כיצד חובר השמאל המזרחי לשמאל הפלסטיני

1236144_10152788207103150_750955982561541993_n1-642x360היוצר והחוקר פרופ' סמי שלום שיטרית מאתגר במאמר נוקב את הפריחה והאוונגרד המזרחי ושואל היכן הם חוברים לשמאל הפלסטיני. היכן המזרחיות המתחדשת, אינה מנסה להתקבל ולהיקבר תחת לובן האשכנזיות, אותה קטגוריה שמתבדלת בתוקפנות מהערביות. אודי אלוני, בתגובה קצרה לדברי סמי שלום שיטרית ומראה כיצד יש מזרחים הבונים מייצג שווא של האשכנזיות כשמאל, למרות שהיא מתקיימת בעיקר בתוך מרחבי ימין הגמוניים

עזה II – במין אינתיפאדה אחרת

תמונה 3עזה II – במין אינתיפאדה אחרת

הָרָמַטְכָּ"ל שֶׁשָּׁלַח טִילֵי קְרָב לְתֵל אָבִיב
וְיָרָה בַּמְּבֻקָּשִׁים בִּרְחַבְיָה
הַגֶּנֶרָל שֶׁאָכַל גֵּפִילְטֶע וְעִנָּה אַשְׁכְּנַזִּים
בְּמַרְתְּפֵי הַֹשַּבַּ"כּ בְּרָמַת אֲבִיב
הַסָּבְתָא שֶׁהִתְפּוֹצְצָה בַּמַּחְסוֹם בְּהֶרְצְלִיָּה
הַמָּצוֹר עַל סַבְיוֹן, הַכֶּתֶר עַל כְּפַר שְׁמַרְיָהוּ,
הַסֶּגֶר עַל מוֹעֲדוֹן הַשִּׁירָה אֵי שָׁם
לֹבֶן זוֹעֵם מִבַּעַד לַחוֹמָה.

למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים (הוצאת נהר ספרים, 2010)

 

על תסמונת העיוורון הנרכש

Ehud Barak - Amos Aharoni Collection - האוסף של עמוס אהרוני  By Amos Aharoni
"חבל שגורביץ, קול מייצג של רדיקליות ישראלית, מתעקש להתבדל מהמרחב המזרחי, ולא מוכן לביקורת. גם האמירות בפוסט הראשון, וגם חוסר היכולת להקשיב ולפתח דיאלוג בונה מחזירים אותנו למנטליות של "וילה בג'ונגל" (כאותו ביטוי של אהוד ברק לגבי מקומה של ישראל במזרח התיכון)." | Ehud Barak – Amos Aharoni Collection – האוסף של עמוס אהרוני By Amos Aharoni

ראשית הסיפור בבלוגר שמתעוור באופן פתאומי. הוא פונה לרופא עיניים, אולם זה אינו מוצא כל פגם בעיניו… מתי שמואלוף מתנדב להוליך את העיוור הרחק מעבר לווילה בג'ונגל, למחוז שבו לא יורים באספסוף ואצטלת האוניברסליות אינה מכסה על כל פשעים. המאמר התפרסם לראשונה בהעוקץ

עוד בנושא:

ישנם רגעים מעטים בהם נחשפת במלוא כיעורה שנאת המזרחים. רגעים אלה נדירים עוד יותר אצל נציגי השמאל הרדיקלי. לאחר הפוגרום בשכונת התקווה, ניתנה לנו הזדמנות פז לגלות מה רבות הבורות והאלימות המופנות כלפי המזרחים, בזכות יוסי גורביץ, אחד מהבלוגרים המשפיעים ביותר ברשת. לשמאל הרדיקלי יש היסטוריה ארוכה ביחס למזרחים, ונכתב על כך לא מעט בעבר. קחו למשל את הביקורת של ויקי שירן ז"ל בסרט "רישיון לחיות".

שירן מספרת שם שהפגינה נגד הרצח של שמעון יהושע כחלק מההתנגדות של כפר שלם, בלי כל נציגים של השמאל האשכנזי. אבל אותם פעילים של שלום עכשיו ידעו להתקשר אליה כשרצו שתבוא להפגין עימם אחרי רצח אמיל גרינצוויג. מה השתנה מאז ועד היום? דווקא כשכבר מגיע נציג השמאל הרדיקלי לשכונת התקווה, לא מתבצעת בניית הקשרים מורכבים ושימוש בידע של הנרטיב המזרחי בישראל על מנת לקרוא לעומק את המצב המרובד. במקום זאת, היה קל יותר להשתלח בתושבים ובפרשנים/יות הביקורתיות.

המצב היה שונה אילו ספרים כמו המאבק המזרחי בישראל או היהודים-הערבים היו נלמדים לבגרות. השמאל הרדיקלי הרי לא אשם בבורות שלו ביחס לנרטיב המזרחי – רבים בישראל לא לומדים דבר וחצי דבר על מזרחיות, וכשהם נפגשים לראשונה באובדן האוניברסליות שלהם, הם נוטים להשתמש באלימות. הם לא רוצים לאבד את הפריבילגיות של היוקרה, ההון הסימבולי ולעיתים גם הממשי של האשכנזיות שלהם.

אספסוף יהודי חוזר לשיח

גורביץ, שזכה להיכלל ברשימות שונות של הבלוגרים המשפיעים ביותר בבלוגוספירה (למשל כאחד הבלוגרים המשפיעים בתרבות הדיגיטלית בישראל של מגזין טיימאאוט), כתב פוסט בשם "כשהתולעים צועדות" בעקבות האירועים בשכונת התקווה. גורביץ פותח כך:

ליל יום רביעי, אחרי הפגנה גדולה נגד הפליטים בדרום תל אביב – לא אותה ההפגנה שתיארתי כאן, שהתרחשה בערב יום שלישי – שלוותה בהסתה מצד חברי הכנסת מירי רגב, דני דנון וכמובן מיכאל בן ארי, יצא האספסוף היהודי הגאה לפוגרום קטן.

למילה אספסוף יש היסטוריה קולוניאלית ארוכה, ובישראל יש לה כמובן קונוטציה של המון מזרחי, בשל האופן בו תופסים האשכנזים את ציבור המזרחים. גורביץ הכחיש את הטענות לגבי הכותרת וגם ניסה בהיתממות ליברלית לומר שלא התכוון למזרחים, ליהודי ערב וכדומה (אבל האשים את מבקריו בגזענות כלפי יהודי אירופה: "מותר גם להעיר על כך שהגזענות שלהם לא נעצרת בפלסטינים ופליטים, אלא מוכוונת גם כלפי יהודים יוצאי אירופה").

גורביץ אף הכחיש את הקשר בין התולעים לבין המזרחים. כשקוראים על אספסוף מזרחי ויודעים מי השתתף בהפגנה בתקווה, אי אפשר שלא להסיק שגורביץ יוצא נגד הציבור המזרחי של שכונות דרום תל אביב. ובכל זאת, נגיד שגורביץ לא ידע שהמושג אספסוף הוא בעייתי, והוא מתייג בבלי דעת (את המזרחים) ועונה לאותה אפיסטמולוגיה מדכאת שנגדה לכאורה, הוא יוצא ככותב ביקורתי. אבל גם אם שנאת המזרחים שלו אינה מודעת, הרי שבתשתיתו של טקסט שהמילה "תולעים" בכותרתו והמילה אספסוף בפסקתו הראשונה, מופעלים באופן לא מודע אמצעי זיהוי וקטלוג שמבנים את הקטגוריות של אשכנזיות ומזרחיות כצרות ושליליות. אפשר היה לחתור למקום אחר שבו, כפי שיהודה שנהב קבע כבר לפני שנים, המזרחיות והאשכנזיות אינן קטגוריות בינאריות, אלא משיקות בתחומים רבים.

נאמר שוב שקראנו בסלחנות עד כאן, אבל אי אפשר להתעלם ממה שמגיע בהמשך:

קודם כל, תפקוד המשטרה. במצבים של מהומות, היסטורית יש הוראה לירות בבוזזים, משום שמצב של ביזה מקומית יכול להתדרדר במהירות לביזה המונית. גם שוטרים שאמורים להגן על אנשים מפני אספסוף לינץ' אמורים לירות בו. זה מה שציפינו, למשל, מהשוטרים הפלסטינים בלינץ' הידוע בג'נין בתחילת האינתיפאדה השנייה. זה כמובן לא קרה, כפי ששוטרים לא ירו על לינצ'אים יהודים שהשליכו עליהם בקבוקי תבערה בהתפרעות הגדולה בטבריה באוקטובר 2001. המשטרה יודעת יפה מאד כלפי מי אסור לה להפעיל כוח, וכלפי מי מותר.

למעשה, אומר לנו גורביץ, שהמשטרה הייתה צריכה לירות. לא לירות באוויר. לא להזהיר. לא לעשות את כל הצעדים הנדרשים של המשטרה (לפני הפעלת הכוח האולטימיבי שקשור במונופול על האלימות שקיבלה המשטרה), פשוט לירות בתולעים. למי שלא הבין, אצביע כאן על הסכנה בקריאה לחיסולו של אותו אספסוף מתפרע, שמפריע לליברלים הציוניים הלבנים האשכנזים לייצר עולם נעלה של זכויות אדם במזרח התיכון, קולוניה אירופאית במזה"ת.

קורבנות ומקרבנים

אורטל בן דיין העלתה לעמוד הפייסבוק שלה את פוסט התשובה שלה לגורביץ: גורביץ ושירת השמאל המוכרת. אחד מהעקרונות שהנחו אותה היה שגורביץ מתנהג כמו מדינת ישראל: תוקף ואח"כ טוען שהוא קורבן. מהיכרותי עם העבודה המוערכת של גורביץ (בבמות שונות כגון מגזין972 ובבלוג שלו "החברים של ג'ורג'") ציפיתי להבנה, להתנצלות ולסגירת הפיאסקו האומלל הזה. אבל גורביץ וחבריו (בטוויטר) פתחו במתקפה והשמצות (במה שאפשר לקרוא ציפוף שורות אשכנזי, כמו הגנרלים שמתגייסים להגן על החבר מהסיירת שסרח). גורביץ ואחרים מאשימים את האקטיביסטים המזרחים ב"עשיית הון מהמזרחיות" אבל עוורים לעובדה שההון הסימבולי שלהם (שכולל השכלה, אירופאיות, ידיעת שפות וכו') הוא אשכנזי למרות שהם מעדיפים לכנותו אוניברסלי.

פוסט נוסף של בן דיין העלה שאלות לגבי הגעת בת זוגו של גורביץ, גלינה וקס, לשוק התקווה ולגבי צילום הווידאו שתורגם רק בחלקו לאנגלית והציג באופן מוטה את התקרית. הפוסט הזה הביא את גורביץ לחשוף סופית את תגובתו לביקורת המזרחית נגדו. בפוסט התגובה "גזענות ולאומנות במסווה שמאלנות: מכספתים את אורטל בן דיין" הוא מנסה להסיט את השאלות הקשות שנשאל לכיוון אחר, מגחיך אותן ומשתלח.

גורביץ מתחיל טוב:

לא מעט אנשים לא אהבו את הפוסט האחרון, בעיקר בשל פסקת הסיום שלו, שאכן לא היתה כתובה כראוי. לאנשים שעיסוקם בכתיבה אין את הפריבילגיה לומר שהם לא הובנו; הג'וב שלהם הוא להיות מובן ואם הם לא מצליחים לעשות את זה, אז הבעיה היא בעיקרה שלהם. הייתי צריך להבהיר יותר שהאשמה של תושבי השכונות במצבם היא חלקית, ושעיקרה הוא תוצאת פעולת הממשלה…

אך בהמשך מתברר שהוא רק מעמיד פני מתנצל ולמעשה, תוקף שוב וביתר שאת. במקום להגיע למסקנה מוסרית, שנשענת על ניתוח חברתי וזהותי מעמיק, הוא ממשיך להתנשא, ומסמן את עצמו כאופק הטוטאלי של הפרשנות למעשי האלימות של הלאומיות היהודית בפלסטין/ישראל. כיצד רוצה הליברל האשכנזי הביקורתי הזה שדבריו יתקבלו בידי הימין שאותו הוא מבקר אם בקרב חבריו בשמאל הוא מתקשה להביא למפגש, דיאלוג ומבנה רב תרבותי.

הביקורת שהפנתה נגדו בן דיין הופכת אצל גורביץ ללאומנות יהודית-ערבית:

לאומנות יהודית-ערבית שמלפניה ההומניזם תמיד נסוג. אצל בן דיין ודומיה, המזרחי אף פעם לא אשם, גם כשהוא משתתף בלינץ', מפנטז בפומבי על אונס, ובוזז חנויות של פליטים. אם יש אשמה, היא אף פעם לא אצלו. היא תמיד אצל איזה אשכנזי מנוכר.

כלומר, במקום לחשוב על המיקום הפריבילגי שלו במעמד המצולם, גורביץ חושב שעצם יכולתו כפרשן ביקורתי לחדור לשכונות משמעה לייצר עמדה מוסרית אוניברסלית, מבלי לחשוב על מארז הזהויות רב השנים שהצטצמם בשכונות. יעל ברדה, בניגוד ליוסי גורביץ, במאמרה "כמו עצם בגרונה של העיר הלבנה" מבינה את ההקשרים החברתיים, המעמדיים, כלכליים, האורבניים וההיסטורים שבתוכה מתכוננת העיר:

…הביקורת, שחלקה מוצדקת ומובנת, הפכה להשתלחות בתושבי השכונות. תוך כמה שעות בתקשורת ההגמונית וברשת, אבל גם בתקשורת האלטרנטיבית, חזרו תושבי שכונת שפירא והתקווה להיות אותם 'הצ'חצ'חים האגדיים', 'האספסוף', ה'עדר' הגזעני והאוכלוסייה ה'ברברית' והאלימה ש'איבדה צלם אנוש'. ההסבר העיקרי שניתן לאלימות של אותו לילה קשור לגזענות של אותו 'עדר' אלים…

חבל שגורביץ, קול מייצג של רדיקליות ישראלית, מתעקש להתבדל מהמרחב המזרחי, ולא מוכן לביקורת. גם האמירות בפוסט הראשון, וגם חוסר היכולת להקשיב ולפתח דיאלוג בונה מחזירים אותנו למנטליות של "וילה בג'ונגל" (כאותו ביטוי של אהוד ברק לגבי מקומה של ישראל במזרח התיכון).

הפגנה נגד הפליטים בשכונת התקווה. השמאל הרדיקלי הרי לא אשם בבורות שלו ביחס לנרטיב המזרחי – רבים בישראל לא לומדים דבר וחצי דבר על מזרחיות, וכשהם נפגשים לראשונה באובדן האוניברסליות שלהם, הם נוטים להשתמש באלימות. צילום: אקטיבסטילס

האוניברסליות שאותה מייצג גורביץ, אותה ישראליות שקופה ופריבילגית, אינה באמת קיימת בלעדינו, המזרחים הביקורתיים. מי שחושב בטעות שאנו שונאים אשכנזים, מתכחש לניסיון המתמיד שלנו לייצר פרשנות עבה של אירועים. במקום לקרוא לאלימות ולחיסול המזרחים בישראל, אנו מציעים גינוי של אלימות שבצידו פתח לדיאלוג. עם זאת, במקום שנזכה להקשבה, אנחנו זוכים להיווכח שוב בתסמיניה של תסמונת העיוורון הנרכש. מדובר בהבנייה חברתית בה כרוכים יחדיו מאפיינים של שמרנות, אירופוצנטריות ואוריינטליזם, וסופה שהיא מחזקת ואף מאשררת את הסדר החברתי הקיים של הימין.

לקריאה נוספת: אורטל בן דיין, "המבחן המוסרי האמיתי", ארץ האמורי

*

ממליץ על רדיו גרילה של קפה גיברלטר

*
מחר, יום חמישי, בשעה 21:30 בערוץ הראשון יוקרן חלקו השני של הסרט של אורי ברבש על השירה הצעירה שבו אשתתף. הנה הסרטון פרומו

*

אבנר בן זקן על הדעה של צפי סער ב"הארץ": ככל שיימשכו ההכחשה, ההשכחה וההדחקה של ההיסטוריה הקרובה, ההיסטוריה של הציונות ובתוכה יחסם של יהודים אירופים ליהודים מזרחים, כך ירחק החלום של ארץ שאינה אוכלת יושביה. לא רק הנרטיב הפלסטיני ראוי להכרה, אלא גם הנרטיב המזרחי.״

*
ב27.3.2011 כתבתי דעה קטנה בתרבות וספרות טיימאאוט (שפורסמה אח"כ בהעוקץ במלואה) ותהיתי מדוע אין פרס ספיר לשירה, היום ה-6.6.2012 שנה ויותר אחרי נשלח מכתב רשמי ממאבק המשוררים והמשוררות למפעל הפיס וועד פרס ספיר הדורש את ההכרה בשירה.

אל תפסיקו לחלום!

האומץ של שלמה מעוז

Racing Racing, 1934, oil on canvas by Gerald Sargent Foster | cc: flickr By cliff1066™
מוזר שבישראל מותר לדבר על הדרה של נשים, אבל על הדרה של מזרחים אסור. Racing Racing, 1934, oil on canvas by Gerald Sargent Foster | cc: flickr By cliff1066™

פרשת הפיטורים של מעוז מצביעה על היעדר פלורליזם בישראל המשך קריאת הפוסט "האומץ של שלמה מעוז"

האשכנזיות מעבר לטופז ולאח הגדול

התשובה של דודו טופז לכתבה של יהודה נוריאל בעקבות ביקור בהצגתו מעוררת אותי לכתוב מילה או שתים על אותו נושא שלא מפסיק כאמור להטריד את החברה בישראל. הכותרת "אתה לעולם לא תהיה אשכנזי" מרמזת על תוכן דבריו של טופז. אני לא צופה באח הגדול. אך המושג "פרידמנים מתים" נכנס לתוקפו בריאליטי הזה (ראיינו אותי על כך במקומון "זמן תל אביב"). כך שכל אחד מכניס ערכים ותוכן לתוך המושגים "אשכנזי" זה מהצד של התפיסה של האשכנזיות כאקסלוסיבית וכמנוגדת למזרחיות וזה כשלילה אלימה וריקון מתוכן של הקטגוריה. המשך קריאת הפוסט "האשכנזיות מעבר לטופז ולאח הגדול"

חמלה זה לא מספיק: על ספרו של יהושע קנז (2008) "דירה עם כניסה בחצר וסיפורים אחרים"

יהושע קנז. cc: wikipedia
יהושע קנז. 1981 cc: wikipedia

ספר הסיפורים החדש של יהושע קנז משקף את חוסר האונים שלו לומר אמירה חדה על החברה בישראל. הסיפורים כתובים בכישרון רב, רחוקים מהמציאות אבל גם נטועים בה – אבל מתקשים לייצר חזון חברתי כולל.

יש יאמרו שהספרות בישראל לא צריכה להראות את הדרך. יש ירחיקו דבר ויטענו שלספרות יש אוטונומיה משלה. אך דווקא בסיפורים של קנז יש רצון להקיף הכול. אך לא ברור האם אפשר להקיף את כל החוויות בספר אחד. ואם הם מקיפים את החוויות מה נשאר מחוצה להן. ומהם הערכים שמבנים את המציאות המצויה בתוך הסיפורים.

הספר נפתח ב"בשר פרא, בשר זר", נובלה ארוכה המתחקה אחר הכניסה של ניצולת שואה לתוך בית ציוני-אשכנזי במושבה ותיקה. מפגש זה מעורר חוסר נחת בקרב המשפחה המארחת ובעצם משקף בצורה עדינה את יצירת האחרות: "מה יכולה אחת כמוני – צברית, פלמ"חניקית לשעבר, היום מורה לפסנתר ולמוסיקה במושבה ותיקה – לדעת מה מתרחש בתוך נפשה של הבחורה הזאת? אף אחד לא בא משם נורמלי לגמרי. לפעמים אני מסתכלת עליה ואומרת לעצמי: אוי ואבוי לנו, זה מלאך המוות שלנו" (עמ' 7). הנובלה הזו דווקא משקפת את הכיוון שבתוכו קנז מתנהל בצורה הטובה ביותר. בדיוק כמו שחנוך לוין לא זז מההוויה הגלותית בה גדל ואותה ביקר בחדות. כך גם ממשיכו אסף ציפור ב"חמישה הקאמרית" וב"בורגנים" לא ניסה לשבור מחוץ לגבולות האשכנזיות את מבטו, אלא חידד כמו מחדד מילים מחונן את יצירתו בקרב מעמד הביניים המבוסס.

הסיפור "רגע מת בזיכרון", מוביל שורה של ילדים להתחקות אחר דאסה אליהו המשוגע של המושבה אשר מסתובב בפרדסים. מעשיית הבילוש מובילה את הילדים אל דאסה אליהו וזה בשיאו של הסיפור מציג בפניהם גופה של ערבי מת שלא ברור האם הוא הרגו. הסיפור מזכיר מעת את היצירה של קורן "לוויה בצהריים". רק כאן השיגעון של דאסה הוא קצה הנדנדה אותה חולקת הערביות אל מול הציונות. כתבתי כבר באחת מרשימותיי הקודמות לזו (על יצירת ישעיהו קורן) , על יצירת האחרוּת בספרות העברית על ידי ההפרדה בין תושבי המושבה לבין הערבים המתים, הנעלמים, אלו שברחו, נטשו, הוברחו וגורשו. לאחר שההפרדה נעשית יוצרים הזדהות עם הערבי, אך הוא בדרך לא יכול לעמוד בצורה שווה, לאחר ההפרדה שנעשתה בינו לבין היהודי.  יתרה מכך, ההזדהות עם האחר הופכת להיות קרדום לחפור בו, וזו מוציאה את הערבי כסובייקט פעיל ופועל, חושב ונחשב, בעל זכויות שוות לזה של היהודי. והפרדה זו לא נעשית במקרה, היא נעשית כחלק מיצירת פיגומים לפרויקט של תפיסת בעלות על המרחב, באמצעות השפה, התרבות וההון הסימבולי. קנז, עושה זאת בסיפור, מבלי להתכוון, ובאופן אתי, הוא מצביע על חוסר ההיגיון והאי יכולת להבין את רצח הערבים, אך הדרך שגויה. הערבים מופיעים ברקע של הסיפור "מקרה שיזף", שבו קבוצת חיילים פושעת במדבר בגזל של גמל ואכילתו: "בערב ישבו סביב המדורה, ריח הבשר הנצלה מילא את האוויר ונספג בבגדים ובנקבוביות העור. החיילים מכיתת האבטחה שהופקדה על המחלקה תפסו בֶּכֶר צעיר מעדר גמלים שרעה בסביבה, כנראה ללא רועה והביאו אותו לשטח המחלקה. מאחורי הגבעות שחטו אותו, פשטו את עורו וביתרו את בשרו, הנצלה עכשיו במדורה" (עמ' 103). שימו לב שבנובלה אין רועה. הנובלה הגיעה מהמילואים לתוך ת"א "החזקה" והסתיים בביקורת חברתית על ההידרדרות של אחד מ"החבר'ה". יחד עם זאת גם נקודת המבט הס' יזהרית הזו לדעתי פוגעת בעיצוב הדמות ולא מוסיפה לה.

בורשטיין, 2009. cc: wikipedia
בורשטיין, 2009. cc: wikipedia

עוד אחת מהרעות החולות של הספרות העברית היא ההנגדה בין הגבוה לנמוך. איני מבקש מקנז לשנות את העולם בו הוא חי. וכבר ביקשתיו להתרכז בעולם המוכר לא ולא להיות מומחה בכל העולמות החברתיים בישראל. יחד עם זאת קשה להתעלם מהיחס של קנז למעמדות הנמוכים המתבטא למשל בסיפור "התיק השחור". הילד הזרוק ולא ברור איך ומדוע הגיע למסעדה ומדוע הוא חולם לגנוב איזה תיק שנמצא שם. מה קרה לאביו ולאימו. ואם הסיפור לא ריאליסטי, אלא רק מטפורה על ילד שלא הולך לבית ספר ונמצא במסעדה מזרחית. מדוע הוא מקיא את האוכל בסיום הסיפור. הרמז לחוסר היכולת של מערכת החינוך להגיע אל הילד מודגש ביחס של המורה שעוברת שם ליד:
"המורה השכנה שהייתה קודם במסעדה, נכנסה לשביל והתקרבה אליו.
"הקאת. שמעתי."
"הרגשתי לא טוב ולא הספקתי להגיע הביתה."
ועכשיו?"
"יותר טוב."
מה אכלת שם?"
"חומוס." (עמ' 100).

הספר כתוב בכישרון רב. אך אנו זקוקים לספרות שתגדיל את הגבולות, שתאשים ולא תפחד לקרוע אמיתות. כדי ללכת מעבר לגבולות הברורים והידועים של הספרות בישראל, צריך לייצר גיבורים חדשים. או להשתמש בגיבורים המוכרים בתוך סיטואציות לא מוכרות. נדמה כי בספר הסיפורים החדש של קנז אין בינתיים שבירת גבולות מאסיבית. ומה נותר לנו אולי להישאר עם עטיפת הספר שמספרת כמה הסיפורים מלאים חמלה ועצב ומעניקים פורקן לגיבורי הספר. ואנו נישאר ללא פורקן, אבודים בים של חמלה ועצב ולא אשמים, תלויים בין סיפורים לא ריאליסטים, לבין ריאליזם לא נגמר וגבולות צרים. צרים מדי.
הביקורת התפרסמה לראשונה בשינויים קלים מהמקור ב"ספרים" ב-YNET – אתר "ידיעות-אחרונות", 12.9.2008.

זמן אהבה: על השיר של שמעון אדף מתוך המונולוג של איקרוס

(המאמר מובא כאן בשינויים קלים מהמקור)
 

"שדרות", שירו של המשורר שמעון אדף שנכתב  ב-1997 בספר השירים המונולוג של איקרוס זכה לכרטיס כניסה לקאנון הספרותי העברי. כבר עם הופעתו קיבל הספר "המונולוג של איקרוס" את פרס ספר הביכורים של משרד החינוך והוכנס באופן תקדימי, ליצירות הספרותיות הנלמדות לבגרות.  שמעון אדף היה הראשון לכתוב שיר על עיירות הפיתוח "שדרות" ולקבל חשיפה ספרותית מהמרכז ההגמוני. חשוב לציין, כי כבר על עטיפת הספר תויג המשורר תויג כ"המשורר משדרות". המשך קריאת הפוסט "זמן אהבה: על השיר של שמעון אדף מתוך המונולוג של איקרוס"