מדוע אלביס לא מת

Elvis Lives  By emilio labrador  cc: flickr
 "המלך עדיין נדרש להופיע על במות, גם לאחר מותו." Elvis Lives By emilio labrador cc: flickr

אלביס לא מת, זכרו חי יותר מתמיד. מאחורי התיאוריות השונות נגלה את גבולות טרגדיית תרבות הפופ שממנה אנו ניזונים ומוזנים.

לפני כשבוע ציינו את יום השנה ה-35 למותו של המלך, אלביס פרסלי. אשתו לשעבר פרסיליה ובתה ליסה מארי הגיעו להודות למעריצים האדוקים. פרסיליה אמרה שהיא לא מאמינה שאלפי אנשים עדיין מדליקים נר לזכרו. לא רק זה, אלא שבתוכנית אקס פקטור, מתכוונים להצטייד בעונה הבאה בהולוגרמות של זמרים מפורסמים וביניהם, מייקל ג'קסון, איימי וויינהוס ו… אלביס פרסלי. כן, המלך עדיין נדרש להופיע על במות, גם לאחר מותו.

דמותו של אלביס התמקמה בתוך גבולות זכרון הקולקטיבי של הדורות שבאו לאחריו. דור עובר ודור בא ועדיין אנו מקשיבים, מעריצים ומתגעגעים למלך הרוקנרול. אלביס לקח את הבלוז והפך אותו לפופ, רוקנרול – תיווך בין השחורים ללבנים, באמצעות ההגשה המוזיקלית שלו. הוא לקח שירים שחורים (בלוז) שעברו עיבודים בדומה למהפכת הסקיפל האנגלית (skiffle) והפך את תרבות הפופ החדשה הזאת לנחלת הכלל. הוא היה חלק ממהפכת הרוקאבילי (Rockabilly) שנציגיה הבולטים היו קרל פרקינס, ג'רי לי לואיס, רוי אורביסון, אדי קוקרן ואחרים. אבל בניגוד לזמרים האחרים, דמותו נעמדה במרכז הזכרון הקולקטיבי התרבותי ללא שום דמות שתערער על מרכזיותו.

השאלה המעניינת היא כיצד דמותו הפכה לכזאת מרכזית במשך עשורים האחרונים של התרבות הגלובלית. ובכן, אלביס ציין בעלייתו ובנפילתו את שיא הטרגיות בתרבות הפופ. עם עליית תקשורת ההמונים לבמה המרכזית באמצע המאה העשרים. הוא הגיע לכל בית באמצעות הרדיו, הטלוויזיה, העיתונות, הקולנוע ושאר מוצרי הצריכה ששווקו את דמותו ללא הרף. אך כמו רבים אחרים, אלביס לא הצליח לעמוד בציפיות ההרסניות של התעשייה שהפכה את חייו לבלתי אפשריים. הוא נותר בודד בתוך אחוזתו, מסומם, מלא כדורים, שיכור כלוט. וכל הסמים לא הצליחו לתת מסלול בריחה מהריקנות שהרגיש אליל ההמונים. המיתוס שלו הכיל את מבנה מורכב של טרגדיה: מצד אחד מלך הפופ, ומצד שני מדבר צִיה של שממון קיומי חסר גבולות.

תיאוריות הקונספירציה השונות מהוות לנו סימני דרך להבנת האסון שרדף את סופו של מלך הפופ. מעריצים רבים מאמינים שאלביס חי! בדרום אמריקה, חי חיים אנונימיים ושלווים בבואנוס איירס תחת זהות בדויה. אך סביר להניח שאלביס לא נכנס לתוכנית ההגנה של האף. בי.איי (בשל איומי המאפיה) אלא הסיפור הומצא בידי מעריציו (ביחד עם תיאוריות אחרות שטענו כי הארון שלו היה ריק ועוד).

 אלביס פרסלי בשנת 1970. cc: ויקיפדיה
"דמותו של אלביס התמקמה בתוך גבולות זכרון הקולקטיבי של הדורות שבאו לאחריו. דור עובר ודור בא ועדיין אנו מקשיבים, מעריצים ומתגעגעים למלך הרוקנרול" | אלביס פרסלי בשנת 1970. cc: ויקיפדיה

הסיפור של אלביס השאיר אותו חי בתודעה עולמית לא רק בגלל המוזיקה הנפלאה שלו. אלביס נותר חי וקיים בזכרון של ההמונים בשל היכולת שלו להכיל ניגודים שהפכו לתו היכר של חיינו. אנו אלו, שניזונים מתרבות הפופ, חיים מדי יום את הגבולות המסוכנים של הגיבורים שלנו. הראשון שחווה את ההצלחה האיומה הזאת היה אלביס. אלביס חי את קצוות חיינו, הוא היה המצליח והיפה ביותר, אך גם הקיצוני וחסר הזהירות. וכך עד היום אנו ניזונים מתוך הפרדוכס שהניחה בפנינו תרבות הפופ.

הדעה התפרסמה לראשונה, בשינויים קלים מהמקור, בישראל היום ובוואלה

אושר מוצק: ספר שירה גנוז

Happiness By 4nitsirk cc: flickr
Happiness By 4nitsirk cc: flickr

אחרי הספר הראשון שלי "מגמד הצלקות" הסתובבתי חסר מנוחה וכתבתי ללא הפסקה. אני חושב שאספתי עוד איזה חמישה קבצי שירה, לפני שזכיתי בשנת 2006 במענק מקרן תרבות חיפה והוצאתי את "בין שמואלוף לבין חזז". בכל מקרה מצאתי לא מזמן את אחד הקבצים, שהיה מנוקד וחשבתי למה לא, גם ככה שירה בלתי אפשרית להוצאה לאור בימינו, אז לפחות שיעלה לאינטרנט.

אמנם, ספר השירה הרביעי שלי "האסון מתחיל בארוחת עסקים" כבר נמצא ב"נהר ספרים" ויראה אור השנה או שנה הבאה. אך בין לבין חשבתי, שיהיה נחמד לראות שפעם כתבתי בצורה לא חברתית, לא פוליטית ולא מזרחית. לומר שאני גאה בספר הזה, לא ממש. לומר שאני שונא ומתעלם ממנו לגמרי. לא ממש. הוא שם, כחלק מהתפתחות שלי כיוצר ומוגש לקוראי הבלוג במתנה. תרצו תקראו, תפיצו ותוכלו גם למחוק ולהתעלם. את הספר ניקד בזמנו פסח מיילין ז"ל.

השירים נכתבו בין 2001 לבין 2003. הם משקפים גם את הפרידה שלי מאבא שלי וגם סוג של חניכה והתבגרות לתוך עולם חדש של בדידות בתל-אביב. חלקו נכתב בשהותי באמסטרדם. יש בו גם סוג של מסע תיאולוגי, קריאה בכתובים והתכתבות עם מה שפגשתי ברחוב המלוכלך.

טוב, די עם כל הבולשיט. תקראו, תגיבו, אני סיימתי את תפקידי. לחצו כאן להורדה חינמית או לצפייה בטכנולוגיה יפה של ISSUE

יובל גלעד/ מחשבות על גאון אמריקני

אני רוצה לספר לכם על הימים האחרונים בחייו של סולן להקת NIRVANA, גאון מוזיקת הרוק קורט קוביין. אני רוצה לספר לכם על הבדידות והניכור האינסופיים אליהם יכול להגיע אדם מפורסם כל כך, ועל האדישות של החברה כלפי מי שנתן לה כל כך הרבה. אותה אדישות שיש לנו כלפי הומלסים, כלפי פליטים, כלפי מלחמות באפריקה וכו'. אני רוצה לספר לכם על האומה האמריקנית הגדולה, שהחופש וחירות הפרט הם דגליה, דגלים המתנפנפים ברוח של מרחבי הטבע הנהדרים, ועל הצד השני של אותה מטבע: האדישות והניכור, העזובה והזיוף. כיצד תרבות מאליהה אדם, אבל נותנת לו להסתובב לבדו, ימים בודדים, בידיעה שהוא אובדני, שכן מותו יכול לשמש אותה יותר מחייו.

המשך קריאת הפוסט "יובל גלעד/ מחשבות על גאון אמריקני"