אל תספרו לי על בן גוריון: שתי קריאות שונות ב"עוודה"

יום אחד, בהיר או כהה, מלא שמש או קריר וקפוא, תומר גרדי, עורך "סדק" ביקש ממני לכתוב סיפור קצר שיתרחש במציאות שאחרי שיבת הפליטים. עד אז ניסיתי בכל הכוח שלא לכתוב סיפורים על המציאות היומיומית ועל האמונות הפוליטיות והחברתיות שלי. רציתי לברוח הכי רחוק מהזמן והמרחב הנוכחי. אך הבקשה שלי הצליחה לחדור את החומה של הסירוב שלי. ונוצר סיפור שקושר את חזרת היהודים-הערבים למדינות ערב ובו זמן את חזרת הפליטים הפלסטינים לפלסטינים בתוך סיפור שבתוך סיפור.

הפלסטינים. עַודָה היא בעברית שיבה. عودة. שבות. האסופה שבה השתתפתי מאגדת בתוכה התחלה של דמיון קולקטיבי משותף של אותה מציאות (הוצאת זוכרות ופרדס). שתיםעשרה עדויות עתידיות. דמיוניות. אפשריות. עד שישובו.

לצערי, בשל שהותי הזמנית בברלין, עדיין לא קראתי את הספר, שמחכה לי, עם עוד אסופות, כתבי עת וספרים שבהם השתתפתי ככותב. אך אולי זה לטובה, והסיבה תתגלה לי במהרה.

שתי קריאות שונות בעוודה

שתי קריאות שונות הביאו הקשרים אחרים לסיפור. קודם כל הפרשנות הערבסקית היפה, מקורית, יצירתית של מסע במרחב, כמסע בקריאה של זהייה קונדיס "זכות שיבה לוקחים, לא מקבלים" (מאמר מגיליון "חיפה. מרחב מעורב", דצמבר 2013 – התפרסם ב"ערב רב") וכך היא כתבה על הסיפור שלי:

בגלל הסיפור של מתי שמואלוף פיספסתי את התחנה לאוניברסיטה וירדתי בבני-ברק. כשהנהג, במקום לנסוע, ירד לשתות קפה בתחנת האוטובוסים, אחד הממתינים רטן כלפיו, "מה זה? איזו חוצפה!". ואני, ללא שום כוונה שלא להגיב, הפצרתי בו להירגע, "ככה זה במזרח, כלום לא קורה בזמן". 

איש דתי שעמד על המדרכה ניסה לשבש את הביטחון המופרז בקביעה שלי ואמר, "אם את הצעירה אומרת ככה, אם את לא נותנת תקווה לשינוי, כלום לא יתפתח כאן". הינהנתי, חושבת, איזה כיף שאיש דתי יהודי מדבר אלי, הרי הוא אינו יודע שהוא מדבר אל אשה לא רק ערבייה, אלא גם דתייה. מעניין מה יחשוב אם יידע, על מה ידבר קודם, על זה שאני יותר מדי ערבייה או על זה שאני לא מספיק דתייה?

משמחת המפגש בינינו רציתי להעניק לו מתנה, לתת לו להרגיש שהוא צודק, הרי הוא צודק באיזשהו אופן. אתה יודע, אמרתי לו מתחכמת, כל עוד הנהג היה בתוך האוטובוס היתה לנו תקווה שהוא ייסע בזמן, ברגע שהוא יצא ממנו מותר לנו להתלונן, לא? מהשתיקה שלו הרגשתי שזכיתי בטיעון, אבל בו בזמן, ובגלל התעוזה שלי לדבר יותר ממשפט יחיד, הסגרתי את זהותי והוא גילה אותי. אבל הגילוי שלו לא הדאיג אותי. הרגיעה אותי המחשבה כשנזכרתי במשפט שאבא תמיד אומר לנו, "אם אתם נראים יפה, או עושים דברים טובים, תראו שאתם ערבים, שיידעו".

הקריאה השנייה של עדנה שמש ב"ספרים"  – הארץ מנקודת מבט יותר שמרנית. היא חיפשה את הנחמה, אך לא מצאה אותה. לפני שאביא את הקריאה בסיפור שלי, הנה דברים שתומר גרדי כתב בפייסבוק שלו

זו ביקורת משעממת שטוחה ומשטיחה, על ספר מגוון ומעניין. עזבו, לא צריך. אל תקראו בה. אבל אם בכל זאת תחליט או יחליט מישהי כן, תוכלו לראות איך משמשת ביקורת-ספרות עוד צורה של חומה-ומגדל. (הקרשים לחוֹמה מוכנים וחתוכים מראש, שקי החול מלאים, החצץ, התייל גזור כבר לפי המידה, ועל המגדל עומדת כבר הבוקרת-ספרות. רד-נק ישראלי. זרק-חושך ביד).

 

הנה הדברים של עדנה שמש:

בנִית מדמיין תיקון – נסלל כביש לטהרן, נפתחים בתי ספר דו־לשוניים ובתי חולים משותפים – אך אין הוא דן במצבם הפוליטי של הישראלים שלאחר מימוש האוטופיה הפלסטינית. בסיפורו "נצטרך מכונות אחרות בשביל לעצור את הזמן" מתי שמואלוף "לא מצליח לדמיין" את העתיד עד הסוף. הוא שולח את הדמות הראשית שלו לבגדאד ומתאר את סאלם, בריטי־פלסטיני, פסימי לגבי החזרה של "היהודים־הערבים למשרק ולמגרב". "סאלם הוא כמוני", מציין הדובר, "דור רביעי של גלות". הדובר מתייסר עד סוף הסיפור על קיומו כגולֶה ב"גלות בתוך גלות… בתוך אותו פצע שהוליד אותי לחיים חסרי מולדת".

שוב התהפכו היוצרות. הפלסטיני שב לפלסטין לפחות כדי להתחתן סימבולית מעל הבית שהיה של הוריו ברחוב יפת 232 ואילו היהודי שב לנדוד, גולה בגופו ובנפשו. כה קשות גלותו ותחושת האי־שייכות שלו שאין הוא יכול אפילו להגות את שמו של בן־גוריון: "במטוס הראשון שיצא מנמל התעופה על שם, נו ההוא. את יודעת שאני שונא את ההוא. אז בואי לא נאמר את שמו עוד פעם, שלא תדבק אלינו הקללה".

אם עדיין לא רכשתם את האסופה, אני מציע לכם לרכוש, ולנסות לפני שתחשבו על הקטגוריות הפוליטיות והחברתיות והלאומיות, לדמיין מרחב שווה שבו גם הערבים יכולים לקבל זכות שיבה, כמו שהיהודים מחזיקים.

שבת שלום מברלין

מתתיהו

ממותת נייר שעירה: על תרגומים, כתבי עת וקולנוע


מספר שירים חדשים מתוך הספר המתקרב ובא "האסון מתחיל בארוחת עסקים" (הוצאת נהר ספרים) תורגמו לערבית בידי פרופ' מואסי, כחלק מאסופה כנגד הכיבוש. השירים ראו אור כאן וכאן.

סיפור קצר שלי על הבחור היהודי האחרון בבגדאד, שהתפרסם בכתבי עת שונים (ומאז שונה עוד עשרות פעמים והיום הוא נראה לגמרי אחרת) הופיע גם בכתב העת האמריקאי "מחברות הלבנט" (עורך: סמיר אל-יוסוף) ותודה לפרופ' רייצ'ל האריס על העזרה בעריכת תרגום. הסיפור הוקדש ליוצר אלמוג בהר.

בשער: עבודה של פרדי כסלו
בשער: עבודה של פרדי כסלו

הגיליון השמיני של מעין יוצא בימים אלה ומופץ יחד עם גיליונות מגזין הקולנוע מערבון ועיתון האמנות החדש והרע. זו ממותת נייר שעירה, שגודלה 360 עמודים ורודים ולבנים. המחיר נותר ללא שינוי, 17 ש"ח. בזמן שלצערנו כתבי עת רבים לא שורדים את קשיי התחום ואחרים מתעייפים בצדי הדרכים המאובקות, מעין רק תופח. לגיליונות החדשים שותפים כבר מעל מאה יוצרות ויוצרים. אני פירסמתי שני מאמרים במערבון. רשימותיי עוסקות הן ב"סוסיא", הסרט של דני רוזנברג ויואב גרוס והן בסרט "שחורים" של הקולנוענית מורן איפרגן על להקת הראפ ברחובות. לא במקרה שני אלו הם יוצרים שלמדו בסם שפיגל בירושלים.

צפו: בסרט "סוסיא"

אני מתארח באופסייד סטוריס של שחקן חיזוק ומספר איך הפכתי מאוהד מכבי חיפה לאוהד של הקבוצה הצהובה מירושלים, מה דעתי על נבדל פאסיבי והאם שמאלני יכול לאהוד את בית"ר. בשחקן חיזוק מוצג שאלון עם 12 שאלות קבועות לאמנים/מוסיקאים/סופרים ישראלים על האהדה לקבוצת הכדורגל שלהם.

השקת כתב העת "לרוחב" מבית היוצר של גרילה תרבות זוכה לקריאות שונות אצל איתן קלינסקי בניוז 1 ואור זילברמן באור זילברמן בחיה רעה – מדור הספרות של מגפון.

צפו: השיר של יונית נעמן כפי שהקראתי אותו בהשקה.

הסכנה בקלישאות: "הכי רחוק שאפשר" של אלון חילו

התמונה הזאת היא קלישאה. By sglickman This photo is a cliché cc: flickr
התמונה הזאת היא קלישאה. By sglickman This photo is a cliché cc: flickr

הרומאן השלישי של אלון חילו "הכי רחוק שאפשר" לא עומד בציפיות הגדולות של מי שזכה בפרס ספיר. לרומאן המכתבים יש שתי עלילות. באחת אנו עוקבים אחר הדוד מיכאל, עורך דין בורגני, גרוש מפתח תקווה שזוכה בירושה מסתורית, לוקח חופשה מעבודתו ויוצא למסע ברחבי העולם וחזרה בישראל. מיכאל שולח מכתבים לבן אחותו נדב, שבדיוק מתגייס לצה"ל. כך שמצד אחד יש לנו את ספרות המסעות שהתוודינו עלינו גם ב"בנוילנד" (2011) של אשכול נבו וספרים אחרים. מצד שני יש את סיפור החניכה הצבאית, באותו ז'אנר ספרותי שהגיע לשכלול ב"התגנבות יחידים" (1986) של יהושע קנז ופגשנו אותו גם "הנפשיים" (2010) של עמיחי שלו.

עמרי הרצוג כותב על ספרות המסעות כי: "דמויות בספרות העברית אינן נוטות לנטוש את גבולות ארץ-ישראל, שמגדירים גם את גבולות הדגם הלאומי של הספרות המקומית. אולם כאשר הן עושות זאת, חציית הגבולות שלהן מבקשת אך ורק לסגור את הפרצות, לשקם את הגבולות המחוללים ולהצביע על חשיבותם ומרכזיותם המדומיינת בתרבות הישראלית, שכידוע עדיין לא הגדירה לעצמה גבולות לאומיים יציבים." הנסיעות של דוד מיכאל לאוסטרליה, אירופה, קנדה הם בחינה סמלית של דגמי לאומיות מדומיינות. בעוד שדוד מיכאל מבקר בעיקר בדמוקרטיות, נדב מסתגל לדיקטטורה וההירכיה של הצבא הישראלי. הוא נכנס אף לכלא ל-28 יום, על שהעיז לעמוד אל מול המפקד שהציק לו.

לאורך כל הספר מיכאל קורע את גבולות הדמיון של נדב. הוא מביא חוויות מיניות חדשות, מסעות רוחניים בתוך ומחוץ לישראל, התנהגות לא צפיייה לתוך חייו האפרוריים בצבא. נדב ביקורתי לאורך כל הספר אל מיכאל ולא מאמין לאפשרות הרוחנית של עולם אחר מחוץ לגוף.

חילו בנה שפה ועולם שונה לכל אחד מהדמויות. הדוד מיכאל היה פילוסופי ואילו נדב דיבר בקללות ובז'רגון הצבאי. אך הייתה הרגשה שחילו יכול היה לפנות לדרכים מעניינות בתיאור החיים שלהם, לרגעים דרמטיים חדשים שיהיו מפתיעים ויצאו מתוך השחוק והמוכר.

הספר לא הצחיק. במידה ואופי הספרותי היה כתוב כקומדיה, אז ההתמכרות למוכר, לבנאלי ולשטחי היה מתקבל בברכה. הביקור שלנו בצבא שלווה את נדב, גלה לא מעט מהסטריאוטיפים על המעמד הנמוך בישראל, מבלי לפרק אותם. להלן כמה דוגמאות: "והגרוע והנורא מכל הוא שהמצב מחמיר יותר ויותר בכל יום. כי לא רק הערסים והניאנדרטלים האלה נטפלים אלי, אלא גם הבחורה הנורמטיבים" (עמ 13); "נכנס אל החדר מין גמד קירח עם עיניים חומות ובולטות, רס"ר המטבח על פי תוארו ומעמדו, ופתח עלי את הפה המסריח שלו בקללות בערבית ובגרוזינית ובעוד שפות שלא כתובות בתנ"ך (עמ' 36) ועוד. הטקטסים של הדוד מיכאל נשמעים כמו פרסומות לתיירות. קחו למשל את ביקורו באוסטרליה: "כשירדתי מן המטוס וכף רגלי דרכה על אדמת אוסטרליה ביקשתי מנהג המונית דבר ראשון לקחת אותי אל בית האופרה של סידני הנהדרת, אחד משבעת פלאי תבל" (עמ' 30); או בנסיעתו לברצלונה: "שלום שלום נדב, הבחירה נפלה מעצמה ובטבעיות רבה – אני בברצלונה! לראשונה בחיי! ומרגיש כאילו הייתי כאן תמיד, כאילו תמיד ישבתי בטאפאס-בר והזמנתי גלילה של בייקון בתמר לח! כאילו תמיד לגמתי קאווה!"  (עמ' 211).

לספר שלושה חלקים ואפילוג, אך הייתה הרגשה של גודש, עומס וחזרה מיותרת. בכדי לפרק את הצבא ממטעניו הגזעניים, ובו בזמן לבקר את תרבות התיירות של מעמד הביניים, אסור היה לחילו לשקוע בתוכם. חילו לא סיפק לדמויות שלו מספיק עומק, בכדי לחדור את הדרך בה הגזענות מכוננת בישראל. ובמקביל חילו לא התחקה אל שורשי התהוות מעמד הביניים בהקשר התיירותי. ספר פרוזה חייב להילחם בשכפול המוכר ולחדש, אבל יכול להיות שדווקא הקלישאות יערבו לחיך הקוראים ויהיה לנו עוד רב מכר.

לא לשכוח השבוע

***

בין מדרש לדרישה, בין מיתוס למציאות, בין אחריות למסורת, בין שוויון לצדק- ממרח שמש מזמין לשיח אחר על צדק חברתי,

האירוע ייערך במכללת עלמא, ב27.2.2012, ביום שני, בשעה שמונה בערב.

בהשתתפות:

  • אסתר שקלים
  • מתי שמואלוף
  • נעמה קלמן
  • שהרה בלאו
  • שלומית ליר

פייסבוק

לפרטים נוספים: 02-6246299

הכניסה חינם.

בואו לערב מרתק בדיון על מקומן של הנשים במדרש