הזדמנות למלגה יצירתית לסטודנט/ית בארגון לשינוי חברתי

עמותת בימת קדם, מחפשת סטודנטים לתואר ראשון או שני, למלגה בפרויקט "ביקורים". המשך קריאת הפוסט "הזדמנות למלגה יצירתית לסטודנט/ית בארגון לשינוי חברתי"

מגדלור לעתיד אחר: מסע אל עולם הקומיקס החברתי והפוליטי בישראל

תמונה מס' 1, איור השער, הכיוון מזרח, גיליון מס' 15. עיצוב: עידו שמי.

תמונה מס' 1, איור השער, הכיוון מזרח, גיליון מס' 15. עיצוב: עידו שמי.

הקומיקס בישראל הוא דמות המראה של הפוליטיקה והרב-תרבותיות בישראל. מפתיע להיווכח כי הוא אינו צומח מתוך המעמדות הנמוכים, כפי שאירע במקומות רבים בעולם (ראו מאמרו של ד"ר דני פילק, "הפוליטיקה של תרבות עממית: הקומיקס כמשל").[2] אלא להפך – הקומיקס מחזק ומכונן את ההגמוניה האליטיסטית של אלה השייכים לתרבות העילית, שכן על צרכני הקומיקס נמנים דווקא השכבות המבוססות מבחינה כלכלית.  בשל כך מייצג הקומיקס נרטיבים של זיכרון אירופוצנטרי וסדר-היום האמנותי והפוליטי שלו לרוב דוחה עיסוק נרחב בשאלות חברתיות. למשל, נוכל למצוא התייחסויות רבות לשואה בחוברות קומיקס שונות, אך כמעט ולא נמצא בהן דיון בזיכרון היהודי-ערבי (ראו את העבודה של יובל כספי על מוסא שלוש, ראש-העיר היהודי-ערבי של תל-אביב),  או בצלקות היסטוריות אחרות (ראו עבודה של דולה יבנה על פרשת חטופי-תימן), או בשאלה הקולוניאלית/פוסטקולוניאלית (ראו מאמרה של דליה מרקוביץ', "קומיקס אפריקאי – אפריקה בקומיקס: רשמים מן הביאנאלה לאמנות, ונציה 2007 "). המשך קריאת הפוסט "מגדלור לעתיד אחר: מסע אל עולם הקומיקס החברתי והפוליטי בישראל"

הכיוון מזרח 13: היציע המזרחי נוטל רשות דיבור – דיון ביקורתי על כדורגל

אנחנו שמחים לבשר על יציאתו לאור של

הכיוון מזרח – גיליון 13

היציע המזרחי נוטל רשות הדיבור: דיון ביקורתי על כדורגל

                                                                         להורדה לחצו כאן בבקשה

 

מתוך פתח הגליון: "אמנות לא מתוכננת" מאת עורכיו בת-שחר גורפינקל ומתי שמואלוף.

"לעיתים מתקבל הרושם שהקריאות "מוות לערבים" מטרידות את מנוחת הציבור הישראלי הרבה יותר מן המוות הממשי הנגרם לערבים מידי ישראלים בתוך מדינת־ישראל ומחוצה לה.

מעט מאוד נכתב על הכדורגל בישראל מנקודות מבט ביקורתיות, מעמדיות, חברתיות, מגדריות ופוליטיות. הן האקדמיה והן תחום הספרות היפה, מיצבו את הכדורגל בתחום הצר של הפולקלור והתרבות העממית ולא נדרשו להתייחסות רחבה ומקיפה.

מצד חוגים של השמאל הכדורגל נחשב כ"אופיום להמונים". ההמונים נתפסו באופן אוקסימורוני הן כצרכנים פסיביים והן כאקטיביים, אשר מצד אחד הנם חסרי תודעה ומצד שני השתוקקו לצרוך את הסם.

הכיוון מזרח 13 - היציע המזרחי נוטל רשות דיבור
להורדה לחצו כאן

שתפו אותי

בהמשך: הדמעות מיאנו להתייבש | איציק ספורטא

חוגים של אינטלקטואלים שמרנים תפסו את הכדורגל כסוג של עבודת אלילים לה סוגד העם ואשר בה האינסטינקט החייתי גובר על ההגיון האנושי. כנגדם האינטלקטואלים הניאו־מרקסיסטים (כממשיכי אסכולת פרנקפורט) טענו שהכדורגל מסרס את ההמונים, מסיט את האנרגיה המהפכנית שלהם, מנוון את המוסר החברתי ולבסוף מניח להם להיות מולכים שולל על־ידי בעלי ההון.

פעילים אנרכיסטים וסוציאליסטים מתחו ביקורת על המכאניזם הבורגני שהסווה את חוסר השוויון החברתי ובהקשר זה ראו את התפשטות הכדורגל כתוצר של תהליך אימפריאליסטי, שמטרתו לשמר את בערות העמים המדוכאים.

הנשים הודרו ממשחק הכדורגל בפרט ומשדה הספורט בכלל ומעמדן הונמך. עד היום הכדורגל משמש ברובו כסמן להבניית גבריות צרה. בזמן משחקי המונדיאל למשל, הנשים נשלחות/נדרשות על־ידי המדינה/בעלי ההון לתחזק את המשפחה ההטרוסקסואלית: לשמור על הילדים, להכין אוכל, להיות "מטופחות", "לעשות שופינג" וכד'. "בניגוד לקניות, הצפייה במונדיאל היא אקט חברתי המתרחש בממד ציבורי, בשעה שמשחקי המונדיאל יוצרים סוג של מדורת שבט גברית, שרישומיה זוכים לתיעוד היסטורי ומרחב גלובלי". כך הקדושה המאגית שמייצר הכדורגל, הופכת רגעים פשוטים לכאלו שנעמדים מחוץ לזמן ומתקיימים בתוכו במקביל, אך כמובן נתיני הזמן הזה הנם גברים בלבד.

למרות כל הביקורות, כדורגל עדיין תופס מקום מיוחד בקרב התרבות הפוליטיקה/האמנות וההמונים המשתתפים בו, אינם יחידה אחת, אלא בעלי זהות לאומית, אתנית, מעמדית, מיגדרית וקווירית. לאירועים המתרחשים במגרש הכדורגל יש חלק במאבק על ההבניה, על עיצוב ועל ערעור של זהויות קולקטיביות. כך הכדורגל הוא חלק בלתי נפרד מהחברה ־ החברה משתקפת בו והוא מהווה סימפטום לתהליכים ומתיחויות המתרחשות מחוצה לה. יתרה מכך, אחד מהתהליכים שהמדינה מייצרת דרך הכדורגל הינה ייצור זהות.

וכך יוצא כי שדה הכדורגל הינו שדה עימות שבו מתנהלים מאבקים על המשמעויות שניתן לייחס לזירה ועל ניסוחי הזהות הנגזרים ממנה. למשל: "פקידי הקולוניאליזם הבריטי, שייצאו רבים מענפי הספורט המודרני לקולוניות, ראו בהם מכשיר ל'תִרבות' הילידים ולהנחלת ערכים מודרניים. הזיהוי בין ספורט לבין מודרניות ובין ספורט לבין המעצמה הקולוניאלית הוא חלק מסוג כוחו של הספורט ביחסים הקולוניאליים…"

מתוך כך אפשר להבין מדוע האינטלקטואלים מהימין ומהשמאל בזים לכדורגל ־ הם אינם מצליחים לרתום את המשחק וצופיו לאידיאולוגיה ולאינטרסים המיידים שלהם, זאת במקום לזהות את הפרקטיקות המוסדיות והשיח החברתי והתרבותי, שמתקיימים סביב המשחק. ואשר אלו הם שיוצרים ביחד את מדרג החשיבות של הזהויות השונות, את המאבקים על חלוקת המשאבים והאידיאולוגיות השונות. עם זאת חשוב לציין כי בספורט לא טמונה מערכת ערכית כלשהי, אלא היא מהווה כלי גמיש בעל פוטנציאל בכיוונים שונים.

הכדורגל צמח פחות או יותר במקביל ללאומיות ובחסות הבורגנות, אך עם הזמן ההמונים, באמצעות מאבק מעמדי, תפסו חלק נכבד במשחק. במציאות החברתית, בחסות הגלובליזציה, בעולם המערבי הקפיטליסטי השתנה משחק הכדורגל עד לבלי היכר. המשחק הפך לזירה כלכלית לכל דבר. בעלי הון החלו לרכוש קבוצות וליגות כדורגל שונות ולהזרים למועדונים סכומי עתק. מצד אחד תהליך זה העלה את רמת הכדורגל והגביר את עניין וכמות הצופים, מצד שני נפגע האופי הקהילתי של המשחק, שאופיין בקשר של האוהדים לקבוצה, למגרש ולעיר. קבוצות מקומיות הפכו לקבוצות על־לאומיות

בתהליך זה השחקנים הפכו להיות כלי שרת בידי בעלי הקבוצות ונותני החסויות ומדינת הלאום איבדה מכוחה. ניצחונות בתחום הספורט עברו אינסטרומנטיזציה בידי פוליטיקאים ציניים, למרות שההון והעבודה נעו בחופשיות ממקום למקום. בישראל תנועה זו התרגמה לכניסה של בעלי הון זרים מחד גיסא ושחקנים זרים מאידך גיסא לקבוצות הכדורגל והכדורסל. למרות העובדה שלעיתים גם בעלי ההון וגם השחקנים של הקבוצה אינם אזרחי המדינה וקל וחומר תושבי העיר, אותם מייצגת הקבוצה, עדיין נשמר קשר מדומיין בין האוהד לקבוצה/לעיר/ללאום, דרך הסמל של הקבוצה.

בשל הקשר ההדוק שבין הלאומיות לבין הכדורגל, שחקני הנבחרת הלאומית יוצרים מפה סמלית (סימבולית) של ייצוג המתרקם בין הֶקשרים חברתיים שונים כמו מוביליות חברתית, היחס של המדינה לצבע וגזע ועוד. כמו־כן העָצמה הסימבולית מייצרת משאבים פוליטיים זמינים. "הכדורגל מייצר ומניע תהליכי אינטרגציה הנסבים סביב השמטת הפארטיקולארי (העדה, המעמד, המגדר) והעלאת הכללי, האומה־מדינה (…) הפונקציה האינטגרטיבית של הכדורגל באה לידי ביטוי נמרץ באותם המקומות שבהם מתקיימים שסעים חברתיים."

לדוגמא: נבחרת צרפת, אשר זכתה הן במונדיאל 1998 והן ביורו 2000 גילמה את "צרפת השנייה", צרפת של הפריפריה, של ההגירה. שחקני הנבחרת ־ רובם גדלו בשכונות פרברים עניות של מהגרים מוחלשים והפכו להתגשמות חלומו של כל ילד. המנהיג הימני הגזען ז'אן מרי לה פאן טען כנגד נבחרת זו, כי חלק מחבריה אינם יודעים את ההמנון, ובכך רמז להשתייכות "הפגומה" של חבריה, גם ברמה הסימבולית, הגזעית והלאומית. הוא עשה זאת על־מנת לצבור הון פוליטי ולהתקדם בדרג הפרלמנטרי כמייצג של סוג עליונות "לבנה", לאומנית וצרפתית.

בניגוד לאנתולוגיות ספרותיות אחרות בתחום הכדורגל ביקשנו להימנע מייצוג גברי אקסלוסיבי אשר בו גבר מביט בגבר באמצעות אחד־עשר גברים אחרים. הנשים אשר, כאמור, הודרו ממגרשי הכדורגל מערערות על עצם הקבלה של הספורט כתחום/ענף הנעמד כסוג של ידע/כוח. קרין איס בשירה "פשוט כדורגל" מעלה את השאלה מדוע ענף הכדורגל היה גברי מלכתחילה וקושרת שאלה זו ללגיטימיות של האישה לטעון לידע בנושא: "מַה מְבִינָה אֲנִי בְּכַדּוּרֶגֶל ־ / לִי יֵשׁ גּוּף, יָדַיִם, רֶגֶל."

אמירה הס בשירה "תגובה על תגובה של מישהו על משהו או: כדורגל בעיטות עונשין" מציירת את מגרש הכדורגל כזירה אשר איבדה את נשמתה האנושית והפוליטית, הן ביחס לבעיה החברתית (המאזן הכלכלי) והן ביחס לכיבוש הפלסטיני (אבו מאזן) ־ והיא מציגה את הזוויות הכפולות הללו מתוך הפריזמה הפמיניסטית המזרחית כעימות משותף אשר שואף לצדק: "בַּמִּגְרָשׁ הַזֶּה מְכַדְּרְרִים נְשָׁמוֹת / בִּבְעִיטָה / וּמוֹשִׁיבִים עֲלֵיהֵם שָׂר וּמוֹשֵׁל / שֶׁלֹּא יָדַע אֶת יִשְׂרָאֵל / בְּשֵׁם הַחֹפֶשׁ / בְּשֵׁם הַלִיבֶּרְטִי / בְּשֵׁם הַמַּאֲזָן וְד"ר מָאזֶן / עַל לְשׁוֹן הַמֹּאזְנַיִם / שֶׁל זֶבּבִּי!"

נוית בראל כחלק מפרשנות פואטית/ספרותית לשירת האוהדים חושפת את הקושי הרפלקסיבי שלה לייצר מתחום הכדורגל שפה אחידה, רציפה ונהירה: "כצופה שאינה פעילה בהווי האהדה, שאינה הולכת למשחקים, שצורכת את משחקי הספורט בעיקר כרחש משני בבית, תוך עיסוק בדברים אחרים, כשהטלוויזיה מופעלת והגברים צופים, אני שומעת יסודות שאינם מצטרפים לכדי מילים ברורות."

יסמין (מקס) ששון במאמרה: "האלופה ־ רב־תרבותיות ישראלית או קערת מרק של זהויות?" מתארת מהלך מהופך כשעולם הטלנובלה, שקהלו הוא בעיקר נשים, קורץ באמצעות נושא הכדורגל לקהל הגברים.

במאמרו "לכל ערבי יש שם" מצביע רבאח חלבי על המנטליות הלאומית המתקשרת לספורט בישראל: "כל הישג ספורטיבי הכי זעיר במקצוע הכי זניח הופך להיות הישג ציוני־לאומי שמנפח את האגו הלאומי, ניצחון דוד על גולית, מעטים מול רבים, ניצחון המוח היהודי מול כוחם של הגויים. בתוך הנוסחה הזאת אין לי ולא יהיה לי מקום". תהליכי הפלסטיניזציה שעברו על החברה הערבית בישראל מאז 1967 והואצו מאז ראשית האינתיפאדה הראשונה נעצרו בגבולות יציעי הכדורגל. אך כבר בתחילת המאה העשרים ייצר הכדורגל שונוּת והבדל בין הקבוצות הפלסטיניות לקבוצות הציוניות, כפי שהראה שאדי תלי במאמרו: "הזיכרון המתוק הזה": "הקבוצות הערביות החליטו בשנת 1934 לפרוש מהתאחדות הכדורגל הפלסטינית (ה־P.F.A) מכיוון שלא רצו לשמש יותר עלה תאנה להתאחדות הניטראלית, להלכה, אך הציונית, למעשה". החלטה זו, הביאה להקמתה של התאחדות כדורגל חלופית בשנת 1944, שנקראה בשם 'התאחדות הספורט הפלסטינית הכללית'".

הכדורגל בישראל התחיל כענף ספורט של האליטות אשר הובא על ידי הבריטים לפלסטינה. הכדורגל ביטא את המתח האתנו־לאומי כבר בתחילתו. ההגמוניה הייתה גם בייצוג של השחקנים וגם בייצוג של ההנהלה. אך גם כאן, עם הזמן הכדורגל הפך לספורט של ההמונים. חיים ברעם משרטט את קו פרשת המים של שינוי יחסי הכוחות במאמרו "1:0 למזרחים" עם עליית קרנה של קבוצת הפועל באר־שבע: "בשנים הראשונות לקיומה של המדינה המשיכו הקבוצות של ותיקי היישוב לשלוט בענף מכל הבחינות. אבל הפועל באר־שבע, בהנהגת המאמן אמציה לבקוביץ' שבא דווקא מהאליטה הוותיקה של הפועל תל־אביב, הצליחה, והמאמן ניווט כאמור את חניכיו המזרחים לשתי אליפויות רצופות."

אמיר בן־פורת מדגיש גם את הסימביוזה בין תהליכים חברתיים לבין רחשי הקהל של בית"ר ירושלים. הוא מוצא כי המחאה מצאה את ביטויה במגרש כעימות סימבולי עם השלטון: "כאמור, אוהדי בית"ר ירושלים זוהו אז כאוהדי האצ"ל בעבר וכאוהדי מפלגת חרות בהווה. לאהדה הזו הייתה משמעות בעלת השלכות פרקטיות מידיות על חייהם: אוהדי הכדורגל של בית"ר נחשבו עוינים לשלטון הקיים, קרי לדומיננטיות של מפא"י בשיתוף מפלגות השמאל האחרות. לעמדה האופוזיציונית הזו היה כאמור מחיר אישי. כמעט בכל מקום שבו חילקה המדינה טובין, הם נדחקו לסוף התור."

אנו שמחים להביא את יצירתו של סמיר נקאש "טנטל". יצירה זו לא זכתה לפירסום עד לגיליון זה. ואנו קוראים בזאת לממסד הספרותי לתרגם את יצירתו העניפה של סמיר נקאש לעברית. אותה יצירה, שעל מחברה אמר הסופר המצרי המנוח נג'יב מחפוז כי הוא: "אחד האמנים הגדולים ביותר בכתיבה הערבית".

היצירות של חן כהן, נפתלי שם טוב, סמיר נקש, נעמה גרשי ואוריָן יוחנן מתבגרות אל תוך המרחב, ותוך כדי טקסי הסוציאליזציה הן מתנגשות עם הזיכרון האורבני בהקשריו החברתיים השונים. חן כהן מקשר בין שכונת הארלם השחורה לנווה שאנן שבדרום תל־אביב. נפתלי שם טוב מוצא את המרחב כסוג של מחלה, הנזרקת מידו לאשפה בחיריה. התרבות הערבית המסומנת על־ידי כפר "אל חיריה", חוזרת אל פעימות ליבו של נפתלי, ויוצרת מסלול התבגרות הממפה את טריטוריות "האני" המתחדשות.

סמיר נקאש מותח ציר בין בגדאד, למעברות ומשם לתל־אביב באמצעות שֵד, אשר מלווה את ההגירה היהודית מעיראק ־ השד מסמל את האהבה והעָצמה שמעניק סמיר נקאש לתרבותו ודחייתו את ציר הידע שהעמיד את האמונה התפלה כסוג של פולקלור מרחבי.

נעמה גרשי נעה בין שלטי חוצות ספרותיים בתל־אביב־יפו ומנהלת דיאלוג פנימי עם החלוקה המרחבית הפנים והחוץ טקסטואלית, אשר מופנית אליה כאינטרפלציה (קריאה מבחוץ לאישרור עמדות הגמוניות). אוריָן יוחנן מקיאה מתוכה את העיר, כסכנה שמהווה על קיומה, אך פרטיה המדויקים מעידים על התבוננות מתמכרת ומבוגרת במרחב הפנימי והחיצוני.

הגיליון לא היה נוצר ללא הדו־שיח המפרה עם אמיר בן־פורת,
היועץ האקדמי שליווה ותרם להיווצרותו.

עיתונאי אחד שאל את התיאולוגית הגרמנית דורותה סולה
: "איך תסבירי לילד קטן מהו האושר?"
"אני לא צריכה להסביר לו, אני יכולה פשוט לזרוק לו כדור לשחק בו."

בת־שחר גורפינקל ומתי שמואלוף

הכיוון מזרח 13 , היציע המזרחי נוטל רשות דיבור – דיון ביקורתי על כדורגל, עורך ראשי יצחק גורמזאנו גורן , עורכים בת־שחר גורפינקל ומתי שמואלוף יועץ אקדמי אמיר בן-פורת, בהוצאת בימת קדם. על העטיפה: אלי פטל, נומה ועראק 2, 1 2006 (אוהדיה המושבעים של בית"ר ירושלים) פרט מתוך: חיים מחבוב, דגם צמחי, אוסף מוזיאון ישראל ירושלים.

מתוך הגליון: הדמעות מיאנו להתייבש | איציק ספורטא
כשאני שומע את השם "בית"ר ירושלים" קורה לי משהו. אני משיל מעליי כמעט 40 שנה, עורי מצטמרר ומתרחשות עוד אי־אלו תופעות גופניות אחרות. באותו יום שבת לא אשכח כיצד באה בית"ר ירושלים לשחק במגרש של קבוצת הכדורגל של רמת־עמידר, במפגש פסגה של שתי קבוצות העילית של ליגה א'.

ההכנות למשחק נמשכו זמן־רב. אבל רק ביום שישי, יום לפני המשחק, דנו באפשרות ללכת למשחק, מבלי שיהיה לנו שמץ של מושג כיצד ניכנס למגרש. כמדי יום שישי בשעה שתיים, אבי היה חוזר מהפרדס וסביבתו יחד עם עוד כמה אנשים, ביניהם שלמה הטרקטוריסט ומתוק, השוטר הג'ינג'י, לשתות קפה טורקי ולאכול בורקס. היו אלה בורקס אמיתיים, לא כמו היום. בורקס שמכינים אותם מבצק ולא מבצק עלים כמו היום, בורקס ממולאים בגבינה או בשילוב של גבינה עם חצילים. עד שאבי הגיע הביתה, הבית כולו היה צריך להיות שטוף והבורקס היו צריכים להיות מוכנים. בימי חמישי אמי הייתה מאוד לחוצה, משום שיום זה היה מוקדש כולו לבישולים. כולנו חילקנו בינינו את התפקידים. אפילו אבי היה צריך לנקות אבק ולסדר את החדר הגדול. יום שישי הוקדש לשטיפת הבית, לאפיית הבורקס ולבישול האורז. הבורקס, כמובן נאפו על פתיליה בתוך "סיר־פלא".

באותם ימים, משחק כדורגל היה יותר ממשחק. חלק מן המשחקים נסתיימו בשבירת שמשות וזריקת אבנים. אך זה לא תמיד היה כך. כאשר רמת־עמידר עדיין שיחקה בליגה ב' במגרש הפתוח, שנמצא לא רחוק מהמגרש הנוכחי, האווירה הייתה אחרת לגמרי. אני זוכר את כהן המתאבד שלא ידע לבעוט, רק לנגוח, גם אם הכדור היה על הקרקע. כהן נהג לנזוף בשחקנים כאשר הללו דיברו: "תשתום את הפה, תלעש משטיק!"

אבל בשנת 1963 עלתה עמידר לליגה א'. אז עוד לא הייתה ליגה ארצית, ולא ליגת־העל, וכבוד גדול היה לשחק בליגה הזאת. המאורע הביא את מנהלי עמידר לבנות מגרש כדורגל חדש, כאשר מצד אחד עמד לו בית־המטבחיים המקומי ומצד שני נמצא בית־הקברות החרדי. ממרומי היציעים הנמוכים, כאשר צפינו מזרחה, ראינו את הגבעות של ירדן, מצד מערב היה פרדס "מרגושס". היום עומדים שם בניינים רבי־קומות במחירים שיכלו לקנות חצי משכונת־עמידר של הזמנים ההם. אני זוכר כיצד אבי ואני היינו הולכים למשחקים במגרש החדש. אבי היה לוקח כיסא־עץ מתקפל ויושב באחת מפינות המגרש. הכיסא גם שימש כמגן לעת־מצוא, כאשר אבנים התחילו להחליף צדדים. לימים, הגיע מיליונר מחוץ לארץ, עמנואל דיס, ותרם כסף כדי שיבנו חומה מסביב למגרש, וכך יוכלו לגבות כסף תמורת כניסה למשחק. בימים לפני החומה, היה מישהו עובר עם כובע ואוסף כסף.

תמיד כשהיו הולכים מכות, זה היה נגד הקבוצות של שעריים או מרמורק. אני זוכר איך פעם ניצחנו את הקבוצה של מרמורק שמונה־אפס וזו הייתה סיבה טובה להתפרצות של ריב גדול. אבי הגן עלינו בעזרת כיסאו המתקפל בדרכנו הביתה.

בעונת המשחקים 67', שיחקה עמידר נגד בית"ר ירושלים במשחק המדובר של ליגה א'. עמידר הייתה ידועה בכישרונה להוביל את הליגה עד למשחקים האחרונים ואז להפסיד ולהישאר שנה נוספת בליגה א' ואנו כמעט שהתרגלנו לכך. לימים נתגלה שהשחקנים עסקו ב"מסחר" לא רק בחיי היום יום שלהם, אלא גם על מגרש הכדורגל, שכן הם מכרו משחקים. אז לא ידענו מה מתרחש ותמיד חיכינו במתח לרגע הגדול בו תעלה עמידר ללאומית. החלטנו בינינו שמתוק, השוטר הג'ינג'י, הוא זה שיכניס אותנו למגרש באותו יום גורלי.

בשבת בבוקר התכוננו. לפני היציאה למשחק אכלנו את הארוחה הקבועה של שבת בבוקר, בורקס וקפה, ואם המשחק התרחש בקיץ אז היינו אוכלים אבטיח או מלון ביחד עם ביצה קשה בצד. הרחוב כולו התמלא תכונה רבה גם לקראת המשחק, אך גם בשל מצוות השבת. כל התימנים התפזרו בקרב חמישה־עשר בתי־הכנסת שלהם והתפללו. לאחר מכן, הם התפזרו לכאן ולשם בלוויית סליהם המלאים במאכלי־שבת, שהיו מיועדים לשמחה זו או אחרת. הילדים, בעיקר הבנים, לא ששו לביקורים כלשהם ביום כזה, שהרי עמד להתרחש פה אירוע גורלי.

בשעות של לפני המשחק, החלו להגיע לשכונה שיירות של מכוניות רועשות. ידענו שהגיע הקהל האוהד והמסור של בית"ר ירושלים. אלו נצמדו לקופות בהן נמכרו הכרטיסים. היו אלו שני כוכים בגובה הברכיים של אדם מבוגר. בתוך הכוכים ישבו הרמן מהמכולת ועוד מישהו, שאת שמו אני לא זוכר, וניכר על פניהם כי הם התרגשו בשל כמות הרווחים שעמדה לנוח בחיקם.

אחי ואני הלכנו למשחק. אך אבי, שהשתמש בהליכה לכדורגל ככלי חינוכי כדי שלא נשוטט סתם ברחובות, העדיף לשבת בבית לקרוא עיתון, או ספר שהספרייה רכשה למענו, ולשמוע קצת מוסיקה קלאסית לשבת.

בשעה מוקדמת מהרגיל הלכתי למגרש. קולות נזעמים נשמעו מצדם של הבית"רים. "מה זה השוד הזה? ארבע לירות תמורת כרטיס זה שוד!" לפני המשחק הזה, מחיר הכרטיסים היה בערך שתי לירות. ניכרה תנועה ערה לכיוון היציאה מהתור לקופות. הרבה אנשים רחשו ודחפו סביב. אנו המקומיים עמדנו בצד, כאשר כל רגע מצטרף מישהו כדי להביט בהצגה. חשבנו שיש לנו זמן לפני שניכנס למגרש. אחד האוהדים של בית"ר ניסה להתנגד לתשלום המופרז שניגבה ממנו, אבל רוב האוהדים היו מותשים מהנסיעה הארוכה מירושלים ולא היה להם כוח להתנגד, ולוותר על הצפייה במשחק. כך נמשך הדוחק.

בספרד, כשהיו הולכים למלחמת־שוורים, היו תמיד מבחינים בשני צדי המגרש, הצד המוצל והצד שטוף־השמש ־ והמחירים נקבעו בהתאם לכך. פנינו לכיוון השערים. ידענו שבדרך־כלל נפתח רק שער אחד, בצד הצל ־ אותו כינינו "הצד הטוב" בניגוד לצד של השמש. כמעט נמחצנו כשניסינו למשוך את תשומת־לבו של מירו, שדאג תמיד להכניס אותנו למגרש, כי לא מצאנו את מתוק. לא ידענו שבאותו היום יהיו סדרנים ושומרים שישמרו עליהם, כדי שאלו לא יתפתו לזנוח את ההוראות ויכניסו ילדים ואוהדים אחרים ללא תשלום.

ניסינו אסטרטגיה אחרת, הצטרפנו למבוגר כדי שזה יכניס אותנו פנימה. אבל אוהדי בית"ר ירושלים לא ששו לעשות זאת. אחרי לא מעט שכנועים ומסע דחיפות ארוך שנמשך זמן־רב, הצלחתי להגיע לשער ושם נזרקתי הצדה. לרגע אחד הבנתי איך הרגיש סיזיפוס, כשהאבן גלשה במורד ההר לאחר שהתאמץ לגלגל אותה במעלה ההר. כרגע אני מבין שהמיתוס של סיזיפוס סתם נכנס לי לזיכרון. כי בעצם לא ידעתי עליו כלום באותו זמן שבו נהניתי הרבה יותר להיות מחוץ לבית מאשר לקרוא ספרים. והמידע עליו הגיע רק אחרי שהתחלתי לזנוח את השהייה המתמדת ברחובות.

הגעתי כבר לדרגה של ייאוש, שלא הייתה מביישת מיואשים מקצועיים. בעיני רוחי כבר ראיתי את עצמי מבלה את השעות הבאות בבהייה בחומות־האבן. העצים שמסביב למגרש, בעיקר אלו שבתוך בית־המטבחיים, היו מאוישים לעייפה. חשוב לזכור כי אוהדי עמידר חשו מרוּמים, משום שהם היו צריכים לשלם לפני משחק. גם אז חשבתי שזו טעות שאנחנו, המקומיים, צריכים לשלם כדי לראות משחק כדורגל בשכונה. גם אם היציעים היו ריקים מאדם, ידעתי שכל המחשבות האלו לא יכלו לעזור לי באותו הרגע. ידעתי, שביחד עם כל ההתרוצצויות, ההתחצפויות והמכות, מעולם לא העזתי לטפס על עץ. רוב הדברים שעשיתי היו בגובה פני הים, ואף פעם לא בעומק הים ובטח שלא בגובה ענפי העץ התמירים. אני זוכר איך בטיול למצרים רכבנו על חמורים לעמק המלכות (או המלכים) על עברי פי־פחת וכל הדרך רעדתי מפחד. ראיתי כבר איך החמור נוטה הצידה ומפיל אותנו לתהום. אף פעם לא אהבתי מקומות גבוהים וגם מדרגות לא היו אהובות עליי. בעוד חבריי היו גולשים במורד העמקים, הייתי נצמד לקירות בבקשת תמיכה.

הסתובבתי מסביב למגרש כמוכה נשיכת ארס הנחש. פתאום אחי הופיע ואמר שראה את מתוק בצד השמש והוא ידאג להכניס אותנו למגרש. רווח לי לשנייה, עד ששוב עלו במוחי המחשבות ובגופי הרגשות ששוב זה לא יעבוד. אבל בסוף נדחקנו פנימה, ובדיוק באותו הרגע שמענו את השריקה. עמדנו צמודים לגדר בשטח הצר, השמשי, של המגרש. זה לא היה משהו, אבל זה היה יותר טוב מכלום, ובטח זה היה עדיף מאשר לבהות מבחוץ בחומות האבן. ממולנו ישבו המכובדים שהגיעו מירושלים. המילה "ישבו" מוגזמת, כיוון שכולם עמדו וצעקו, כמו שלא שמעתי אוהדי כדורגל מעולם. חשתי קטן וצנום ובעצם כך הייתי.

המשחק התחיל עוד לפני שעינינו החלו להתרגל לאורה המסמא של השמש. אני זוכר שראינו את רוזנר (שמאז חזר בתשובה) הבלם התמיר מאט מהלכו כשהכדור עובר אותו ואחד מאותם ירושלמים, איני זוכר אם היה זה "דוקטור" גלר, או אודי "חמודי", בעטו את הכדור לשער. וטופמן השוער השמן קצרה ידו הייתה מלהושיע. ואותם אוהדים ירושלמים צהלו ושמחו. הייתה זו ההתחלה ועדיין החזקנו בתקווה, אך זו נגוזה במהירות הברק ועוד גול אחד ועוד אחד ועוד אחד. אחרי הגול השני כבר לא ראיתי כלום, כי הדמעות עלו אט־אט וכיסו את עיניי וגם את הלחיים. סוף־סוף נגמר הסיוט וכשלתי בדרכי הביתה. אחרי משחק שכזה, הדרך התארכה והתפתלה, בעיקר כי כל האוהדים העולזים הירושלמים נפנפו בארבעת אצבעותיהם כלפי עם אצבע אמצעית מכופפת. היה נדמה כאילו האוהדים הירושלמים פנו אלינו משום שהם נזכרו במחיר המופרז שנאלצו לשלם כדי לצפות במשחק ולא בגלל הניצחון. "ארבע לירות, ארבע גולים!" ארבע גולים וארבע לירות שהתחלפו ביניהם. עוד שירים ומזמורים עלו וירדו, בעיקר זה האומר "מי דפק את עמידר אודי חמודי!" הדרך התארכה והדמעות מיאנו להתייבש.

יצחק ספורטא הוא מרצה בכיר בפקולטה לניהול באוניברסיטת תל־אביב, חבר ב"קשת הדמוקרטית המזרחית", בוועד המנהל של "מרכז אדווה" ובאתר "העוקץ". עוסק במחקר ביחסי־עבודה, ובאפליה הקיימת בהעסקה ובהשכלה. עיקר עניינו בנושאי צדק ושוויון בחברה הישראלית

 הכיוון מזרח –  מארז ביטון ועד "האלופה"

עורך ראשי: יצחק גורמזאנו גורן  עורכים: בת-שחר גורפינקל ומתי שמואלוף

מאמרים שפורסמו:

1. פתח הדבר – "אמנות לא מתוכננת" (מאת בת-שחר גורפינקל ומתי שמואלוף), פורסם לראשונה באתר "העוקץ", 04.03.2007.

2. "הדמעות מיאנו להתייבש" מאת איציק ספורטא, פורסם לראשונה באתר "טקסט", 09.03.2007.

3.  למוטט את הגבול: חציית־גבולות כאסטרטגיית התנגדות (על סרטו של ימין מסיקה "קרבן האהבה"), גל גווילי, "מכונת קריאה",  14.03.2007.

4. "הכיוון מזרח" 13, באתר "מכונת קריאה", הוצאת בבל, 14.03.2007.

5. "טנטל" – מאת סמיר נקאש (תרגום מערבית: סמירה יוסף ורותי נקאש-ויגיסר
מתוך קובץ הסיפורים שלו, "אני והם והאמביוולנטיות"), מדור ספרות ותרבות, עורך מואיז בן הראש, אתר "קדמה", 21.03.2007.

6. פרט מתוך התערוכה "השגחה" – של האמנית נטע אלקיים (עמ' 44 בכיוון מזרח 13).

ביקורות/איזכורים/מכתבים למערכת:

1. רועי צ'יקי ארד (על כתבי-העת בכלל והכיוון מזרח בפרט), טיימאאוט, 26.01.2007: חלק 1, חלק 2.

2. רחל איפרגן (טור) , אימא רוסיה, "בועטת במוסכמות" – אתר אוהדי מכבי חיפה אונליין, 13.02.2007.

3. אורי משגב (ביקורת), "כמו משחק רדיוס ללא קהל", ספרים – הארץ, 14.02.2007.

4. רחל איפרגן (ביקורת) "על אושר ועל כדורגל, "ידיעות חיפה", 17.02.2007.

5. ליאורה לופיאן (ביקורת), "תרנגולות שחוטות על דשא", עיתון "העיר", גיליון 1577, 16.02.2007.

6. רועי צ'יקי ארד (רשימה) , מה לא צריכה ביקורת על כתבי-עת לשירה, עיתון "הארץ", 27.02.2007.

7. נוית בראל (מכתב למערכת), "הכדורגל הוא שלו", עיתון "הארץ" (מכתבים למערכת "ספרים"), 27.02.2007.

8. חיים ברעם (מכתב למערכת), "הוא לא הבין אף מילה", עיתון "הארץ" (מכתבים למערכת "ספרים"), 27.02.2007.

9. רני יגיל (ביקורת שיר), "על שירו של אבי אליאס", "ספרים" – עיתון "מעריב", 09.03.2007.

10. דנה גילרמן (תצלום דודו בכר), "מדפדפים אמנות", ספרים – הארץ, 09.03.2007.

11. מודי בר-און (המלצה – טלוויזיה), ערוץ הספורט, 08.03.2007.

12. בת שחר גורפינקל והכיוון מזרח 13 מתארחים בתוכנית הרדיו אינטרנט של ערוץ הספורט, 14.03.2007.

13. אבי אליאס, (המלצה וקריאת שיר), תכנית רדיו של גל"צ, 19.03.2007.

14. נויה כוכבי, "ה' הידוען (בנוגע לאלופה: רב תרבותיות ישראלית או קערת מרק של זהויות?", עיתון "העיר", 23.03.2007, עמוד 38.

15. אינטלקטואלים ופסאודו אינטלקטואלים, על הכיוון מזרח 13 וכתבי עת אחרים, אמירה נירנפלד, 11.04.2007, באתר "מעריב".

16. המלצות על 5 גיליונות חדשים של כתבי-עת, אורי פז, רשימות, 9.6.07

17. "לפצח את הגרעין הקשה", עידן רינג, ספרים הארץ, 19.03.2008.

הכיוון מזרח – גיליון 12: לגנוב גבולות בבהונות שקטים: הומאז' ליצירתו של המשורר ארז ביטון ודיון ביצירה הביוגרפית והאוטוביוגרפית.

בשער - נעמה אורבך, ללא כותרת, מתוך "איך עושה ילדה", הוצאת שוקן, 2004. "לגנוב גבולות / בבהונות שקטים" מתוך שירו של ארז ביטון "ציפורניים".
בשער – נעמה אורבך, ללא כותרת, מתוך "איך עושה ילדה", הוצאת שוקן, 2004. "לגנוב גבולות / בבהונות שקטים" מתוך שירו של ארז ביטון "ציפורניים".

אנחנו שמחים לבשר על יציאתו לאור של הכיוון מזרח – גיליון 12: לגנוב גבולות בבהונות שקטים: הומאז' ליצירתו של המשורר ארז ביטון ודיון ביצירה הביוגרפית והאוטוביוגרפית. 

בפתח: ממחשכי מילון עתיק | בת-שחר גורפינקל ומתי שמואלוף 
ביוני השנה הוזמַנּוּ להשתתף בפאנל על כתב-העת "הכיוון מזרח" במסגרת פסטיבל המשוררים ה-9 במטולה. נשאלנו לעצם הגדרת המזרחיות. המשורר גלעד מאירי, מנחה הפאנל, העלה את השאלה אם אין "הכיוון מזרח", בעצם הגדרתו, יוצר גטו. בשנים האחרונות ישנו שיפור-מה בשיח על המזרחיות בפרט ועל המבנה הרב-תרבותי בכלל, ולא מעט ספרים התפרסמו בנושא.

משום קוצר היריעה נטען, כי סיבות שונות קושרות בין "הכיוון מזרח", לבין רב-תרבותיות בישראל: ראשית, אנו מאמצים זהות מזרחית אסרטיבית בעלת אוריינטציה אוניברסלית. מתוך כך, אנו דוחים את ההיגיון של "כור ההיתוך" הישראלי; שנית, אנו מאמצים את הפעילות למען צמצום האי-שוויון החברתי. אנו מאמינים כי הבנה רחבה לגבי הזהויות השונות בישראל תקדם גם מאבק מעמדי/מגדרי/אתני/לאומי למימוש הזכויות של הקבוצות השונות בישראל; שלישית, אנו מאמינים כי דיון במבנה הרב-תרבותי בכלל ובזהות המזרחית בפרט ומאבק מעמדי שכזה מקדם גם את המאבק נגד הכיבוש הקולוניאלי בשטחים.

אחת מצורות הדיכוי של המזרחים בישראל הייתה ההישענות על המטפורה ה"דורית"/"הבין דורית". בן-גוריון כחלק מכינון הזמן הלאומי החדש, הכריז על העולים ממדינות ערב שהגיעו זה עתה למדינה כי, "נסתלקה השכינה מעדות יהודי המזרח, השפעתם בעם היהודי פחתה או חדלה לגמרי. במאות השנים האחרונות עמדה יהדות אירופה בראש העם גם מבחינת הכמות וגם מבחינת האיכות". במקביל, נשלל גם המרחב הערבי ממנו הגיעו היהודים-הערבים, כחלק מיצירת מטאפורה גיאופוליטית חדשה. מצד אחד, ההיסטוריה המזרחית הפכה שולית בהיסטוריוגרפיה הלאומית. מצד שני, הדחיקה של התרבות המזרחית מהקאנון השליט, הוסברה במטען התרבותי "החסר" של מדינות ערב.

על-אף תרומתו הגדולה של השיח לחשיפה ביקורתית של קטגוריות מוכחשות, חוזרים יצרני הידע/כוח בשדה התרבות להתעלם ממנו, ולאשר את אותה "בורות-מאונס", כפי שניסח אותה סמי שלום שטרית. זאת לא רק מתייחסת להיבט המזרחי-הביקורתי, אלא לכל הבנת המחשבה הרב-תרבותית בישראל, כחלק ממאבקים על זהות ומעמד בעולם.

גיליון זה מוקדש בחלקו הראשון ליצירתו הפואטית הייחודית של המשורר ארז ביטון. קריאה מחודשת בכתבי ביטון, תתרום לשיח הספרותי, התרבותי והפוליטי בישראל. ארז ביטון נתן היתר למשוררים ויוצרים מזרחים לבטא את התודעה הקונפליקטואלית המעמתת את התודעה המזרחית עם התודעה הישראלית. בתחילה אומר על עצמו ביטון, בפרק מן האוטוביוגרפיה (שמופיעה בגיליון הנוכחי לראשונה), כי השירים הראשונים שפרסם "היו שירי אהבה רומנטיים שלא היה בהם שום סימן לשירים המאוחרים העוסקים בשורשים". לאחר מכן, ביטון עבר תהליך של איסוף והגדרה של העצמי: "מצאתי את עצמי מדבר עם עצמי שיר ופתאום ללא הסבר חיצוני פרצו בתוכי ראשוני השירים המשפחתיים הזהותיים. נתקפתי בהתרוממות-רוח כמי שמוצא שלל רב. הוויה חנוקה של ילדות מרוקאית דחויה ומיותרת הפכה לחומר שירי חי חגיגי". ביטון נתן ביטוי, באופן ראשוני, לשפה היהודית-ערבית במרחב השירה העברית: "ערבתי את הערבית והעברית במין מוסיקאליות עסיסית כמו ממתק נדיר".

הגיליון משלב כותבים מזרחים וכותבים ערבים המתכתבים ביניהם. שירו של ארז ביטון "כשחבר נהיה אח" מוקדש למשורר האלג'ירי העיוור רבאח בלעמרי. למרות ההגירה לישראל, ביטון שומר על התכתבות מפרה עם היצירה הערבית במגרב. שירה אוחיון מתכתבת עם משורר ברברי/מרוקאי בשם מוחמד סיעלי ומתרגמת אחד משיריו. השירים של אוחיון וסיעלי עוסקים באהבה הנובעת מתחושת ניתוק/הפרדה/התקה ממקום אחד למשנהו, שבו השפה הצטמצמה. "שנינו פליטים / בני הדור האבוד", כותבת אוחיון ועושה אהבה עם השפה המרוקאית ואילו סיעלי כותב את שיר האהבה רק כדי: "שאמצא עצמי מחבק צרור מילים / הזורמות אלי לשוא / ממחשכי מילון עתיק".

בנאום שנשא על רבי דוד בוזגלו בערב שנערך לכבודו במכון ון-ליר, מציין ארז ביטון את ההשפעה העצומה עליו, שהייתה לשירתו של גדול הפייטנים הצפון-אפריקאים. נעמה גרשי מתחקה אחרי ההיסטוריה החינוכית-חברתית של אמה כמורה באשקלון, על-מנת להבין את נקודת המפגש בין שיריו של ארז ביטון, לבין מערכת החינוך. שירה אוחיון מתכתבת עם הסופרת והמסאית ז'קלין כהנוב שהיטיבה לתאר תופעה של תרבות בני המהגרים בשדה הספרות, בהגדירה אותה כ"מייצגת תמורה שמובילה לתרבות חדשה, בהתהוותה, תרבות שלא הייתה קיימת אלמלא הקשר הממושך, אם כי האמביוולנטי, עם העולם המערבי".

האוטוביוגרפיה, הביוגרפיה והאלמנטים הביוגרפיים עוברים כחוט השני בחלק השני של גיליון זה. הכותבים/ות הפכו את "עקב האכילס" המזרחי, מינפו, הגדירו ועיצבו אותו מחדש באמצעות המטאפורה ה"דורית"/"הבין דורית". אלמוג בֵּהַר מביא פרק שני באוטוביוגרפיה הדמיונית שלו, כבנה הוירטואלי של המשוררת המוערכת אמירה הס. ז'אנר זה מערער־חותר תחת המושגים הבינאריים כגון: אמת ־ דמיון, עובדה ־ בדיון, טקסט ־ מציאות, גבר ־ אישה, ועוד. בצורה שכזאת, הוא מאפשר התכתבות טקסטואלית בין הז'אנר הפרוזאי, לבין הסוגה הפואטית. בנוסף, הוא מאתגר את אפשרויות החיים ובכך מנכיח מחדש את אמירתו של אריסטו כי, ההבדל בין המשורר וההיסטוריון הוא, שההיסטוריון מתאר את החיים שהיו ואילו המשורר מנסח את החיים שיכלו להיות. יואב חייק מנכס לחיקו, עד לכדי אבסורד, את נקודת-המבט ההגמונית, אשר ביקשה לקבור את זיכרון התרבות המזרחית, המיוצג בדמותה של הסבתא.

האופציה ה"דורית"/"הבין דורית" והשאלה האוטוביוגרפית/ביוגרפית לא רק מתקיימת במישור הספרותי, אלא מוצאת את ביטויה במדיומים אמנותיים מגוונים כגון: סרטים, מוסיקה, אמנות פלסטית ועוד. היוצרת מיטל אביקסיס, ניסחה טריטוריה מזרחית נשית מודעת בסרטה "קירות לבנים". שחר, גיבורת סרטה בוחרת לעצב מחדש את תפקידה "המסורתי" של האישה ואת אתרי-הזיכרון של האמנות בישראל בתוך הספֵרה הציבורית, בה נקבע סדר-היום הפוליטי החדש. מול האופציה של גבריות אורתודוכסית (סבילה) הכלואה במרחב פריפריאלי (מהות המגולמת על-ידי אחיה של שחר), מציעה מיטל את האופציה הפעילה של פמיניזם מזרחי כאקט של שחרור המודע לעמדה הלימינאלית של השורשים היהודים-ערבים שלה.

יצירות האמנות בגיליון נבחרו מתוך אתרים שונים שבהם מתרחשת, נוצרת ונולדת אמנות חברתית-ביקורתית. האינטרנט, במקרה זה, משמש כפורץ היררכיות של כוח בשדה האמנות הישראלית. אמנים המציגים בפריפריה מקבלים חשיפה מוגברת, למרות הניסיון של המרכז האמנותי לשמר את עצמו. נעזרנו בין השאר בגלריה של אתר "מחסום" – אתר חדש הנכתב ונערך מתוך פרספקטיבה של האזרחים הערבים בישראל ותוך שיתוף פעולה של ערבים ויהודים. ביצירותיה של אימאן אבו חמיד, אשר הוצגו בתערוכה "למפות את האני" במדרשה לאמנות בבית ברל, האִזכור לכביסה, דרך תליית תמונות הזיכרון המעורפל והתמימות הילדותית, מעלה את החשיבות של הציר האורבני, המגדרי והלאומי בתהליך ההיזכרות. יצירתה של מרים כבסה עוסקת בזיכרון, כסוג של מומיה, שקוויה המעגליים מציגים את המורכבות בתהליך הזיכרון ועומקו.

היצירה "הנגר והתופרת" של האמנית יהודית סספורטס מנסחת את מקומה של האמנות, אל מול הזיכרון, הזהות, המעמד, המגדר והאתניות. חמרי הגלם, המסמנים את מקצועות הוריה, הופכים ליצירה פלסטית רחבת-ממדים. ורד ניסים עוסקת בקשר בין המיתוס לאגדה דרך בבואת הוריה ובבואתה, אותם היא מנכיחה מחדש בתוך המציאות החברתית בישראל. חנין קנדלפת העמידה צילום פיוטי של חומה מול אדם. בימים שבהם "גדר ההפרדה", כחומה פיזית בין ישראל לפלסטין וכחומה מעמדית, אתנית, מגדרית, לאומית, חוסמת באכזריות את האפשרות לדמיון חיים משותפים. מצד אחד, האדם ואפסותו ניצבים אל מול מעשה ידיו של אדם אחר. מצד שני, האדם חי ומסוגל לעמוד ולהתעמת אל מול החומה הדוממת.

קיבלנו את תפקיד עריכת כתב-העת מידיהן של דליה מרקוביץ' וקציעה עלון. בחמשת הגיליונות האחרונים הן ניסחו קו עריכה שהגדיר מחדש את המרחב שבו מתעצבת המזרחיות בישראל. הן ניהלו דיאלוג בין טקסטים מתחומי ידע שונים (תרבות, היסטוריה, אמנות, סוציולוגיה, מגדר ועוד). דו-שיח מסוג שכזה, חידד את מושגיו, אל מול מאבקים רב-תרבותיים שהתרחשו במרכזים שונים בעולם. נישאר נאמנים לעושר ולמנעד התמאטי ולמודוסים הצורניים שהן פיתחו ונציע שורה של התכתבויות עם נישות תרבותיות חדשות כגון, מחוזות שלא מופו בתרבות הפופולארית. גיליון 13, למשל, יתייחס לתחום הכדורגל באופן ביקורתי דרך פריזמה תרבותית רחבה. משחק הכדורגל לעתים הונגד ליצירה הספרותית והתרבותית, אבל היום ברור שהוא משקף את המציאות החברתית בה הוא מתקיים.

גיליון זה רואה אור בימים קשים לתושבי ישראל ולבנון, המתאוששים מאסון המלחמה שניחתה עליהם בקיץ אכזר זה. כמו בהתייחסותו של ולטר בנימין ליצירתו של פול קליי, Angelus Novus, אנו עומדים כמלאך ההיסטוריה, מביטים בתדהמה על "שרשרת של אירועים […] העורמת בלי הרף גלי חורבות אלו על אלו ומטילה אותם לרגליו. בלי ספק היה רוצה להשתהות, לעורר את המתים ולאחות את השברים, אבל סערה הנושבת מגן-עדן נסתבכה בכנפיו והיא עזה כל-כך, שהמלאך אינו יכול לסגרן. סערה זו הודפת אותו בהתמדה אל העתיד, שהוא מפנה אליו את גבו, ובאותה שעה מתגבהת ערימת ההריסות לפניו עד השמים".

אימא ביקשה שאבוא אִתה לקבור את סבתא. היה זה יום אביבי הדור בצבעוניותו. השמש האירה לנו פנים אחרי ימים של אפרוריות. מחזוריות פתיונית של בריאה מחודשת ועתירת הבטחות פיזזה באוויר.

שתקתי בתגובה. אבל אימא לא הניחה לשתיקתי להתפרש, אולי, כניסיון לשנות את דעתה או להגניב למצפונה שמץ של ייסורי היסוס כלשהם. לכן, היא הזדרזה ופסקה באחת, שאנחנו כבר נוסעים בו ביום לבצע את המוטל עלינו ללא כל עיכוב. וברצותה למנוע כל אפשרות לספק בהבנת כוונתה, היא אמרה עוד, שכדי להיות שייך לעולם החדש המפציע בארץ החדשה שזה מקרוב הגענו אליה ולהשתקע בה בהצלחה, אין ברֵרה אלא לוותר לפחות על חלק מן העבר כדי שזה לא יכביד עלינו כמשקולות של זנב מכשכש. ולשם חיזוק דבריה היא הוסיפה שכך קראה ושמעה, שאדם אינו שייך לשום מקום כל עוד אין לו לפחות מת אחד מתחת לאדמה, שיהיה השורש שלו בארץ החדשה (מתוך: קבורתה של סבתא, יואב חייק)

היוצרים והיוצרות: ארז ביטון, פרופ' חביבה פדיה, יהודית סספורטס, נעמה גרשי, אלמוג בהר, שירה אוחיון, מיטל אבקסיס, פרופ' עמי אלעד בוסקילה, יואב חייק, רותי הלביץ כהן, מרים כבסה, נעמה אורבך, אסתר כהן,  אבי אליאס, חנין קנדלפת, מירב סודאי, אימאן אבו חמיד, יורם בלומנקרנץ, רבאח בלעמרי, ורד ניסים, לואיז כהן, עמרי הרצוג, יעל צדוק, יחזקאל רחמים, שולה קשת, סלים אל-נור, שירה סתיו, מוחמד סיעלי, אסתר שקלים, רמי קמחי, כרמלה בן ישי, שרה רז, ענת שלו, יעקב רונן מורד, חנא פרח

עורך ראשי: יצחק גורמזאנו גורן.

עורכים: בת-שחר גורפינקל ומתי שמואלוף.

הגיליון טרם יצא לחנויות ואפשר להשיג אותו בהוצאת בימת-קדם בטלפון – 03-5224906 – לפונים בעקבות הודעה זו: מחיר הגיליון 40 ש"ח כולל דמי משלוח.

מאמרים, שירים וסיפורים מתוך "הכיוון מיזרח" 12 פורסמו באתרים הללו:

מדברי הביקורת:

·        הכיוון מזרח ישתתף בשוקולטורה המתקיים במתחם בית ביאליק ב29.9.06 מ-10:00. נשמח לראותכן/ם.

·        הסרט שפת אב של רמי קמחי – יוקרן ביום רביעי 27.09.2006 – בשעה 23:15 , ערוץ  2.

·        הכיוון מזרח ישתתף בפסטיבל "הקהל" – יום ראשון ה-08.10.2006.