה הוא בא. באפשרות השנייה הישראלי, יכול לדבר אנגלית שבורה, ואם ישאלו אותו מאיפה הוא הגיע, הוא יגיד סלובניה, ספרד או איטליה, או אפילו אמריקה. באפשרות השלישית, הישראלי יכול לדבר ערבית, ואז הוא כולם יידעו שהוא ישראלי-פלסטיני, יהודי-ערבי, או חייל לשעבר. באפשרות הרביעית, הוא יכול לדבר עברית ולעמוד מול הזיהוי כישראלי: לעמוד מאחורי הפוליטיקה של ישראל המסרבת לעשות שלום עם הפלסטינים ולהכיר בלאומיותם.

הלכתי לאירוע של יהודים-ישראלים לחנוך ספר חדש שנערך על הזיכרון של השואה. במשך רוב הערב לא אוזכר הכיבוש בידי הישראלים או הגרמנים. הסופרים הגרמנים אמרו כמה טוב בישראל, וכמה כל הישראלים אינטלקטואלים, חמים וטובי לב. הסופרים הישראלים סיפרו קצת על הקונפליקטים, אבל אף אחד לא ראו את הפיל בחדר. קשה להחזיק שני כובעים באותו הרגע, גם את השואה וגם את הכיבוש. הגרמנים מדברים מתוך האשמה ורוצים להמשיך במדיניות שלא מבקרת את ישראל. הישראלים רוצים להישאר במקום החמים שמציעה להם גרמניה. מדוע להזכיר את הפלסטינים.

לא מעט מהישראלים שבאים לברלין, מנסים לברוא את עצמם מחדש. הם כמו הציונים שהגיעה לפלסטינא. הם רוצים להיות שונים לחלוטין מהמקום בו הגיעו, למה להזכיר להם את האשמה המזרחית, שהופכת אצלם לאגרסיה שפועלת על שני הצדדים. האשכנזי ירצה להתפרק מאשכנזיותו, והמזרחי גם ירצה ליצור את עצמו מחדש, ללא הצורך במנגנון הסלקציה, הזיהוי וכדומה.

השאלה שנשארת באוויר, האם אפשר לברוא יהודי חדש, מבלי להתייחס לכישלון של מעשה הבריאה של הציונות, שגם ניסתה לברוא ורק חוזרת על המודל האנטישמי (הסמס הגזעני ששלח נתניהו לפני הבחירות). ואם רוצים לברוא מודל חדש של יהודי, האם אפשר לברוא אותו יש מאין, מבלי להתייחס לחלק האשכנזי בהפיכת המזרחי והפלסטיני לאחרים. לדעתי, לא ניתנה על כך הדעת מספיק. ובהיעדר חשיבה, מגיעה האגרסיה לאלו שמזכירים שהדרך קשה וארוכה.
אמנם הרבה מאלו שהגיעו לברלין, ברחו מישראל, כאלו שלא מצאו את רגליהם או ידיהם, בגלל המדיניות של המדינה שלא נותנת להם לחיות עם זהות אחרת באותו גוף מדינתי. אך מעטים יהיו כאלו שיבואו לברלין, ויישארו מודעים לבעיה שהזהות הישראלית שלהם מכילה. האינטלקטואלית איריס חפץ, והבלוג "ארץ האמורי" שמפעילים עופרי אילני וגל כץ, הם דוגמא נפלאה למרחב שמכיל דיון עמוק ונוקב בשאלות אלו. בשנת 2012 כתבה חפץ מאמר נפלא על "מזרחים בשמי ברלין":

"בזמן שישראלים רוצים לרוב לברוח מישראליותם לאירופה וסוגדים לבלונד, הרי שגרמנים שואלים נפשם לרוב לברוח מגרמניותם מזרחה מכאן, במקום בו הרגש גדל והמזג חם. לא מעט נשים פה צובעות לשחור פחם. אף אחד לא אומר לי פה ש"לא רואים עלי" שאני מרוקאית, כמו שאמרו לי בישראל, וכשאני מתכתבת עם מרצה על כך שז'אק דרידה הוא לא "פילוסוף צרפתי", הוא עונה לי ותוך ארבעה מיילים עוד מודה לי על שפקחתי את עיניו בענין. בישראל המרוקאיות שלי מפחידה והיהודיות שלי מרגיעה, פה זה הפוך: היהודיות שלי מאיימת יותר מאשר המרוקאיות שלי. זה דבר חדש, שמאפשר לי להיות יהודיה-מרוקאית יותר בנינוחות…השנה חגגתי אפילו מימונה בביתי, בה רקדו אשכנזים, מזרחים, יהודים ולא יהודים בנינוחות לצלילי מוזיקה ערבית. אולי המימונה הראשונה בברלין?"
דווקא העמדה שמציעה איריס חפץ הינה חדשה ולא שוללת את העבר, אלא מוצאת מקום נוח יותר לעמוד בו.

עוד טורים מברלין

מגילה, קמע וטמפון: על שירת השוטטות של ברכה סרי

cc: אתר הבינלאומי לסרטי נשים , 6, רחובות
ברכה סרי בכרזת הסרט "המלכה חנטרישה". לחצו על התמונה וקראו את הדברים שכתבתי על הסרט

ברכה סרי (2013-1940)

מעיין של חוכמה

ברכה סרי, משוררת ישראלית, הלכה בשבוע שעבר לעולמה. סרי נולדה בשנת 1941 בצנעא שבתימן למשפחה דתית ועלתה לישראל כשהיתה בת.10 היא החלה ליצור בשנות ,70-ה ולאורך השנים יזמה פרויקטים חברתיים, שהמרכזי בהם היה ביעור הבערות בקרב משפחות בשכונת נחלאות (שרובן היו מזרחיות).

בשנות 80-ה החלה סרי לפרסם ספרי שירה. ספרה הראשון, "שבעים שירי שוטטות," היה ספר פמיניסטי חלוצי, שהבליט את הכתיבה היהודית הבהירה והחזקה של סרי. את פרסומה הגדול קיבלה עם פרסום הסיפור הקצר "הקריעה" ,(1983) שעובד למחזה על ידי אמיר אוריין (1987) וזכה לשבחים רבים.

הכתיבה האמיצה של סרי בודדה אותה מהקהל שאליו פנתה, והקהילה התימנית החרימה אותה. עם זאת, היא המשיכה לכתוב. בספר "פרה אדומה" ,(1990) שהיה אחד מהמבשרים של הפמיניזם המזרחי, היא שיכללה את כתיבתה שהפכה חברתית, פוליטית ולעתים ביטניקית.

למרות הצלחת שיריה, סרי לא מצאה הוצאת בית. היא הקימה לעצמה הוצאת ספרים – האור הגנוז – והחלה בפרסום כתביה. התוכן שלה תמיד כלל ציטוטים מהתנ"ך ומהמיסטיקה היהודית. הספרים שפירסמה: "קידושין: ספר הברית והחסד – חלק א"' ,(2000) "נורית: שיעורים בתורת העבודה – ספרי הברית והחסד חלק ב,(2001) "' "תפילות ושתיקות – ספרי הברית והחסד חלק ג,(2002) "' "עדנה: חניה ומסע בחמישים שערים" (2005) ועוד.

רק בעשור האחרון לחייה קיבלה סרי הכרה מהממסד הספרותי, ובין השאר זכתה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת תש"ע.

הכרתי את ברכה סרי בתחילת שנות ,2000-ה בעקבות אירוע בחיפה. כשהיא הגיעה למקום ראיתי אישה נמוכה, מלאת צחוק. היא רצתה שנלך קודם לים והלכנו ברגל ומצאנו בדיוק שני כיסאות לבנים מחכים לנו על קו החוף. הידע שלה ביהדות, במיסטיקה ובלשון העברית – היה עצום. הרגשתי כאילו קפצתי לים של חוכמה. היא כתבה פשוט, אבל דרך הכתיבה הזאת היא הגיעה לקהלים רבים. חבל שלא זכתה להכרה ראויה עוד בחייה.

דברים שפירסמתי הבוקר בישראל היום לזכרה בישראל היום

***

על שירת השוטטות של ברכה סרי זצ"ל

פורסם לראשונה בארץ האמורי

שנות השבעים, התקופה שבה החלה ברכה סרי לפעול וליצור, היתה תקופה סוערת שהציפה את רחובות ירושלים. תנועות מהפכניות מקומיות כמו "הפנתרים השחורים" ו"מצפן" הושפעו מתנועות בעולם שביקשו לשנות את סדר היום הפוליטי של המערב כולו. בירושלים התחולל גם שיבור של מסורות רוחניות ועליית בשורות חדשות שהושפעו ממהפכת שנות השישים. הזירה התרבותית באותה התקופה תססה, עם הופעת המסר של תנועת הביט האמריקאית. לאחר מלחמת 67' הופיעו בירושלים היפים יהודים שהביאו את הבשורה המתירנית של וודסטוק. מהפכת שנות השישים אף העלתה לשיח את ערכי הפמיניזם הליברלי. עם זאת, האישה המזרחית ויצירתה לא הצליחו להכיל את הסתירות של החברה בישראל באותה התקופה.

התחקות קצרה אחר האוטוביוגרפיה של ברכה סרי מגלה כי בין השנים 1963 ל-1971 היא למדה בלשנות ושפות שמיות באוניברסיטה העברית לתואר ראשון ושני. שם היא גם השתייכה לחוג מיוחד שעודד והעצים סטודנטים תימנים. לאחר מלחמת 67', סרי לימדה עברית סטודנטים פלסטינים ממזרח ירושלים. היא עצמה יזמה פרויקטים חברתיים שונים, שהמרכזי בהם היה ביעור הבערות בקרב משפחות בשכונת נחלאות (שתושביה ברובם היו מזרחים). בשיא הפרויקט שלווה על ידי עיריית ירושלים, היא ניהלה, לימדה וכתבה תכניות להוראת קריאה וכתיבה לכ-300 מבוגרים חסרי השכלה (רובן נשים). הפרויקט לביעור הבערות הכיר לה את פנים הקהילות, ובמיוחד את מצב הנשים. בתחילת שנות השבעים היא התחתנה עם בחור אמריקאי (שהיה היפי בעברו). היא פיתחה פרויקט מיוחד לסטודנטים בשכונת נחלאות, בשיתוף עם העירייה ותנועת "האוהלים" כחלק מעבודה קהילתית חברתית. העבודה כללה תכנים מהפכניים, כאלו שאפיינו את תנועת "האוהלים" ולפעמים התנגשו עם התכנים של העירייה. בשנות השמונים היא הצטרפה לתנועת "המזרח אל השלום".

bracha3

במסגרת מהמאבק המזרחי של אותה התקופה, ברכה סרי נעמדה מול מנגנוני דיכוי שונים בכל המוסדות החברתיים בהם השתתפה. האוניברסיטה שהייתה מרתקת מבחינה אינטלקטואלית, חסרה את החיבור המזרחי, הדתי והמסורתי והעמידה את הספק והחילון ככוח מניע. מצד אחד, סרי לא מצאה את הסיפוק בחוג להעָצמה של סטודנטים תימנים שנפתח בשכונת נחלאות, משום שהוא חסר את המרחב התרבותי והתבסס יותר על המימד הדתי. מצד שני היא הרגישה זרה בתנועת בני עקיבא האשכנזית בשל היותה מזרחית. ברכה סרי למדה בחוג לבלשנות מספר רב של שפות, על מנת להשתוות לידע של כמרים ופרופסורים שהשתתפו בשיעורים יחד איתה. בחיפושיה בתקופות שונות אחר עבודה, ובמיוחד בסוף שנות השישים, היא נשלחה לעבוד בהוראה בעיירות פיתוח, למרות שהתגוררה בירושלים, כחלק ממערכת מבנית של סגרגציה עדתית שהחלה לאבד מכוחה רק אחרי המרד של הפנתרים השחורים בתחילת שנות השבעים.

בקרנבל הזהויות האוניברסיטאי סרי עזרה לפרופסורים שונים בעבודות המחקר שלהם, באיתור וסימון דיאלקטים יהודים-ערבים בקהילות מזרחיות כמו היישוב התימני בראש העין. אך ככל שניסתה לסיים את עבודת המחקר שלה, בקעה בתוכה יצירתיות בלשנית שהתנגדה לכתיבה האקדמית. בשלב אחרון, כשביקשה לחזור בתחילת שנות השבעים לאוניברסיטה, נדחתה בקשתה למלגה. מחקרה בנושא נשות ראש העין, על הקשר שבין השפה והמעמד, הזכיר לה סיפור, אגדה וחוויה ושם היא התיישבה לכתוב את הטיוטה הראשונה לסיפור "הקריעה" שאחר כך הביא לפרסומה בציבור הרחב.

שני יסודות (אוטו)ביוגרפיים חברתיים השפיעו על יצירתה: מצד אחד, אמה הייתה חסרת השכלה והביאה 18 ילדים לעולם. סרי רצתה להעצים ולדובב את האישה התימנייה והנשים המזרחיות בכלל. היא מספרת כי כתבה את השירים לאמה ופחדה כי היא תחשוב שהיא עושה ממנה צחוק כשתיתן לה את הספר. היא הרגישה שהיא כותבת את השירים לנשים כמו אמה, שאין להן קול ושלא יכלו לדבר בעד עצמן. היא אף מתארת את אמה כמשוררת הראשונה שהכירה. בתימן, הנשים נהגו לשיר על הבעיות והרגשות מתוך עולמן. הן בנו משפטים וחזרו עליהן והמציאו שורות תוך כדי ביצוע מטלות הבית. רק כשהגיעו לישראל, אומרת ברכה סרי, אִמה השתתקה לפתע. באופן רעיוני, ברכה סרי מתווכחת עם תפיסת האישה התימניה כ"פרימיטיבית". היא מכנה אותה בשם עצם – שהוא סוג של מילה חדשה – התכה של שני יסודות (טבע ופרימיטיביות) כחלק ממבט פוסטקולוניאלי שמפרק את המבט המוגזע אליו: פרימיטבעית. במושג זה היא יוצקת את תנועת החזרה לטבע, ביחד עם התנגדות לתהליך הדה-הומניזציה שעברו המזרחים בישראל בכלל והאישה המזרחית בפרט. היא מוציאה את האישה המזרחית, מעמידה אותה חזרה בתוך הציר ההיסטורי ומבטלת את הגיניאולוגיה ההיררכית של התרבויות, שנעה על ציר של מעבר מחברה פרימיטיבית למודרנית.

בנוסף, שירתה של ברכה מנפצת את המושגים הבינאריים טבע-תרבות, פרימיטיבית-מודרנית, תימן-ישראל, מזרח-מערב, על ידי יצירת היבריד ומודוסים פואטים חדשניים. בספר השירה "שבעים שירי שוטטות", למשל, היא יוצרת מבנה של עשרה שערים מיסטיים בעלי שבעה שירים כל אחד, כחלק מהתכתבות עם רצפי שפה וזיכרון שנולדו עוד בחברה הדתית בתימן. בו בזמן השירים מכילים עמדה פמיניסטית מוצקה המעמידה את צרכי האישה ויכולותיה במרכז, ולא את היישות האלוהית.

bracha4

מצד שני, ברכה סרי אימצה את העמדה הפוליטית של אביה יוסף סרי, מראשי הקהילה בצנעא בתימן ומהפכן. סביה ואביה נמנו עם חסידיו של  דור-דיעה – תנועת ההשכלה בתימן, שנוסדה עוד בתקופה העות'מאנית. תנועת דור-דעה דגלה בהרחבת תחומי הלימוד (שהצטמצמו עד כה ללימודי דת), בהקניית השכלה גם לנשים וברפורמה דתית. אביה היה ממייסדי לימודי חול לנערים וממקימי בית-הספר הראשון לבנות שיצא נגד לימודי המיסטיקה והקבלה. בתכניה המהפכניים, תנועת דור-דיעה היוותה איום הן על מוסדות הקהילה היהודית והן על הממשל המוסלמי, ונתקלה בהתנגדות נמרצת. כדי להצר צעדיה התארגנה התארגנה תנועת התנגדות חזקה, שמנתה את רוב אנשי הקהילה אשר כינו את עצמם "עיגשים" (עקשים, קנאים). המחלוקת בין שני קבוצות אלו הייתה גם קשורה למחלוקת בין קבוצת הבלאדים – הכפריים (מהם יצאו העיקשים), לבין קבוצת השמים – העירוניים (מהם יצאו דור-דעה). בעוד שהראשונים אימצו את הלכות שולחן ערוך, האחרונים ביקשו להיצמד להלכות הרמב"ם. בעוד שהראשונים האמינו בקבלה, האחרונים דחו את המסורת הקבלית.

התכנים המהפכניים של תנועת דור-דיעה, שבישרו מעין רוח השכלה פמיניסטית-יהודית-תימנית, סימנו אי רציפות היסטורית, מתודולוגית ואפיסטימולוגית בשורשי הדימיון "המערבי" של הפמיניזם הליברלי האשכנזי בישראל. בניגוד לדימיון הזה, הפמיניזם בישראל לא החל כהתכתבות עם המערב, משום שהפמיניזם המזרחי צמח מתוך רצפי זכרון ושפה שהחלו עוד במדינות ערב. במקרה זה הקהילה היהודית בתימן.

הרוח המהפכנית של תנועת דור-דעה נמזגה ביצירתה של סרי. המחזה שעיבדה מתוך הסיפור "הקריעה" הפך ליצירה דרמטית ממעלה ראשונה. סרי הקימה עליה את הקהילה התימנית, שהתנגדה לרוח השינוי ובשורת הפמיניזם המזרחי של ברכה סרי – ככזה שהציב את צרכי האישה המזרחית והתקבלותה בחברה במרכז מבלי להפוך אותה לחפץ או לאובייקט פאסיבי. כך נמתח ציר מקביל לדרך בה הקהילה התימנית התנגדה ופחדה מרוח השינוי והתקווה שהביא אביה של סרי בייסוד בית הספר לבנות. "הקריעה" העמיד את סרי כאחת המחזאיות התימניות והמזרחיות הראשונות. ברכה עמדה לפני תקופתה, וביקשה שלא להיות "מזרחית מחמד", כמו יוצרות אחרות. התהליך המשפחתי שבוטא בהיסטוריה של אביה שהביא את בשורת ההשכלה מחד-גיסא, ואמה שהייתה חסרת השכלה מאידך-גיסא, נוכס והפך ליצירה מורכבת שמיזגה את שני היסודות לכתיבה שאתגרה את המודלים הקיימים. בניגוד לדעת אביה, היא חזרה למיסטיקה היהודית, אך גם יצאה נגד הקהילה שלה, בדומה אליו. היא גם כתבה לנשים ממעמד מוחלש כאמה, למרות שזכתה להשכלה רחבה.

Seventy-Wandering-Poems-front

ספר השירה "שבעים שירי שוטטות" נכתב בתחילה בצורת עשר מגילות "געשה מרי-דור: שירי שוטטות בעשרה שערים". ברכה סרי אומרת על שמות הפסבדונים שבהן השתמשה כי "השמות 'מרי-דור' ו'דור-דיעה' מבטאים את הוקרתי לדור ההשכלה שהזכרתי קודם […] 'געשה', 'הר געש', 'גלית' – כמוני עצמי, בלתי צפויה, וכמו הגלים המסמלים את המחזוריות התמידית".

המגילות נכתבו על כשנים עשר דפים שהודבקו תחילה על ידי סרי ונכתבו בכתב ידה. לאחר מכן היא השתמשה בגלילי נייר חישוב על מנת לכתוב את מגילות השירה הללו. את המגילות היא עטפה בנייר צלופן אדום ולעיתים כחול. לעיתים היא תפרה שקיקים קטנים משאריות בד שמצאה מחוץ למפעלי בד בדרום תל אביב והניחה את המגילות בתוכן. היא חילקה ומכרה את שיריה למכרים ובאירועים. סרי מספרת על ההשראה למגילות כהשראה של הספרות התורנית מתוך מבט פמיניסטי מעָצים: "בהשראת מגילות רות ואסתר המקראיות ביקשתי ליצור את המגילה שלי, את תפילתי, התנ"ך שלי. קסמה לי צורת המגילה, שפתיחתה כמוה כחשיפה איטית. במקביל רציתי לצור צורה חדשה של קמע או … טמפון – חפץ סמלי אישי שניתן לשאתו בארנק". העשייה הפואטית ויצירת תנ"ך משלה, היא שבירת מסורות ארוכות ימים שהבדילו בין קודש לחול, ובתוך כך התכתבות עם תקופה של שחרור היררכיות דתיות, כחלק מאווירת שנות השישים.

הציונות אשר יסודותיה גבריים, מחולנים ואירופוצנטריים אמנם השתמשה במושגי היהדות – למשל השם "ציונות" עצמו אשר נשען על הערגה הרלגיוזית לציון – אך  שללה את היהודי הגלותי וזכרונו. צורת השירים בתוך "מגילות" יצרו רצף חדש הכולל חיבור תיאולוגי/ספרותי בין תחום השירה "הקאנונית" לבין תחום שירת בית הכנסת, ובעיקר העמיד במרכז הדימויים את האפיסטמולוגיה הפמיניסטית. המגילות נפתחות והופכות למיטונומיה לספרי הקודש אשר נמצאים בתוך פרוכת. כמו רצתה לומר שהקודש היהודי-ערבי אשר שָׁכַן בתוך בתי הכנסת ועבר השבעות של אלפי שנים לאלוהים, התחפצן ונדחק לשולי החברה. ברכה סרי השכילה לייצר סמליות דתית, הן בצורת מגילת ספר, הן בחומר הפשוט של הבד שהקיף את המגילה, ובמיוחד בעיצוב המחזורי של שערי השירה ותכניה. הצלופן האדום מסמל את המחזור של האישה, כחלק מהעלאת הסוד – היותה אישה – אל תוך פני התרבות בצורת שירה. היא בחרה בצלופן האדום כסמל ל"מחזור חודשי, קמע וטמפון". הקמע, ביחד עם המחזור של האישה והטמפון, סימן את המיניות, הפוריות, ובו בזמן את הנתיב הרוחני, אשר פילסה עטיפת שיריה של ברכה סרי כחלק מכוּליות יצירתה. בנוסף, המחזוריות של האישה הופכת בתוך המגילות אשר נכללות בתוכה, למרכיב מטריארכאלי אשר בתוכו מתנהל העולם כקופסא בתוך קופסא. זה סוג של התרסה מגדרית שתאפיין את הרוח הפמיניסטית המזרחית החלוצית של שירת ברכה סרי. היכולת להשתמש בחומרים פשוטים כגון שאריות בד, נייר חישוב, שהוא חלק מהתרבות העממית, לכתוב על נייר שירה ואף לאייר אותו באיורים המשאירים רושם עז של כוח, מתריסה על הדרך בה מיוצרת שירה בישראל.

ספרי השירה של סרי שבאו לאחר המגילות מיסדו את ההתרסה ואת המהפכנות בצורת ייצור ספרי השירה (שלוו גם בתוכן פואטי פורץ דרך), ולא ויתרו על המרכיב של הסמליות הדתית, הציר המגדרי והמחזורי. ברכה סרי מספרת על החומר שבו היא השתמשה כחיזוק הקשר האישי עם הקוראים שירצו להעלות על כתב משיריהם או דברים אחרים מהרהורי לבם. המחשבה על הענקת ביטוי לכתיבה ודיאלוג של הקורא מול הכותבת, מצביעה על רצונה לייצר שיח ציבורי, פוליטי ופואטי. לא רק לכתוב, אלא להעניק דף לבן וריק לקוראים על מנת שהם גם יכתבו, יתעצמו ואולי יצליחו להגיע לתהליך השחרור שאליו היא הגיעה.

Seventy-Wandering-Poems-back

הספר "שבעים שירי שוטטות", שבא לאחר המגילות והסדיר את השירים הללו לתוך מבנה ספרותי נהיר אחיד, החל למעשה את דרכה הפואטית של ברכה סרי. הספר יצא בהוצאה עצמית של המחברת. היא גם איירה את שער הספר בסימן מיסטי שיסמן מעתה את כל סדרת הוצאת "האור הגנוז" שייסדה. השירים, בהמשך ישיר למגילות געשה, נותנים ביטוי לעשרה מחזורים חודשיים בעלי נושאים מגוונים: שערי אהבה, שערי בושה, שערי חירות וכו'. ברכה סרי ספרה כי "'המחזורים חודשיים' [הם] עדות למחזוריות השלטת בכל. בעת כתיבת השירים חשתי ממש מחזוריות רגשית וגיליתי שיש קשר בין הכתיבה ובין המחזור החודשי שלי". הקשר בין המחזורים ההיסטוריים והמחזורים האוניברסליים לבין מיניות המשוררת ופוריותה היא סוג של הכלאה בין ההיסטוריה הנשית הרגשית לבין ההיסטוריה שהגברים היבנו ו"טיהרו" מתוך המסמנים הנשיים.

שם הספר "שבעים שירי שוטטות" הוא מסמן בעל מספר רב של מסומנים. ברכה סרי מכריזה כי שבעים שירי שוטטות: "מסמלים את החיפוש המתמיד ואת השוטטות ללא מטרה, שתוצאותיה אינן צפויות". ההדהוד למצב החברתי המהפכני הפוליטי שלפני שנות השמונים מתחייב מתוך כך, שכן הפנתרים השחורים נהגו לשוטט חסרי מעשה ברחובות ירושלים. מעשה השיטוט גרר אחריו את בוא השוטרים, ולא מעט מחסרי ההשכלה המזרחים מצאו את עצמם במוסדות לעבריינים צעירים. הסמל של השיטוט עבר תהליך של "מִזרוח". בו בזמן, השיטוט הוא גם הדהוד לתנועות המהפכניות בעולם שהגיעו מהכיוונים התרבותיים והחברתיים הרחבים יותר, קרי מרחב של חיפוש עצמי, חיפוש רוחני, חיפוש של שורשי המסורת, חיפוש של האישה אחרי שורשי דיכויה, שיטוט אחר מרחב אוטונומי של יצירה ועוד. מרחב השיטוט שוב מצטייר כמאבק חברתי ונפשי אשר חיצוני למשוררת וגם כמרחב פנימי. הסמל המאגי, המיסטי של "שבעים" שירי שוטטות, הוא גם כינון מחדש של זהות תרבותית שמבצעת ברכה סרי. זהות זו מכילה מידע שנאגר בעקבות ההתחקות אחר האלימות שהפעילה המדינה בהנכחת הזיכרון והנרטיב הלאומי. הסמל המיסטי "שבעים" מופיע במקורות יהודים שונים. סרי עוברת תהליך של הגירה וגלות, כסוג של חורבן קהילות יהודי המזרח והיא מייצרת שירה כסוג של מטפורות ודימויים רלגיוזיים המבקשים לשמר, העשיר ולחנך את החברה סביבה.

בריאיון לחניתה ברנד בזמן עריכת השירים לספר השירה מספרת ברכה סרי על המורכבות של כתיבה של אישה המזרחית וייצור מרחב פוליטי ספרותי. המיצוב שלה כסופרת ומשוררת מזרחית הותיר אותה בעמדה ספרותית ופוליטית מבודדת בחברה בישראל. היא הראתה כיצד הגבר המזרחי התקשה לחיות בשלום עם האישה המשכילה (והמשוררת) המזרחית. הגבר האשכנזי לא מסוגל היה לקבל אותה מחוץ לסטריאוטיפ. היא לא יכלה לפרסם את קולה בתוככי הממסד המזרחי משום שהם לא ביקשו להוציא את דברי המחאה החוצה. המשכילות המזרחיות לא היו מסוגלות להגיע למקצועות החופשיים ונדחו בידי הממסד ונותבו לעבודות בתור גננות ומורות בבתי ספר יסודיים. השירה שלה נתנה ביטוי מלא לסגרגציה ולדיכוי הכפול שהופעל עליה בייצור אוטונומיה פמיניסטית מזרחית, הן מצד הגבריות המזרחיות והן מצד הגבריות האשכנזיות.

סרי מספרת ליוכי בן-שלום על הדחייה בהתקבלות שיריה ובהחלטה להוציאם בהוצאה עצמית, כחלק מיציאה שלה מהמרחב הברור של הנשים המזרחיות שהרגישו את שיריה, למרחב האחר: "בקשיים נתקלתי דווקא מחוץ למסגרת בה חייתי – מו"לים ספקנים, עיתונות אדישה וביקורת צוננת… יחסם של אלה חיזק בי את ההרגשה שעלי לפרסם את שירי בעצמי" (1983).

מערכת התרבות בישראל בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים עברה שינוי, אך הערכים והעמדה הפוליטית הרחבה שהציעה ברכה סרי איימו על ההביטוס של יצרני הידע. היא הציעה מבט מעמדי (דיון בעוזרת הבית, באשה המזרחית, באלימות כנגד נשים), מבט רלגיוזי השואב ממסורות תימניות ויהודיות (המיסטיקה בסמלי הספר שבעים שירי שוטטות), שימוש בחומרים לא מקובלים כגון מגילות נייר חישוב, דיון במבט הסטריאוטיפי האשכנזי באישה המזרחית המשכילה בשל מראיה, צורתה, צורת דיבורה, קריאה להעצמה פמיניסטית מזרחית (למשל הפיכת הקינה של הכנת הסחוג להצעת עמדה חיובית עתידית על מעמד האישה) ועמידה בתפר שבין החברה האזרחית לבין המרכז הספרותי, מבלי לוותר על שימוש בכלים משותפים לעולמות אלה ביצירתה. בתוך המערכת הגברית של התרבות העברית, היצירה הפואטית הנשית נאלצה להמתין עד לקבלת ייצוג תרבותי הולם.

bracha1

(חלק ממאמר בכתובים שיופיע בספר על יצירתה של ברכה בעריכת הנרייט דהאן כלב)

התמונות לקוחות מברכה סרי והאור הגנוז, אתר המוקדש לחייה ויצירתה של סרי.

 *

אמריקה זה החופש הגדול / ברכה סרי

אמריקה בשבילי
זה החופש הגדול
לצעוד ברחוב ולא לזהות איש.
להתחבק עם אהובִי
במרכז ברקלי
ולא לחשוש מלשון הרע
ועין זדונה.
להתהלך ברחובות ברקלי
עם כובע מילדות בתימן
ושמלת אמי השחורה
או שמלת אבי הלבנה
ואיש לא מביט לאחור.
לרקוד ריקוד ברזילאי
עם בני תשחורת
בלי לבחון את סביבתי.
לברך אלוהים ואדם
ולדבר על המשיח
באותה נימה כמו פמיניזם
או השמאל החדש.
ואפשר להיות הכל בעת ובעונה אחת.

המאמר התפרסם לראשונה בארץ האמורי

אירוע חדש לגרילה תרבות בנצרת בחודש הבא:

קול קורא למשוררים, מוזיקאים ויוצרים
———————————————-
ביום ראשון ה-12.5, בשעה 16:00 מול בניין עיריית נצרת עילית, תתקיים הפגנה בגנות המדיניות המפלה של ראש העיר שמעון גפסו ושל מקבלי החלטות כדוגמתו — ובעד אינטגרציה וחד-קיום לכל האוכלוסיות! גרילה תרבות מזמינה אתכם – משוררים, זמרים, אמני מיצג – להצטרף להפגנה ולקרוא או לבצע את יצירתכם למען המטרה החשובה! המעוניינים להשתתף אנא הירשמו!

שמע פרק 2
עדי תשרי
29.04.2013

בימים אלו אני עובד עם עדי קיסר על אסופה ראשונה משירי ערספואטיקה. בקרוב תראו תוצאה מקסימה. אז בינתיים ישראל דדון ברוח נביאים:

כך או כך, הקול לא יישמע

cc: google images genex4.jpg
cc: google images genex4.jpg

כך או כך, הקול לא יישמע 

השיח הביטחוני החליף את השיח החברתי, כי במלחמה אין צורך להסביר לאומנות, הדרת נשים ובזבוז אינסופי של משאבים. הטענה שלי עומדת על כך שאם בעיתות של הפסקת אש אנו נלחמים בהון ובשיח שהוא מייצר, ובכן בזמן מלחמה – במקום הצבא מחליף את ההון, ופועל בפרקטיקות דומות לשיח הניאו-ליברלי.

בשיח הניאו-ליברלי, שמייצר ההון, אין מקום לעיתונות חוקרת וביקורתית, יש מקום ליחצ"נים של בעלי ההון. היח"צנים שולחים את האייטם, יוצרים את הכתבה, או מאידך מבטלים את התחקיר בלחץ פוליטי. כך גם השיח הצבאי. בזמן מלחמה אין מקום לעיתונות חוקרת וביקורתית, יש מקום רק ליחצ"נים של הצבא, אלו שולחים את האייטם, יוצרים את הכתבה, או מצמידים את העיתונות לצד הצבא, ואם ישנו ספק, בלחץ הפוליטיקה מבטלים את התחקיר (ראו גולדסטון).

בשיח הניאו-ליברלי אין מקום לשירותים חברתיים, המדינה עוברת להפרטה רחבה בכל האמצעים הנחוצים. מפריטים את ביטוח לאומי, המשטרה, בתי הסוהר, בתי הספר, בתי החולים, רק את הממשלה לא נפריט (למרות שבתכל'ס העובדה שהכנסת עברה לידי בעלי ההון, גם היא סוג של הפרטה של המרחב הציבורי הפוליטי). הרצון של בעלי ההון להחזיק את כל שרשרת המזון הוא מעל לכל ערך אחר. גם בשיח הצבאי של מלחמה אין מקום לשירותים חברתיים. יש מקום רק להגנה. כשהעורף נחשף במלחמת לבנון השנייה, אף אחד לא תיקן את מה שהמלחמה הראתה לנו בפריפריה. הפערים בין פריפריה ומרכז רק הלכו וגדלו. כשנופל גראד בבאר שבע, המקומיים יודעים שהם יישארו בדרגת נחיתות לעומת תושבי תל אביב שיקבלו את המערכת החדשה של כיפת ברזל. מבצע עמוד ענן החל לאחר התדרדרות ביטחונית בגזרת רצועת עזה בשבוע שקדם לו. ביום שלישי, 6 בנובמבר, נפצעו שלושה חיילי צה"ל לאחר שהופעל נגדם מטען חבלה סמוך לגדר המערכת. ולא ירי בלתי פוסק על ישובי הדרום בשלוש שנים האחרונות. הצבא בדומה לבעלי ההון הוא מעל לכל.

מדהים להסתכל בשתי המערכות הללו, הניאו-ליברלים ובעלי ההון שמנהיגים אותו, ובצבא וחונטת הגנרלים המצעידה אותו קדימה. התקשורת מייחסת לשתי הספֵירות הללו קדושה (שאין צורך להסבירה) ובתווך האינטרס הציבורי הרחב נשכח. המלחמה לא מלמדת את ישראל על הצורך להילחם בעוני שהשוק יוצר וגם אין התקדמות במרחב המדיני בין המדינה לבין שכנותיה. בין אם אנו קורבנות השיטה הכלכלית-עסקית ובין אם אנו קורבנות השיח הביטחוני, הקול שלנו לא יישמע, אך בוא נראה אתכם מנסים להוריד את רווחי בעלי ההון, הגנרלים והתעשיות הצבאיות.

הדברים התפרסמו בפרויקט של ארץ האמורי

על תסמונת העיוורון הנרכש

Ehud Barak - Amos Aharoni Collection - האוסף של עמוס אהרוני  By Amos Aharoni
"חבל שגורביץ, קול מייצג של רדיקליות ישראלית, מתעקש להתבדל מהמרחב המזרחי, ולא מוכן לביקורת. גם האמירות בפוסט הראשון, וגם חוסר היכולת להקשיב ולפתח דיאלוג בונה מחזירים אותנו למנטליות של "וילה בג'ונגל" (כאותו ביטוי של אהוד ברק לגבי מקומה של ישראל במזרח התיכון)." | Ehud Barak – Amos Aharoni Collection – האוסף של עמוס אהרוני By Amos Aharoni

ראשית הסיפור בבלוגר שמתעוור באופן פתאומי. הוא פונה לרופא עיניים, אולם זה אינו מוצא כל פגם בעיניו… מתי שמואלוף מתנדב להוליך את העיוור הרחק מעבר לווילה בג'ונגל, למחוז שבו לא יורים באספסוף ואצטלת האוניברסליות אינה מכסה על כל פשעים. המאמר התפרסם לראשונה בהעוקץ

עוד בנושא:

ישנם רגעים מעטים בהם נחשפת במלוא כיעורה שנאת המזרחים. רגעים אלה נדירים עוד יותר אצל נציגי השמאל הרדיקלי. לאחר הפוגרום בשכונת התקווה, ניתנה לנו הזדמנות פז לגלות מה רבות הבורות והאלימות המופנות כלפי המזרחים, בזכות יוסי גורביץ, אחד מהבלוגרים המשפיעים ביותר ברשת. לשמאל הרדיקלי יש היסטוריה ארוכה ביחס למזרחים, ונכתב על כך לא מעט בעבר. קחו למשל את הביקורת של ויקי שירן ז"ל בסרט "רישיון לחיות".

שירן מספרת שם שהפגינה נגד הרצח של שמעון יהושע כחלק מההתנגדות של כפר שלם, בלי כל נציגים של השמאל האשכנזי. אבל אותם פעילים של שלום עכשיו ידעו להתקשר אליה כשרצו שתבוא להפגין עימם אחרי רצח אמיל גרינצוויג. מה השתנה מאז ועד היום? דווקא כשכבר מגיע נציג השמאל הרדיקלי לשכונת התקווה, לא מתבצעת בניית הקשרים מורכבים ושימוש בידע של הנרטיב המזרחי בישראל על מנת לקרוא לעומק את המצב המרובד. במקום זאת, היה קל יותר להשתלח בתושבים ובפרשנים/יות הביקורתיות.

המצב היה שונה אילו ספרים כמו המאבק המזרחי בישראל או היהודים-הערבים היו נלמדים לבגרות. השמאל הרדיקלי הרי לא אשם בבורות שלו ביחס לנרטיב המזרחי – רבים בישראל לא לומדים דבר וחצי דבר על מזרחיות, וכשהם נפגשים לראשונה באובדן האוניברסליות שלהם, הם נוטים להשתמש באלימות. הם לא רוצים לאבד את הפריבילגיות של היוקרה, ההון הסימבולי ולעיתים גם הממשי של האשכנזיות שלהם.

אספסוף יהודי חוזר לשיח

גורביץ, שזכה להיכלל ברשימות שונות של הבלוגרים המשפיעים ביותר בבלוגוספירה (למשל כאחד הבלוגרים המשפיעים בתרבות הדיגיטלית בישראל של מגזין טיימאאוט), כתב פוסט בשם "כשהתולעים צועדות" בעקבות האירועים בשכונת התקווה. גורביץ פותח כך:

ליל יום רביעי, אחרי הפגנה גדולה נגד הפליטים בדרום תל אביב – לא אותה ההפגנה שתיארתי כאן, שהתרחשה בערב יום שלישי – שלוותה בהסתה מצד חברי הכנסת מירי רגב, דני דנון וכמובן מיכאל בן ארי, יצא האספסוף היהודי הגאה לפוגרום קטן.

למילה אספסוף יש היסטוריה קולוניאלית ארוכה, ובישראל יש לה כמובן קונוטציה של המון מזרחי, בשל האופן בו תופסים האשכנזים את ציבור המזרחים. גורביץ הכחיש את הטענות לגבי הכותרת וגם ניסה בהיתממות ליברלית לומר שלא התכוון למזרחים, ליהודי ערב וכדומה (אבל האשים את מבקריו בגזענות כלפי יהודי אירופה: "מותר גם להעיר על כך שהגזענות שלהם לא נעצרת בפלסטינים ופליטים, אלא מוכוונת גם כלפי יהודים יוצאי אירופה").

גורביץ אף הכחיש את הקשר בין התולעים לבין המזרחים. כשקוראים על אספסוף מזרחי ויודעים מי השתתף בהפגנה בתקווה, אי אפשר שלא להסיק שגורביץ יוצא נגד הציבור המזרחי של שכונות דרום תל אביב. ובכל זאת, נגיד שגורביץ לא ידע שהמושג אספסוף הוא בעייתי, והוא מתייג בבלי דעת (את המזרחים) ועונה לאותה אפיסטמולוגיה מדכאת שנגדה לכאורה, הוא יוצא ככותב ביקורתי. אבל גם אם שנאת המזרחים שלו אינה מודעת, הרי שבתשתיתו של טקסט שהמילה "תולעים" בכותרתו והמילה אספסוף בפסקתו הראשונה, מופעלים באופן לא מודע אמצעי זיהוי וקטלוג שמבנים את הקטגוריות של אשכנזיות ומזרחיות כצרות ושליליות. אפשר היה לחתור למקום אחר שבו, כפי שיהודה שנהב קבע כבר לפני שנים, המזרחיות והאשכנזיות אינן קטגוריות בינאריות, אלא משיקות בתחומים רבים.

נאמר שוב שקראנו בסלחנות עד כאן, אבל אי אפשר להתעלם ממה שמגיע בהמשך:

קודם כל, תפקוד המשטרה. במצבים של מהומות, היסטורית יש הוראה לירות בבוזזים, משום שמצב של ביזה מקומית יכול להתדרדר במהירות לביזה המונית. גם שוטרים שאמורים להגן על אנשים מפני אספסוף לינץ' אמורים לירות בו. זה מה שציפינו, למשל, מהשוטרים הפלסטינים בלינץ' הידוע בג'נין בתחילת האינתיפאדה השנייה. זה כמובן לא קרה, כפי ששוטרים לא ירו על לינצ'אים יהודים שהשליכו עליהם בקבוקי תבערה בהתפרעות הגדולה בטבריה באוקטובר 2001. המשטרה יודעת יפה מאד כלפי מי אסור לה להפעיל כוח, וכלפי מי מותר.

למעשה, אומר לנו גורביץ, שהמשטרה הייתה צריכה לירות. לא לירות באוויר. לא להזהיר. לא לעשות את כל הצעדים הנדרשים של המשטרה (לפני הפעלת הכוח האולטימיבי שקשור במונופול על האלימות שקיבלה המשטרה), פשוט לירות בתולעים. למי שלא הבין, אצביע כאן על הסכנה בקריאה לחיסולו של אותו אספסוף מתפרע, שמפריע לליברלים הציוניים הלבנים האשכנזים לייצר עולם נעלה של זכויות אדם במזרח התיכון, קולוניה אירופאית במזה"ת.

קורבנות ומקרבנים

אורטל בן דיין העלתה לעמוד הפייסבוק שלה את פוסט התשובה שלה לגורביץ: גורביץ ושירת השמאל המוכרת. אחד מהעקרונות שהנחו אותה היה שגורביץ מתנהג כמו מדינת ישראל: תוקף ואח"כ טוען שהוא קורבן. מהיכרותי עם העבודה המוערכת של גורביץ (בבמות שונות כגון מגזין972 ובבלוג שלו "החברים של ג'ורג'") ציפיתי להבנה, להתנצלות ולסגירת הפיאסקו האומלל הזה. אבל גורביץ וחבריו (בטוויטר) פתחו במתקפה והשמצות (במה שאפשר לקרוא ציפוף שורות אשכנזי, כמו הגנרלים שמתגייסים להגן על החבר מהסיירת שסרח). גורביץ ואחרים מאשימים את האקטיביסטים המזרחים ב"עשיית הון מהמזרחיות" אבל עוורים לעובדה שההון הסימבולי שלהם (שכולל השכלה, אירופאיות, ידיעת שפות וכו') הוא אשכנזי למרות שהם מעדיפים לכנותו אוניברסלי.

פוסט נוסף של בן דיין העלה שאלות לגבי הגעת בת זוגו של גורביץ, גלינה וקס, לשוק התקווה ולגבי צילום הווידאו שתורגם רק בחלקו לאנגלית והציג באופן מוטה את התקרית. הפוסט הזה הביא את גורביץ לחשוף סופית את תגובתו לביקורת המזרחית נגדו. בפוסט התגובה "גזענות ולאומנות במסווה שמאלנות: מכספתים את אורטל בן דיין" הוא מנסה להסיט את השאלות הקשות שנשאל לכיוון אחר, מגחיך אותן ומשתלח.

גורביץ מתחיל טוב:

לא מעט אנשים לא אהבו את הפוסט האחרון, בעיקר בשל פסקת הסיום שלו, שאכן לא היתה כתובה כראוי. לאנשים שעיסוקם בכתיבה אין את הפריבילגיה לומר שהם לא הובנו; הג'וב שלהם הוא להיות מובן ואם הם לא מצליחים לעשות את זה, אז הבעיה היא בעיקרה שלהם. הייתי צריך להבהיר יותר שהאשמה של תושבי השכונות במצבם היא חלקית, ושעיקרה הוא תוצאת פעולת הממשלה…

אך בהמשך מתברר שהוא רק מעמיד פני מתנצל ולמעשה, תוקף שוב וביתר שאת. במקום להגיע למסקנה מוסרית, שנשענת על ניתוח חברתי וזהותי מעמיק, הוא ממשיך להתנשא, ומסמן את עצמו כאופק הטוטאלי של הפרשנות למעשי האלימות של הלאומיות היהודית בפלסטין/ישראל. כיצד רוצה הליברל האשכנזי הביקורתי הזה שדבריו יתקבלו בידי הימין שאותו הוא מבקר אם בקרב חבריו בשמאל הוא מתקשה להביא למפגש, דיאלוג ומבנה רב תרבותי.

הביקורת שהפנתה נגדו בן דיין הופכת אצל גורביץ ללאומנות יהודית-ערבית:

לאומנות יהודית-ערבית שמלפניה ההומניזם תמיד נסוג. אצל בן דיין ודומיה, המזרחי אף פעם לא אשם, גם כשהוא משתתף בלינץ', מפנטז בפומבי על אונס, ובוזז חנויות של פליטים. אם יש אשמה, היא אף פעם לא אצלו. היא תמיד אצל איזה אשכנזי מנוכר.

כלומר, במקום לחשוב על המיקום הפריבילגי שלו במעמד המצולם, גורביץ חושב שעצם יכולתו כפרשן ביקורתי לחדור לשכונות משמעה לייצר עמדה מוסרית אוניברסלית, מבלי לחשוב על מארז הזהויות רב השנים שהצטצמם בשכונות. יעל ברדה, בניגוד ליוסי גורביץ, במאמרה "כמו עצם בגרונה של העיר הלבנה" מבינה את ההקשרים החברתיים, המעמדיים, כלכליים, האורבניים וההיסטורים שבתוכה מתכוננת העיר:

…הביקורת, שחלקה מוצדקת ומובנת, הפכה להשתלחות בתושבי השכונות. תוך כמה שעות בתקשורת ההגמונית וברשת, אבל גם בתקשורת האלטרנטיבית, חזרו תושבי שכונת שפירא והתקווה להיות אותם 'הצ'חצ'חים האגדיים', 'האספסוף', ה'עדר' הגזעני והאוכלוסייה ה'ברברית' והאלימה ש'איבדה צלם אנוש'. ההסבר העיקרי שניתן לאלימות של אותו לילה קשור לגזענות של אותו 'עדר' אלים…

חבל שגורביץ, קול מייצג של רדיקליות ישראלית, מתעקש להתבדל מהמרחב המזרחי, ולא מוכן לביקורת. גם האמירות בפוסט הראשון, וגם חוסר היכולת להקשיב ולפתח דיאלוג בונה מחזירים אותנו למנטליות של "וילה בג'ונגל" (כאותו ביטוי של אהוד ברק לגבי מקומה של ישראל במזרח התיכון).

הפגנה נגד הפליטים בשכונת התקווה. השמאל הרדיקלי הרי לא אשם בבורות שלו ביחס לנרטיב המזרחי – רבים בישראל לא לומדים דבר וחצי דבר על מזרחיות, וכשהם נפגשים לראשונה באובדן האוניברסליות שלהם, הם נוטים להשתמש באלימות. צילום: אקטיבסטילס

האוניברסליות שאותה מייצג גורביץ, אותה ישראליות שקופה ופריבילגית, אינה באמת קיימת בלעדינו, המזרחים הביקורתיים. מי שחושב בטעות שאנו שונאים אשכנזים, מתכחש לניסיון המתמיד שלנו לייצר פרשנות עבה של אירועים. במקום לקרוא לאלימות ולחיסול המזרחים בישראל, אנו מציעים גינוי של אלימות שבצידו פתח לדיאלוג. עם זאת, במקום שנזכה להקשבה, אנחנו זוכים להיווכח שוב בתסמיניה של תסמונת העיוורון הנרכש. מדובר בהבנייה חברתית בה כרוכים יחדיו מאפיינים של שמרנות, אירופוצנטריות ואוריינטליזם, וסופה שהיא מחזקת ואף מאשררת את הסדר החברתי הקיים של הימין.

לקריאה נוספת: אורטל בן דיין, "המבחן המוסרי האמיתי", ארץ האמורי

*

ממליץ על רדיו גרילה של קפה גיברלטר

*
מחר, יום חמישי, בשעה 21:30 בערוץ הראשון יוקרן חלקו השני של הסרט של אורי ברבש על השירה הצעירה שבו אשתתף. הנה הסרטון פרומו

*

אבנר בן זקן על הדעה של צפי סער ב"הארץ": ככל שיימשכו ההכחשה, ההשכחה וההדחקה של ההיסטוריה הקרובה, ההיסטוריה של הציונות ובתוכה יחסם של יהודים אירופים ליהודים מזרחים, כך ירחק החלום של ארץ שאינה אוכלת יושביה. לא רק הנרטיב הפלסטיני ראוי להכרה, אלא גם הנרטיב המזרחי.״

*
ב27.3.2011 כתבתי דעה קטנה בתרבות וספרות טיימאאוט (שפורסמה אח"כ בהעוקץ במלואה) ותהיתי מדוע אין פרס ספיר לשירה, היום ה-6.6.2012 שנה ויותר אחרי נשלח מכתב רשמי ממאבק המשוררים והמשוררות למפעל הפיס וועד פרס ספיר הדורש את ההכרה בשירה.

אל תפסיקו לחלום!

"אנו לא יכולים לשכב עם כולם. אנו יכולים לכתוב עם כולם"

יערה רוקדת עם נוואף בואדי רם.
יערה רוקדת עם נוואף בואדי רם.

"אנו לא יכולים לשכב עם כולם. אנו יכולים לכתוב עם כולם"*


אישור הזמנה לקבוצת פייסבוק שפתח משורר הביאה אותנו, קבוצת יוצרות ויוצרים לעקבה. היצירה באה בעקבותינו. שירה שיתופית בשטף, שתף של שירה שיטפונית. ישבנו בחדר מלון, והתחלנו ללהג ביחד. זה לא מובן מאליו (הביחד החדש הזה). כי למדנו על כל המשוררים האירופאים הלבנים המתים שכתבו ומתו לבד ופתאום גם תקרית דיפלומטית בשדה החיטה של המילים.

הכתיבה לא היתה זקוקה לצבא. המבוכה השתלטה והשתיקה את מה שלא ניתן היה להביך ולהשתיק. הפנקס של עתידן-עתיקן עבד סיגריות נוספות מבלי שנצטרך להפעיל איזה שרת קפוא בערבות סיביר. הסיקסטיז רצו שנעשה מין חופשי, מאה עשרים ואחת מלחמות של הלב רצו שנכתוב ביחד, אז צאו החוצה ותנו לשתף. המהפכה מתחילה בתוך העצמי, אך דווקא שם נגלה את כולנו מקופלים כסרדינים בתוך שימורי שיר.

ג'יניוס פיש

הנפשות שלקחו חלק בצורה כזו או אחרת במחרוזת:

יעל בירנבאום

יערה כליף

מתי שמואלוף

נעם אדרי

אבנר עמית

נעמה בוצר

 בראשית

*

ארבעים דקות מהגבול

התרגשות נספגת בבייגלה

*

גבול חדש מדגדג להיפרץ.

דרך הערווה

מטוס על חוט

*

חתול בבטן | חתול נמר | חתול מגרגר | חתול גורי | חתול גרילה | חתול בוגר | חתול רבגוני | חתול בורגני | חתול נרגן | חתול גנרי | חתול רגיל

*

אמן סלע אדום

שמות

*

הן חצו את הגבול

צפורניים אוחזות ברגליים

ידיים בעיניים

רכובות כפיות על גלגשת

דלת נטרקה

והד חזר מגוף

להתריע

ויקרא

*

בכי קורס בגעגוע לשֵם

למה הוא הנמיך את הקול?

צליל זכרוני כמו סוכר בתה

הנני, אתה פה?

*

עצה | לישון ביחד ולנוח לבד

*

מיכליפיב עולה על הגב ונוגעת

כמו כלבלב שחזר מן הים

                   עם הגאוּת

חלבלבית ומשוגעת

נשימתה צדפות

*

יא חביבי, אור עינֵיך אלמוגים

*

העץ שחיבק אותך | שמח מאד | צמח מאד

*

חוף זהויות | להזות בו

הייה הזוויות | הייה הזוויות

*

הקטע של המזרח התיכון: תקריות דיפלומטיות.

נא לבוא בעירום רשמי בלבד

*

( "על אהבה בפיתה")
גם אתה כותב שירים
על אהבה
את שלך איבדת בחושה בסיני
אני את שלי בעקבה
מצאתי
הרווק הכי זוגי בתל-אביב
לוקח אותי לפלסטין טין טין
פותח לי את דלת ימין מין מין
מתי בפעם האחרונה פתחת את המנהרה
אוף, תשאיר את ביבי פעם אחת מחוץ לתמונה
יש לו את כל הגינונים
המגונים המשונים
של ג'נטלמן פולני
במכנסי ספנדקס
עם רווח בשיניים
בשני דינר קונה לי
את השקיעה בפיתה
אני אטרוף אותה על הסלעים
הוא ישחרר את השלייקעס
יש לך קצת טחינה על השפה העליונה
שר הבדואי בשפת הסימנים
אני עונה במרוקאית מדומה
נ נ נ ה  נ נ ה  א ב י ו נ ה

*

כל זאת ועוּד

במדבר

*

בעורק הירדני הראשי

משאית סוחבת סלע

*

אבן אבנים הכל אבן

*

בג'יפ שיחה על יצירה וכלכלה בישראל

"אין כאן שום הערכה לאסתטיקה"

בחוץ המדבר נפרס כמניפה קדמונית

*

דיונה אדומה | זקַן מנשק עין | אנחת כאב

*

באמצע ואדי ראם

שממה אל עד-אין-דור

מדברים על מלחמה עם איראן

*

תגיד לי, אתם מישראל? כן

תלאביב? כן

אני פלסטיני, מרמלה

הייתי קטן

ואז ביום אחד – פוף

                   ירדן.

תלאביב? טוב, טוב

תל אביב טוב

חיפה

טבריה

תלאביב? טוב, טוב מאד

הרבה תפוזים

       ים

                   ראיתי

*

אנא מעאכ

מן כל אלבי

יא פלסטין

דברים

*

לא מצאנו את הטנק | אבל המדוזות הסגולות

*

ישראליות בחמאם

הכי חו"ל בעולם

ישראליות באדים

עם סבון בלי בגדים

*

אוהב נעים בגב | אני והגבר הסורי-אפריקאי | כמו בן ואב

*

תודה ערבה

*

השבח לאֵם

* הכותרת לקוחה מסעיף שתיים ב"מות המחבר ותחיית המחבריםשל "שֶתֶףבית ליצירה שיטופית"

הדברים פורסמו לראשונה בארץ האמורי.

מוּל הַחֻלְדָּה וְלִצְעֹק אֶת כְּאֵב הַנְּגִיסוֹת

עבודה של אניסה אשכר. מתוך התערוכה "קול נשי ממרחקים"
עבודה של אניסה אשכר. מתוך התערוכה "קול נשי ממרחקים"

ליסה גולדמן ומתי שמואלוף

[פולמוס במגזין 972] האם התרבות בישראל מנוונת, בועתית ומייצגת את היעלמות השמאל הישראל, או שמא יש בתרבות בישראל צדדים רדיקליים שמראים דווקא על חשיבה פרוגרסיבית שמאלית, הרחוקה מהמבנה הפוליטי המדרדר? המשך קריאת הפוסט "מוּל הַחֻלְדָּה וְלִצְעֹק אֶת כְּאֵב הַנְּגִיסוֹת"

רשימת פירסומים לא פעילה: עייפתי להמשיך ברשימה. תעקבו באתר אחר הפירסומים. צאו מהבית, עזבו את המחשב, קנו גלידה

עד אמצע 2012 ניהלתי רשימה חלקית ביותר שנקראה רשימת פירסומים

 

 

על כתב העת לרוחב, אלי הירש, מדור ספרות ותרבות – 7 לילות, ידיעות אחרונות
7.8.2012 דגלים אדומים לפניך: על השקת לרוחב, אור זילברמן, אתר מגאפון
31.7.2012 המהפכה הדיגטלית, דרור קסטל, כלכליסט
16.7 עידו באלס על כתב העת לרוחב של גרילה תרבות ב"הארץ"
פרוייקט עבודת גילוי בעכבר העירואינט וארץ האמוריהעוקץאתר המחאה הראשי
2.8 החוקר אסף מידני ממליץ עלי כמשורר פוליטי
26.7 תגובה לפולמוס הולנדר-שמואלוף + דוד אדלר + 5.7 התגובה שלי
15.7 אלי אליהו על סרט תיעודי של אורי ברבש שתיעד את שירת הדור הצעיר ושירתי, הארץ
22.6 שתי הערות בטיימאאוט על אינטרנט ופוליטיקה צעירה של מחאה
21.5 השתתפות באנתולוגיה מיוחדת לחזי לסקלי, הארץ
30.4 השתתפות בפסטיבל ספרותי עם משוררים מעזה, הארץ
2.4 השתתפות בפסטיבל של יערות מנשה, הארץ
19.3 מנחה את חלוקת פרסי "אסי" של איגוד הסופרים הכללי, הארץ
20.2 כותב, משתתף ומנחה את השקת "אמיתיות" בהוצאת ידיעות אחרונות

2011

  • (דעה) אתה הצורר נתניהו, מאקו, 3.5.2011
  • (דעה) מילה טובה, ישראל היום, 21.4.2011
  • (דעה) ביבר הזכוכית, ישראל היום, 13.4.2011
  • (דעה) אין אהבה בים המלח, מאקו, 12.4.2011
  • (מאמר) זרות העבר וזרות ההווה, ערב רב, 10.4.2011
  • (רשימה) פיוט מגדות החידקל, הזמנה לפיוט, 8.4.2011
  • (מאמר) איך כותבים מלקולם אקס בעברית, עיתון 77, 5.4.2011
  • (דעה) מר, מר היום, ישראל היום, 4.3.2011
  • (דעה) מזמן כבר לא קבוצה של המדינה, מאקו, 3.4.2011
  • (ביקורת) הראפר משכונת התקווה, במחשבה שנייה, 28.3.2011
  • (דעה) ארומה של גזענות, מאקו, 28.3.2011
  • (דעה)תקיפת המערב בלוב – מעט מדי, מאוחר מדי, מאקו, 20.3.2011
  • (דעה) פרס ספיר לשירה, טיימאאוט, 17.3.2011
  • (מאמר) תרבות בלא נחת, בית אביחי, 17.3.2011
  • (שירה) שירי גרדום, הוצאת שירי גרדום במיוחד לערב שירה של אורן בן סימון (17.3.2011).
  • (מאמר), מלקולם אקס בספר חדש, עיתון 77 , 17.3.2011
  • (שירים) כתב העת מאזניים
  • (דעה) פרס ספיר לשירה, טיימאאוט, 17.3.2011
  • (דעה) תרבות בלי נחת, בית אביחי, 16.3.2011
  • (דעה) גאון במזרחית, דעות ישראל היום, 10.3.2011
  • (דעה) קדאפי טובח ואנחנו צוחקים, דעות מאקו, 9.3.2011
  • (ראיון) עינים עצומות לרווחה, ראיון שלי עם ארז ביטון, גיליון כביש ארבעים. 9.3.2011
  • (דעה) זרעי מערכת הבחירות נישאות ברוח, דעות מאקו, 1.3.2011
  • (דעה), שכר הבכירים: כן, לשבור, דעות ישראל היום, מרץ
  • (ביקורת), על הספר מכתוב של איריס אליה-כהן, טיימאאוט, פברואר
  • (דעה) איך עובד סוציאלי עני יכול לדאוג למטופליו, מאקו, פברואר.
  • (דעה) פייסבוק, יקום תרבות.
  • (שיר) כאוס.
  • (דעה) נתניהו מתעסק בהתייקרויות אבל לא בעוני, מאקו.
  • (דעה) המצרים נותנים לנו שיעור בדמוקרטיה, מאקו, 1.2.2011 ואחכ במגזין 972
  • 972  poem for revolations (שיר)
  • שירת מחאה בבית אביחי.
  • (שיר) "רוחו של שמואל", מעורבות ואינט, 28.1.2011
  • (דעה) "איך 2010 פשטה את הרגל", דעות ישראל היום, 27.1.2011
  • (שיר) שלושה שירים, מטען, חורף 2011
  • (דעה) מים: סיפורו של מאבק חברתי בדימונה, דעות ישראל היום, 17.1.2011
  • (דעה) תחסר לנו יוסף, דעות ישראל היום, 4.1.2011
  • (מאמר) חברה, חברה קצת סבלנות: על היצירה של עידו שמי. ערב רב,1.1.2011

2010

יולי

יוני

אפריל

  • (שיר), מגזין "נפץ"
  • (מאמר), בגוף ראשון רבים – ביקורת על האוטוביוגרפיה של בלס, עיתון 77, גיליון 345, 13-4-2010.
  • (דעה), לא אשכנזי ולא עיוור צבעים, ישראל היום, 11-4-2010

מרץ

פברואר

  • (שירים), לא מוכן להמתין לאברהם, תמים תהיה עם אלוהיך, עיתון 77, גיליון 344, חורף 2010.
  • (מאמר), האופציות המזרחיות, ערב-רב.

ינואר

2009

וגם באתר "קדמה" וגם באתר "הגדה השמאלית".

2008

2007

2006

08.09.2006,               גיליון 297, עמודים 24-31.

השמאלית,   23.08.06

  • (אוגוסט)    "להתעורר כשמאלני מזרחי" – (שיר שעובד לאימג' על ידי האמן יורם בלומנקרנץ) –              התערוכה "אמנות מגויסת", אוצר: רונן אידמן,   באתר "מארב: מגזין

מקוון                                  לאמנות,                     תרבות            ומדיה".

שםטוב),  22.1.2006

2005

2004

כל המאמרים שלי באתר "NRG" (ביקורות ספרות + מאמרי דעה)

העוקץ

עיתון "דבר: פועלי ארץ ישראל" – מהדורה אלקטרונית:

"וואלה"

"מעקב חינוך"

"מחסום"

"מארב"

מגזין "אוקפאי"
פברואר 2004:

"יסו"ד – ישראל סוציאל דמוקרטית"

"קדמה"

עיתון הקשת הדמוקרטית המזרחית

  • עיתון הקשת מס' 1 – "מזרחי במרחב" – מאמר ביקורת על השיר "דימונה-בלוז" של רוני סומק. הקשת, גל' 1 (קיץ 2005), עמ' 15.
  • עיתון הקשת מס' 2 – "דמותו החוזרת של המזרחי בקולנוע הישראלי", עיון בשלושה סרטים: "ג'יימס בארץ הקודש", "הכלה הסורית" ו"ללכת על המים", הקשת, גל' 2 (חורף 2005), עמ' 15.
  • עיתון הקשת מס' 3 – "זמן אהבה", מאמר ביקורת על השיר "שדרות" של שמעון אדף, הקשת, גל' 3 (אביב 2006), עמ' 15.

פרסומים נוספים:

עוד כמה איזכורים:

  1. כדורגל ואמנות, הארץ, אודי שרבני, 11.4.2011
  2. זכויות אדם ואתניות, יוני פרידמן, מקור ראשון, 7.12.2010
  3. "הצעקה שלי: המדור של ארל'ה", עיתון העיר, 26.3.2010
  4. כך עברו הקליפים של המוסיקה המזרחית שדרוג לכיוון הנוצץ, מגזין הארץ, אירית דולב, 25-1-2010.
  5. רוק כסאח: המשוררים של היום הם לא הרומנטיקנים של פעם, מיקי לוי, מעריב תרבות, 22.8.2009
  6. בין ציקי לצ'יקי: המשוררים נגד הגירוש, NRG חברה, 6.8.2009
  7. אותיות פורחות באוויר, תהל פרוש, עכבר העיר, 2.7.2009
  8. Mizrahi Jews reach out to the Arab World, Sherri Muzher
  9. כתב עת לכל פועל, כרמית ספיר ויץ, 17.4.2009, תרבות NRG.
  10. נבחר למאה המשפיעים בתל אביב (בתחום השירה), ידיעות תל-אביב, 27.3.2009 (חלק א', ב')
  11. מתכננים להפציץ את כור ההיתוך, יונית נעמן, NRG, 12.1.2009
  12. ההתנגדות לגזל נוע תנוע: תמיכת שירה בעובדי מכון ויצמן, יונית נעמן, 07.12.2008NRG,
  13. מלחמת גרילה תרבותית, בועז כהן, גלובס, 12.5.2008
  14. אין בגד אין כיסים, ליאת לוי, ידיעות תל אביב, 18.4.2008.
  15. מהפכנות זו עבודה, ליאת לוי, ידיעות תל אביב, 4.4.2008
  16. אני והחברה, תהל פרוש, הארץ, 18.03.2008

אולי תרצו גם קצת על השירה:

  1. זעם וזוהמה, כרמית ספיר וייץ, מעריב, 13-1-2009
  2. המגאפון הלבן, אילן ברקוביץ', תרבות וספרות, הארץ, 7-1-2010
  3. אם אשכחך תל אביב, אילן ברקוביץ', תרבות וספרות הארץ, 14.8.2009
  4. הפעם באו המשוררים לעבודה, אילן ברקוביץ, הארץ,  5.9.2008
  5. הגיע הזמן לומר הדיכוי לא הסתיים – ראיון עם מתי שמואלוף, שושנה ויג, אימגו, 25.12.2007
  6. קריאת שירים מתוך מגמד הצלקות, רדיו אורנים, קובי אייל, 25.5.2009
  7. מיומנו של "אקטיביסט שירה", אלמוג בהר, מגזין המקוון של קבוצת "כתובת"
  8. שירה מזרחית, ויקיפדיה
  9. מלחמת המילים, אימגו, אלי אשד
  10. ומה לעשות שאצלי הניתוח הצליח ובגדאד מתה, יצחק לאור, הארץ
  11. "מחשבה על כסף מזדחלת כמו נחש בעשב", יצחק לאור, הארץ

רדיו

  1. שירת מחאה, עמיר סגל ושלומי בן עטר, רדיו קול השלום. 2010ברוכים תהיו!