חמישה מקומות אהובים בברלין

התבקשתי לכתוב על חמישה מקומות בברלין שאני אוהב לחזור אליהם. התשובה יצאה כרגיל ספרותית

image

 

פרוייקט ח’מסה יוצא לדרך ובו נשמע מישראלים שחיים בברלין על המקומות שגורמים להם לחזור אליהם, פיזית או נפשית, כאן בעיר. פותח את הסדרה, מתי שמואלוף, סופר ומשורר

1. קפה קוטי

פרל ג’אם שרים בקפה מזרח תיכוני בברלין

ואין בעולם מטוס שייקח

אותי אליך

אדי וודר הפסיק לשיר

אהבה מקוללת היא בכל זאת אהבה

(מתוך הספר “פרידה בברלין” הוצאת “בוקסילה”. ראה אור רק במהדורה דיגיטלית)

 

הג’אז של ברלין

*

אני פחות שואל שאלות

יותר מתמסר לג’אז של ברלין

שמגיע מגָלוּיות שונות,

בלילה מטפס על חלונות נשים,

בבוקר בעבודות פרך

ובשבת עם המילים הקדושות

מדבר לעצמי בעברית, ללא ארץ

מדבר לאחרים באחרוּת, ללא ארץ

ונעדרתי מאזכרה של אבי,

ונזכרתי בו בכל מילה ממילותיי

איני יודע מאיפה באתי ולאן אני הולך

אבל גם לזרות יש רגע הולדת

ואתעורר בזרועות

בגפיים ארוכים

בזיכרונות

כילד

(מתוך הספר “פרידה בברלין” הוצאת “בוקסילה”. ראה אור רק במהדורה דיגיטלית.)

2. הדירה השנייה שלי בברלין, בריצדאם, שלוש תחנות דרומה מהרמאנשטראסה

שכחה וגעגועים מניעים את העולם, ואין הם יכולים להיפרד:
ככל שתשכח — תתגעגע. וככל שתתגעגע — תשכח.

אני חוזר מהשינה אצל אנה, הדייט המזרח־גרמנית שלי, אל החדר השכור שלי, ומתבקש מיד על ידי שינן, בעל הדירה הגיאורגי, שאצא ממנו ואלך לשתות קפה. הוא פוחד שבעל הדירה האמיתי יראה שהוא מסבלט את הדירה שהוא קיבל בשכר מסובסד. כן, אסור לו להשכיר לי את הדירה, אין לי ניירות מתאימים, אין לי סטטוס, עד שאדע אם קיבלתי ויזה. וזאת החוויה הראשונית של מהגר, שמגיע חסר זכויות לעיר וצריך להתמקם במקומות האסורים של החיים. הסתיו מבלבל אותי עם החורף. אני לא מצליח להכריע איפה אני עומד. הכול אפור, קודר, ובשבילי הכול זורח. כי אין באמת מזג אוויר כזה אפל בישראל. נכון, תחת כל המילים שבהן אשתמש תשכב לה השואה כשלד. אבל אני לא מתייחס כרגע לכובד של המילים, אלא מנסה לספר לכם סיפור אחר סיפור מתוך המפגשים שלי עם יהודים־ישראלים בברלין [מתוך הסיפור “שלדים בברלין”, מופיע בספר הסיפורים “מקלחת של חושך וסיפורים נוספים, בעריכת תמר ביאליק, ופרופ’ יגאל שוורץ, בהוצאת זמורה ביתן]

ורשאואר שטראסה
andrea cc by 2.0

3. ורשאואר שטראסה

אני נוסע לשכונת פרידריכסהיין מתוך ביתי בנויקלן, “איסטנבול הקטנה”, לפגוש את מיכל. האופניים מלאים בוץ מאז אותו יום בו הלכתי לאיבוד בשדות. גוגל מאפּ פה לא עוזר לאנשים חסרי חוש כיוון כמוני, אם אין להם את המיקוד הנכון. כי בעיר הזאת שֵם של רחוב יכול לחזור כמה פעמים. כלומר יכול להיות רחוב הרצל בשני מקומות בעיר, ואתה צריך את המיקוד הנכון בכדי לא ללכת לכתובת הלא נכונה. אני מגיע לרחוב מאחורי וורשאוור שטראסה. ויש שם כיכר יפה, עצים גבוהים והרבה בתי קפה. למדתי מספיק גרמנית בכדי לדעת איך לדבר עם המקומיים ולקבל הוראות הגעה למקומות. מיכל עומדת בפינת הרחוב עם הבן שלה בעגלה הכי משוכללת שראיתי. בישראל אין כאלו עגלות. היא נראית טוב, צבעה את השיער, עיניה הכחולות כמו אגמים ענקיים, ורואים שהיא מאושרת מהלידה. היא מכניסה אותי לתוך בית קפה ריק. אנחנו יושבים ליד מכונת הכדורגל המכני, המשחק שבו תושבי השכונה והזרים שיחקו בלילה, גברים עם נשים, צעירים עם צעירות, בכדי להתחרות קצת, להתחמם, ובעיקר להכיר את הבפנוכו אחד של השנייה.

מיכל מספרת לי על ההתפכחות שלה. אנחנו מזמינים ארוחת בוקר קטנה, היא לא אוכלת את הגבינות שלה, ואני לוטש עיניים אליהן. היא מבינה את הרמז ומעבירה אותן לצלחת שלי. אגלה שהשמנתי מאוחר יותר, ורק יציאה מגרמניה כעבור חצי שנה תוריד לי קצת את המשמנים.

“אתה מבין, פעם חשבתי שהכול שחור ולבן, ישראל רעה בגלל הכיבוש, גרמניה טובה בגלל המקום שהיא נותנת למהגרות כמוני, אבל היום הכול השתנה. אני מבינה גרמנית. אני רואה איך בוחנים אותי כשאני מדברת גרמנית.” [מתוך הסיפור “שלדים בברלין”, מופיע בספר הסיפורים “מקלחת של חושך וסיפורים נוספים, בעריכת תמר ביאליק, ופרופ’ יגאל שוורץ, בהוצאת זמורה ביתן]

4. קבוצות הפייסבוק של “ישראלים בברלין”

נפלה לי היום השן הקדמית בברלין. באמצע נגיסה באיזה סנדוויץ קטן. והרגשתי כאילו אותה יבָּשה שפעם אחזתי בה, הפכה לקרחון שנמס במהירות־שיט אל תוך הים החמים. לא ויתרתי על היציאה לבר, למרות שידעתי שלא אוכל להביט באנשים מבלי לקבל מבט קר. ורק חברַי יבלעו את הגלולה המרה וינסו כמה שפחות להביט בי. ורק כשישבתי לבדי מול הלפטופ, הבנתי שיש משהו בפגם הזה שמעורר אותי לכתוב. אבל המחשב התקלקל (מרפי, יא מנמניאק), וכתבתי לראשונה בחיי הברלינאיים בתוך דפדפת צהובה את הרחמים העצמיים שהוחדרו כנגד רצוני לתוך החשֵכה של פי.

בפעם הראשונה שהתחלתי להיזכר בעיניים החסרות של פי הייתי בחתונה בצפון אצל חבר, שהיה הכי הכי טוב שלי והתרחקנו. ובכל זאת, אולי ממצוקה של כסף, אולי מפחד שלא יבואו אנשים ואולי מרצון לאנושיות, הוא הזמין אותי לברית נישואים עם בחירת לבו. כשהגעתי למקום ראיתי אותו רזה בעשרים קילו, והוא חייך אלי. וכשהוא לחץ את ידי ביובש התגלה לי שהוא חסר שן. אנ’לא יודע למה, אבל רציתי בתוכי שהוא יסדר את השן הזאתי ובמיוחד בחתונה שלו. לא רציתי שהניב הזה, שן הערפד הנ”ל, יופיע מולי. אבל מדוע דווקא החוויה הזאתי מביאה אותי לכתוב.

דרך קבוצה בפייסבוק שנקראת “ישראלים בברלין” מצאתי רופא שיניים שמוכן לשבור את ארון הברית של הוֹאכֵנְאֵנְדֵה, הסופ”ש הקדוש של הגרמנים, שבו הם אינם עובדים. הלכתי וידעתי שילכו ממני כספים רבים בכדי להדביק את השן שהחבאתי בכיס, וסגרתי את הפה, ורק כשפיהקתי, ברכבת התחתית, נזכרתי בפגם העצום שיש לי וכיסיתי מיד את הפה וקיוויתי שלא ראו את ההיפופוטם הענק פותח את פיו. כשהגעתי גיליתי מרפאה עתידנית בצבע כתום עם משקאות קלים בחינם. הדוקטור היה מאוד נחמד ואף סיפר שהוא נוסע לישראל לסילבסטר, בדצמבר.

“נשברה לך השן,” הוא אמר באנגלית רצוצה. ואני מיד שאלתי, כפליט, כמה יעלה לי להשתיל חדשה, והוא זרק אלפיים יורו. וחשכו עיני. וביטלתי את ההופעה של המחול אליה הוזמנתי והלכתי הביתה, וכמו שכתב פעם תומר גרדי, עשיתי את עצמי מינימל קומפקט בתוך המיטה.   [מתוך הסיפור ” העיניים החסרות של הפה”, מופיע בספר הסיפורים “מקלחת של חושך וסיפורים נוספים, בעריכת תמר ביאליק, ופרופ’ יגאל שוורץ, בהוצאת זמורה ביתן]

5. תחנת או-7 הרמאנפלאטס

לֹא הָיָה מֵעוֹלָם בַּיִת בַּשִּׁירָה

“לֹא הָיְתָה מְדִינָה בְּגַן עֵדֶן

לֹא הָיָה מֵעוֹלָם מִזְרָח וּמַעֲרָב

לֹא גֹּרַשְׁנוּ, לֹא הוּבַסְנוּ”

 

הַגַּבּוֹת הַשְּׁחֹרוֹת זָזוֹת מִצַּד לְצָד

כּוֹס הַקָּפֶה הַשָּׁחֹר עִם הֶל רוֹעֶד

בָּרַכֶּבֶת בְּהֶרְמָן פְּלָאטְז

אוּבָּאן, אוּ- זִיבֵּן, תַּחֲנָה אַחַת

גֶּשֶׁם לֹא פּוֹסֵק

וְאַהֲבָה עֵירֹמָה, מִתְקָרֶבֶת בַּזָּרוֹת

לַהִתְגַּלּוּת

כִּי

גָּלִינוּ

וְנֶאֱמַר שִׁירָה

וְנַכְשִׁיר דֶּרֶךְ לָצֵאת מִמִּצְרַיִם

כְּשֶׁיֵצְאוּ הַכּוֹכָבִים

לְמַעֲנֵךְ

[מתוך ספר שירה שישי בכתובים]

לבלוג של מתי

לדף הפייסבוק

מעולם לא אמרתי לך כמה אני אוהב אותך [שיר]

2016-01-17 16.09.57

מעולם לא אמרתי

 

מעולם לא אמרתי לאישה שאני רוצה לחיות אתה לעד
מעולם לא רציתי לגעת בנצח עם אהובה
אך אתך
אך לצדך

טיפסנו על ההר הכי גבוה שהעניקו לנו האלים
נפלנו לעמק הכי עמוק שהעניקו לנו האלות
אם תדמיינו היטב
תוכלו לשמוע את הגניחות של האלים שהביטו במעשינו

סוקרטס וקסנתיפה,
אדם וחווה,
כמה כאב וכמה יופי,
ושוב כמה יופי וכמה כאב

[פרידה בברלין, הוצאת יצא רק במהדורה דיגיטלית של Booxilla – בוקסילה, תרבות עברית דיגיטלית, 2014 ]

סרטוני השקת "מקלחת של חושך, וסיפורים נוספים" בברלין

ARIEL MOAATI (1)
גדי גולדברג ואנוכי. צילום: אריאל מואטי
ARIEL MOAATI (2)
ניצן ברנשטיין ועילאיי בצ'לו מנגנות שירי פרידה מתל אביב. צילום: אריאל מואטי

לכל חברותיי וחבריי באשר תהיו. הנה קליפ הסרטונים מההשקה של מקלחת של חושך בברלין. כך כתבתי ביום למחרת:

האמת שפחדתי. אבל הייתה השקה‬ מעולה. באו מעל ארבעים איש. הייתה הרגשה טובה באוויר. והתפתח דיון מרתק על שאלות של גלות ועל אמנות הכתיבה.

היו לי הרבה סיבות לפחד לעשות את ההשקה אתמול. רוב הסופרים שעושים השקות לא חיים בעיר, אלא רק באים מישראל ובכל זאת בזכות הדחיפה של גדי גולדברג, ועזרה של מיכל זמיר הצלחנו לארגן אירוע מקסים. הקהילה הישראלית בברלין, גרמנים דוברי עברית, ועוד אנשים שלא הכרתי הגיעו. גדי הכין את השאלות, שעברו על כל חלק בספר, וגם מצאתי את עצמי מקריא חלקים מתוכו, כפי שלא עשיתי בהשקה בישראל. המוזיקה של ניצן ברנשטיין עם השיר שהלחינה מתוך ספר השירה האחרון בחיי "פרידה בברלין" וגם עם שיר הפרידה שלה בתל אביב, עם הצ'לו שליווה יפה את תל אביב חסרת הים. השאלות מהקהל סבבו סביב אמנות הכתיבה, ואין תענוג יותר גדול לסופר להכניס את הקהל לסודות של יצירת הקסם הזה.

אז תודה על אחד הימים המאושרים בחיי. רותם ניר יצר תמונות שחור לבן ועבד על האופטימיזציה שלהן. וגם בקרוב אעלה סרטונים מתוך ההשקה למען, שתהיו היכן שתהיו, תוכלו להאזין ולצפות. תודה רותם, אתה לב גדול!

אז זאת הפעם ראשונה שערכתי השקה לספר שלי, בעברית, מחוץ לישראל. ספר שהחלק השלישי שלו נכתב בברלין. זאת כחלק מקהילה עברית / ישראלית / דיאספורית שנוצרת ויוצרת בברלין. שיהיה שבוע טוב!

* מקלחת של חושך וסיפורים נוספים באתר ההוצאה

* מקלחת של חושך בפייסבוק

שני שירים מ"פרידה בברלין" במעריב

2 1

תמיד רציתי להופיע עם סאונדרגן, אבל כריס (קורנל) התקשר ורצה שאקריא איתם, אבל אני רחוק מישראל. אז הסכמנו שאפרסם את שירי בצד הכתבה על בואם לישראל. שני שירים מהספר "פרידה בברלין" פורסמו בעיתון "מעריב"  . ומזכיר שהמבצע ממשיך ואפשר לרכוש את שני ספרי האחרונים שלי באופן דיגיטלי בחי שקלים, בהוצאת Booxilla – בוקסילה, תרבות עברית דיגיטלית

*

לרגל שבוע הספר: מי שיקנה את ספרי החמישי "פרידה בברלין" (ב7 ש"ח בלבד) יקבל את ספרי הרביעי במחיר ריצפה של 11 ש"ח בלבד

1061718_10152913974467589_1540568968_n

 

בשורה מעולה: לרגל שבוע הספר, החליטה הוצאת בוקסילה לבוא לקראתכם/ן קוראיי היקרים: מי שיקנה את ספרי החמישי "פרידה בברלין" (ב7 ש"ח בלבד) יקבל את ספרי הרביעי במחיר ריצפה של 11 ש"ח בלבד. אז מהרו. מהרו. מהרו לחנות וקבלו את צמד מספריי האחרונים בהחלט… מצד אחד ספרי "פרידה בברלין" הוא הלירי ביותר מכל ספריי ורגוע, שלו ומלא כולו בהשלמה עם החיים והאהבה. ומצד שני הספר "האסון מתחיל בארוחת העסקים" כולו חופר בשאלה מדוע היגרנו לישראל ואיפה ישראל נמצאת בין היחסים העכורים שבין העם למשטר וביני לביניהם.

הַשִּׁיר יַתְחִיל עוֹד מְעַט לִפֹּל

 20140403_094457

המילים על העזיבה

הַשִּׁיר יַתְחִיל עוֹד מְעַט לִפֹּל

כִּי

עָזַבְתִּי אֶת חַיֵּי הַפִּקְדוֹנוֹת

לִמְצֹא חַיִּים חֲדָשִׁים בְּבֶּרְלִין

דִּבַּרְתִּי אַנְגְּלִית שְׁבוּרָה, חֲמִשָּׁה שְׁקָלִים לְיוּרוֹ

סָגַרְתִּי אֶת הַטֶּלֶפוֹן הַיְּהוּדִי

נִפְרַדְתִּי מֵאִמִּי

מִסְּפָרַי

מֵאוֹתִיּוֹת אַהֲבוֹת חַיַּי

חֲבֵרַי

20140403_094401השיר שלא נכתב לבן שלא ייוולד לי

בְּנִי

מַעַרְכוֹת יְחָסִים בּוֹרְחוֹת לִי

כְּמוֹ חוֹל מֵהַיָּדַיִם

בְּנִי

אַל תִּסְלַח לִי

עַל שֶׁהִתְמַכַּרְתִּי לָרֹךְ שֶׁל הַמִּלִּים

בְּנִי

חַבֵּק אוֹתִי חִבּוּק גָּדוֹל

גַּם כְּשֶׁאֲנִי שִׁכּוֹר

בְּנִי

לַמְרוֹת שֶׁלֹּא הִכַּרְנוּ

אֲנִי מוֹצֵא עַצְמִי דּוֹאֵג שֶׁתָּמוּת לְפָנַי

אָבִי

לָמָּה אֲנִי חוֹלֵם שֶׁאַתָּה נוֹסֵעַ וּמִתְאַבֵּד

אֵיפֹה אַתָּה בַּלַּיְלָה בֵּין כָּל שִׁירַי

כְּשֶׁאֲנִי מִתְעוֹרֵר מְפֻחָד

לרכישת הספר באתר בוקסילה, עדיין במחיר מבצע של 7 ש"ח

פרידה בברלין, בבלוג של רני יגיל – NRG

RANI2014

מעולם לא אמרתי

 

מעולם לא אמרתי לאישה שאני רוצה לחיות אִתה לעד

מעולם לא רציתי לגעת בנצח עם אהובה

אך אתך

אך לצדך

 

טיפסנו על ההר הכי גבוה שהעניקו לנו האלים

נפלנו לעמק הכי עמוק שהעניקו לנו האלות

אם תדמיינו היטב

תוכלו לשמוע את הגניחות של האלים שהביטו במעשינו

 

סוקרטס וקסנתיפה,

אדם וחווה,

כמה כאב וכמה יופי,

ושוב כמה יופי וכמה כאב

 

IMG_20170202_122956421_HDR

 

היום את נתת לי בחזרה את הרעד

 

אף אחד לא ידע שהתרגשתי כל כך

מהאפשרות הרחוקה של ילד

אף אחת לא הרגישה כמוך את הרעד שלי

ברגעים בהם היית יוצאת מהמקלחת עירומה

עם המגבת על ראשך

 

IMG_20170227_101546357

 

השיר שלא נכתב לבן שלא ייוולד לי

 

בני

מערכות יחסים בורחות לי

כמו חול מהידיים

 

בני

אל תסלח לי

על שהתמכרתי לרוך של המילים

 

בני

חבק אותי חיבוק גדול

גם כשאני שיכור

 

בני

למרות שלא הכרנו

אני מוצא עצמי דואג שתמות לפניי

 

אבי

למה אני חולם שאתה נוסע ומתאבד

איפה אתה בלילה בין כל שיריי

כשאני מתעורר מפוחד

 

 

IMG_20170308_121015_023.jpg

*

 

אני פחות שואל שאלות

יותר מתמסר לג'אז של ברלין

שמגיע מגָלוּיות שונות,

בלילה מטפס על חלונות נשים,

בבוקר בעבודות פרך

ובשבת עם המילים הקדושות

מדבר לעצמי בעברית, ללא ארץ

מדבר לאחרים באחרוּת, ללא ארץ

ונעדרתי מאזכרה של אבי,

ונזכרתי בו בכל מילה ממילותיי

איני יודע מאיפה באתי ולאן אני הולך

אבל גם לזרות יש רגע הולדת

ואתעורר בזרועות

בגפיים ארוכים

בזיכרונות

כילד

 

IMG_20170308_141657

 

*

 

הלילה טיפסתי

אל השמש הגדולה

המתגעגעת

להשתחווּת של תפילה

אֵלה גדולה ובודדה

 

IMG_20170302_115820_874

 

*

 

המשוררים זוכרים את הפצעים שלא מגלידים

שחורטים על גבם הילדים הרעים

בבית ספר

הבהמות הזונות שפוצעים

מצליחים בחברה

המשוררים נשארים הילדים העניים

אוכלים תפוחי אדמה, בטטות ובצלים

מנייר כסף מפויָל

 

IMG_20170301_084500_783

למאמרים נוספים העוסקים בספר ובשירת מתי שמואלוף

 

כנסו לבלוג הספרותי של רן יגיל באתר אנ.אר.ג'י וקיראו שישה שירים מספרי החדש "פרידה בברלין"

 

**

רני יגיל, במשך שנים רבות נושא על כתפיו, כמעין אטלס, את משא הספרות העברית: הוא גם עורך האתר יקוד, כתב העת עמדה, מפרסם קבוע בבלוג שלו ומוציא לאור גם בהוצאת עמדה משוררים וסופרים רבים. כנסו לבלוג שלו וגלו פנינים רבות. אודה לשיתופים!