לאשכנזים יש בעיה שברק ואני מזרחים בברלין


הטור פורסם לראשונה ב"תרבות וספרות" – עיתון "הארץ"

לאשכנזים יש בעיה שברק ואני מזרחים בברלין

בברלין כמו בישראל ממשיך המעמד האשכנזי לזכות בפריבילגיות שלנו אין חלק בהן: לאשכנזי יש דרכון נוסף, יש הון סימבולי, זיכרון מהוריו ויחסים מורכבים עם היבשת שניסתה להכחיד אותו ושבה הוא חוזר לפרוח. היהודי־הערבי מצטרף לגלות הערבית בברלין

ברק ואני מכירים מברלין. הוא גדל בהרצליה ואני בחיפה. הוא הגיע לברלין ומצא את בחירת לבו דפנה, והם כבר ביחד יותר מארבע שנים. יום אחד שוטטנו ביחד והצטלמנו לפייסבוק, וברק כתב — "שני מזרחים. שמש. ברלין". ומיד התמונה חטפה תגובות זועמות ואוהבות. הזעם נגד המשכת המבט האתני לתוך ברלין הוביל אותי להרהורים קשים על הישראליות.

לאשכנזים יש בעיה שברק ואני כותבים שאנו מזרחים בברלין. הרי הוא לא יושב בישראל, והם שואלים אותנו: מדוע להמשיך את המבט האתני לתוך ההגירה? הרי בהגירה אדם צריך להיוולד מחדש. אבל זה לא כך. לא נולדנו מהים, רבאק. אמי נולדה בבגדאד, ולכן אני יהודי־עיראקי־ערבי; אני נסעתי מתל אביב לברלין, ולכן אני יכול להמשיך את הזהות המזרחית שלי גם בברלין. זאת זהות שהולכת אתי ולא נעלמת, והיא לא בנויה על שלילת האשכנזיות. האשכנזיות והמזרחיות חולקות הרבה צדדים משותפים, כפי שלימד אותנו פרופ' יהודה שנהב.

לדוגמה, השפות שהציונות צימצמה עדיין ממשיכות גם בלעדינו, ומחכות לפרוח מחדש. כמו שרביד כחלני חזר לשיר בתימנית, או דודו טסה שר את שירי סבו בעיראקית, כך גם גיבור אחד מסיפורי חוזר לבגדאד כחלק מזכות השיבה הפלסטינית והיהודית למדינות ערב.

יחד עם זאת, יש להזכיר שגם בברלין כמו בישראל ממשיך המעמד האשכנזי לזכות בפריבילגיות שלנו אין חלק בהן: האשכנזי שייך לאשכנז, יש לו דרכון נוסף, יש הון סימבולי, זיכרון מהוריו ויחסים מורכבים עם היבשת שניסתה להכחיד אותו ושבה הוא חוזר לפרוח. היהודי־הערבי מצטרף לגלות הערבית בברלין, הוא מזוהה ב"סלאם עליכום" כשהוא נכנס להסתפר אצל הספר הסורי, הוא ה"אאוסלנדר", זה שלא יכול להשתתף בכל החגיגה של האיחוד האירופי אלא מביט באיחוד מבחוץ, הוא זה שמזוהה כמחבל כשהוא זז בין שדות תעופה, הוא זה שהקטגוריה של הזהות שלו לא מצליחה לעבור לאירופאים בדיוק כמו שהיא מבלבלת אמריקאים וכנראה גם אשכנזים — הכל כבר נמצא בשיר הנפלא של סמי שלום שיטרית "שיחת היכרות עם יהודייה אמריקנית חביבה":

תִּסְלַח לִי עַל הַשְּׁאֵלָה הַסַּקְרָנִית, אֲנִי פָּשׁוּט חַיֶּבֶת לִשְׁאֹל, אַתָּה יְהוּדִי אוֹ עֲרָבִי? / — אֲנִי יְהוּדִי־עֲרָבִי. / — אַתָּה מַצְחִיק. / — לֹא, אֲנִי דַּוְקָא רְצִינִי. / — יְהוּדִי־עֲרָבִי?! אֶת זֶה אַף פַּעַם לֹא שָׁמַעְתִּי. / — זֶה פָּשׁוּט: כְּמוֹ שֶׁאַתְּ אוֹמֶרֶת יְהוּדִי־אָמֵרִיקָנִי. הִנֵּה, נַסִּי לְהַגִּיד יְהוּדֵי־אֵירוֹפָּה. / — יְהוּדֵי־אֵירוֹפָּה. / — וְעַכְשָׁו אִמְרִי יְהוּדֵי־עֲרָב… / — אֵין בִּכְלָל מַה לְּהַשְׁווֹת, יְהוּדֵי־אֵירוֹפָּה זֶה מַשֶּׁהוּ אַחֵר. / — לָמָּה? / — כִּי "יְהוּדִי" לֹא הוֹלֵךְ עִם "עֲרָבִי", פָּשׁוּט לֹא הוֹלֵךְ. זֶה אֲפִלּוּ לֹא / מִצְטַלְצֵל טוֹב בָּאָזְנַיִם. / — תָּלוּי בֶּאֱמֶת בְּטִיב הָאָזְנַיִם. / — תִּרְאֶה, אֵין לִי שׁוּם דָּבָר נֶגֶד עֲרָבִים. יֵשׁ לִי אֲפִלּוּ יְדִידִים עֲרָבִים, / אֲבָל אֵיךְ אֶפְשָׁר לוֹמַר "יְהוּדִי־עֲרָבִי" כַּאֲשֶׁר כָּל מַה שֶּׁרוֹצֶה הָעֲרָבִי זֶה / לְחַסֵּל אֶת הַיְּהוּדִי? / — וְאֵיךְ אֶפְשָׁר לוֹמַר "יְהוּדִי־אֵירוֹפֵּאִי" כַּאֲשֶׁר כְּבָר חִסֵּל הָאֵירוֹפֵּאִי אֶת הַיְּהוּדִי" (סמי שלום שיטרית, שירים באשדודית, אנדלוס, 2003).

היהודים־האירופאים חוזרים לאותו מקום שבו אירופה חיסלה אותם, ואילו היהודים־הערבים חוזרים לאירופה שברובה לא הגיעה אליהם. לא היו משלוחים מבגדאד לאושוויץ, ובכל זאת אני חולם אפוקליפסה, אוכל ומחרבן את אושוויץ. אי־אפשר להיות יהודי בגרמניה בלי לחשוב על השואה. הישראליות לא נגמרת בהגירה. זהויות שהולבשו עלינו נמשכות הלאה. אך לשמחתי דווקא הדיאספוריות מעניקה פתאום ניגון חדש למלים הידועות. אט אט ניצנים של זהויות שלא הכרנו מתחילות לגדול בין הערוגות. 2013, 2014, 2015 נכנסת ומביאה לי סוג של חסד, אני מגלה אותו בכתיבה שמשתחררת מגבולות הטריטוריה הידועה.

נ.ב. התראיינתי לגל"צ לכבוד יום השואה. תוכלו לקרוא ולשמוע את הראיון באתר 

58q5T26j

צריך להרוג את כל האשכנזים | אלה נובק

יצירה של תמיר שפר, גלריה יפו, 2013
יצירה של תמיר שפר, גלריה יפו, 2013

השיר הבא, הוא שיר טוב, לא בגלל שאני מכיר את אלה, ולא בגלל שהייתי רוצה לכתוב אותו בעצמי, אלא כי הוא מסיר את כל המסיכה הסו קולד ליברלית של הקולוניה ומראה לנו עד כמה האישי והפוליטי כרוכים ביחד. ומחייב שנלמד את הדיון האמיתי על אתניות בבית ספר, ולא את החרטא שמלמדים כיום. לתת לתלמידים את מידת השינאה האמיתית, ורק מתוך קריאה בשירים כאלו תיווצר אהבה. כי אלה נובק לא פוחדת לגעת ברע מכל (ביטוי לשוני ילדותי "צריך להרוג את כל האשכנזים")  ולפרק אותו על ידי מציאת אהבה דווקא לצדו. אגב לפני יותר משנה כבר מצאתי את נפשי בכתיבה של אלה נובק בקטע שפורסם ב-19.9.2012

צריך להרוג את כל האשכנזים / אלה נובק

צָרִיךְ לַהֲרֹג אֶת כָּל הָאַשְׁכְּנַזִּים
חוּץ מִמֵּךְ, מֹֹתֵֶק.
אַתְּ, יֵשׁ לָךְ לֵב
וְלֹא הַיִית לוֹקַחַת תִּינּוֹק שֶׁל מִישֶּׁהוּ אַחֵר
גַּם אִם הַצֶּבַע שֶׁלּוֹ לֹא מוֹכֵר.

צָרִיךְ לַהֲרֹג אֶת כָּל הָאַשְׁכְּנַזִּים
הֵם כְּבָר עָשׂוּ אֶת שֶׁלָּהֶם
אוֹתָךְ, מֹֹתֵֶק, אֶפְשָׁר לְהַשְׁאִיר
אֲנִי אוֹהֵב אֶת הַקּוֹנְטְרַסְט
שָׁחוֹר עַל גַּבֵּי בָּהִיר.

צָרִיךְ לַהֲרֹג אֶת כָּל הָאַשְׁכְּנַזִּים
חוּץ מִמֵּךְ, מֹתֵֶק.
אַתְּ תִּשָׁאֲרִי לִסְפֹּר אֶת הַשְּׁלָדִים
אַתְּ תִּשָׁאֲרִי לִסְפֹּד אֶת הַיְּלָדִים
הַפַּעַם אֲנִי זֶה שֶׁיַּסְתִּיר.

אלה נובק נולדה ב-1973 בתל אביב. שירים מפרי עטה פורסמו בכתב העת לשירה "מרחב" ובאסופת השירה "ערס פואטיקה". עורכת ביחד עם רועי פביאן את סדרת אירועי השירה "בוא דיבוק" במועדון "הצימר" בדרום תל אביב. במסגרת הסדרה הזאת מתכתבים אנשי עט מקצוות שונים' כגון להט"בים וסטרייטים; אנשי מעש מול לופטגשפט וטקסט מול מחול. השיר שלפנינו הוקרא באירוע הראשון של הסדרה שנערך ב-23.9 השנה. השיר התפרסם לראשונה בעיתון הארץ – מדור תרבות וספרות באסופה בעריכת אילן ברקוביץ

זכויות אדם ואתניות

הנה הכתבה של ישי פרידמן ב"מקור ראשון" על ייצוג מזרחים בארגונים לא ממשלתיים. הכתבה עוררה סערה ואורלי נוי וגם שרית מיכאלי (דוברת "בצלם") הגיבו עליה באתר "העוקץ" וב"קדמה".

המשך קריאת הפוסט "זכויות אדם ואתניות"

מגדלור לעתיד אחר: מסע אל עולם הקומיקס החברתי והפוליטי בישראל

תמונה מס' 1, איור השער, הכיוון מזרח, גיליון מס' 15. עיצוב: עידו שמי.

תמונה מס' 1, איור השער, הכיוון מזרח, גיליון מס' 15. עיצוב: עידו שמי.

הקומיקס בישראל הוא דמות המראה של הפוליטיקה והרב-תרבותיות בישראל. מפתיע להיווכח כי הוא אינו צומח מתוך המעמדות הנמוכים, כפי שאירע במקומות רבים בעולם (ראו מאמרו של ד"ר דני פילק, "הפוליטיקה של תרבות עממית: הקומיקס כמשל").[2] אלא להפך – הקומיקס מחזק ומכונן את ההגמוניה האליטיסטית של אלה השייכים לתרבות העילית, שכן על צרכני הקומיקס נמנים דווקא השכבות המבוססות מבחינה כלכלית.  בשל כך מייצג הקומיקס נרטיבים של זיכרון אירופוצנטרי וסדר-היום האמנותי והפוליטי שלו לרוב דוחה עיסוק נרחב בשאלות חברתיות. למשל, נוכל למצוא התייחסויות רבות לשואה בחוברות קומיקס שונות, אך כמעט ולא נמצא בהן דיון בזיכרון היהודי-ערבי (ראו את העבודה של יובל כספי על מוסא שלוש, ראש-העיר היהודי-ערבי של תל-אביב),  או בצלקות היסטוריות אחרות (ראו עבודה של דולה יבנה על פרשת חטופי-תימן), או בשאלה הקולוניאלית/פוסטקולוניאלית (ראו מאמרה של דליה מרקוביץ', "קומיקס אפריקאי – אפריקה בקומיקס: רשמים מן הביאנאלה לאמנות, ונציה 2007 "). המשך קריאת הפוסט "מגדלור לעתיד אחר: מסע אל עולם הקומיקס החברתי והפוליטי בישראל"

בשפיים בטוח נהנים: אתניות, לאומיות וקרקע

קיבוץ שפיים עומד להפריט את המרכז המסחרי שלו ששוויו מתקרב לחצי מיליארד שקל. הנכס העיקרי ומקור ההכנסה העיקרי של הקיבוץ הוא אתר הנדל"ן המסחרי "חוצות שפיים", שבהקמתו הושקעו קרוב ל-100 מיליון שקל שהקיבוץ לווה ממקורות בנקאיים. בנוסף שילם הקיבוץ עשרות מיליוני שקלים למינהל מקרקעי ישראל בעד היוון הזכויות בקרקע, שהייתה קרקע חקלאית ועברה שינוי ייעוד. בניגוד לקיבוצים ומושבים רבים, שפיים שילם למינהל על הקרקע – בהיקף של יותר מ-20 דונם שטח בנוי – את מחיר השוק, בהתאם להערכות השמאי הממשלתי. שוויו של האתר נאמד כיום בקרוב לחצי מיליארד שקל.
הידיעה העיתונאית שהעלתה לדיון את הפרטת המרכז של קיבוץ שפיים לא התייחסה לשאלת הקרקע כחלק מסוגיה העוסקת בשוויון ותיקון עוול היסטורי, ויותר מכל ככזו העוסקת בשאלה של צדק חלוקתי. לכאורה, נאמר לנו בכתבה, כי קיבוץ שפיים שילם את המחיר השוק בהערכת השמאי הממשלתי למינהל על הקרקע. אך אותה "הקרקע" היא לא נתון אובייקטיבי שלפתע נפל מהשמיים, אלא הוא ניתן (!) לקיבוץ שפיים ולאוכלוסייה המתגוררת בו, על-ידי המדינה. ואוכלוסיות אחרות נשארו עד היום ללא קרקעות, או קל וחומר אפשרות לשנות את ייעודן. אוכלוסיות רחבות אלו לא יכלו לממש האפשרויות הכלכליות במתנה האדירה והלא נתפסת שניתנה להם מהמדינה. שלמה ואזאנה, במאי סרטים ואחד מפעילי הקשת, טען בהרצאה שנתן לאחרונה, כי אחד הגורמים להצלחת המהלך של הקיבוצים המושבים נתון גם בלובי החקלאי, שהוא אחד מהחזקים בכנסת. ההצלחה גם קשורה למינוי שרי החקלאות על דורותיהם שמחויבים לשמר את המצב הקיים, ולא לייצר תיקון חברתי ומוסרי אמיץ בערכים המכוננים את החלטותיהם.

קצת היסטוריה לא תזיק

נושא הקרקעות הוא אחד הנושאים המרכזיים העומדים בכינונה של הציונות, אך עד שנות האלפיים הדיון בו היה מגיע לרוב מהשאלה של הפקעת הקרקעיות הפלסטיניות-ישראליות. בינואר 2000 הגישה הקשת הדמוקרטית המזרחית עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק נגד ההחלטות שהתקבלו במועצת מקרקעי ישראל. באותה התקופה המדינה החליטה על שינוי הייעוד של קרקעות חקלאיות שניתנו לקיבוצים ולמושבים בכדי שיוכלו לבנות עליהם ולספק את הדרישה לקרקע, שעלתה בעקבות בוא ההגירה מחבר-העמים. קברטיני המדינה ניסו במקביל להוציא את דיירי הדיור הציבורי ולא לאפשר לילדיהם לרכוש את הדירות העלובות של עמידור ועמיגור, וגם על כך הגישה הקשת עתירה לבג"ץ שקיבלה את השם "חוק הדיור הציבורי" (שעד היום קבור בחוק ההסדרים ואי אפשר לממש אותו).

הקשת טענה בבגץ הקרקעות כי ההחלטות על שינוי ייעוד הקרקע אפשרו לקבוצה קטנה (ומחובקת על ידי הממשלה) לזכות בהטבות מרחיקות לכת על קרקע השייכת לכלל אזרחי המדינה, ואשר מנוגדות לעיקרון השוויון הקובע את זכותם השווה של כלל אזרחי המדינה ליהנות מנכסי המדינה, ובמיוחד מנכסה היקר ביותר – הקרקע. בקשת טענו כי חלוקת הקרקע למגזר אחד בלבד הותירה מחוץ למעגל הנהנים אוכלוסיות רחבות שזקוקות לפתרונות דיור (שהיוו את רוב תושבי המדינה).

ביום 29.8.2002 נתקבלה עתירת הקשת הדמוקרטית המזרחית, בפסק דין בעל חשיבות היסטורית וערכית מרחיקת לכת. פסק הדין קבע כי החלטות מועצת מנהל מקרקעי ישראל העניקו הטבות מופרזות ובלתי מוצדקות ולכן הינן בטלות מחמת חוסר סבירות קיצונית ופגיעה בעקרונות הצדק החלוקתי.

כידוע במדינת ישראל בג"ץ יכול להחליט דבר ואילו פקידי המדינה יכולים לעשות דבר אחר. לא רק שעסקאות שלמות שבאותה התקופה התבצעו אושרו, אלא גם שהעסקאות הקודמות אושרו בעצם ולא חויבו בהחזרת הקרקעות והרווחים למדינה ולציבור. הדיון הציבורי מעולם לא חזר לעסוק בסוגיה באותה דחיפות ולא נוצרה התחייבות אמיתית להחזרת מושגים של צדק חלוקתי למרכז השיח.

 אתניות, לאומיות וקרקע

חצי מיליארד שקל יזכו את תושבי קיבוץ שפיים שיתעקשו שהמהלך של הפרטת המרכז המסחרי בשטחם הוא פעולה פרטית, אשר לא קשורה לשיח הציבורי והערכי בישראל. אך מנגד יביטו האוכלוסיות המוחלשות, אלו שהמשטר לא ראה בטובתן, ואף נלחם בהם יום אחר יום, באמצעות חיסול מדינת הרווחה. הם יביטו על מה שהיה אמור להיות שלהם, והפערים והאי השוויון בישראל יגדלו. הם יטענו כי הקרקע לכאורה לא מבדילה בין צבע, אתניות ולאומיות, אלא רק קשורה לכשרון כלכלי ולעבודתם הקשה. אך הם יתקשו שלא להזכיר כי החלוקה של הקרקע ניתנה דווקא לאוכלוסיה שסומנה כ"מלח הארץ". אלו שלכאורה תרמו יותר מאחרים לאתוס הציוני. רחמנא ליצן דווקא אותו אתוס היה זקוק לגרעין הקטן של הקיבוצים, המושבים ולמועצות האזוריות דווקא בכדי להאדיר את הערך "המריטוקרטי" שלו ולהסתיר את אי-הצדק, הטמון בפעולותיו האתנו-לאומיות.

המשבר הכלכלי הנוכחי מבטיח להשאיר אוכלוסיות שלמות מחוץ למעגל העבודה, במיוחד לאור היישום הרחב של המדיניות הניאו-ליברלית בישראל שהפכה ללגיטימית, שקופה ורצויה בשיח ומאידך העמיקה ביותר את הפערים. בימים אלו אנו חייבים להחזיר למרכז השיח על הקרקע שאלות מוסריות, ערכיות, חברתיות, אתנו-לאומיות ופוליטיות. "המתנה" שנתנה המדינה לקיבוץ שפיים, בדמות שינוי הייעוד של הקרקע החקלאיות צריכות להישאל לא אל מול התמורה הקטנה שקיבלה המדינה בעבורן, אלא אל מול רוב תושבי המדינה וילדיהם שאין להם סיכוי לרכוש קרקע או בית. אוכלוסיות מודרות אלו, שמהוות דווקא את רוב תושבי המדינה, לא רק נשארות ללא הון ממשי, אלא גם ממשיכות להיות מסומנות גזעית. סימון זה הוא שמשיל מעליהן את היוקרה הסימבולית ההולכת יד ביד עם האוכלוסיות הקטנות שהשלטון רוצה בטובתן.

פורסם בגירסא מקוצרת בYNET" דעות" בתאריך ה-29.3.2009.

ביקור בסטריאוטיפ: אתניות והקולנוע הישראלי

הסרט "ביקור התזמורת" מביא את סיפורה של תזמורת המשטרה של העיר אלכסנדריה, המגיעה ממצרים אל ישראל. התזמורת מוזמנת להופיע בחגיגת פתיחת מרכז תרבותי ערבי בעיר פתח-תקווה. פקידת הקבלה בתחנה המרכזית החדשה בתל-אביב שולחת בטעות את התזמורת אל "בית-התקווה" – עיירת רפאים פריפריאלית מדומיינת בדרומה של הארץ. הסרט מתמקד במפגש השרירותי לכאורה בין התזמורת המצרית-ערבית לבין המזרחים תושבי עיירת הפיתוח (צאצאי היהודים-הערבים).  הסרט יכול להתקבל או כריאליסטי או כסוריאליסטי – אני מודע למורכבות הז'אנרית שלו, אך בתוך כך אשתמש בחלוקה האתנו-לאומית ואדון בו בצורה חברתית – פוליטית. אטען כי דמויות המזרחי והערבי בסרט מסמנות קטגוריות מטוהרות ומוכלאות. המשך קריאת הפוסט "ביקור בסטריאוטיפ: אתניות והקולנוע הישראלי"

כלום יכולה קרית-שמונה לדבר? מזל טוב לשרה שילה על זכייתה בפרס ספיר

מזל טוב לך שרה שילה על הספר המקסים, השפה המיוחדת, העריכה הקפדנית, היכולת שלנו לדבר מזרחית וגם להיות במרכז היצירה הספרותית. מזל טוב על ספר פמיניסטי, שלא וויתר על נקודת הראייה המיוחדת של גיבוריו, עם מות האב ועליית הכוח של הדמויות הנשיות. מזל טוב על ההופעה המקסימה בתחרות, על היכולת לומר למרב מיכאלי על תהליך המחיקה של השפה, הרגשת השוליות. ריגשת אותי וכולנו מחכים כבר לספר הבא. (מ.ש יוני, 2007) המשך קריאת הפוסט "כלום יכולה קרית-שמונה לדבר? מזל טוב לשרה שילה על זכייתה בפרס ספיר"