תערוכה חדשה על מחנות הכפייה בזמן מלחמת העולם השנייה

הדס תפוחי לקחה על עצמה משימה אמנותית: מיפוי כל האתרים שבהם פעלו מחנות הכפייה בזמן מלחמת העולם השנייה ברחבי ברלין. פגשתי אותה לרגל תערוכה חדשה

"בבדוק" (The Babadook)הוא בהחלט אחד מסרטי האימה הטובים של העשור

"בבדוק" The Babadook (2014)הוא בהחלט אחד מסרטי האימה הטובים של העשור. גם זוכה פרס האוסקר, ויליאם פרידקין, שיצר את "מגרש השדים" (1973) חושב שזה סרט האימה הכי טוב שהוא ראה אי פעם. "בבדוק" מפרק את העצמות וגורם לך להתפזר כאבק מתחת לרהיטים מרוב פחד. הסרט האוסטרלי שבויים ונכתב על ידי ג'ניפר קנט מכיל את כל המרכיבים הדרושים לסרט אימה, אך לא מתמסר לאף אחד מהם. הסיפור פשוט, אלמנה ובנה, החיים בפרברים הלבנים, באוסטרליה, נרדפים על ידי מפלצת שמופיעה מתוך ספר, שמתגלגל בצורה מיסתורית לבית. למפלצת המסתורית קוראים בבאבדוק.

לחוש התחלות אפשריות של כאב: על יצירתה של קארה ווקר

בתערוכה "היסטוריות מונפשות" (אוצרת: עדנה מושנזון, גלריה נגא, 2007) הוצגו מבחר עבודות של אמנים עכשוויים שנעזרו בשיטות ובטכניקות שונות של אנימציה כהרחבה של יצירתם ברישום, בציור ובמיצב. רבים מהאמנים עשו שימוש חתרני במדיום. בהסתמכות שלהם על התכונות שאנו נוטים לייחס לאנימציה – קסם, שעשוע, פיתוי, משחקיות, הומור ופיוטיות – הם הפכו אותה לאמצעי להצגת ביקורת חברתית ופוליטית מגוונת. אחת מהאמניות שהשתתפו בתערוכה היא האמנית הידועה קארה ווקר (Kara Walker), שהציגה בעבר גם במוזיאון וויטני בניו-יורק ובביאנלה בונציה. עבודותיה של ווקר עוסקות בהיסטוריה של הדרום האמריקאי בתקופה שקדמה למלחמת האזרחים ולשחרור העבדים. בקטלוג ניתן היה לראות כי בתחילת עבודתה יצרה ווקר ציורים של הדימויים, ורק מאוחר יותר הכניסה אותם לסרטים.

לא הפנטזיה מביטה בנו, אנו הפנטזיה שמביטה: עיון ביצירתו של בן הגרי

הקוקייה היא דווקא קול תיאולוגי/מכני הבוקע מן הרמקולים. הזמן היהודי נחלק לשנים – לפני ואחרי, והוא חייב להישאר כך בדטרמיניזם לא ברור. משום שהחסר ימשיך לנהל את האיווי של היצירה וככל שנעשה לה סובייקטיבזציה, אנו נגלה שהיא בלתי אפשרית. אין לנו דרך להתקרב אל האובייקט. ובעצם אין לנו דרך להתקרב אל עצמנו. בפרשנות אחרת. אולי בחצי הזמן נוכל לנוע עם הגוף הסדר הסימבולי החדש הזה, עם עץ ועלים מלאכותיים פנים של שעון קוקייה, גוף של לבנים, אור לבן מופנה מאיתנו הלאה, ורגלים מוארות בחלקיקי אור ועציץ כסימן מין שלנו רק בזכות העיניים שלנו. העיניים שלנו הן היסוד החיובי היחיד בסדר הזה. הם אלו אשר למרות סימני האלימות וההשחתה של הישן והכנסתו לסדר חדש – הן אלה שאפילו בשעות האפילה, שעות האדס הללו ממשיכות להביט. אך מה מאפשר להם להביט בנו. זהו היוצר אשר מקליט את עיניו להביט בנו. הוידאו – ההקרנה של כלכלת הסימבול הויז'ואלי היא זו אשר מאפשרת לנו לספר את הסיפור, להעביר רגש.

ריה"ל מדריד

רוני סומק עוזב ולא עוזב את העט והשירה. הוא משתמש בדיו של פרקר51 ומתיז על ספר ישן של יהודה הלוי. מציל אותו ממערכת החינוך הדורסנית שמכוונת לכוונת המשורר ומלמד אותו בתוך דף ספר קרוע. הוא מצייר את מה שאומר לו השיר ומגלה לנו משורר אחר מתוך דיבור דיו. הדיו השחור הוא סמל זהותי ומרמז על אותו ילד עיראקי שהגיע לישראל לבוש בחליפה יקרה וקיבל עט פרקר 21 מאימו בזמן שכל ה"חלוצים", חלמו על חאקי קצר וסנדלים בגדי בן-גוריון מנהיגם. משחק הגילאים הוא משחק המספרים של הדיו של עט הפרק ורוני לא רק מודע לכך, אלא דוחה את האופציה הנוסטלגית ומשתמש במבט מיישיר אל הקורא/ת ואל גילו, כשהם כשהוא מביט במראה אל מי שהוא היום.

תופי אהבה ישנים בלילה? תערוכת היחיד הראשונה של ענבל שטראוס

תערוכה מינימליסטית מנסה לפרק את המושג של פטישיזם. כאשר
פטישיזם (Fetishism) היא נטייה לייחוס תכונות מדומות לעצמים במציאות. עצם המהווה מושא לפטישיזם מכונה פטיש (Fetish). המלחמה בישראל כעצם מדומיין קיבלה ומקבלת תכונות פמילריות בחברה בישראל. אנשים התרגלו למלחמה. נולדו למלחמה ומתים במלחמה. ונדמה כי לא המלחמה זרה במרחב, אלא אנו המתנגדים אליה. התערוכה מנסה לנכס מחדש (באהבה) את תופי המלחמה ולהפוך אותם לתופי פופ מרהיבים. הניסיון לדעתי עובד ויש כאן מבט צעיר, מתריס ורענן על החברה המיליטריסטית הכוחנית.

מ.ש

על פרשנות, אוצרות, ותודעה קונפליקטואלית

לפני מעל לשנה אירגנתי ערב שירה מזרחית במרתף-עשר בחיפה. אחד המשוררים שהוזמנו היה רוני סומק. לפני ההופעה סיפרתי לרוני על המזרחיות שפרצה לחיי ועל התעוררות השיח המזרחי החדש, ושאלתי אותו היכן הוא עומד בנושא. הוא ענה לי שתמיד היה מזרחי, ושמעולם לא היה צריך להכחיש את זהותו. עמדתו החריפה עזרה לי לארגן את הערב; ידעתי שהוא לא יכחיש את הגזענות הישראלית, שאינה פוסחת גם על הציבור המזרחי בדרכה לציבורים אחרים בחברה הישראלית. בערב עצמו אמרתי שהזהות המזרחית חיה בישראל כזרם תת-קרקעי, או כ"אתר של שוליים רחבים", כפי שהגדיר אותה פרופ' יהודה שנהב.

סומק התאמץ לעמוד מול הקהל המתלהם. שמעון אדף, שהשתתף בערב גם הוא, הציג את עצמו כאקזיסטנציאליסט. משה בן הראש ניסה להעמיד קונטרה להכחשה ולהדחקה (אך התרחק במידה מסוימת משיריו הרדיקליים). הוא הקריא את שירו "המזרחי התורן", שמסביר כיצד תופסת החברה הישראלית את המשורר המזרחי וכיצד היא כועסת על שהוא הופך לעצמאי ושובר את מערכת יחסי הכוח המקובלים

ברוכים הבאים אל המובן מאליו: ביקור בתערוכה "בושה" במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון

התערוכה "בושה", שהוצגה במקור במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון, נפתחה בגלריה העירונית של תמרה ב-27 בינואר. המעבר של התערוכה, שאצר חנא פרח, אינו התקה פיזית בלבד. זו התקה למרחב-זמן אחר, שממקם את היצירות בהקשר אחר ושופך עליהן אור חדש. חולון, העיר הכל-ישראלית, סמל המעמד הבינוני היהודי, אינה היישוב הערבי תמרה. משטר הבושה שאנו הישראלים היהודים חיים תחתיו מעצם היותנו עם כובש אינו רלבנטי בתמרה.