מלוא מובן האופק: על הספר לשבא סלהוב "מסות על אמנות ויהדות"

 

שבא סלהוב וערן גורדין בהשקת ספרי. צילום: יאיר בן חיים.

 

שבא סלהוב: מסות על אמנות ויהדות, רסלינג  ,246 עמ' המשך קריאת הפוסט "מלוא מובן האופק: על הספר לשבא סלהוב "מסות על אמנות ויהדות""

מוסף 'ספרים' כמכונת טראפיק

By Hmbr at he.wikipedia  CC-BY-SA-3.0, from Wikimedia Commons

מאמר אורח של יובל גלעד המשך קריאת הפוסט "מוסף 'ספרים' כמכונת טראפיק"

למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים

 

 

עטיפה קידמית

למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים, מתי שמואלוף, שירים 2007-2010, הוצאת נהר ספרים, ינואר 2010. להזמנת הספר: נהר ספרים ת.ד. 162   בנימינה   30550   טל'  6288724 04 nahar@bezeqint.net / הספר בסטימצקי, בצומת ספרים  ישנה גם המהדורה של האיקאסט – לחצו כאן.

 

חברוּת מסוג חדש

הוּא חָבֵר שֶׁל כָּל הָעוֹרְכוֹת

שֶׁל כָּל הָעִתּוֹנָאִים

שֶׁל כָּל הַסּוֹפְרִים, וַאֲפִלּוּ שֶׁל כַּמָּה אָמָּנִים מֶרְכָּזִיִּים

שֶׁלֹּא לְדַבֵּר עַל מוּזִיקָאִים, עוֹבֵד בְּאַחַת הַהוֹצָאוֹת,

יוֹשֵׁב לִכְתֹּב, סוֹגֵר אֶת הַטֶּלֶפוֹן, פּוֹתֵחַ, סוֹגֵר, פּוֹתֵחַ, סוֹגֵר

וּמְאַיֵּם לְהִתְאַבֵּד בְּאֶס-אֶמ-אֶסִּים

מַחְלִיט לְהִתְקַשֵּׁר אֵלַי

וְלֹא יוֹדֵעַ שֶׁמְּשׁוֹרֵר מִתְאַבֵּד כִּמְעַט בְּכָל שִׁיר וְשִׁיר

אֲנִי לֹא עוֹנֶה לוֹ, רַק מַקְשִׁיב,

אַתָּה חָבֵר שֶׁלִּי, הוּא שׁוֹאֵל

כֵּן, אֲנִי מֵשִׁיב לַמְרוֹת שֶׁלֹּא רָאִיתִי אוֹתוֹ כְּבָר חֲצִי שָׁנָה

אָז מַה מַּשְׁמָעוּת הַחַיִּים, הוּא שׁוֹאֵל

***

אבי

1.

אָבִי לָבוּשׁ בַּכִּשָּׁלוֹן

אֲדָמָה צוֹמַחַת מִבְּשָׂרוֹ שֶׁל אָבִי

הַפְּרִיחָה מֵעַל קִבְרוֹ אוֹמֶרֶת לִי שֶׁהוּא כְּבָר לֹא אֲדָמָה

אֲנִי נוֹגֵעַ בּוֹ וְאֵינִי שָׂבֵעַ.

2.

כְּשֶׁאַבָּא מֵת

הִתְחַלְּקוּ הַמִּשְׁפָּחוֹת לִשְׁנַיִם

אַחַת רָצְתָה רֹאשׁ לְלֹא שֵׂעָר וּבַיִת לְלֹא בַּיִת

וְהַשְּׁנִיָּה רָצְתָה דַּף לְלֹא עֵט וְעָתִיד לְלֹא עָבָר

כָּתַבְתִּי אֶת מָה "שֶׁלֹּא עַכְשָׁו"

וּמֵרַרְתִּי קַדִּישׁ עַל הַיְּצוּר

שֶׁנּוֹלַד.

3.

מְנַסֶּה לְהַשְׁאִיר הִזָּכְרוּת בְּרֶחֶם אָבִי

בְּהֵעָדְרוֹ נֶעֱדַרְתִּי אֲדָמָה אֲטוּמָה שֶׁל סַעֲרוֹת נֶפֶשׁ

חֻרְשַׁת יַבָּשׁוֹת שֶׁנִּכְרְתָה

הַבֵּיצִיּוֹת שֶׁלּוֹ חִסְּרוּ אִמָּאַדֶּמֶת

בַּמַּחְזוֹר הֲלֹא פּוֹסֵק שֶׁל שֵׁרוּתוֹ

הוּא בָּנָה מִשְׁפַּחַת גַּרְעִינֵי אֲבַטִּיחַ מְלוּחִים

מִלֶּגוֹ.

מִפְרַשׂ נִפְקָדוּתִי נוֹכֵחַ בָּרוּחַ הַנִּנְשֶׁפֶת מִתּוֹךְ זוּגוֹת עֵינָיו

אֲשֶׁר מְשִׁיטוֹת קֶמַח בְּיָם לְלֹא

תּוֹרָה.

***

מכוני השיטור של האות ז'

גֶּבֶר יְלוּד אִשָּׁה לֹא מַכִּיר שְׂפָתֶיהָ

עֵת חֲבוּרוֹת חַבּוּרוֹת מִתְאַרְגְּנוֹת

אֶקְזוֹטִיקָה טְרַנְסְגַבְרִית שֶׁל נִקּוּד מְזֻיָּן

בַּבֶּטֶן יַלְדָּה מְדַבֶּרֶת.

***

שלכת גיוס של אהבה

בַּקְבּוּקֵי הַגֶּשֶׁם לֹא מִתְמַלְּאִים

אֵין

שִׁכָּרוֹן שֶׁל אֵימָה

אֹהַב אוֹתְךָ בַּמַּחְבּוֹאִים

עַד יוֹם הִוָּלְדִי

אַבָּא הָיָה לוֹקֵחַ אוֹתִי לַצָּבָא

וְרַק אָז הָיִינוּ מְדַבְּרִים

אָז דַּבֵּר אִתִּי גַּם

בַּצָּבָא

***

השקות

  • הספר בתל-אביב ביחד עם היוצר שלמה בר והמשורר ארז ביטון, לבונטין7, 12.2.2010, יום שישי, 14:00, סדרת "שירה פלוס". טלפון לבונטין: 03-5605084
  • 27.4 ב"ש – במועדון עשן הזמן ביחד עם עדי עסיס, אלמוג בהר, מרואן מח'ול וחגית גרוסמן

ההשקה בשיריוטיוב:

  1. דברי פתיחה
  2. "חברוּת מסוג חדש"
  3. השיר "והכבד את ליבו"
  4. השיר "אבי המת"
  5. שלמה בר ואילן בן עמי מבצעים את שירה של אסתר ראב "ברוך שעשני אישה
  6. שלמה בר ואילן בן עמי מבצעים שלושה שירים תימניים
  7. שלמה בר ואילן בן עמי מבצעים שלושה שירים תימניים – המשך
  8. המשורר ארז ביטון בדברים על הספר "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים"
  9. המשורר ארז ביטון מקריא משיריו "פיגומים", "בשעה של שקיעה", "בבקרים של חורף".
  10. שלמה בר עולה על הבמה ומבצע ביחד עם אילן בן עמי את "חתונה מרוקאית"
  11. השיר "בזמן הישענות"
  12. השיר "האנברקס של הפה" – קינה לדודי מחלֵבּ ז"ל"
  13. השיר "אי אפשר שלא לסרב"
  14. השיר "העוני בשר מבשרך"
  15. השיר "האביב של גדג'"
  16. השיר "נוסע ברכבת מלאה רוחות"
  17. השיר "הנה מתארגנת שירה"
  18. מקריא את "בשעה של שקיעה" של ארז ביטון מתוך "תִּמְבִּיסֶרְת – ציפור מרוקאית"
  19. השיר "אסור לאבד כלום, אפילו אם הדבר איבד את עצמו" מתוך "מגמד הצלקות"
  20. השיר "אבי"
  21. השיר "אולי"
  22. השיר "בורא פרידות ואהבות"
  23. מבצע את השיר "בלדת השלדים" מאת אלן גינזברג ביחד עם שלמה בר, אילן בן עמי
  24. שלמה בר ואילן בן עמי בבמה
  25. השיר "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים"

שירים מתוך הספר:

  • השירים: "בכפר שלם הרוס ובגירוש יפו", "נוסע ברכבת מלאה רוחות", "השיניים שלך שחורות", "מאבד רצון בבוקר", "הסירו את אלוהי הניכר אשר בתוככם", "אל תמרוט גבות שחורות", התפרסמו באתר "טקסט"
  • "עדיין כלואים" – בוטלג שמואלופי שלא נכנס בסוף לספר, והתפרסם בבימת העם: גלריית פועלים לאמנות ושירה ב-YNET
  • "בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל", בוטלג שמואלופי, התפרסם בפינת התרבות של אתר קדמה
  • השיר "פיוט" בליווי מאמר בנושא התפרסמו באתר "הזמנה לפיוט"

על הספר:

  • מתארח אצל קובי אייל, רדיו קול יזרעל, 3.5.2010
  • פרופ' לב חקק, סקירת ספרות בארה"ב, 8.2.2011

2013

2017

כוח אדיר שישטוף את כל הרוע: על ספר האומץ לאייל בן משה

 

מול המסך הגדול בברלין נגלו לי חיי הקודמים כמשורר

2014-12-15 21.28.14אני זוכר לא פעם, כשיצאתי עם בחורה, פחדתי שהיא תבוא להוריה ותגיד להם שאני משורר. הבושה אכלה אותי מבפנים. מחשבות בעקבות הסרט "הגננת"

פתאום הבנתי שהשתנו הקוארדינטות התרבותיות שלי. אני רואה תרבות ישראלית שבאה אלי ופחות כזאת שאני טס אליה בגטו הישראלי. יש פתגם סיני שאומר: "מי שיושב במקום אחד, כל העולם עובר לפניו". והנה הגיע הבימאי והתסריטאי נדב לפיד עם סרטו החדש "הגננת". הוא הציג אותו בפסטיבל בינלאומי שיזם ערוץ "ארטה", שכלל יוצרים מ-14 מדינות ברחבי העולם, והוא הזמין אותי לצפות בו.

הלכנו חברתי ואני לצפות בסרט ומול המסך הגדול בשכונת "מיטה" נגלו לי חיי הקודמים, כמשורר. בסרט, הגננת מנסה להציל ילד אשכנזי מוכשר שכותב שירה. הגננת משתמשת בשירתו של הילד בן החמש כחלק מסדנאות שירה, וחושפת את אהבתה האידיאליסטית לאמנות השירה.

כשנשאל לפיד, אחרי הסרט, האם זה סרט פוליטי או לא, הוא לא ענה תשובה ברורה. לכאורה, הסרט מנגיד את אמנות השירה אל מול העולם העסקי־כלכלי, שבו אין מקום למשורר. אביו של הילד הכשרוני לא מוכן שהילד ימשיך להיות משורר. ואני זוכר לא פעם, כשיצאתי עם בחורה, פחדתי ביותר שהיא תבוא להוריה ותגיד להם שאני משורר. הייתי תמיד משביע אותה: אל תגידי להורייך שאני משורר, והיא היתה מתפלאת. "מדוע? הרי פירסמת כך וכך ספרים, ואתם עושים הפגנות חברתיות ב'גרילה תרבות'". אבל הבושה היתה אוכלת אותי מבפנים. ידעתי שמשורר הוא לוזר, אין לו סיכוי להביא פרנסה טובה ובטח לא לתמוך בהקמת משפחה והבאת ילדים לעולם.

יצאנו מהסרט וחיכינו לנדב לפיד, שחשב שיוכל לבוא אבל בסוף ביטל. הסברתי לחברתי שהוא בטח חוגג עם מזמיניו. הלכנו לשבת על בקבוק יין בדירתה. בחוץ געשו הרוחות ובפנים תרבות ישראלית הפכה לתרבות גרמנית ולא יכולת להבדיל ביניהן. הסברתי שלדעתי הסרט אינו באמת מנגיד את עולם השירה, שפעם הייתי אחד משחקניו. הילד בן החמש שכתב שירה בסרט היה משורר מחורבן. הגננת שהעריצה אותו, בעצם היתה קצת אינפנטילית ולא הבינה באמת מהי שירה טובה. ועולם השירה עצמו היה נכלולי וריק מתוכן, מלא עסקנים, פאתוס וחשיבות עצמית חסרת תקנה.

 

געגועיי לצ'יקי
געגועיי לצ'יקי

חברתי ניסתה להבין מה באמת הסרט מציע, ושנינו נהפכנו ליותר ויותר אדומים אל מול החלון בקרויצברג. אני זה שפוחד מהשלג והיא זאת שמעריצה אותו. בחוץ אפילו השיכורים השכונתיים הסתלקו למאורות אחרות.

היא עישנה סיגריה אחר סיגריה והמטבח שבו ישבנו התמלא בעשן. וניסחתי מחדש את דברי. הסרט של לפיד בעצם מראה לנו שהאמנות נכנעת לפסיכולוגיה ילדותית ומאבדת את כוחה אצל המעמד הבינוני. ההערצה העיוורת לאסטתיקה של הילד מאפשרת את אובדן האופוזיציה לכוח המצמית של ההון. סוף הסרט, שנראה לא כל כך שייך לסרט, רק מדגיש את חוסר הבנה של הגננת בשירה, את האידיאליזם הריק שמסתיר מאחוריו רצון לכוח אגרסיבי.

היא חייכה אלי ושאלה אם אני מתגעגע לעולם השירה, והבנתי שבשאלה שלה היא כיוונה אותי פנימה. בטח שאני מתגעגע, עניתי, אבל אני לא מתכוון לחזור אליו. חציתי את הנהר אל הפרוזה. אבל בתוך תוכי רציתי להיות רק עוד פעם בפסטיבל שירה במדבר עם קומונת המשוררות של צ'יקי; לקרוא שירת אבנים יבֵשות בעירום; להשתין על הקבר של בן גוריון הקולוניאליסט שבחר לו את המקום הכי יפה במדבר; בלילה לעשות מדורה גדולה של מלים ריקות מתוכן; ביום, להקים פסלי אותיות חתרניות עם ילדי המדרשה נגד המלחמה שפורצת בכל פינה; ובעיקר להתמסר לכוח העוצמתי של השירה, שפרחה, למרות השוליות שלה.

ובדיוק בתום השיחה שלג עדין ורך ירד וכיסה את הרחוב בלבן.

הדברים התפרסמו לראשונה בתרבות וספרות הארץ.

*

ממליץ לקרוא סיפור שלי שהתפרסם באנגלית במגזין לגהו

*

טורים נוספים:

סרטוני השקת "מקלחת של חושך, וסיפורים נוספים" בברלין | היכן ממוקמת הגרמניות בתוך היצר הישראלי |זוג מהגרים איראנים בברלין |פגישה עם הפילוסופים הישראלים של ברלין  |מהאקדמיה לדפוק, וזרוק בברלין |מצרים בין קרויצברג ונויקלן | סונטת קרויצברג: מתי שמואלוף על העזיבה לברלין וספר הפרוזה החדש  | אלוהים אדירים, זה היה רק סיוט: מעלילות ישראלי בברלין | העיתון העברי שמלמד אותנו על המהגרים החדשים בברלין |להיות ברלינאי-ישראלי | מה קורה כשפתאום התרבות הקיבוצניקית נוחתת עלי בגרמניה |ופתאום הבנתי שאני, השחור, רוצה להיות לבן. שייסה | המשורר מתי שמואלוף בהפגנה נגד המשורר מתי שמואלוף | איך הפכתי אנטישמי בעל כורחי | מדוע המכתב של מח"ט גבעתי לא עוזב אותי | הבליץ-קריג הספרותי מברלין יגיע בקרוב לפתח דלתכם | טילים לא נופלים על ברלין | מה זה להיות סופר ישראלי בברלין |ראיון במגזין שפיץ בברלין עם שירים מהספר וסיכום שירת הגלותוצילומים נהדרים של כפיר חרבי  | ספר שירים דיגיטלי: פרידה בברלין | הנה אני יושב עם שני פליטים ממשהד | מלאך יהודי בשמי ברלין החשוכה: רשימות של גולה עיראקי | מברלין באהבת מלאך: רשימה ראשונה של בן מהגרות | ישראלי בברלין ליאיר לפיד: "יש שואה כלכלית" | סוכות, גלות וברלין | כואב לנסוע, כואב יותר להישאר

סיפורים:

* הייתי קבורה כשנפגשנו  פורסם עם איור מדהים בכתב העת כביש ארבעים

* הפרעת אכילה שפעם הכרתיגם ב"קורא בספרים")

* שאריות מהספר המקולל

* נצטרך מכונות אחרות בכדי לעצור את הזמן

* בכל רעל יש יותר מדי קסם

* לחכות לסיים סיפור בתוך גופה בלתי מזוהה

* פורטונה כבר לא גרה בקומה ה-23

* אני הילד שנרצח בשכונה

העברית מתחילה לחיות, ליצור, ולאהוב מחוץ לישראל

The Main Concourse of Grand Central Station, by Anonymous

The Main Concourse of Grand Central Station, by Anonymous

מדינת ישראל, חשבו מקימיה, תתן תשובה הן לבעית היהודים (רדיפות והיעדר זכויות) והן לבעית היהדות (חילון) . אך בקריאה בספרו השני של ראובן נמדר "הבית אשר נחרב" אנו מגלים כי בעית היהדות לא נשארת פתורה בהקשר הלאומי הישראלי. ההפך. ראובן נמדר מצטרף למסורת של סופרים יהודים אחרים כמו בשביס זינגר ואחרים שגלו למערב, אך דווקא בלב מעגלי הכוח, הלובן והשררה הם לא מצאו מזור לבעיית יהדותם. ביקורת מלאה על "הבית אשר נחרב" לראובן נמדר.

הסופר ראובן נמדר הינו יהודי ממוצא משהדי, פרסי המתגורר בניו יורק עם משפחתו ושספרו הראשון ״חביב״ זכה בפרס ספר הביכורים של שנת 2000. נמדר מוכיח את האליטה הניו-יורקית באמצעות הזמן היהודי שמתחיל ביום כיפור ונמשך עד תשעה באב (ובתוך כך הוא מתכתב עם עגנון). הספר נמצא בתוך מספר הקשרים של הגירה: הראשון בהם הוא של התרבות האמריקאית על מהגריה החדשים, השני של זכרון המהגרים היהודים שבנו את ניו יורק, השלישי אך הוא של התרבות הגלובלית של הדיאספוריות של יהודי אמריקה הקשורים ליהודי ישראל, אך בזים לפתרון הדל שהם העניקו לשאלת היהדות בתקופה המודרנית. דווקא אותו מרחב ניו-יורקי, תרבותי, מדעי של רציונליזציה ושליטה טוטלית מביא עליו את קיצו הפסיכולוגי והתיאולוגי:

"סדקים בלתי נראים נבעים בקירות הבתים, משרטטים עליהם רשת סבוכה של נחלי חורבן ההולכים כולם אל ים הכיליון. צינורות הנחושת מושכים חלודה אדומה כדם המכרסמת בהם וחוסמת אותם כמו היו עורקים של גוף חולה. טונות על גבי טונות של מתכת, זכוכית ואבן מתחילות, לאט לאט ובאין רואה, להתמוטט תחת עצמן." (עמוד 93)

לעלילה שני צירים. האחד: אנדרו כהן, פרופסור ומומחה עולמי לתרבות השוואתית, גבר נאה ניו יורקי שמתמודד עם משבר אמצע החיים: גירושיו מלינדה אשתו הראשונה: היחסים המורכבים עם בתו רייצ'ל וחברתו הצעירה אן לי; מלחמות האקדמיה על יוקרה, כוח והשפעה; והגבריות המתפוררת. הציר השני הוא חזיונות אפוקלפטיים המתרחשים בניו יורק. לספר שבעה ספרים פנימיים כמיטב המסורת היהודית. וביניהם טקסטים של חז"ל המתארים את העלאת קרבן יום הכיפורים.

המבנה הספרותי של נמדר מדבר גם לקוראים היהודים החילונים (משבר אמצע החיים) אך גם לדתיים (דחיית הצורות הרפורמיות של היהדות). אך גם ללא הקטעים התיאולוגיים היה הספר עומד בפני עצמו. אנדרו הופך למעין עקוד-נעקד לתוך החזיונות הפולשים ללא רחם לתודעתו. הספר השביעי מר וחריף וחסר גאולה. ההקשר הפוליטי האמריקאי וגלובלי של נפילת התאומים עומד לצד ההקשר הישראלי של התפוררות החילוניות אליה נכספו הוגי המדינה שכמו אמרו לנו "אנחנו לא מאמינים באלוהים, אבל הוא נתן לנו את הארץ הזאת".
לא מעט ספרים ישראליים שברו את הטריטוריה הישראלית המדומיינת ברפובליקה הספרותית של העברית. אך דווקא הרומאן הכתוב בעברית עשירה כל כך מסמן אולי את תחיית התרבות העברית מחוץ לישראל.

Screenshot 2015-05-19 11.31.28
צילום: ניר הוסבאום ותומר אפלבאום

התמזל מזלי להנחות את ערב השקת ספר זוכה פרס ספיר, "הבית אשר נחרב" של רובי נמדר שהגיע במיוחד מניו יורק. הערב נערך בברלין, בחסות הספריה העברית של מיכל זמיר. שוחחנו בין השאר על יהדות, גלות, ישראליות, יצירה, שפות, דיאספוריות, ספרות עברית וחיי סופרים. הנה הסרטונים שעלו ליוטיוב.

האירוע בפייסבוק

לקריאה נוספת:

* המשמעות הדיאספורית של הזכייה של רובי נמדר בפרס ספיר – הטור שלי שהתפרסם לראשונה בתרבות וספרות – עיתון "הארץ"

ראיון מעולה של בת קיסילף במגזין "The Tower" עם סופרים ישראלים החיים בדיאספורה, ביניהם אסף גברון, רובי נמדר ואנוכי (אנגלית)

* עוד על היצירה:  ד"ר שירלי סלע-לבבי, צור ארליך, שלמה פאוסט, סיגלית בנאי

לצאת מההווה האיסלאמי: על עזאזל ליוסף זידאן

הסופר יוסף זידאן מנסה לרפא את תחלואי החברה המצרית דווקא באמצעות היסטוריה נוצרית

"עזאזל" הוא ספר הפרוזה השני של הסופר המצרי יוסף זידאן .(1958) הספר הולך רחוק, אל המאה החמישית לספירה, דווקא כדי לדבר על הבעיות הכואבות של ההווה המצרי. הוא פורסם בשנת ,2008 זכה בפרס ה"בוקר" הערבי וביסס את מעמדו של פרופ' זידאן, שעובד במרכז כתבי היד העתיקים באלכסנדריה, כאחד מאנשי הרוח הבכירים במצרים. ספרות מצרית לא מיתרגמת לעברית באופן קבוע מאז היעלמותה של הוצאת "אנדלוס," לכן צריך לברך על התרגום של ברוריה הורביץ.    הספרות המצרית העכשווית מגלה לנו את הפחד מהשימוש הפוליטי בדת. הדת שימשה בעבר כר פורה לרעיונות רוחניים וחברתיים במדינה – אך הפכה לחרב חדה. אלא שזידאן בוחר בהיסטוריה הנוצרית כדי לדבר על האיסלאם; ספרו, שראה אור לפני המהפכות בתחריר, יכול להראות לנו עד כמה פוחד העם המצרי מהתגברות הפונדמנטליזם בחברה.    בלב "עזאזל" עומדות עלילות היפא, נזיר-רופא מצרי, שאביו נרצח בשל תמיכתו בכוהני הדת הלא נכונים (כוהני המקדש של חנום.)

הספר מתנהל בשני צירים:

בציר הראשון היפא המבוגר מתחקה אחר זיכרונות חייו;

בציר השני אנו מקשיבים לדיאלוג של היפא המבוגר בהווה עם הדמות השטנית של עזאזל. דווקא הציר הזה פחות מעניין ולא מפותח דיו.

הטקסט מחולק לשלושים מגילות שכביכול התגלו בהריסות מנזר העיר אלפו (חאלב) שבסוריה. המסע של היפא בתוככי המזרח התיכון הוא גם היסטוריה של אותם אנשים קטנים שנעלמו – אלו שאף היסטוריון לא חשב לספר את סיפורם. במובן זה זידאן מבצע מהלך דומה לזה שמבוצע בספרים כגון "הגבינה והתולעים: עולמו של טוחן בן המאה השש-עשרה" של קרלו גינצבורג (1976) ו"שם הוורד" הנודע של אומברטו אקו ,(1980) החלוצים ששינו את הדרך שבה ספרות התייחסה לאדם הנעלם. היפא הנזיר הנודד פוגש באחד מגדולי זמנו, איש הדת נסטוריוס ,(451-386) שהפך לאחד מבישופי הכנסייה. נסטוריוס טען כי מרים אינה אם האלוהים, אלא אמו של ישו כבשר ודם. דעה זו היתה מנוגדת לדעתו של פטריארך אלכסנדריה, קירילוס, שטען כי בנה של מרים זהה לבן האלוהי. נסטוריוס מתגלה ברומן כדמות פלורליסטית, והוא זה שמגלה להיפא את רזי הפוליטיקה שמאחורי המילים הגדולות של המנהיגים. היפא פוגש בחיים על כל עוצמתם; הוא מבקש אהבת מוות ופוגש בתשוקה, מתאווה לרוחניות של מעלה ופוגש בתככים של מטה.    לא במקרה בחר זידאן בגיבור כהיפא, נזיר שהוא גם רופא, שכן בחיבורו הוא מבקש לרפא את ההווה המצרי. הרומן עושה שימוש בהיסטוריה אלטרנטיבית נוצרית ומחלץ את הקורא מהכורח הלופת של ההווה האיסלאמי. כל זאת באמצעות דיאלוגים ומשלים יפים, לא פעם כאלה שמתובלים בהומור חד, בין נסטוריוס להיפא. זהו ספר חכם וייחודי בנוף התרגומי בישראל.   

עזאזל / יוסף זידאן    מערבית: ברוריה הורביץ; מחברות לספרות, 332 עמ'

הביקורת התפרסמה לראשונה ב"ישראל היום"