הזיכרון הקדוש של דיקלה

By זוהר רון (יעל פטקין, עו"ד - יועצת משפטית, חברת הליקון) [CC BY-SA 3.0 (http://creativecommons.org/licenses/by-sa/3.0)], via Wikimedia Commons
By זוהר רון (יעל פטקין, עו"ד – יועצת משפטית, חברת הליקון) [CC BY-SA 3.0 (http://creativecommons.org/licenses/by-sa/3.0)%5D, via Wikimedia Commons

הזיכרון הקדוש של דיקלה

הגילוי

באחד מימות השבת בבאר שבע, ברגעי ההתבגרות של ילדותי, חזרתי לביתי, שהיה באופן מפתיע ריק מאנשים. החום הבאר שבעי הדביק את הצלילים החותכים לאוזנַי. היו אלו צליליו של גדול הזמרים המצריים עבדל חלים אל-חאפז – הזמר האהוב ביותר על אמי. אני זוכרת את עצמי, הולכת סחור-סחור ומחפשת לאן להימלט. המשימה היתה קשה, שכן ביתנו היה קטן, אבל יחד עם זאת, אני זוכרת איך הטיתי אוזן לעצבותו הבלתי נגמרת של השיר. שאלתי את עצמי, מה זה? מי זה גורם לי להרגיש ככה? ולמה זה לא מושר בשפה העברית? הרי אני הילדה היחידה בשכונה שאולי אוהבת את זה…

מבלי לחשוב יותר מדי, מצאתי את עצמי שוטפת פנים במקלחת, נפצעת מקולו של הזמר. באוזן אחת השתדלתי להתעלם מצליליו, ובאוזן השנייה נצמדתי לגרונו, כאילו היה אחרון הגיבורים שיכלו להציל אותי. שטפתי שוב את פני וחשבתי שאולי זה יפסיק, אולי עוד אוכל לשנוא את הצלילים. זו טעות, אמרתי לעצמי, זו טעות גדולה. אולי היו אלו הרחמים שלי שבעבעו בתוכי. ואולי היתה זו מחשבה ילדותית שאוכל לנצח את העולם מסביבי ולהאזין למוזיקה זו. בכל זאת, אי-היכולת להחליט השניאה, התישה וכלאה אותי במקלחת.

בגיל שלוש-עשרה או ארבע-עשרה בערך, פקדה אותי חוויית המשיכה-דחייה למוזיקה הערבית. הרגשתי מבפנים את הקושי. הדרך היחידה שיכולתי להינצל היתה להיכנס למקלחת ולשטוף את פני. הייתי מתלכלכת מאהבתי למוזיקה ומתנקה ממנה בו-זמנית. לא ידעתי אז את הסיבות לקריעה. עם זאת, הקונפליקט קרע אותי מתוך תוכי. וזה היה סוג של התנסות, שכללה הקשבה חווייתית למשהו שלא היה קשור לנוף המציאותי שבו חייתי. הרגשתי סוג של תלישות מכל רוח הזמן והמקום שבו העברתי את ימי. איבדתי אחיזה באופנה; בבית ספר; בציפיות אמי; בהיגיון שהכרתי. הנשמה שלי התפעמה בסוג של גאות לא נתפסת.

לרוב, לחוויה קשה ומוקדמת שכזאת מתווספת אומללות. אחר כך, הנפש אשר מבקשת להגן על עצמה, משכיחה ומדחיקה את החוויה. אבל אני, למרות הכאב העז שהתווסף לעוצמת הגילוי, לא שכחתי אותה. חזרתי הביתה בעזרת הגילוי הכואב הזה. ועד היום אני נלחמת על המקום הזה, שחותר להחזיק בשני קצות החבל. המרחב הערבי שאין לו עדיין זכות קיום. אני רוצה להחיות אותו וסוחבת אותו דרך ארוכה מילדותי אל שנות בגרותי. אלא שהיום אני פחות מבודדת באהבתי למוזיקה הזו.

לדור שלנו יש פחות מרחב "ערבי" מלדור שקדם לנו. לדור המזרחי הראשון היה את החופש, היתה להם את השפה והמוזיקה שלהם. וזו כללה גם את הכאב, את המילה ואת הניגון הטבעי. הדור השני המזרחי כבר החל "להתחשב" בשכנים האחרים שלו. היום אני מופיעה בפני קהל כזה ומבקשת להחזיר עטרה לתרבות שאבדה. ילדה כמוני, עם חוויה כה קרועה, שעומדת על קרקע מוצקה של בית עם תרבות ערבית ומרכז פנימי מערבי.

 

השיר של דקלה מתוך הסרט עדות- . Testinony song dikla

דיקלה בתוך הסרט "מלאך מקומי"

זיכרון קדוש

לסבי מצד אמי קראו עזרא. הוא היה מכור למוזיקה קלאסית ערבית מצרית. בכל אחר צהריים היה מתעורר עם הרדיו ומאזין לאום כולת'ום. ברגעים אלו, סיפרה לי אמי, אף אחד לא התקרב לחדר שלו. הוא היה שומע ברדיו את אום כולת'ום ומעשן סיגריה אחר סיגריה.

אבא שלי הוא פייטן. אך הוא לא התפלל, הוא שר. אבי הוא איש רוח, שיודע לדקלם את התנ"ך ואת הקוראן. הפשטות מהווה עקרון מפתח בעבודתו. אבי יכול ליהנות מפרוסת לחם פשוטה הנאה עילאית שמהווה חלק מהודיה לבורא. הוא שר רק בבית הכנסת. בדרכו הוא מחויב לעולם הדת, ומקדיש את כל מרצו לעבודת השם. הוא שירת שלושים שנה בצבא, כאיש מודיעין, עבד על ניתוח הקודים של שפת המורס. עד היום יש חלקים בזהות שלו שאני לא מכירה. יום אחד, אחרי שנים של עבודה, הוא התפטר מתפקידו בצבא. כשאני גדלתי הוא כבר עזב את הצבא והלך לעבוד ברהט – כפר בדווי ליד באר שבע. כשהייתי נערה, אבא שלי חי חצי מהזמן בבאר שבע וחצי מהזמן בכפר בדווי. העבודה של אבי השפיעה על אורחות חייו. בכל פעם שרצה להסביר מה אני צריכה לעשות, הוא היה משתמש בדוגמאות מחיי החמולות בכפרים.

אמי דאגה להעשיר את הסביבה שבה גדלתי. היינו רואות בבית תיאטרון וסרטים. המוזיקה המצרית בביתנו רצה כל הזמן ברקע, כפס-קול. עוד לפני מהפכת הכבלים היינו צופות ביחד בערוץ 1 בישראל ובטלוויזיה המצרית. עד היום אמי צופה בטלוויזיה המצרית בבית.

לפני חודשיים בערך ישבנו, המשפחה ואני, במרפסת בבית הורי. אמרתי, ברגע של וידוי אישי, שהייתי רוצה לעלות לקבר של אום כולת'ום ולראות את קיקרה. דווקא משום שלא זכיתי לראותה בחיי. אבי החל לצחוק ושאל בתוכחה, איך זה שביקשתי לעלות לקברה של אום כולת'ום ולא לקבר סבתי בבאר שבע. משפחתי נקלעה לוויכוח קשה וקולות רבים החלו להשחיר את דמותה של אום כולת'ום. המציאות היומיומית של האינתיפאדה השנייה התערבבה בזיכרונות הורי מישיבתם במדינות ערב. יצאתי עם התחושה שהבית שלי לא יכול היה להכיל אותי. חשתי זרה בביתי. אני נמצאת במקום גבולי ואבסורדי בחיי המשפחתיים, כי אני מזוהה עם השמאלנים, דווקא משום שאני אוהבת את הערבים ותרבותם בצורה "קיצונית".

לא חלף יום מהעימות הקשה על אום כולת'ום, ואמי התקשרה אלי היסטרית. היא ביקשה שאדליק את הטלוויזיה, כיוון שהילדים של הזמר עבד אל-והאב דיברו על זיכרון אביהם המפורסם. הבטתי באחד הערוצים הערביים ושמעתי איך ילדיו דיברו עליו באהבה. אבל לא יכולתי להפסיק לדאוג לאמי. כמה שהיא אהבה את השירים של עבד אל-והאב. ידעתי שהזיכרון הקדוש שלו שהתפרץ לנפשה טלטל קשות את עולמה הפנימי. היא היתה במצב גבולי. זה הבית שלי. באותה הנשימה חיו בנשמת הורי שנאה ואהבה לתרבות הערבית.

אבי דומה לאמי בכך שהוא נזהר שלא לשמוע את הזמרים האהובים עליו לבד. משהו בזיכרונם מתקשה להתקיים במציאות הגבולית בישראל. הוא שומע את הזמר העיראקי נאזים אל-ראזלי ומתרגש. הוא מבין שהוא ודורו ייקחו את האהבה הזו לקברם. נאזים אל-ראזלי העיראקי שר "אהה אומי" ואבי מבכה את כל מה שקשור לתרבות הערבית שבה הוא חי. ובכל זאת הוא מבקש באותו רגע, שלא אשיר את שירי אום כולת'ום, כי היא "כבדה", ושאשיר את וארדה (זמרת מצרית אחרת) ששרה בסגנון מודרני.

לא מזמן ביקשה אמי שאביא לה קלטת של עבדל חלים. נסעתי ליפו והבאתי לה שלושים קלטות, אף על פי שידעתי שאין סיכוי שאמי תקשיב לקלטות הללו, משום שהן גורמות לה לבכות. בבית שלי לא שומעים מוזיקה מצרית, אלא אם כן אני נמצאת ביחד עם הורי. וגם כשאני מגיעה, אנו שומעים מוזיקה מודרנית ולא מוזיקה ערבית קלאסית. אף אחד לא שומע בבית את עבדל חלים אל-חאפז או פריד אל-אטרש כשהוא נמצא בגפו. בשביל לשמוע אותם צריך את המשפחה כולה.

ההורים שלי חיים את המוזיקה של זמרי הקלאסיקה שחיו בזמנם. בעבר הם קנו קסטה חדשה בכל פעם שאחד מהם הוציא אלבום לשוק, בדיוק כמו שאנחנו קונים דיסק חדש של אייל גולן. החומרים המוזיקליים שהם נחשפו אליהם כבר לא מתחדשים, והיום אין זמר ברמה של הקלאסיקונים הערבים. כשהורי שומעים את השיר הם לא חווים אותו בהווה. השיר לא קיים בהווה. הם חווים את העולם שהיה ונעלם ואת ההורים שלהם; השכונה; החאפלות; הנעורים שהלכו ונמוגו.

 

דיקלה – ואם פרידה – Dikla

מהבלוקים לבמות

באר שבע, עיר הולדתי, היתה מחולקת לשכונות מוזיקליות ערביות. שכונה א' שבה גדלה אמי, היתה שכונה מצרית. הורי, כמו הערבים, רואים במוזיקה דבר קדוש. אהבתם למוזיקה האגדית הקלאסית נוגעת בנשגב. המוזיקה מספרת את סיפור חייהם, וצורה זו של זיכרון נחרתה בזיכרוני. המוזיקה מופיעה בזיכרוני באופן כאוטי. למשל, כשאני שומעת את המוזיקה הערבית של עבדל חלים אל-חאפז, מיד מציפים אותי זיכרונות של ניקיונות פסח עם אמי. הורי יכולים לשמוע את המוזיקה הזו באהבה וברגע אחר לשנוא אותה. גם אני בזמן של פיגועים מתביישת במוזיקה ובעצמי. מצב גבולי, ובכל זאת – זאת אני.

ביתי בבאר שבע שכן בתוך בניין של תשע קומות ומולו ניצב בניין של שבע קומות. כל תושבי רבי הקומות גדלו ביחד. היינו חברים קרובים. ואני נרגשת כשאני נזכרת בהרגשה המופלאה הזו. בין הבלוקים היתה רחבה של חניון. אחד האנשים שהשפיעו עלי היה דויד. הוא לא היה קשור למציאות. אחד הדברים שהיו מוציאים לו את ה"שיגעון" היה ההאזנה למוזיקה. הוא גר עם אמא שלו אף על פי שהיה בן ארבעים ומשהו. הוא האזין למוזיקה משמונה בבוקר עד ארבע לפנות בוקר. הוא היה שוכב על המעקה בחניון בין הבלוקים, שרוע על האבנים, ומאזין למוזיקה. לידו היה מונח טייפ קטן ולצדיו היו ניצבים קרטונים של קלטות. והיה לו הכול! כל מה שאתם רוצים ולא רוצים במוזיקה הערבית שכב אצלו בתוך הקרטונים הללו. היה לו בהחלט טעם מוזיקלי משובח. כל היום הסתובבתי לידו. הכרנו דרך המוזיקה שהוא שמע.

בגיל 16 עד 17 לא יכולתי לישון בלילות. האנשים החולמים אין להם לילה. היתה לנו רחבה גדולה בחוץ, בין הבלוקים, ובכל לילה הסתובבתי בה וכתבתי. לאף אחד לא היו את הסבלנות ואת הכוח הנפשי להכיר בי ככותבת, כמשוררת, כזמרת, כשחקנית וכרקדנית. האנשים היו קשי-יום. להיות זמרת, הם ידעו, זה רק בחלומות. זוהי אגדה, סוג של מצב לא הגיוני.

בתקופת גיל ההתבגרות היה לי חבר רוסי שגר בקומה מעלי. עשינו ביחד מוזיקה שהיתה רחוקה מהעולם המוזיקלי הערבי שהכרתי. היינו שומעים רוק כבד. במיוחד אני זוכרת שהיינו שומעים Yngwie J. Malmsteen. הייתי חברה בלהקה שלהם. היתה לנו גיטריסטית וקלידנית. באופן כללי הבניין היה בנוי מקהילות מוזיקליות שונות. בכל פעם שהייתי הולכת לחבר, הייתי נחשפת למוזיקה אחרת. היה שכן שאצלו הייתי שומעת Rush  והיתה טלי שאיתה שמעתי את פרינס ואצל משפחת ממן שמענו את זהר ארגוב ועופר לוי. כל בית ייצג מוזיקה ותרבות ואהבה. אצלנו שלטה המוזיקה המצרית והעיראקית. היום אח שלי, ששמע כל החיים את סיימון וגרפונקל ושלמה ארצי, שומע גם את פריד אל-אטרש. אח שלי עזרא היה מכור לזמרת דלידה. ואח אחר שלי היה מעריץ של אהובה עוזרי (עד היום אני ניגשת בכבוד רב למוזיקה שלה), וכל הזמן הקליט את תוכניות הטלוויזיה שבהן הופיעה. איבדתי את עצמי בין כל העולמות הללו. מאוחר יותר התחלתי לשיר בבית קפה באר שבעי בשם "פאנץ' ליין" כמלצרית-זמרת, שירים של ריקי גל וסי היימן שאותה אהבתי במיוחד.

קארין היתה אחת החברות הכי קרובות שלי, ודרכה הכרתי את אמה, חנה לפידות, שעד היום משפיעה על כתיבתי ויצירתי. קארין באה מבית שאין בו קירות ויש בו המון ספרים. חנה, שעבדה כפסיכולוגית, היתה מכורה למוזיקה של ג'ניס ג'ופלין ולמוזיקה שחורה. בניגוד לביתי, ביתם התנהל בצורה חופשית ביחס לצורות אמנותיות ותרבותיות. בגיל עשרים, קארין ואני החלטנו לעזוב לתל אביב וללמוד.

היה קשה מאוד לצאת מהבית של ההורים. התחלתי ללמוד תיאטרון בבית צבי, אבל הרגשתי שמשהו חסר לי. רציתי לעשות מוזיקה. חיפשתי מעבד מוזיקלי, כי הבנתי שאני צריכה לכתוב ולשיר ולא לעשות תיאטרון.

יום אחד הלכתי עם קארין בתל אביב וראינו את רן שם-טוב (מנהיג להקת "איזבו") מסתובב בתחתוני "חצי טייץ" ברחוב פינסקר. קארין הכירה לי אותו ונוצר בינינו חיבור יצירתי. השיר הראשון שכתבתי והבאתי לאולפן שלו היה "סדום ועמורה" ומשם התחיל החיפוש המוזיקלי שלי. רן ואני התחלנו לעבוד וניסינו ג'אז, רוק, בלוז ופופ ולא הלך לנו. המוזיקה פשוט לא נדבקה.

הייתי בת עשרים וארבע כשבוקר אחד התקשר אלי רן ואמר לי, "תקשיבי, דיקלה". ברקע שמעתי את אום כולת'ום. רן עשה קצת מוזיקה ערבית והשחיל את השירה שלה live . אהבתי מאוד את החיבור שנעשה במוזיקה שלו. יום אחד הוא התקשר אלי ואמר שאנחנו צריכים להצליח כמו אייל גולן. הוא טען שאנחנו לא זקוקים לחברות מוזיקה גדולות כדי להצליח. הוא אמר שהוא יביא את הכסף להפקה ולא נצטרך להישען על המימון של חברות ההפקה. הוא ביקש שאביא את כל המוזיקה הערבית שאני אוהבת ושאכתוב כמה שיותר שירים. מצחיק, שנים חיפשנו את המוזיקה הנכונה שתחבר בינינו ובסוף המוזיקה הזו חיכתה לנו מתחת לאף. בהתחלה התנגדתי ואמרתי שאני לא מזרחית ואני לא יכולה לעשות את מה שאייל גולן עושה. הודעתי לו שאני לא אעשה מוזיקה מזרחית כמו שאחרים עשו. אבל הוא אמר שנעשה מוזיקה כמו שאנחנו נרצה. כתבתי את השיר הראשון בסדרה הזו – "תבלינים". הוא נכתב כשמלצרתי במועדון התיאטרון. חודש אחרי ההחלטה שלנו כבר נכתב החומר לתקליט כולו. הדרכים ליוו את כתיבתי וחלק מהחומר נכתב בחיפה ובבאר שבע. פתאום התחלתי להרגיש שעשיתי את הדבר הנכון, שמשהו אמיתי התחיל להתרחש בינינו.

 אהבה מוזיקה | דיקלה

מחיאות הכפיים של הורי

הוצאתי את התקליט הראשון שלי "אהבה מוזיקה" לפני כחמש שנים. אמי לא האמינה שהפכתי לזמרת. היא נקשרה לתקליט ובכתה המון. אבי פרגן לי מאוד. אבל רק היום, אחרי כמה שנים, הוא ניגש ואמר לי שהוא שמע את השיר "בוקר טוב" וחשב שזה שיר מאגדות.

אני לא שרה ערבית ליד אמי לעתים קרובות. מבחינתי, כשאני שרה בערבית, אני שרה רק בשבילה ובשביל אלוהים! זו הדרך היחידה שאני יכולה להתחבר אליה. הדבר הקשה ביותר בשבילי הוא לשיר מולה בערבית, משום שהיא השופטת הגדולה ביותר. גם מול אבי איני מסוגלת לשיר בערבית. אני לא חושבת שאוכל לקבל מהורי את מחיאות הכפיים שהייתי רוצה. אף פעם לא אהיה מולם זמרת מצרייה.

 

 

דיקלה דורי נולדה בשנת 1973, בבאר שבע. אביה נולד בעיראק ואמה במצרים. יוצרת וזמרת

הטקסט התפרסם לראשונה ב"תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית" בהוצאת עם עובד, 2007, בעריכת: נפתלי שם טוב, מתי שמואלוף וניר ברעם, כחלק מהסידרה "972". הבלוג "עונג שבת" של גיאחה בחר בזיכרון הקדוש של דיקלה כמאמר השבוע שלו!!!

עוד:

* דיקלה מייצגת את איחוי הקרע בין המזרחים לתרבות הערבית, אייל שגיא ביז'אווי, הארץ

* הזמרת דיקלה מסבירה מה אנחנו צריכים ללמוד מהפופ הערבי, בן שלו, הארץ

* וגם אתה לאט לך!", פרופ' חביבה פדיה בדף הפייסבוק שלה בתגובה למאמרו של עבד ל. עזב

* היוצרים הישראלים שחוזרים אל השורשים הערביים, אייל שגיא ביז'אווי, הארץ

* מהסרט הערבי של יום שישי ועד מהפכת הקולנוע העכשווי במצרים, אייל שגיא ביז'אווי, הארץ

* פנטזיה על ביקור תרבותי בביירות, אייל שגיא ביז'אווי, הארץ

* תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית

האיש גבריאל | רוני שויקה

גבריאל בלחסן. צילמה: מיכל שני
גבריאל בלחסן. צילמה: מיכל שני

האיש גבריאל

רוני שויקה

 

באחד מימי נובמבר 2004 נחתה בתיבת האימייל שלי הודעה מבחור שלא הכרתי בשם יהונתן. בהודעה הייתה תגובה למאמר שפרסמתי מספר חודשים קודם ברשת האינטרנט על 'ירח במזל עקרב' של להקת אלג'יר. להקת אלג'יר ערכה באותה תקופה מסע הופעות אינטנסיבי עם יציאת האלבום 'מנועים קדימה', אחד מאלבומי הרוק הטובים והחשובים ביותר שיצאו בישראל. בדיוק באותו ערב הייתה לאלג'יר הופעה במועדון הסטנגה בירושלים, וקבענו אם כן להיפגש במועדון ולדבר. כשפגשתי את יהונתן מצאתי בחור גבוה עם אישיות מרשימה, תלמיד ישיבת פוניבז' לשעבר, שעזב את הישיבה ואת העולם החרדי לפני זמן לא רב ומחפש כעת מקום משלו בעולם החדש. הפתעה גדולה יותר הייתה לי כאשר ראיתי את גבריאל בלחסן נכנס למועדון, לראשו כיפת ברסלב לבנה והוא עוטה ציצית גדולה על בגדיו עם פתיל תכלת בתוך הציציות. גבריאל וחברו הטוב אביב גדג', שניהם מהמושב תלמי אליהו שבדרום הנגב, הקימו את להקת אלג'יר בשנות התשעים ובשנת 1995 יצא אלבומם הראשון 'נאמנות ותשוקה'. זמן קצר לאחר הוצאת האלבום אביב וגבריאל יצאו מהמושב והחלו במסע נפשי אכזרי ומטלטל שהתחיל בישיבת אור החיים בירושלים והמשיך בחצר האחורית של תל אביב, כאשר בתוכו משולבים תחנות של אשפוזים בבית החולים אברבנאל. באותה תקופה הוציא גבריאל שני אלבומים: 'רכבות' ו'השנים היפות של גבריאל'. גבריאל אובחן כחולה במאניה-דפרסיה, ועקב מצבו הנפשי הוא לא היה יכול להשתתף באופן מלא בסיבוב ההופעות של הלהקה בשנת 2004.

  • נאמנות ותשוקה, להקת אלג'יר, 1995
  • גבריאל בלחסן, רכבות, 1999
  • גבריאל בלחסן, השנים היפות של גבריאל, 2002
  • מנועים קדימה, להקת אלג'יר, 2004

שכינת אל

ידעתי שגבריאל חולה במחלת נפש. לא ידעתי מה פירוש הדבר וכיצד היא באה לידי ביטוי. כשראיתי אותו עם הכיפה הגדולה, הציציות ופתילי התכלת, התרגשתי. 'אחי, זה אמיתי?' שאלתי אותו, מסרב להאמין. 'בטח', הוא החזיר לי בפנים קורנות. ואני הייתי מאושר. מימיני יהונתן, עד לא מזמן עם כיפה שחורה. בשנה הבאה הוא יתחיל ללמוד קולנוע בסם שפיגל. משמאלי גבריאל, עם כיפה לבנה חדשה, ועל ראשי שכינת אל. וכשאביב שר 'מכתבים למיכלי' וכל הקהל במועדון הקטן והצפוף התנדנד והתפלל יחד אתו: "אלוהים, אל מלא רחמים! תוריד אהבה וגשמים!" הרגשתי ששערי שמים נפתחים.

כל זה באמת קרה. המועדון הפך לבית כנסת, אביב גדג' היה החזן, והתפילה שעלתה מאותו מועדון וקרעה שערי שמים, שינתה את החברה הישראלית. בעשר השנים האחרונות השפה הדתית חדרה אל מרכז התרבות הישראלית בתנופה ובעוצמה. הדיפוזיה בין החברה הדתית והחילונית התגברה והשפיעה על השיח הפנימי של כל קבוצה. היהדות הפכה ממושג דתי-אורתודוכסי למצע משותף של החברה הישראלית כולה. מצע עליו מתנהלים גם מאבקים קשים, אבל כמו ששר אביתר בנאי: "לפחות יש פה קרב, לפחות יש מים, פעם היה רק בור" (לילה כיום יאיר). להקת אלג'יר שהגיעה ממושב שכוח-אל לא רכבה על גל, לא זיהתה פוטנציאל ולא ניבאה עתיד. היא פתחה את האדמה וגילתה שם "זרמים תת קרקעיים של יופי". והיופי הזה, שלא היה חלום אלא "אלהים שבא אלי אתמול" (מתנה), פעל על תת-המודע הקולקטיבי הישראלי בדרכים נסתרות ושינה אותו לתמיד. הייתי שם, ראיתי את זה קורה. כל זה קרה באמת.

  • גבריאל בלחסן, עריסת יהלום, 2004 (מתוך האלבום "בשדות")

התשוקה להיטהר, להיות אדם חדש

אבל גבריאל היה חולה. הכיפה הגדולה לראשו והציציות היו המחלה, לא התרופה. כאשר המאניה הייתה פורצת אצל גבריאל, הוא היה 'חוזר בתשובה'. תפילות וברכות, כיפה, טלית ותפילין, כל החבילה, כולל הצהרות אמונה ותחינות להתקרב לאדון עולם, "הריבון, העליון, הקדמון" (עריסת יהלום). מתוך התקף דתי הוא היה שורף את כל השירים שכתב, את כל בגדיו, את כל מה שהיה לו, בתשוקה להיטהר, להפוך לאדם חדש. כאשר הוא היה יוצא מהמאניה לאחר כמה ימים, הוא לא היה מכיר את עצמו. בשנת 2005 פרסמה תימורה לסינגר ראיון ארוך ומעמיק עם גבריאל בלחסן בפורום המוזיקה הישראלית של וויינט. בתחילת הראיון היא מספרת שבזמן שהיא מכינה אותו לפרסום, לאחר מספר פגישות עם גבריאל שהתארכו על פני זמן רב, היא מקבלת ממנו טלפון: "אנחנו צריכים להיפגש שוב. כל מה שאמרתי בפגישה הקודמת לא בתוקף". כשהם נפגשים היא שמה לב שהוא חובש כיפה גדולה, והוא מספר לה על חייו החדשים כאדם דתי. לאחר מספר ימים, שוב טלפון: "כל מה שאמרתי בפגישה האחרונה שוב לא בתוקף. אולי נחזור לגרסה הקודמת". המאניה חלפה, הכיפה ירדה.

גבריאל היה חולה, אולם גם במחלתו הוא היה גבריאל. בשפיותו ובטרופו, באמונתו כמו בכפירתו, עם כיפה או בלעדיה, הוא היה אדם אחד, שהתעסק בכל יצירתו באובססיביות שאין דוגמא לה באלהים. קיומו והעדרו מאיימים על גבריאל במידה שווה, אבל אין בעובדה זו נחמה כלשהי. גבריאל יטיח דברים בזעם כלפי אלהים נוכח ויתחנן אל אלהים שאינו, יברח ממנו אליו וחוזר חלילה. בכל מקרה הוא יתאר את מצבו כעומד מול אלהיו, כי רק דרך ההתבוננות הזאת הוא יכול לדבר על עצמו: "הדיאלוג הזה ביני לבין אלהים, ביני לבין עצמי בעצם", הוא מודה בראיון לתימורה. ועדיין, הסחרור הזה של רצוא ושוב בין מה שנראה כאמונה וכפירה, אינו תוצאה של מבוכה או חולשה, אלא בחירה מודעת הנובעת מתוך הכרה אמיתית כואבת ומצמיתה במעמדו של האדם ביחס לאלהיו: "אני חושב שזאת יוהרה להאמין באלהים ושבאותה מידה זאת יוהרה לשלול את הקיום שלו" הוא אומר באותו ראיון. האמונה והכפירה שניהם נגועים בחטא היהירות, ובשניהם קיימת הסכנה של יצירת אליל מעשה ידי בשר ודם: "הם בוראים את אלהים שוב בצלמם, בצלמם הם תמיד בוראים דברים" שר אביב גדג' בשיר 'בוסר'. וגבריאל עצמו כאשר הוא מונה את חטאיו, הוא מגיע בסוף הרשימה הארוכה אל החטא הגדול מכל: "הייתי עליון. הייתי אלהים" (שטן).

אם זה יהיה רצונך

על דוגמא מוחשית לצורת ההתבוננות המיוחדת הזאת של גבריאל מספר המוזיקאי דויד פרץ מבאר שבע, שהפיק את הפרויקט 'איש זר' – אלבום של קאברים בעברית לשיריו של הכהן הגדול המשורר לאונרד כהן. העיתונאי עמי ברנד הציע את השיר 'If it be your will' כשיר מתאים עבור גבריאל, ואדוה אשתו תרגמה את השיר ושלחה את התרגום לדויד פרץ. מספר חודשים קודם עמי ואדוה בחרו לרקוד לצלילי שיר אהבה זה ביציאתם מהחופה.

 

אם יהא זה רצונֵךְ

לא אדבר עוד לעולם

וקולי יידום כמו שכבר נדם

לא אדבר עוד לעולם

אשמע רק לקולֵךְ

עד אשר ידברו בשמי

אם יהא זה רצונֵךְ

 

  •  גבריאל בלחסן, אם יהא זה רצונֵךְ, מתוך האוסף "איש זר"

 

כאשר גבריאל קרא את השיר פעם ופעמיים, הוא פנה לדויד: "משהו לא מסתדר לי עם התרגום".

"מה לא מסתדר לך?" שאל דויד.

"תראה" עונה גבריאל, " השיר הזה, הוא כמו תפילה… זה לא לאשה, זה לאלהים השיר הזה…".

והם יושבים יחד ועורכים את התרגום מחדש.

אם יהא זה רצונְךָ

לא אדבר עוד לעולם

וקולי יידום כמו שכבר נדם

לא אדבר עוד לעולם

אשמע רק לקולְךָ

עד אשר תקרא בשמי

אם יהא זה רצונְךָ

אם יהא זה רצונְךָ

שקולי יהיה אמת

ממרומי גבעה

אשיר לְךָ כעת

מגבעה שבורה

קול שבחיךָ יהדהד

אם יהא זה רצונְךָ

שלפניךָ אדבר

ואם יהיה זה רצונְךָ

אם ישנה בחירה

נהרות ירקדו

גבעות יעלוזו

כשרחמיךָ ישפכו

על לבבות נשרפים בשאול

אם יהיה זה רצונְךָ

להיטיב עם כל

עשה אותנו קרובים

וכרוך בחוזקה

כל ילדיך כאן עומדים מולְךָ

עומדים מולְךָ

בסמרטוטי אור יום

שלבשנו לכבודְךָ

את הלילה תאיר

אם יהיה זה רצונְךָ

(לאונרד כהן; תרגום: אדוה ברנד וגבריאל בלחסן)

 

אבל גבריאל לא שתק. הוא דיבר כמו שאף אחד לא דיבר לפניו. הוא צעק ותבע והתחנן והטיח ולעג ובכה והתמרד ונאבק והתפתל והשתולל והתמוטט והתרסק לאלף רסיסים "אז עמדתי ודיברתי ושאגתי ושאגתי וצרחתי עד שנפלתי" (חלום) וקם שוב ודיבר.

כוסות פלסטיק מתגלגלים, מאפרה מתנפצת על הרצפה

האֵפר נשפך, בדלים מתפזרים

אתה מתיישב על הכורסא ומתכסה בשמיכה

זה הזמן אלוהים לדבר, זה הזמן כי הזמן שלנו אוזל

זה הזמן לשלוח אלינו את המלאכים השקופים שלך

השמש יורקת אש, העננים מתבלבלים ונכנסים אחד בשני

זה הזמן אלוהים להגיד את מה שיש לך להגיד,

להגיד את הגיהנום ואת גן עדן

שלח לנו את האישה שתנשק לנו באמצע הרחוב      (אוקיינוס קפוא)

 

מידת הגבורה של גבריאל

דרשו חכמים כי כאשר ברא הקב"ה את עולמו בראו במידת הדין, שנאמר "בראשית ברא אלהים". אמנם העולם לא עמד עד ששיתף עמו מידת הרחמים, שנאמר "ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים". גבריאל, כשמו כן הוא – היה אחוז במידת הגבורה. כיונה הנביא הוא דורש "להגיד את הגיהנום ואת גן עדן" כאן ועכשיו, כי הזמן שלנו אוזל. הגיע הזמן שהגיהנום יהיה גיהנום, ושגן עדן יהיה גן עדן. כבר יותר מדי זמן הגיהנום נראה כמו מסיבות יום שישי עם נשים יפות, אוכל בלי גבול שנזרק מתחת לשולחנות ושתייה חריפה, ואילו גן עדן נראה כמו גינה ציבורית מוזנחת שהכלבים עושים בה את צורכיהם. זה הזמן להגיד את הגיהנום ואת גן עדן מחדש, כי משהו פה מאוד משובש. אלא שבניגוד ליונה, גבריאל ידע שאין לאן לברוח.

אל תרצח

אל תגנוב, אל תנאף, אל תענה

ואל תחמוד,

אל תברח – כי אין לאן לברוח            (אל תנאף)

האש שבערה

האש שבערה בגבריאל הייתה "אש לא מרוסנת של אמת בלי חסד" (אביב גדג', בלוז לראש חודש), אבל הוא לא זה שבחר בה. ראיית העולם האכזרית שלו הייתה כפויה עליו.

ירדתי למטה לקיוסק ארבע לפנות בוקר לקנות שוקולד וסיגריות

ראיתי מתפללים הולכים לסליחות

להסביר לאלוהים שלנו שאנחנו משתדלים לסלוח לו

על כל הימים הנוראים שברא לנו

על כל הדמעות, הזעם, התסכול והייאוש

בראשית בראה האדמה את האדם

בשנית ברא האדם את האלוהים

ובשלישית את המיקרוגל

בא המיקרוגל, והתחיל לפתוח את הפה המסריח שלו

ריסקנו אותו                               (כדורי הרגעה בדבש)

 

 

התבואה המשגעת

רבי נחמן מברסלב מספר מעשה על מלך שראה בכוכבים שכל התבואה שתגדל בשנה זאת, מי שיאכל ממנה יהיה נעשה משוגע. כשאוהבו מציע כי יכינו לעצמם תבואה כדי שלא יצטרכו לאכול מהתבואה המשגעת, עונה לו המלך: "זה אי אפשר, כי כאשר אנחנו לבד לא נהיה משוגעים וכל העולם יהיה משוגע, אז יהיה להפך, שאנחנו נהיה המשוגעים. על כן בוודאי נצטרך גם כן לאכול מהתבואה. אבל נסמן סימן על מצחנו, שנדע על כל פנים שאנחנו משוגעים. שאם אהיה מסתכל על מצחך וכן כשתסתכל על מצחי נדע מהסימן שאנחנו משוגעים".

אבל גבריאל סירב לאכול מהתבואה המשגעת.

מליון כדורים הם נותנים לי הרופאים

שלא אצעק, שלא אצחק, שלא אתעורר יותר          (בתוך הצינורות)

 

  • גבריאל בלחסן, בתוך הצינורות, מתוך האלבום השני של להקת "אלג'יר": "מנועים קדימה", 2004


הוא צעק: חסד

והוא צעק. והוא צחק. והוא התחנן לרחמים בתוך עולם משוגע של תוהו, "ליד חמלתית, לשקט, לסדר, להגיון, בתוך מערבולות של זבל דביק" (עתיד), לחסד בתוך דין אכזר וחסר פשר. לא, הוא לא התחנן. הוא תבע. הוא שאג כאריה פצוע בתוך הקולוסאום הכל-עולמי הזה.

חסד!

חסד!

תתקרב אלי! תביט בי!

מלא אותי!

אהוב אותי! כבד אותי!

וווווווווואאאאאאאאאאאוווווווווו          (אדמה חרבה)

 

 

ויום אחד החסד פגש אותו.

הוא שלח לי אותה והיא נישקה לי באמצע הרחוב

הוא שלח לי אותה יפה וקסומה

הוא שלח לי אותה ברכות כמו חלה טרייה

כמו תינוק חמים ובהיר בעריסת יהלום

כמו ברכה של גשם צלול באמצע אלנבי בצק-בוץ

 

ועכשיו אני מתעטף מגעגוע מכאב בלתי נסבל

בחזה שלי מסערת רגשות יוקדת

איך שקיפלה שם את הבגדים הריחניים שלנו

מעל מכונת הכביסה ואמרה לי ככה בקול

רפה ושפוף לא נשאר לי כבר טיפת מקום

בלב לאהבה שכזאת, ואני מתבונן בה רפה

ותשוש שוקע ושוקע נבלע ברצפה ומתפלל

כבר לסוף הצולע

ותהיתי והשתוממתי ועמדתי שם מול הבורקס

העכור של אלנבי – שדרות חן

איך לקחת לי יקום בוגדני ומתעתע את הקיקיון התכול

והמוצל והמציל שלי שצמח לו בִּן יום

תחת ראשי וימינה חיבקני וליטפה לי את כל השנים

הרעות והפסולות

הולך שוקע שוקע וצולל                           (עריסת יהלום)

 

 "על-פי הקבלה שלושת האבות הקדושים הם כנגד שלושת הספירות חסד, גבורה ותפארת. אברהם איש החסד, יצחק נאזר בגבורה, יעקב כליל תפארת. בניגוד להבנה המקובלת של תכונת הגבורה, מידת הגבורה של יצחק מאופיינת ומוגדרת באמצעות הפחד"

שלושת הספירות

ויאמר אלוהים אל יונה: ההיטב חרה לך על הקיקיון?

ויאמר: היטב חרה לי עד מות!

גם גבריאל נפל בטריק של הקיקיון. כמו ילד הוא נפל, כמו טירון. איזה אידיוט.

 

על פי הקבלה שלושת האבות הקדושים הם כנגד שלושת הספירות חסד, גבורה ותפארת. אברהם איש החסד, יצחק נאזר בגבורה, יעקב כליל תפארת. בניגוד להבנה המקובלת של תכונת הגבורה, מידת הגבורה של יצחק מאופיינת ומוגדרת באמצעות הפחד. אלהי אברהם הוא פחדו של יצחק. אברהם אבינו אינו מפסיק מלהשפיע החוצה והוא נמצא תמיד בתנועה. במצב כזה אין לפחד מקום והזדמנות להיכנס. אבל יצחק אינו זז ממקומו. אפילו את אשתו מביאים לו עד אליו. כשאתה נמצא במקום אחד הרבה זמן, הרזולוציה מתחדדת. אפשר להבחין בפרטים קטנים, קטנטנים, מיקרוסקופיים. וככל שהרזולוציה גוברת, כך עולה מפלס החרדה. ראיתם פעם טיפת מים תמימה תחת מיקרוסקופ? עכשיו תדמיינו את התמונה בגודל טבעי. לכן יצחק חי בחרדה מתמדת. ואם הפחד הוא צד אחד של מידת הגבורה, אזי בצדו השני של המטבע נמצא הצחוק, כפי שמעיד שמו של יצחק, וכמו שלימד רבי נחמן מברסלב במעשה על בן מלך ובן שפחה שנתחלפו:

לפנות בוקר שמע קול צחוק גדול מאוד שהיה מתפשט על פני כל היער, והיה הצחוק גדול מאוד מאוד עד שהיה האילן מזדעזע ומתנענע מן הקול. והוא נבהל ונפחד מאוד מזה. אמר לו חברו: שוב אין אני מפחד מזה כלל. כי אני לן כאן כבר זה כמה לילות, ובכל לילה, סמוך אל היום, נשמע קול הצחוק הזה, עד שכל האילנות רועשים ומזדעזעים. והוא נבהל מאוד ואמר לחברו: הדבר נראה שזהו מקום השדים, כי בישוב לא נשמע קול צחוק כזה. כי מי שמע קול צחוק כזה על כל העולם?

גבריאל, שחי במקום השדים, היה האדם ששמע את קול הצחוק הגדול מאוד הזה על כל העולם, והוא מת מפחד.

אני לא מאמין באלוהים, ולא בקברים ולא בנסים

אצלי התריסים מוגפים

אני לא מאמין בבריתות ולא בקיצור פינים

יום כיפור לא אומר לי כלום

אני לא יודע להתפלל

תמיד כשאני מנסה משהו כזה אני מרגיש מטומטם,

אני שוכב באמבטיה עוצם עיניים

המים החמים מכים לי בראש

מתחיל למלמל: רחמים…

ואז אני קולט שאני מדבר לעצמי

ומרגיש עוד יותר דביל

כל כך מאכזב. אפילו השמפו נגד קשקשים שלי לועג לי.

אני כל כך מקנא בכם, חובשי הכיפות

עטופי הכאפיות, עטופי הטליתות, מצטלבי הצלבים

הפרות הקדושות, הגלימות, היהלומים הנוצצים

הלולבים הגדועים, הפדיונות, הפגיונות

המשתטחים הסדרתיים, מנשקי המזוזות

מתאבדים עם חזון של חומר נפץ ומסמרים

כל הדלילים האלה שלבושים בלבן

עם החיוך המפויס שלהם מרוח על הפנים

עונדי החוטים האדומים, מקפצי הגבעות

מים קדושים באלפי זוזים, הלומי הקוראן

המתרסקים על המגדלים, המתקשרים עם הבננות והחתולים

המעלים באוב, המתגלגלים הסדרתיים

הקוראים בבונזו ובחלב עמיד, המתבודדים ביערות

מעלי האובות,

כל אלה שעושים אותי קטן ונכה

אני שוכב על הספה הצהובה בסלון של הבית שלי

שספוגה במי באנגים מעופשים וקיא של מרק עתיק

צופה בחושך שבין התריסים

חג עכשיו,

אני מפחד לצאת החוצה                                       (רק לעוד כמה שעות)

 

 

 

רבי נחמן מברסלב אמר: כל העולם כולו גשר צר מאוד, והעיקר לא לפחד כלל.

וזה מה שאמר גבריאל:

אני תלוי על חבל בגובה רב

בין ההרים והגאיות

והגשר עשוי פעמונים

יהלומים וזהב מבריק

ובצד אחד שמש מסנוור

ובצד השני חושך צלמוות

ירח ערפל וכוכבים עתיקים

ולפני עומד שרף ולא אדם

ומה שנשרף שם רחוק

בין הגבעות המטושטשות

אלה הזיכרונות שלי

אלה הילדים שלי

אלה התפילות שלי…                   (גשר בגובה רב)

  • גבריאל בלחסן, גשר בגובה רב

 

אבל אני מפחד, מפחד

האדמה הזאת חשודה

אי אפשר לסמוך עליה

קשה שלא להחליק

ומה זה השאגות האלה שדוחקות בי:

אל תעצום עיניים! אל תעצום!                  (עתיד)

 

בי"ד אלול תשע"ג עצם גבריאל בלחסן את עיניו.

תהי נשמתו צרורה בצרור החיים.

המאמר התפרסם לראשונה ב'נאמני תורה ועבודה'

עוד:

על הביקורת הראשונה ל"פרידה בברלין" "בישראל היום"

פרידה בברלין רק ב-7 ש"ח בלבד. לא תמצאו אותו ברשתות הספרים. רכשו אותו כמתנה ללבכם/ן >>> http://bit.ly/1kvKJD0
פרידה בברלין רק ב-7 ש"ח בלבד. לא תמצאו אותו ברשתות הספרים. רכשו אותו כמתנה ללבכם/ן   

מבקר השירה הקבוע של "ישראל היום" בשישי האחרון בביקורת ארסית במיוחד על ספרו החדש של מתי שמואלוף, "פרידה בברלין", וכך הוא כותב:
"מה מזרחי בספר על אהבה ופרידה? מה מזרחי בנסיעה לברלין? חיפשתי בכל הספר את המילים מעברה, קיפוח, אפלייה והתבכיינות ולא מצאתי – האם מתי שמואלוף החליט להשתכנז?
"ואיפה תיאורי סבלם של המהגרים התורכים, הכורדים והעיראקים לבירת גרמניה, ואיפה הביקורת על המדיניות הגרמנית הניאו-ליברלית מצדו של המשורר החברתי הנודע? ואיפה פערי המעמדות בין מזרח למערב בתוך ברלין עצמה?
"האם אחרי שהמזרחים עברו מבאר-שבע לתל-אביב כדי להתקבל אצלנו, הם עוברים מתל-אביב לברלין כדי להתקבל אצל שונאי האשכנזים הגדולים ביותר בעולם?
"ואם שמואלוף יכניס בספרו הבא מילים בגרמנית במקום בערבית, הוא עדיין יספר לנו שהוא משורר מזרחי? לדעתי, איך לומר בעדינות, המזרחי הזה עוד רגע מדבר יידיש ואוכל געפילטע.
"את הכל הם רוצים לגנוב לנו המזרחים האלה, גם את אירופה".

המחאה עוד תחזור והפעם לא נהיה נחמדים: ראיון עם יוסי יונה

פרופ' יוסי יונה מאוניברסיטת בן-גוריון, מראשי ועדת ספיבק-יונה שיעצה לראשי המחאה החברתית, מאמין שכעת התנאים בשלים לחזרת המחאה. לדבריו, אחד הפרמטרים המרכזיים לשיפור המצב החברתי-כלכלי בישראל הוא השקעה נרחבת בפריפריה בכלל ובדרום בפרט, אגב איחוד כוחות של ראשי הרשויות. הראיון איתו, שעלה לראשונה בכביש ארבעים, מגזין התרבות של הדרום, עולה כאן בגרסה המלאה שלו, כולל שיר חדש של יוסי יונה וכן שאלות שהופנו אליו על ידי גולשים.

 

פרופ' יוסי יונה, צילום: רוני כנעני

את יוסי יונה , פרופסור לפילוסופיה של החינוך באוניברסיטת בן גוריון, הכרתי כשהצטרפתי בתחילת שנות האלפיים לקשת הדמוקרטית המזרחית שהוא אחד ממקימיה. שמעתי אותו מדבר במשרדי הקשת ברחוב מאפו. הוא דיבר בפסקאות. ניגשתי אליו ואמרתי: "ב'ואנה בנאדם, אתה מדבר במאמרים". מאז מצאנו את עצמנו לא פעם עומדים על אותה במה. אני מקריא שירה והוא מרצה. לא אשכח איך חזרנו מירושלים באחת הפעמים ושמענו בדרך אום כולתום ופיירוז ובכל שיר יוסי הסביר לי בדיוק מה הן אומרות. עיניו נצצו וכך גם נשמתי, כי ידעתי שאני עומד ליד אדם שלא נכנע למערכת שניסתה למחוק חלק ממורשתו התרבותית.

בקיץ האחרון עלה פרופ' יונה לכותרות כשעמד בראש ועדת ספיבק-יונה, הוועדה שקמה מטעם מובילי המחאה החברתית כתגובת נגד להמלצות ועדת טרכטנברג. לכן, אך טבעי לפתוח את הריאיון אתו בשאלה המתבקשת לגבי עתיד המחאה החברתית.

"אני לא רוצה להתנבא לגבי העתיד, אבל התנאים בשלים יותר מבעבר. בעבר התנאים היו בשלים והמחאה לא פרצה, אבל הנה – המחאה פרצה. אנחנו, פעילים חברתיים שמקדמים את הנושאים האלה במשך שנים, ידענו שהתנאים בשלים ותהינו מדוע הציבור לא יוצא לרחובות. מה פשר הסיבולת והספיגה של הציבור? למה הוא לא מוחה נגד הגזירות של ממשלות ישראל? והנה הציבור יצא לרחובות והפתיע את כולנו. עכשיו, בנוגע לעתיד – לא זו בלבד שהתנאים והנסיבות בשלים, אלא שכעת, שנה לאחר פריצת המחאה, יש כעס אצור של ציבור רחב שיודע שהממשלה הונתה אותו. היא הקימה ועדה שכל תפקידה היה להוליך אותו שולל. הממשלה של נתניהו מגלה אטימות והיעדר אכפתיות לתביעות של המוחים".

כיצד זה בא לביטוי, ההתעלמות הזאת?

"הבשורה של ועדת טרכטנברג הייתה העלאת המיסוי הישיר על בעלי ההכנסות הגבוהות והורדה של המיסוי העקיף, שפוגע באופן קשה בנמוכות. ולא עברה חצי שנה ואנו רואים שהחלק השני של ההבטחה הוקפא. הממשלה קיבלה דו"ח מפורט מאוד שהסביר כיצד להילחם בריכוזיות. ואילו כיום אנו רואים יוזמות של הפרטה שמנוגדות לוועדת הריכוזיות. ראו למשל את היוזמות להפריט את רכבת ישראל והנמלים. כל הפעולות הללו נעשות מבלי להפנים את ההמלצות של ועדת הריכוזיות, שאומרות שיש לחשוב פעמיים לפני שמפריטים. שהרי אם אתה מפריט את הנכסים הציבוריים במציאות הקיימת הם יועברו שוב לאותן ידיים מעטות של אילי ההון ושועי הארץ. ובשל ההתעלמות מההמלצות אנו רואים את יוקר המחיה עולה ואין פתרונות משמעותיים למשבר הדיור".

המחאה טלטלה את המערכת הפוליטית. היא תביא לשינויים שעוד לא ראינו את סופם. מפלגת קדימה חטפה מכה קשה ומפלגת העבודה בראשות יחימוביץ' התחזקה והעמידה את את עצמה כאלטרנטיבה. האם העבודה באמת על מסלול חדש?

"מפלגת העבודה יכולה לעלות על מסלול חדש. העבודה בוודאי מקבלת רוח גבית מהמחאה. אמנם היא לא התייחסה במישרין למחאה. אבל יש הלימה רבה בין הרטוריקה של ראשי המפלגה לבין מה שקרה. מפלגת העבודה בעשורים האחרונים הייתה שותפה מלאה לאג'נדה הנאו-ליברלית, וכן הממשלה בראשותו של שמעון פרס ב-1985, או של בייגה שוחט כשר אוצר, והמשיך בוודאי במופע הברוטלי ביותר שקם למפלגת העבודה ברוח הניאו-ליברלית, ואני מתכוון לממשלת אהוד ברק. כרגע הרוח הסוציאל-דמוקרטית מאתגרת את מפלגת העבודה עצמה. אין זה מספיק שיו"ר המפלגה תחזיק בעמדות אלו. השאלה המעניינת היא כיצד יחימוביץ יכולה לערוך רביזיה תוך מפלגתית? איך ישתקפו עמדותיה בקרב בכירי המפלגה, שחלקם שותפים להשקפת העולם הניאו-ליברלית? אנחנו יודעים שיחימוביץ' מחויבת מאוד. אבל מפלגה זה לא אדם אחד. וגם לא קשה לשער שעדיין יש אנשים בעבודה שהם חלק מהמשטר הישן, שהם בשר מבשרו של הסדר הניאו ליברלי. החשש שלי מפני שחזור פתטי של הניסיון של אהוד ברק לעצב את מצעה של מפלגת העבודה ברוח של "הדרך השלישית", שאינה אלא ניאו-ליברליזם המנסה להסוות את עצמו, ולהגדיר עצמו "סוציאל-דמוקרטיה מעודכנת'".

קדימה והעבודה ורוב המפלגות לא התייחסו ברצינות למחאת האוהלים. האם אנו חסרים אופוזיציה שתתמוך בתהליכים שגועשים מלמטה?

"היה חשש במפלגות שיגידו ששלי יחימוביץ' ואחרים עושים שימוש ציני במחאה. במקרה של קדימה ובעיקר ציפי ליבני, היעדר תמיכה מצידה משקף כנות אידאולוגית, שכן היא נושאת בגאון את הדגל הנאו-ליברלי, לפחות זה הקורא להפרטה של כל דבר שזז. ליבני הייתה יו"ר של החברות הממשלתיות והמנדט שלה היה להפריט אותן. כך שאפשר להגיד ל"זכותה" של ליבני שהיא נהגה ביושרה כאשר היא לא תמכה במחאה, משום שהיא אינה תומכת בה באופן עקרוני. עם זאת, אחלוק איתך סוד: היה ניסיון מצדה לפגוש אותנו בחשאי ואנחנו סירבנו, אביה ספיבק ואנוכי, כי קיבלנו מנדט שהגדרנו כ"משרת אמון" של פעילי המחאה – פעלנו בשירותם ובצל האמון שהם נתנו בנו. והעמדה שלנו הייתה, כמו שלהם, שלא נפגשים עם פוליטיקאים. ולכן כשהיו ניסיונות של פוליטיקאים בכירים לפגוש אותנו סירבנו באופן חד-משמעי. גם כאשר נערכה פגישה בינינו לבין ברק אחרי כמה חודשים, זה היה מפגש ציבורי. וגם אז ברק ביקש לפגוש את אביה ספיבק ואותי ביחידות . סירבנו. אמרנו נבוא רק עם נציגי המוחים".

איך מייצרים פוליטית את השינוי המבני שדיברתם עליו, כגון ביטול חוק ההסדרים, פתיחת התקציב הדו-שנתי והגדלת חלקה של הממשלה בהוצאה כחלק התוצר? כיצד מגדילים את ההוצאה הציבורית לשירותים חברתיים ומרחיבים את מקורות המימון על ידי מדיניות מס שעולה בקנה אחד עם מדיניות הרווחה?

"כאן צריך שיתוף פעולה בין המוחים, הציבור הרחב, התקשורת והפוליטיקה המפלגתית. למחאה היו שני מומנטים: האחד של אקטיביזם והשני של דמוקרטיה מתדיינת. אקטיביזם היא פעולה שאומרת אני באה ומוחה נגד הסדר הקיים בפעולות כגון הפגנות, סקווטינג, שיבוש, חסימת כבישים מתוך רצון למתוח את הגבולות של הסדר הציבורי עד הקצה. הצד האחר היה דמוקרטיה מתדיינת – אתה יושב ומקיים מעגלי שיח, מתדיין ומגבש, בינך לבין עצמך או מול השלטון –הסכמה על נושאים עקרוניים. כלומר הציבור והשלטון משתפים פעולה בניסוח המדיניות המועדפת עליהם בתחומי פעולה שונים. לו היה החלק השני – דמוקרטיה מתדיינת אמתית – היא הייתה צריכה להשתקף בוועדת טרטכנברג מול ציבור המוחים. אבל הדיון לא התנהל בכנות. והמוחים יודעים שהדיון שקיימה ועדת טרטכגנרג לא היה כן. אם קבעת את המנדט והיעדים הסופיים של "הדמוקטריה המתדיינת ", אתה מגביל את הדיון ואת תוצאותיו. לכן ציבור המוחים הבין בשלבים הראשונים שאין פה דמוקרטיה מתדיינת ואין רצון אמתי לתת ביטוי לאינטרס הציבורי הרחב. ולכן נוצר משבר אמון בין ציבור המוחים לוועדת טרכטנברג. על רקע זה התחזק החיבור בין צוות המומחים לבין ציבור המוחים. ביקשנו לנסח את תביעות המחאה ולהביאה בפני הציבור הרחב ופני נציגי השלטון. אמרנו: אלה הן תביעות הציבור. על תביעות אלו יש לקיים דיון; לא על המלצות שנעשו לפי בקשתה של הממשלה. למעשה קיימנו דמוקרטיה מתדיינת שסיפקה את המבע הפרוגרמתי של פעולה האקטיביסטית של המוחים .

איך המחאה תועיל לדרום?

"אני לא יודע כיצד לתת מענה מדויק לשאלה הזו, אבל אני אנסה לתת לה מענה כולל. אמנם המחאה התחילה כקובלנה של מעמד הביניים, תושבי המרכז – אלו שראו את עצמם מרומים בשיטה הקיימת. הם מתארים את עצמם כחרוצים, משלמי מסים, משרתים במילואים – אך עדיין אין ביכולתם לגמור את החודש או לממן רכישת דירה. כך זה התחיל. אך אט-אט, המחאה הרחיבה את היריעה הערכית שלה והחלה לדבר על מדינת רווחה וצדק חברתי. שינוי זה היה במידה מסוימת בסיועינו. כאשר באנו לכתוב את דוחות המומחים, לדוגמה, דאגנו שבכל אחד מהדוחות שעוסק בהקצאה של משאבים לשיקומו של המגזר הציבורי תינתן עדיפות לפריפריה החברתית של ישראל. הספר כולל העדפה מתקנת לפריפריה באשר היא – אם היא פריפריה חברתית או גאוגרפית, אם היא כוללת יהודים או ערבים".

יש שוני במאבקים החברתיים בדרום לבין אלו שנעשים בצפון או באזורים אחרים?

"המחאה באזורי הפריפריה החברתית היא בדרך כלל מחאה של אזרחים השייכים לשכבות המוחלשות יותר של החברה הישראלית. אזרחים שהמצוקה שלהם גדולה יותר. אך הנה פרדוקס: ככל שמצבם הכלכלי של המוחים רע יותר, כך מאבקם זוכה ללגיטימציה ציבורית פחותה יותר. קל להפיל עליהם סטיגמות עבשות של עצלות, חוסר יוזמה, נרפות או אי-התאמה תרבותית לחברה טכנולוגית מתקדמת ועוד דעות קדומות שחלקן מפלרטט עם יסודות גזעניים.

מה הבעיות העיקריות שמחזיקות את הפריפריה במצב הנחשל שלה?

"היעדרו של חינוך איכותי המעניק יתרון יחסי בשוק העבודה, תשתיות תעסוקה ותרבות ושוק עבודה שעולה בקנה אחד עם מדינת מפותחת, מדינה שיכולה לנצל את יתרונה היחסי בעולם הגלובלי". .

למה קשה למשוך אוכלוסייה חזקה לדרום, או לחזק את האוכלוסייה הדרומית?

"אחת ההמלצות המרכזיות בדוח המומחים שעוסק בתחבורה ובתכנון דנה בעניין זה. אחת הביקורות המרכזיות נגד התכנון המרחבי בישראל היא שהוא משליך את יהבו על אמצעים לפילוס הדרכים של הפריפריה אל למרכז. ואנחנו סבורים שזאת טעות, כי פתרון כזה מנציח את המעמד הפריפריאלי של האזורים המרוחקים. במקום זאת אנו ממליצים ליצור בנגב ובגליל מרכזים אורבניים אוטרקיים, המאופיינים במרכזי תעסוקה ובהכשרה מקצועית, ומרכזי תרבות שאינם נסמכים על המרכז לשם קיומם.

האם העלייה של ראשי עיר דרומיים מקומיים כמו ביטון ודנילביץ ומאיר כהן מבשרת את תחילתו של שינוי?

"מדובר בהחלט באנשים משכמם ומעלה, רהוטים ומעשיים – והאינטרס של הערים שלהם עומד מול עיניהם והם יודעים בדיוק מה נדרש כדי לקדמן. השלב הבא היא פעילות משותפת שלהם כדי ליצור מוקד כוח ולהשפיע על מוקדי קבלת החלטות במשרדי הממשלה ובגופים או מוסדות ציבוריים אחרים האחראים על התכנון הלאומי ועל הקצאת המשאבים לשם כך.

הקשת הדמוקרטית מזרחית היתה הראשונה להעלות את נושא חלוקת הקרקעות הלא צודקת בארץ והתוצאה הנלווית לכך: שמועצות אזוריות מקבלות המון ארנונה ממפעלים ומחנות צה"ל, שמתחלקות על מעט תושבים בקיבוצים ובמושבים, ואילו עיירות הפיתוח נשארות עם הכנסות מועטות, למרות האוכלוסייה הגדולה. למה הנושא הזה לא נפתר, אף שהליכוד בשלטון ושיש לו אינטרס לחזק את עיירות הפיתוח?

"היית שותף לפעולות שלנו בתחום הזה. אתה יודע שקיים לובי חקלאי של ההתיישבות העובדת ושל המושבים שחוצה גבולות מפלגתיים ולמולו קיים רפיון משווע של ראשי עיירות הפיתוח. אנו רואים את תחילתו של שינוי בעניין. בעוד עיירות הפיתוח מתחילות להבין את ערכו של מאבק משותף, קיימת מודעת בקרב ההתיישבות העובדת שיש צורך בצעדים לשינוי המצב. אפשר לומר שהיום קיימים תנאים לפשרה היסטורית בנושא הזה שבמסגרתה יוכלו תושבי הקיבוצים והמושבים להבטיח את עתידם הכלכלי ועיירות הפיתוח יוכלו להגדיל במידה ניכרת את עתודות האדמה שברשותן ואת המיזמים המניבים הכנסה הנמצאים על הקרקעות החקלאיות".

למה משרד הפנים של ש"ס לא מקדם את זה ?

"משרדי ממשלה רגישים ללחץ לוביסטי וסקטוריאלי. הם לא נמצאים שם לקדם עניין ציבורי. למי שיש יותר כוח פוליטי יכול להניע אותם לפעול לטובתו. המסקנה היא להתאחד".

דיברת על העדפה מתקנת לפריפריה. יש בה ישובים עשירים ועניים. במה תעזור גם למועצה אזורית תמר וגם לדימונה?

הערה הזאת מחייבת להבין שהמושג פריפריה הוא למעשה מושג מאוד חמקמק. וזאת משום שמצד אחד אנחנו יודעים שפריפריה אינה רק גאוגרפית; היא קיימת במרכז. עם זאת, בפריפריה הגאוגרפית קיימים גם יישובים המאופיינים כיישובי מרכז מבחינה חברתית וכלכלית. כך לדוגמה עומר; כך לדוגמה כפר ורדים; וכך לדוגמה המועצה האזורית תמר. ולכן בבואנו להקצות משאבים באופן המעדיף את הפריפריה,עלינו לשים לב לחמקמקות של המושג "פריפריה".

שאלת הבדואים מטרידה מאוד את תושבי הדרום. מצד אחד, יש לחץ גדול מהציבור היהודי להתמודד עם תופעות של פשיעה ותפיסת קרקעות אצל הבדואים. מצד שני, הבדואים מרגישים שכופים עליהם תכניות מדינה ומסרבים להכיר בהם כאזרחים שווי זכויות. חוות בודדים שקמו באופן לא חוקי מולבנות ואילו היישובים הלא מוכרים עומדים כך מקום המדינה. כיצד אתה רואה את הנושא?

"במציאות שבה אין תשתיות חברתיות, חינוכיות תעסוקתיות ברמה נאותה לציבור הבדואי, אין להתפלא שמתקיימת פעילות פלילית שפוגעת גם ביישובים היהודים. אני אומר את זה בכובע של סוציולוג; אני מבין את הרקע שעליו צומחות פעילות זו אך בוודאי שאיני מצדיק אותה. היהודים אינם מזהים את ההקשר הרחב שהחברה הבדואית פועלת בו ומפתחים עוינות וטינה עמוקה כלפיה. לכן צריך להיות אינטרס יהודי בשיפור תנאיהם של הבדואים. שיפור זה יקדם גם האינטרס היהודי באזור".

כיצד בכלל הפכת לפעיל חברתי, הרי למדת בחו"ל ? 

 

צילום: רוני כנעני

"בשנת 76' סיימתי את תואר ראשון בפילוסופיה, היסטוריה כללית ותולדות האמנות באוניברסיטת חיפה. ב-79' התחלתי את לימודי התואר השני והדוקטורט – תוכנית משולבת – מסלול ישיר לדוקטורט באוניברסיטת פנסילבניה בפילדלפיה. הלימודים נמשכו עד שנת 87'. שמונה שנים חייתי בארצות הברית בלימודים".

איזה חוויות עיצבו את תפיסת עולמך?

"שתי חוויות עיצבו את תפיסת עולמי. האחת היא מערכת החינוך ועיוותיה. אלו השתקפו במקרה שלי בבית הספר המקצועי, שהגעתי אליו על בסיס שיקולים מופרכים ותמוהים. ההפניה הזאת בעצם הותירה בי מצד אחד תחושה עמוקה של קנאה בבעלי מקצוע, בבעלי מיומנויות טכניות. אני נעדר מיומנויות אלו באופן די מביך. מצד שני, חוויה זו הותירה בי תחושה ברורה שנעשה אתי אי-צדק, וזאת עקב אי-ההתאמה הבולטת שלי למקום. הייתי איש המקצוע הגרוע ביותר שבית הספר המקצועי בו למדתי הוציא משעריו. אין פלא שנכשלתי במבחני המקצוע של משרד החינוך/עבודה. סיימתי את בית הספר המקצועי ללא תעודת מקצוע. אני לא מבין כיצד המורים לא ראו שאני כישלון מהדהד, שאיני מתאים למסגרת המקצועית. אני חושב שאלו הם מקורות המחויבות שלי לצדק חברתי ולעיקרון של שוויון הזדמנויות, בחברה בכלל ובחינוך בפרט. מכל מקום, הכישלון בבית הספר המקצועי "אילץ" אותי לחפש את מקומי במסגרות חינוך עיוניות.

והשנייה?

"מלחמת יום הכיפורים. היא עיצבה את דעותיי הפוליטיות-מדיניות. לפני המלחמה הודרכתי על ידי תפיסות די מצ'ואסטיות שנגועות בנימות של שובינזם לאומי. התפכחתי אחרי מלחמת יום הכיפורים. שירתתי כטנקיסט בקרבות התעלה. הטנקים שלחמתי בהם נפגעו כמה פעמים מירי מצרי. איבדתי חברים. לאחר המלחמה סבלתי תקופה מסוימת מקלאוסטרופוביה. זכורה לי אפיזודה מביכה בהקשר הזה. כמה חודשים לאחר שסיימתי את השירות הצבאי נסעתי באוטובוס מחיפה לקרית אתא, שם גדלתי. בשעה שנסע, נחבט האוטובוס קלות ממשאית שנסעה אחריו. ישבתי במושב האחורי. אני זוכר את עצמי מזנק ורץ-רץ לכיוון הנהג. כך עשיתי כאשר נפגע הטנק שלחמתי בו. הדבר הראשון שאתה רוצה לעשות הוא לצאת מהצריח לפני שהטנק יתחיל לבעור. למעשה, עד היום אני פוחד ממקומות סגורים – מעליות אטומות ומרתפים ללא חלונות. כשאני נכנס לשירותים בקומות מרתף, אני מתקשה להיפטר מהנוהג לוודא שאי אפשר לנעול את הדלת מבחוץ.
עם סיום המלחמה התוודעתי לאבסורד העמוק הטמון בה. עד לסיומה הכמיהה הייתה להביס ולהרוג את "האויב המצרי" האבסטרקטי, וממש יום למחרת, לאחר הפסקת האש, אתה נפגש עם חיילים מצריים, אתה מתוודע אליהם כאנשים רגילים. למען האמת הייתה לי חוויה די מצמררת לפני כן, במהלך המלחמה. אחד התפקידים של גדוד הטנקים ששירתי בו היה לסייע לכוחות צנחנים בטיהור מבצרים מבוצרים. אנחנו נתנו להם סיוע ירי. אני זוכר שתפסנו כמה שבויים. ביקשתי מאחד החיילים המצריים שיקריא קריקטורות שהיו במבצרים ושלגלגו על מנהיגי ישראל. אז לא ידעתי לקרוא ערבית. וביקשתי מהחיל המצרי השבוי, מתוך סקרנות ילדותית גרידא, לתרגם את הכתוב. האיש היה כל כך מבוהל והתחיל לבכות. הוא שלף ארנק עם תמונה של אשתו ובתו הקטנה והחל מתחנן על חייו, וזאת מתוך אמונה שאני הולך לפגוע בו, להרוג אותו. הדבר הזה טילטל אותי. הוא היה בן 35 בערך. מבחינתי הוא היה איש מבוגר, איש מבוגר שרועד מפחד ובוכה כילד. זו הייתה חוויה מטלטלת. הוא חשב שאני איזה חוקר צבאי, איש מודיעין שעורך לו חקירה".

מה מקומנו במזרח התיכון?

"לדעתי הסיכוי היחיד להמשך של קיומינו כאן במזרח התיכון כמדינה המבקשת לקיים את תרבותה היהודית/העברית ולפתח אותה היא באמצעות פילוס דרכים וקשרים למרחב שבו היא חיה ופועלת. ההימור של ישראל על זיקה אקסלוסיבית עם האינטרסים של המערב ועם ייצוגיו התרבותיים הוא סיכון אסטרטגי. הימור זה משמעו גירוש עצמי סימבולי מממזרח התיכון. שוב, זהו איום אסטרגי על קיומה של ישראל– יותר מהאיום האיראני".

אתה עברת לפרוזה ותרגום שירים מערבית בדיוק אחרי שכתבת על רב-תרבותיות, מזרחיות, גזע ופוסט-קולוניאליזם. איך זה קרה?

"חברינו המשותף הפילוסוף ד"ר מאיר בוזגלו התריס נגד העוסקים ברב-תרבותיות על כך שהם מנהלים דיון מטא-תיאורטי בנושא. כלומר הם מדברים על רב-תרבותיות, הוא אומר, אבל לא ממשים אותה בפועל. האשמה זאת לא הייתה לחלוטין מבוססת, כי תמיד שקדתי ליצור עבור עצמי תלכיד תרבותי שיונק בו בזמן ממקורות תרבותיים שונים: חילוניות מול מסורת, מערביות מול מזרחיות. בכל אופן, בשלב מסוים רציתי, בצניעות, גם לעשות מעשה, אקט תרבותי שאינו מטא-תיאורטי. אמנם גם כתיבה פילוסופית וסוציולוגית היא אקט תרבותי כשלעצמו, אך עדיין רציתי לבצע אקט תרבותי, הלכה למעשה, אקט הנוגע באמנויות השונות, כמו תרגום של שירה ערבית לעברית, שיתוף פעולה עם יוצרים כמו דודו טסה, יאיר דלאל, בכתיבה לקטלוגים שעוסקים באמנות, וגם בניסיון ראשוני לכתוב סיפורת שבמקרה הספציפי הזה מעניקה לי את האפשרות לקיים דיאלוג עם תכנים תרבותיים המשקפים את המגוון הרחב של מקורות ההשראה של הזהות התרבותית המורכבת ורבת הפנים שלנו".

האם יש איזה רגע של התבחנות מהשדה האקדמי ומעבר לשדה אחר, שיש בו חופש יותר גדול להיות יצירתי וכד?

"בהחלט. אתה יודע שיש, משום שגם אתה נע ונד בין הטריטוריות השונות, בין מחוזות העשייה השונים, בין כתיבה אקדמית לבין פרוזה ושירה, בין כתיבה אקדמית לבין כתיבה פובליציסטית. המעבר מכתיבה אקדמית ליצירה הוא מעבר שטומן בחובו חוויה של חופש. חוויה המאפשרת מבע אישי יותר, אינטימי יותר, יצירתי יותר. ועם זאת יש צד שני למטבע. לעיתים המעבר רציף, לעיתים התחומים מתערבבים, מתמזגים. אנחנו רואים לדוגמא תחומים באקדמיה שמעודדים את החוקרים למצב את עצמם מבחינת הביוגרפיה האישית שלהם. יצא לי לקרוא מחקרים אקדמיים מסוג זה, בעיקר בשדה האנתרופולוגי, שהרשימו אותי מאוד, שבהם הכותבות – כן, אלו בעיקר נשים – אינן מדווחות בריחוק על מושאי המחקר שלהן, אלא מדווחות מתוך מעורבות אישית ורגשית במושאי מחקרן, מעורבות שנותנת מקום לרקע האישי שלהן, לעמדות שלהן, לתחושות שלהן ביחס לנושא המחקר שלהן. במחקרים מסוג זה יש יסוד פרוזאי מובהק. מבחינתי כתיבת פרוזה היה פשוט לקחת את המהלך הזה צעד אחד קדימה, אבל צעד משמעותי".

בשנים האחרונות אתה מתרגם שירה ערבית לעברית. איך זה התחיל? מה אתה עושה עכשיו? האם נראה קובץ בקרוב?

בדרך כלל אנשים מדברים על מורשת בית אבא. אני מדבר על מורשת בית אימא. אימי חובקת ואוצרת בזיכרונה מלאי בלתי נדלה של שירה עממית עיראקית. ואנחנו, ילדיה, גדלנו, אם נרצה או לא, על ברכיה של השירה הזאת, אולי על צליליה. לימים, כאשר הקשבתי לשירים הללו, שבזמנו לא הקשבתי ולא הבנתי את מילותיהם, עלה בי הצורך להתעמק בהם כחלק מהמפנה הרב-תרבותי שעברתי, חלק מהמפנה שביקש להעשיר את המנעד התרבותי שלי. בשנים האחרונות עלה בי הצורך לעשות חסד עם השירים הללו ולתרגמם לעברית – עם מלוא הכבוד. כלומר, קראתי תרגומים לשירים הללו, שהיו לדעתי די ירודים, וחשבתי, בענווה, שאפשר לעשות עבודה טובה יותר. האם יהיה לזה המשך? תלוי אם המחאה תתחדש, קיימת אפשרות שהיא תחטוף ותסחף אותי שוב לתוכה ואז לא יהיה לי פנאי לפרויקט הזה והוא בטח יידחה, למרות שחלקו הגדול מוכן".

***
ביקשתי מחבריי וחברותיי כמה שאלות
הסופר דודו בוסי שואל: לאיזה הישגים הביאה המחאה? האם אתה חושב שהיא תתעורר גם הקיץ? ואם כן, גם השנה היא תהיה חגיגית, או שצריך לדעתו להקשיח אותה?

אי אפשר לצפות מה יהיו מופעיהם של גלי המחאה המתחדשים, וזאת אם הם אכן יתחדשו. אני חש, עם זאת, שקיים כעס עצור ותסכול רב בקרב הציבור, וזאת משום שעד כה הממשלה לא נענתה לתביעותיהם של המוחים, אלא להפך, היא מאמצת ביתר שאת מדיניות שהוציאה מאות אלפים אל הרחובות במחאה. התנהלות זו של ממשלת ישראל יכולה להביא בקלות להתלקחות.

‎אמן ה"ספוקן וורד" רותם מלנקי שואל:‏ הרבה אנשים שמתנגדים למחאה אומרים שיונה וספיבק נחשבים עופות מוזרים בתחומם ולכן אין לשמוע בעצתם. היש הוכחה ניצחת לכך שזו עלילת שווא?

תפקידו של האינטלקטואל הוא להצביע על האופק הערכי שיש לשאוף אליו. עם זאת, אנחנו ביקשנו לגבות אופק זה ואולי גם לתחום אותו בפרוגרמות העומדות במבחן ההיתכנות. דווקא סייג זה שקיבלנו על עצמנו, להיות פרקטיים, הוא זה שמעורר ביקורת מנקודת מבטם של אינטלקטואלים פריבילגיים, כלומר אינטלקטואלים שאינם מעורבים ישירות במחאה. הם תובעים למתוח את האופק האידאי והערכי של המחאה; הם מבקשים שהמחאה תתפרס ותכלול את כלל הנושאים העומדים על הפרק של החברה הישראלית ותעניק להם את הביטוי הצודק ביותר. אני בהחלט חושב שזו עמדה ראויה, אך עדיין צריך לפלס דרך בין המצוי לראוי, ולא לשכוח לעולם את הראוי ולנסות תמיד להתקרב אליו עוד ועוד. תפקידם של אינטלקטואלים לא מעורבים ישירות חשוב – התפקיד שלהם הוא להגדיר את הראוי לבקר בשמו את הפוליטיקה המעשית.

החוקרת איריס זריני מספרת שהיא שמעה אותך מקריא משיריך בהשקת הספר של החוקרת ד"ר קציעה עלון "אפשרות שלישית לשירה" שדן בשירה המזרחית. היא שואלת: כמה זמן אתה כותב שירה? ומדוע רק לאחרונה פרסמת משיריך?

אני כותב לסירוגין מעל לעשור. חלק מהשירים עוסקים בשאלות של המקום שלי מול המשפחה, למול הזהות הקולקטיבית שלי ואותם קל לי יותר להוציא החוצה. הם אישיים אך עדיין לא אינטימיים. סוג אחר של שירה הוא אינטימי יותר ועוסק בנושאים שבינו לבינה, ונכתבו בדרך כלל ברגעים של משבר– בעת שאנו מלחכים עפר. עד כה לא העזתי לפרסמם. אך הראיון הזה הוא הזדמנות לעשות צעד… הנה:

רַחֲשִׁים | יוסי יונה

וַאֲנִי חָשַׁבְתִי לְתֻמִּי,
שֶאַת חוֹשֶׁשֶׁת לִפְצּוֹת אֶת פִּיךְ,
נֶאֱחֶזֶת פֹּה וְשַׁם,
בְּמוֹצָא פִּי,
מְעֲרְטֶלֶת צְפוֹנוֹת נַפְשֵׁך,
בִּמְשׂוֹרַה,
חוֹרֶגֶת מִשְׁתִיקַתֵך קִמְעָה,
נִזְהֶרֶת…
וְאָז בָּאוּ הָמִילִים,
שֶנִקְלֵעוּ בְּחַרוּזִים,
שֶׁל אֲחֵרִים,
נוֹשְׂאוֹת מִנְחַה,
מִי יִדַע מִמִי וּלְמִי.
והן מִתְדַפְּקוֹת חֶרֶשׁ
עַל דַּלְתִּי,
אֲפוּפוֹת חֲשָׁשׁוֹת וּסְיָגִים.
וְהַמִּילִים רוֹחְשׁוֹת רַחֲשִׁים,
שֶׁמִקִרְבֵּך אֵלַי נִישַׂאִים,
וּכְאַבְנֵי אֵשׁ אֵלֶּה בְּאֵלֶּה מִתְחַכְּכוֹת,
וְנִיצוֹצוֹת בְּדִמְיוֹנִי מְתִיזוֹת.

 

איריס זריני שואלת: איך זה שאתה מלמד באוניברסיטת בן-גוריון אבל בכל שנותיה במוסד היא לא ראתה אותך נוכח בפעילות חברתית כלשהי בבאר שבע?

מעולם לא סירבתי להשתתף בפעילות חברתית הנערכת בקמפוס או מחוצה לו. את השאלה הזאת יש להפנות בעיקר למארגנים ולא אליי. עם זאת, לאחרונה נעניתי להזמנות רבות ובהזדמנות זאת את מוזמנת לאתגר אותי.

האם אתה גר בת"א ועושה את הנסיעות?

כן, ברכבי וברכבת ישראל לחלופין.

רעי חגי שואל: איך נוצר הקשר שלך עם דודו טסה כשסייעת לתרגום השיר של דאוד וסאלח אלכוויתי?

טסה פשוט יצר קשר. אני לא יודע מי השיא לו עצה ליצור עמי קשר אך הוא יצר קשר וביקש את עזרתי בתרגום השיר. נעניתי בחדווה.

דינה דיין שואלת: מה אתה חושב לגבי חלוקה צודקת יותר של קרקעות בנגב?

החלוקה המחודשת של הקרקעות, שבעיקר מגדילה את עתודות הקרקע בידיהן של עיירות הפיתוח, היא צעד מחויב של צדק חלוקתי. היא תאפשר לישובים הללו להתפתח הן מבחינה אורבנית והן מבחינת תעשייתית ,וכך תהפוך אותם לעצמאיים יותר מבחינה כלכלית. המצב הקיים בהחלט מעוות ויש לתקנו. על כך כתבתי רבות.

 

התפרסם לראשונה בכביש ארבעים, מגזין התרבות של הדרום

מפעלו החינוכי של רבי יעקב אבוחצירא | נהוראי [מאיר] שטרית

גנזי המלך - ספר שנכתב על ידי רבי יעקב אבוחצירא, ובו 207 אופנים שונים להסבר על המילה הראשונה בתורה "בראשית". מהדורה ראשונה תרמ"ט
גנזי המלך - ספר שנכתב על ידי רבי יעקב אבוחצירא, ובו 207 אופנים שונים להסבר על המילה הראשונה בתורה "בראשית". מהדורה ראשונה תרמ"ט


                                   מאת:  נהוראי [מאיר] שטרית

                                          סופר וחוקר

         'אביר יעקב' הוא תואר שהוענק לרבי יעקב אבוחצירא עוד ממרוקו, שלא זכה להגיע לארץ- ישראל (בשנת 1880). כמאתיים שנה עברו מאז הגיע רבי יעקב למרוקו ותקע יתד במקומו הראוי. מאמר תמציתי זה, בא בעקבות הרצח הנתעב שאירע בבאר- שבע על- ידי יהודי לרב גדול בישראל. המשך קריאת הפוסט "מפעלו החינוכי של רבי יעקב אבוחצירא | נהוראי [מאיר] שטרית"