נא לעלות על הטיסה עם קובי אור

המאמר התפרסם לראשונה באתר "יקום תרבות"

kkk1

לעלות על הטיסה של קובי אור

מתי שמואלוף כותב על ספר חדש שמאגד ביקורות מוזיקה של עיתונאי הרוק קובי אור ומראיין את יוצריו, העורך יוסף למפל והמעצב אבי בוחבוט

יש לי הרבה ספרי קריאה ליד המיטה, אך אחד מהם מיוחד מכל השאר – "הטיסה" של קובי אור. החלטתי לכתוב עליו ולראיין את יוצריו. בתקווה שתרבות השוליים הישראלית תקבל את המרכזיות המגיעה לה. ובלי ספק בכדי להצהיר על יהלום הפרברים המלוטש והנוצץ הזה, שהתגלגל לידי במקרה.

הספרון הוא בגודל כף היד שלי. על העטיפה בצד אחד דף בוהק ועבה עם שם הספר בעברית וערבית. הספר כולו מתורגם לערבית על ידי אסעד זועבי. מתחת מוטו "אני יצאתי, אתם עוד בבוץ." קובי אור, שלבלוג שלו, הקרמטוריום, התמכרתי בשנים האחרונות, עיתונאי רוק, להקות, מוזיקה קלאסית ותובנות על חיי ולא בכדי רק קובי אור מקבל את האפשרות שאראה אותו ראשון בפיד שלי. האסתטיקה של קובי אור אוהבת להסיר העטיפה של המתנה ולגלות שקופסת הממתקים, שפו הדוב קנה לנו, ריקה לחלוטין.

להוצאה קוראים "תחנת נייר" מערכת ההוצאה כוללת את ענת ברזילי, צחי אבינועם, אבי בוחבוט ודנה גז. הספר, כך נכתב בדף המידע בסופו, "נאסף והודפס באירואסיה והסביבה בכוונה תחילה". המונח "אירואסיה" מזכיר לי מיד את אורוול וכל החזון הדיסאוטופי שלו, על הגושים העולמיים שנלחמים זה בזה. בניגוד לכל הספרים שיוצאים בהוצאות גדולות כקטנות, הספר הזה מתנהג כמו פנזין ונכתב באותיות קטנות ש"מותר לשכפל, להעתיק, לצלם…" אין פה זכויות יוצרים, אין פה מלחמות משפטיות. המידע כולו הופך שיתופי כשהוא מודפס. זאת חשיבה אחרת שנמצאת באותיות הקטנות של הספר. אך זאת מהפכה גדולה.

הספר יצא לאור בשנת 2016 בעריכת יוסף למפל [גילוי נאות: אני מכיר את יוסף למפל משיטוט ברחובות, הכרתיו באחד מערבי הערס פואטיקה, כשישבנו בדרום תל אביב, והייתי לאחד מהיוצרים שהשתתפו בפסטיבל הפנזינים שערך בדרום תל אביב]. את הספר ערך גרפית, אבי בוחבוט. [גילוי נאות: אבי בוחבוט עיצב את רוב כתבי העת והספרים של הוצאת גרילה תרבות וגם עיצב את ספרי "פרידה בברלין"].

 

10525687_817775834933318_2121441748499173019_n

אור תלוי על צלב

בעטיפה האחורית, אפשר לראות את קובי אור, כשהוא מניח את ידיו לצדדים, במין צלב, בצימר הישן. מול מיקרופון הוא עומד, כמין ישו שכזה. ולא בכדי כנראה נבחרה העטיפה הזאת לגב האחורי, כי קובי אור צולב רבים בכתביו, ואת עצמו ואת גיבוריו, אין לו רחמים על העולם, שלא מרחם עליו בחזרה. ידיו לא מצליחות להגיע לגבולות הדף האחורי, אך הן מסמנות את המוטיב המרכזי. אנו ניתן מיקרופון לקובי אור, והוא יסתגר בצימר שלו, בלי קהל או עם קהל, הוא ילעג לכל מה שנתפס כסמכותני, הגמוני ויפתח את השפה המיוחדת שלו, לבקוע דרך, גם בלי העיתונים וההוצאות הגדולות. קובי אור לא מגלומן, הוא אינו מקים דת חדשה, הוא אינו יוצא לאור בכדי להאיר את המוארים. קובי אור לא מחפש גן עדן, הוא מחפש דווקא את החשיכה. הוא אוהב את החצי חשיכה שמונחת מתחת לרגליו בתצלום העטיפה האחורית. הדפס קטן של תמונה שלו מופיע על הטישירט שלו. כי הוא כל הזמן בודק את עצמו דרך המוזיקה שהוא שומע. הוא משווה, מבקר, לועג את מחשבותיו בכדי להבין את העולם סביבו. היופי בחוץ, חייב לעבור בכיעור בפנים. לכן אני רואה את הניסיון של קובי אור להתעופף כמו מלאך בצימר, כשרגליו תקועות בנעלי ספורט עייפות, מכנסי טרנינג שאיתן אני נוהג לישון, וחולצת הטישירט שהוא בטח הכין לעצמו באיזה חנות בדרום תל אביב. זה ניסיון שלא יצלח. שום קונקורד לא ייקח אותו ללאנג' שלו. אבל בעולם מקביל, קובי אור הופך למבקר המוזיקה של אחד העיתונים שיש להם לפחות מאה אלף מנויים שמשלמים כסף, בכדי לקבל עיתון ביד. והוא נוסע בבגדים שלו ואנשים מריעים לו, שהוא מתלבש כמו קוביין שכזה, וגם מההשוואה הזאת אני אצטרך להתנער בקרוב. כי חס וחלילה שאני אהפוך לקומיסר פולני שמנסה לכתוב על קובי אור ואזכה ללעג שיקפיא את ניסיונותיי הבלתי רציונאליים לתאר את עבודתו. נחזור לתמונה. מאחורי קובי אור, מפה של תל אביב, כיסאות שאף אחד לא יושב עליהם, ארונות חתומים, כיסא של הופעה עם ראש צהוב, עוד כמה תמונות שקשה לראות את תוכנן, כבלים של כלי מוזיקה. מגברים. ואין אף אחד מול קובי. ובכל זאת מישהו מצלם את התמונה [כל התמונות והרישומים הם של קובי אור]. אולי קובי אור אילף את המצלמה שלו לצלם את התמונה. ומי שמכיר את קובי אור יודע שהוא לוקח את המצלמה בתוך הפאוץ' המיתולוגי שלו לכל מקום. בתוך הספר עצמו יש תמונות אמיתיות [!] של קובי אור.

איזה חלום, שתמונה אמיתית שלך, כזאת שבאמת הגיעה מעשורים אחרים, שהיו מצלמות והיו מפתחים תמונות ולא אוגרים ומוחקים גיג'ות של תמונות. ניסיתי כבר הרבה פעמים להבין על איזה ספרים הוא צילם את הצעצוע של גופי, כשהוא עומד על הכוורות האלו של ספריו. נגיע לכך. מתחת לרגליו של קובי אור, מזרון מלוכלך, ששום זמר, מבקר רוק או פרשן טלביזיה היה רוצה להצטלם עליו. אולי זאת כרית בצבע בז'. ובתחתית התמונה החושך הופך לחשיכה, לאפילה, למקום שאין לו שם. מי שמכיר את הכתיבה של קובי אור, יודע שהוא מכיר כל פרט בתמונה, והוא לא רוצה לעזוב את המפה של תל אביב בכדי לחיות בעיר שבו כתבו וחיו גיבוריו. קובי הוא חית עיר תל אביבית, דרומתלאביבית, אמיתית. הוא לא רוצה חשיכה אחרת, והדרך בה הוא טס היא עם המילים שלו. בתמונה אני מרגיש שקובי אור אומר, זה המקום שלי, אני מושיט את הידיים שלי, מעל מפת תל אביב, מתחתיי האמפליפריים, ואני לא מוכן להתלבש בכדי לייצר ביוגרפיה של פלסטיק. אני נטוע בתוך נעלי הספורט המטונפות, אני הטרנינג האפור, אני החולצה שעשיתי לעצמי ואי אפשר לקנות אותה בשום חנות, אני הכיסאות הריקים, אני הבמה המלאה בחומרים שנשכחו בזמן וחזרו לחיים בגלל הצילום של מצלמה אמיתית ולא זאת שמצלמת ולא מפתחת לתמונות. אני מלאך מקומי, לא בינלאומי, לא מסחרי, לא משחק את המשחק שלכם. אני חי בתוך הצימר הזה שכבר נכחד וזכרונו הולך רק עם מי שהגיע לדלתותיו וראה את מופעיו. אתם מבינים הספר הזה עוד לפני שנפתח אותו, כבר מהודר בחזיתו, במוטו של בוץ, וקרטון בוהק. ומאחוריו אנו מקבלים מלאך אמיתי, מיוסר, רומנטי, מצחיק, של היסטורית המועדונים הדרום תל אביבית, שהיא גם מאבקו של היחיד ללבוש את הטרנינג, מעל מגברים שיוצרים חשיכה או חשיכה שנוצרת מגברים. קובי אור רוצה לצמוח כמו לוטוס מתוך הבוץ, בכדי להירקב בשמחה בתוך הבוץ, ולהיגמל מהמשחק המטופש הזה ביצירת לוטוס, שמתוכו נולד הסיפור של בודהא מהפרברים. אתם מבינים, אתן קולטות משהו עד כה.

 

kkk2
צילום: אבי בוחבוט

"לאבד את הכיוון, או להתגייס למשטרה"

הדף הראשון של הספר נותן לנו עוד מוטו, כמו כלב נחייה שמקבל עיוור, בכדי להיות מוזן מהעיוורון הזה, עוד רגע של קסם מוחשך שכזה, שייתן לנו שכחה טוטלית, שבתוכה נהלך בחיינו, כמשרתי האפילה, כי מה שווה לדעת את כל מה שאנו יודעים. כמה אחוז יש בחלב. מה זה משנה בעצם אם רצחו פעם מלך באנגליה ואז החזירו בכל את המלוכה. לשכוח ה כ ו ל.

קובי אור דורש מאיתנו: "בכתיבה על מוזיקה צריך לאבד את הכיוון, לו רציתי למצוא משהו, הייתי מתגייס למשטרה" [טד מיקו, עיתונאי רוק במלודי מייקר]. אני מראש מודיע שלא אדבר על הטקסטים עצמם. כי הם דורשים את הקריאה שלכם/ן. אני אדבר על הספר והנגיעה שלו בו, ולא אתן לכם אפילו רגע הצצה בטקסטים עצמם. אלו הם היהלומים עצמם. רוצים לראות. לכו למוזיאון. רוצים להישאר בכורסה ולגעת בקובי אור, אז תגלגלו לאתר שלו. אבל הספרון הייחודי הזה יישאר ייחודי.

לאף אחד מכם אין את התמונה שאני קיבלתי בתוכו. זה מה שייחודי בו. הוא הצצה אמיתית לתוך החיים של קובי אור, שהוא בהחלט הממציא הבלתי נתפס של המושג עיתונאי רוק. אצלו יש רוק ויש עיתונאים לרוק. גדלתי בפלסטינא. לא היה לנו רולינג סטונס מגזין. וגם הרולינג סטון מגזין שלעצמו לא ידע שהוא יהפוך למגזין הרולינג סטון, כשהוא הוקם בסן פרנסיסקו בשנת 1967. אני מכור גם למגזין הרולינג סטון, כי בתוכו החדשות שמחות יותר. וכשראיתי את הסרט "כמעט מפורסמים," אני זה היה הילד הקטן הזה שראיין את הלהקה הגדולה. כי בתוכי יש מראיין תמים, ששוכב באמבטיה ומראיין את מיק ג'אגר מבלי לפחד, לשאול אותו באמת, מדוע הוא לא הפסיק את ההופעה, כמו פוחלץ, מקרטני והוא, אשכרה פולחצי רוק, שעוד בחיים הפכו אותם למומיות, וחנטו את גופם.

איבדתי את הכיוון מספיק, ולא התגייסתי מעולם למשטרה. אבל זה קובי אור. הוא אוהב את הציטוטים האלו שהם עמוקים מאוד וגם קלים מאוד. הם מזכירים לנו את האטמוספרה של קובי, שכולה מלאה בעיתונאי רוק, וילד חולם ביניהם, והוא יתום, יתמותו מתמלאת בספרים, במוזיקה, בכתיבה על מוזיקה, ואלו הם הוריו, שנושמים בתוכו ומדברים עם הילד, בשפה שרק עיתונאי רוק מכירים. קובי אור, מתפלל, אוכל, מחרבן, מהמר, מקלל בשפה של עיתונאי רוק, שאיבדו כיוון בכדי להיות בבית עם ההורים האלו שהלכו רחוק. זה ספר שקובי אור אישר להוציא לאור, ולא היה שותף לכל ההחלטות היצירתיות של העורך, המעצב והמערכת, וההוצאה והזמן והמקום וכל מה שקשור לחיבור בין אותיות וניירות. ותאמינו לי, ואלוהים והשטן יודעים שאני אומר את האמת, זה ממכר. החומר של קובי אור ממכר. אתה מתחיל בטורים, אתה ממשיך בסרטוני היוטיוב. אתה חופר באינטרנט בכל מה שאתה מוצא. בכדי יום אחד לפגוש את קובי אור במציאות, הולך עם שקית ניילון, כמו שמעון אדף, בפשטות, ומוציא מתוכו, דף קטן מקופל, וניגש אליך, אחרי שהקראת איזה שיר בצימר, לקהל צמא לאזוטריה, שכמוך, אתה אזוטרי, והאוויר שלך אזוטרי וחברתך וחבריה יודעים שנולדת אזוטרי, ממדינת אזוטריה.

טוב אנחנו בעידן של המולטיטסקינג. הספקתי לגלגל משהו, להעביר אלבום בבנדקמפ של שלום גד, לקרוא סיפור של יהודה שהרבני, לענות להודעות בפייס וחזרתי לספרון הזה שמרטיט את ריטוטי הרטט שאיבדנו במעבר לעידן החדש. אנשים כמו קובי אור, העידן החדש מנסה להכחיד. אין ולא תהיה לו עבודה קבועה בעיתון. הוא יהרוג יותר מדי משרדי יחצ שלא יסבלו את השחיטה של עובדיהם. שהרי היום הכתיבה על מוזיקה שייכת לתעשייה המושלמת של המוות. אם בשנות השבעים היה חופש בכתיבה על מוזיקה, הרי בעידן שלנו המוזיקה, כמו גם השירה, הפכו לתוכניות טלביזיה ממוסחרות שלקחו את כל החופש וכלאו אותו בריאליטי. ובכל זאת קובי אור הוא הנזיר הזן שפועל מתחת לראדאר, הוא לא צריך חליפה, הוא צריך מזרק ישן חסר שימוש, קונדום קרוע, תקליט של מוזיקה קלאסית שנזרק, זכרונות מכתבי רוק שנכתבו באתרים שמתו כמו גיאוסיטיז. לא פעם יצאתי למסע אחרי קובי אור והגעתי לארכיונים אינטרנטיים שבהם יש את הכתבים של כתבי הרוק שהוא אוהב, נשמרים בתוך אתרים בלי טראפיק, שרק המוח הקודח של קובי אור מחזיקים אותם בחיים.

כתבתי הרבה ביקורות ספרים, ויש נוסחה שכזאת בכתיבה על ספר. מתחילים בקצת הקשר, מי זה הכותב, מאיפה בא, ומה כבר קראנו, מה הכתיבה עושה, ולא עושה, קצת קשר לדברים שקורים היום ובסוף משפט מסיים שיסגור את כל הטיעונים שהיו באמצע, ויפתח אולי הרהור לבאות. אבל אין כזה דבר ביקורת ספרים, מבלי לכתוב על הספר עצמו. אני לא רוצה לכתוב על הטורים שלו. כי אותם צריך לקרוא כמה פעמים, ולחזור לקרוא בהם, ולחשוב מה עושה אותם לכל כך יפים, מצחיקים בשירה שכזאת.

בואו נפגוש את התמונה הראשונה שהודבקה לדף מספר שבע. יש שני אנשים בתמונה, אחד עושה מוזיקה במכשיר לא ברור. השני ספק רוקד מאחוריו, ספק עומד בצורה מפותלת, לא זכרית, לא טסטוסטרון, לא אגו, משהו שיכול להתקיים רק בצימר. הפעם יש פה אור בצימר. מתחת ומעל. ואפשר להרגיש את קובי אור שמצלם את התמונה, כי הוא עומד מאוד קרוב אליהם ומצלם אותם. הוא קרוב למוסיקה של הצימר. הוא קרוב לצימר. הוא קרוב לתרבות של רחוב הגדוד העברי. אחד מהרחובות שזקוקים ולא זקוקים לחוקר דוקטורט שיכתוב על הבלתי אפשרי. מצד אחד האלבי, הרדיקלי, המזרחי בתודעה ובגוף. מצד שני היה בו את הצימר, שהיה מעוז של תרבות נגד אחרת לגמרי, אולי אשכנזית קצת, אולי ניסיונית, וביניהם, נשים, גברים, נשים-גברים, גברים-נשים שעובדים בזנות. טרנסג'נדרים. וכמה שירה נכתבה בין שני הקטבים האלו ומתוך המבט באלימות של עבודה ברחוב. הבורגנות לא מביטה לאלימות שהיא מייצרת בדחק ובכפייה, על העובדים ברחוב. אבל בתל אביב ברחוב אחד יש את כל ההיסטוריה הציונית ומפלתה. הגדוד העברי, שהפך למעוז אקטביזם מיוחד, בינארי, בן שני קטבים, ובתוך מגרש חניה אחד של השפלות לא פוסקות של עובדותיו ועובדיו. וכמובן הזרם הבלתי פוסק של הטיפוסים העצובים שעולים מתחנה מרכזית ישנה וחדשה, למעלה, בקיבוץ נדבות, במכירת גופם, בהזרקות לתוך המוח של האהובה שלך בגן החשמל. ראיתי את כל זה ולא מספיק לתאר את העצב. שום מילה לא תתפוס את ההקשר ותכניס אותו לאותיות המרובעות האלו. וקובי אור לא מנסה לקפוץ לאלבי ולכתוב את השירים שלהם, כמו לו ריד [בהיפוך אותיות הוא ורד לי]. קובי אור כן כותב על מגרש החנייה הכי עצוב בתל אביב כמו ורד לי, רק בצורה אחרת, כי לורד לי אין את המלאכים האלו שקוראים להם עיתונאי הרוק, שמגנים על הגוף של קובי אור מהבטה לצללים.

בכל ביקורת ספרותית צריכה להיות פעם אחת שאתה מבקר את הכותב. שאלו אותי פעם למה קובי אור לא כותב על המוזיקה המזרחית. ועניתי בפשטות, קובי אור כותב על היקום שלו. הוא נאמן ליקום הזה, והוא נמצא במרחק נגיעה ממנו. נכון שלפעמים הוא לא מצליח לעשות את המעבר שעשה נזיר הזן, בן שלו, ב"הארץ" בסדרת כתבות שבה הכתיר את האינדי המזרחי או כשהוא נפרד ממאיר בנאי ז"ל במילים מרגשות, שהרגשת את הפואטיות שלו נמסה בתוך רוח הקינה המזרחית. ובכל זאת יש מרחק קטן בין האלבי לצימר, אך קובי אור לעיתים רחוקות מביט לשם. ובכל זאת, הגיבורים של דרום תל אביב במחזות חנון לוין נשארים בתוך העליבות הפולנית [מזרח אירופית] הדרום תל אביב, ואלו מעולם לא הפכו ל"בורגנים" של אסף ציפור.

יש משהו מדויק לעמוד כל כך קרוב לזוג המוסיקאים האלו בצימר, מוקפים באור שיוצא מהמוזיקה שלא אדע את שמה. אבל קובי אור עומד קרוב מאוד אליהם, עד כי אין אף אחד בינו לביניהם. אולי הוא הצופה היחיד ואולי הוא דורש מאיתנו את החסידות הזאת, להיות קרובים לאלו שאנו כותבים וקוראים עליהם, ואולי לא. ובמבט נוסף, אני רואה שיש עוד אדם מאחורי המוזיקאי המרכז והוא שולח יד לאיזה מכשיר. נוצרת האשליה שלאיש במרכז יש ארבע ידיים כמו אל הודי. זה הכוח של קובי לתפוס התגלות שכזאת. אך גם לכלול ברגע כזה את הרצפה של האבנים, מרצפות פשוטות כמו אלו שבתוכן גדלנו בשיכון. רק מתוך הכרה בהן אפשר לצאת החוצה. ויש רישומים שנותנים לי להרגיש את המחשבות של קובי אור.

לפני שנחזור מהמסע אל תודעת קובי אור ונלך לראיין את היוצרים של "הטיסה".  אני מצטער שלא אכתוב על הרישומים הנפלאים, על הצילום של הגרפיטי, אני מצטער על הכול.

בואו נביט ביחד בצילום שקיבלתי בתוך הספר מיוצריו. איזו מתנה זאת לקבל אפשרות להיות במקום כל כך אינטימי עם קובי אור. רציתי לכתוב גאון. אני נזכר שאסור לכתוב מילים מוחלטות. צריך תמיד לאוורר את החדר מהריחות, אחרת הוא מסריח. גאון היא מילה סגורה בתוך חדר. ולפעמים היא גם מילה פתוחה. תתארו לכם, שהייתן מקבלות את הספר של אוסקר ויילד עם התמונה האהובה עליו, או הדרך בה בולאנו ראה את מדבר סונוארה, את התמונה של בוקובסקי עם קארבר בערב שירה. יותר מדי תמונות יש לנו בטלפון ואין בהן כלום. אבל תנו לי תמונה אחת להביט בה בזמן שאני קורא ואני נמס לתוכה. ואם יש תמונה שהספר הקטן הזה נתן לי במתנה, כברכה וקללה, זאת התמונה של ספרים בבית של קובי אור. יותר נכון, עמוד 49. פסל צעצוע של גופי, החמוד עומד מעל הספרים באנגלית, בעברית, ותצלומים ספק של אורלי קסטל בלום והמרגל היהודי-ערבי של אלי כהן. מי צריך הקשר. הנה ההקשר. תרבות גבוהה ונמוכה. הכתיבה של קובי אור מתחילה בקריאה, אך גם באגירה של פרטים, ולעג להם, בחזרה לילד שהעמיד את הספרים כמו מגדלים של טירה ועליהם הניח את המלך גופי. זה תיאור טוב לקריאה בטקסטים של קובי אור. יש בהם ערימות של ספרים, יש בהם ילדותיות, טעם אישי, חברתי, יש בהם אירוניה לא פוסקת, ולעיתים האזכורים חשובים לנו, ולעיתים רק להאזין למגע של הצעצוע בערימות האלו שמטפסות לשמיים בכדי לתת מקום של כבוד לגופי. אמרתי לכם כבר – אחרי אלף מילה ויותר – שקובי אור הוא עיתונאי רוק והוריו הם להקה. הוא מטפס עם הספרים, וצעצועיו הנשכחים של השטן וולט דיסני, בכדי לרדת תהומות ולחצות את נהר השכחה ולפגוש לפחות פעם אחת הוריו.

10454235_701785056543518_703195822094367610_o
יוסף למפל. צילום: דף הפייסבוק שלו

ראיון עם יוסף למפל עורך הספר

ברור שאני מבין מדוע קובי אור. אבל בכל זאת תן לנו הצצה לתהליך היצירה. איך דווקא ב-2016 מסיימים ספר של יצירותיו? מתי התחלתם? תן לי לפחות הצצה לתהליך היצירה.
בשנת 2010 אדם ססלר ואני הגשנו תכנית רדיו מסעירה בנושא אקולוגיה ברדיו "כל השלום". למרות הנושא המרכזי, נהגנו להתקשר לקובי אור בכל תכנית ולתפוס אותו ב"באצ'ו" או משוטט ברחבי תל אביב, מחצר אחורית זו או אחרת היה מקריא לנו טקסט מזעזע ומטלטל ואנחנו הפכנו מכורים לסנאף והיינו מצלצלים שוב שבוע אחר שבוע. פעם ישבנו באולפן עם הזמר איתן אולמן וקובי הקריא סיפור על סחר בנשים משו מזעזע ברמות, ישבנו שותקים בשידור מספר דקות אחרי שסיים, פשוט לא יכולנו לדבר.

באותה תקופה אדם אני חשבנו על להוציא חמור בפורמט של ההוצאה שלנו שנקראה אז "ערוץ הנייר." בשנת 2013 נפגשנו דנה גז, צחי אבינועם קובי ואני באוזן, קובי הביא כמה עותקים מהחומר. ישבנו על קפה ליד, וקובי אור הדגיש שאנחנו יכולים לעשות מה שאנו רוצים והוא חזר על המנטרה הזו בכל שלוש השנים שלקח לספר להתהוות. בכל פעם ששאלתי אותו אם מה שאנחנו עושים בסדר מבחינתו, תמיד אמר שכל מה שאנחנו עושים הוא מצוין והוא סומך עלינו.

אני גם במערכת של כתבי עת, ולא תמיד ברור לי מה התפקיד שלי (: אז מה עשו חברי המערכת?
את הטקסטים היה צריך לקרוא ולהקליד וכולנו לקחנו חלק בזה, ענת וצחי כתבו טקסטים על קובי שבגלגול מוקדם יותר של הספר היו אמורים להיות חלק מהספר, אך בסוף החלטנו להוציא ספר של קובי ולא על קובי. דנה גז שעיצבה את הספרים האחרונים של ״תחנת נייר״ העבירה את הפרויקט לאבי בוחבוט, מעריץ ותיק של קובי אור, שעיצב את הספר.

מה קובי אור אמר לך כשביקשת את רשותו?
העבודה עם קובי היא מדהימה כל ההתנהלות שלו היא חיובית וצנועה. כל מה ששאלתי, או ביקשתי, קיבלתי תמיד את התשובה, "מה שאתה צריך אני סומך עליכם."

יוסי היית פעיל חברתי, וגם יוצר של פסטיבל הפנזינים בדרום תל אביב. איך הוצאת הספר קשורה לפסטיבל הפנזינים?
כשג'קי לוי ואני התחלנו את פסטיבל הפנזינים בתל אביב פניתי לקובי, אם הוא מכיר פנזינאים שאנחנו לא מכירים, קיבלתי הרצאה מעולה על ההיסטוריה של הפנזינים הישראלים: "נייר" [פנזין של מוטי שהרבני], "סוס" [פנזין של צ'יקי], ו״אבק״ [פנזין של דנה קסלר], ואפילו  ״בול דוג״ שהוציא לא עלינו ח"כ יהיר לפיד. אף אחד מהפנזינים לא הגיע לפסטיבל. אבל קובי הקריא מיצירותיו בפסטיבל הראשון ומאז היינו מתייעצים אתו ולפעמים מנסים לנצל אותו כגורו הפסטיבל. קובי אהב את השונה גם בשוליים, שמח שהגיע לפסטיבל בחורה מנוער גבעות עם פנזין "בשם גזרת הכתוב". הוא הסכים בפסטיבל הרביעי להצטרף אלינו מתחילת בניית הרעיון וכמובן שדחף למקומות שהוא אוהב – לכיוון השערורייתי המזעזע, הציע שנזמין קבוצה של "לימונובים" ועוד איזו קבוצה פשיסטית שאני לא זוכר, התוצאה הייתה הפסטיבל שהשתתפתם בו עם "גרילה תרבות".

למה מותר לתת אישור לשכפל את הדברים, אתה לא רוצה זכויות יוצרים ותמלוגים?
זכויות יוצרים? מבחינתי מי שילך ויקח את מה שאני רוצה לשתף עם העולם ומשתף שוב, זה סבבה לגמרי.

למה להכניס תצלומים מקוריים, רישומים, גרפיטי, לצד הטקסטים. הרי הטקסטים עומדים בפני עצמם. שאלה שמבקשת ממך להתעלם מכל מה שכתבתי על הספר הנפלא זה.
בנושא העיצוב אני חושב שספר צריך ערך נוסף היום בעידן הדיגיטלי שבו האינפורמציה עצמה נמצאת ברשת. אני גם מאמין שנגיעה אישית בספר מביאה את הטקסט אל ליבו של הקורא. וכך היצירה פחות נשכחת כמן הטקסטים שיורדים במורד הפיד.

איך הדברים קשורים להוצאת הספרים "תחנת נייר"? כמה ספרים הוצאת? כמה עומדים לצאת?
עד עכשיו הוצאנו בתחנת נייר ששה ספרים. עוד הוצאות יצאו במסגרת פסטיבל הפנזינים. הספרים הם דו-לשוניים, בערבית ועברית, האחרון ספר שירה של צחי אבינועם שיצא בעברית וגרמנית שהושק לאחרונה. אנחנו עובדים על ספר העוסק במפגש של אידאולוגיה אנרכיסטית עם פוליטיקת זהויות ולאומנות בשלבים הראשונים של התנועה הציונית. בנוסף, אנחנו עובדים על ספר ילדים בערבית־עברית־גרמנית, שעוסק בעכברים שחיים בחנות ספרים בירושלים. ויש כמה ברמת הרעיון…

איפה ניתן להשיג את הספרים?
הספרים נמצאים בחנויות הספרים העצמאיות: "אחים גרין", "תולעת ספרים", "הנסיך הקטן" ו"סיפור פשוט". ב-27 לינואר הספרים יהיו מונחים על הדוכן ביריד ספרי האמנות של "ארטפורט". תוכלו גם להשיג אותי במייל ולהזמין את הספרים: yosilampel@gmail.com

1011010_10151864953461782_1699395392_n
אבי בוחבוט. צילום: יעל מאירי

ראיון עם אבי בוחבוט, עורך גרפי של הספר

אבי, איך היה תהליך העבודה עם יוסי?
בתור אספן פנזינים בדימוס וקורא של קובי אור מאז נעוריי, התרגשתי מהאפשרות לעבוד על הפנזין. בגלל שיוסי ואני מעריצות מושבעות של קובי, היה קל וכיף להתחבר יחד לעבודה על ״הטיסה״. להעלות רעיונות משותפים, להתרגש מטקסטים, לבחור תמונות ולחשוב על צורות הגשה לפנזין. תהליך העבודה משום מה התארך מאוד, אבל אני שמח שהתוצאה מצליחה לשמור על הרוח הנונשלנטית של הטקסטים של קובי, שמתבטאת יפה במוטו של טד מיקו שמצוטט בפתיחת הספר ״בכתיבה על רוק צריך לאבד את הכיוון. לו רציתי למצוא משהו, הייתי מתגייס למשטרה״.

ספר קצת על עיצוב הספר.
ביוני 2016 פרסם קובי בבלוג שלו את הפוסט הסתום: ״הטיסה: אני יצאתי, אתם עוד בבוץ. קובי אור 1948-2016״, ועורר סערה-זוטא בסצינה ודאגות כנות לשלומו. הלך הרוח הקיצוני של הפוסט מאפיין את הכתיבה של אור, שבניגוד לעיתונאי המוסיקה הממסדיים (ה״שרון מולדאביים״ לדבריו) הולכת על הקצה, ומשלבת ביקורת עצמית חריפה, אובדנות, חשיפה אישית בוטה, ומעל הכל התמסרות טוטלית למוסיקה ולכתיבה עליה.
שמו של הפנזין מצטט את הפוסט האובדני של אור, שהתגלה כמתיחה. כוונתנו המקורית הייתה להדפיס את הכריכה על נייר עם טקסטורה דמוית שיש, שלי הזכירה מצבות. בסוף ירדנו מכל הסיפור בגלל עלויות הנייר המופרעות, ובחרנו בתצלום הצלוב של קובי לכריכה האחורית.
הדפסה של כמות מצומצמת של עותקים בהוצאה עצמית, מאפשרת תעלולי הפקה נחמדים, שהדפסה תעשייתית לא תמיד מאפשרת. אחרי שקיבלנו את העותקים המודפסים מבית הדפוס, הדבקנו בין עמודי הפנזין תצלומי צבע אקראיים משגרת חייו של אור, בעיקר מביתו וממועדון הצימר. מדובר ממש באורגינלים שהדפסנו מתוך הפילם שמסר לנו קובי. לכל פנזין צירפנו צילומים אחרים, חלק מהם עזר לנו קובי בעצמו להדביק.

מה הקשר בין העיצוב לטקסטים של קובי?
העיצוב שלנו עוזר להנגיש את הטקסטים של קובי, שבמקור התפרסמו בפנזין ״חמור״ שנכתב ממש בכתב ידו. תמללנו ועימדנו את כתב היד המקורי בפונט ידידותי לקריאה, עברית לצד ערבית. בגלל שהיה חשוב לנו לשמר את רוח כתב היד האישי של קובי, הוספנו לפנזין רישומים וציטוטים ויזואלים מ״חמור״ המקורי. כך יוצא שהפנזין הזערורי (56 עמודים של A6) מכיל תצלומים, רישומים והערות בכתב יד.

אני משתפך. אני יודע. אבל התמונות האמיתיות והעטיפה האחורית, הן חוויות טובות, שלא קרו לי כבר הרבה זמן. הפעם האחרונה שהתרגשתי מכניסה לעולם הגרפי של היוצר, היה בספר של בלחסן ז"ל. האם קיבלת השראה מיצירות אחרות בקולאז' הזה, האם זה מגיע מתוך עולם הפנזינים של יוסי? מה המקום שלך כעורך גרפי ביצירת הקולאז' הזה?
כתיבה על מוסיקה, כמו עיצוב גרפי, היא לרוב לא ״הדבר עצמו״ אלא תוצר לואי שנותן ל״דבר עצמו״ תוקף חזותי או ביקורתי. נקודת המוצא של הטקסטים של קובי אור היא יצירה מוסיקלית של אדם אחר. ההשראה שלי הייתה הכתיבה של קובי, שבגדולתה מצליחה לעמוד בפני עצמה, במנותק מנקודת המוצא אליה היא מתייחסת. אני מקווה שבעיצוב הפנזין הצלחנו להתרחק מספיק מקובי, ליצור אובייקט עם זהות מסעירה משל עצמו.

kkk3 kkk4 kkk5

תודה לרותם מקרית גת על ההערות של העריכה, עם זאת אין או בשום אופן אחראי על שגיאות נוספות, שאולי נמצאות בטקסט (:
***

המאמר התפרסם לראשונה באתר "יקום תרבות"

קיראו עוד:

מעשה בפנזין ופלאפל, אורין מוריס, הארץ
***

***

***

***

***

עוד חוזר הפוגל שזנחת לשווא

הדברים התפרסמו לראשונה בעיתון 77, גיליון 3653, שבט-אדר, תשע"ג, ינואר-פברואר עמוד 25

דוד פוגל, רומאן וינאי, הוצאת עם עובד, אחרית דבר מאת לילך נתנאל, הערה על הנוסח מאת יובל שמעוני ולילך נתנאל, 2012, 300 עמודים.

על גבי חמישה עשר גיליונות נייר גדולים ומושחרים במעטה דיו הצפין פוגל לא פחות משבעים וחמישה אלף מילים זעירות. במרכז הרומאן הוינאי עומדת דמותו של מיכאל רוסט, צעיר בן ה-18, ממוצא רוסי-פולני, שהיגר מרוסיה לוינה בראשית המאה העשרים. זהו צופן ביוגרפי לחייו של פוגל ובו זמן בחינה מרתקת לחיי היהודים שנעו ממזרח למערב וחיפשו את מקומם בחברה האירופית.

פוגל עצמו נדד בין ערי הבירה של מערב היבשת הישנה. בשנת 1912, מספרת לנו החוקרת לילך נתנאל, הוא קבע את מקומו בעיר וינה. פוגל עקר לפריז, אחרי ניסיון הגירה כושל לארץ ישראל ושהות קצרה בברלין.

הגירסאות סותרות כיצד הגיע הרומאן לידינו. מתוך עדויות עקיפות עולה כי לפני שנעצר בידי הגסטפו הספיק פוגל לקבור את כתביו בחצר פנסיון בעיר אוטוויל (Hauteville|) בדרום מזרח צרפת, שם התגורר במשך שנות המלחמה. חוקר הספרות שמעון הלקין סיפר כי לאחר המלחמה חפר הצייר אברהם גולדברג, ידיד המשפחה בגינת הפנסיון ומצא את העיזבון ומסר אותו לידיו. והלקין העביר את כתבי העיזבון למכון גנזים ובשנת 2010 מצאה לילך נתנאל את הרומאן.

הרומאן מלא חיים, התרחשויות והתחבטויות נפש עמוקות בשפה עברית עשירה שלא הכרתי וראוי לקרוא במיוחד בימינו. בריאתה של השפה העברית בידי סופרים מהסוג של פוגל הוא פלא בלתי ניתן לתפיסה. הרומאן מלא המצאה, חדשנות ויופי ומסמן אפשרות לעברית חדשה.

"לפני עשרים שנה הופיע מיכאל רוסט באחת מבירות אירופה שמלכה כבר ישיש היה, קצת מטומטם ומגודל זקן לשני צדי הסנטר המגולח. העיר היתה עתיקה, משויה מערפלי ימי הביניים על צריחיה ובתי כנסיותיה הגותיים, והייתה יושבת על נהר שוטף. ומיכאל רוסט היה בן שמונה עשרה, עלם בלונדי רם קומה בלי מודע ובלי כסף. הוא נמצא באמצע הדרך אל אחת מארצות המזרח הקרוב, ארץ שוממה ונעזבת זה אלפי שנה, שקומץ אנשים בעלי נפש וזיקה אל העבר הרחוק ניסו להקימה לתחייה בעמל ידיים  קשה ובכוח ההתלהבות שהתפעם בהם." (עמוד 26). רוסט לא נסע לישראל ומשתקע בוינה. רוסט דוחה גם את המונרכיה וגם את הלאומיות הציונית ומוצא את עצמו שקוע בתוך עיר מנוונת וקוסמופוליטית – וינה של ראשית המאה העשרים. זאת אותה הבירה של האימפריה האוסטרו-הונגרית טרם שקיעתה (ולפני מלחמת העולם הראשונה).

בתחילת הרומן, באקספוזיציה הפריזאית שמתרחשת לאחר מלחמת העולם הראשונה, פוגש מיכאל רוסט את אותו זר שמספר לו על שקיים פרשיית אהבים שקיים עם אישה מבוגרת ממנו ובתה: "אם אין זה לטורח לך! יודע אתה, הייתי שבוי בגרמניה. עבדתי במסבאה שמה היה מרתה. אישה חסונה מאוד. גבוהה כמוך וזרועותיה כשני מטילי ברזל. כתבה מכתבים ארוכים אל אישהּ במערכה ושכבה עמי. מה אתה רוצה – שעת מלחמה! אולם בתה הייתה בת תשע עשרה ושכבתי אף עמה. לבסוף גונב הדבר אל האם והיא הדביקה עלי שתי סטירות ושלחתני בחזרה אל המחנה. את הילד, שמעתי אחר כך, ילדה האם ולא הבת." (עמוד 15). והתשוקה שמסופרת מידי זר, הופכת למרכז עלילת הרומאן וחייו של מיכאל רוסט\

הדמויות שמקיפות את מיכאל רוסט מייצגות את האידיאולוגיות המתחרות בדרך שרק פרוזה יכולה להרכיב (ניהליזם, אריסטוקרטיה וליברליזם). ראשית, מיכאל רוסט דוחה את הנסיעה לישראל. זאת למרות שכתביו פוגל מראים תחייה מרשימה של העברית, אך באופן מפתיע, העברית מתעוררת לחיים באמנות מרהיבה ללא צורך בלאומיות.

לקריאה נוספת:

כולםן מוזמנים לערב השירה, היום רביעי, ערס פואטיקה 3!

  • הקרקס הנודד של ערס פואטיקה מגיע ליאסו סלוניקי!
    13.3— יום רביעי— 20:30— יאסו סלוניקי- ידידיה פרנקל 18
    מוזמנים לערב הקראת שירה בניחוח שפריצים של אוזו!יכשפו אותנו במילים:ישראל דדון
    אלון בר
    חנה וזאנה גרינולד
    מתי שמואלוף
    עדי קיסר
    אלה נובק
    שלומי חתוכה
    לורן מילק
    גל יונגמן
    נדב נוימן

    וגם- אלה גרינבאום הרקדנית הפואטית מכה בשנית עם הקראה וריקוד בטן בחרוזים!

    על העמדה- די ג'יי חן אלמליח המשובחת עם תקלוט מהסהרה וחצי האי ערב

    בואו ותביאו חברים, גיסות, ציפורי שיר וסמבוסק!
    נשיקות משוקלדות
    עדי

כמו כן בשבוע הבא אנחה את הערב הבא:

בואו להשקת ספריהם של פרופ' זיוה שמיר, אשר רייך, שולמית אפפל וצביקה ניר בהנחית מתי שמואלוף בבית פליציה בלומנטל ביום ג' 18 במרץ 2013 בשעה
בואו להשקת ספריהם של פרופ' זיוה שמיר, אשר רייך, שולמית אפפל וצביקה ניר בהנחית מתי שמואלוף בבית פליציה בלומנטל ביום ג' 18 במרץ 2013 בשעה

אין גאולה בתל-אביב


  • סמן האטלס | שחר סריג | הוצאת סיטרא אחרא | נובמבר, 2010 |
  • הערות של רוכב אופניים במרחב העירוני של עשיית סרטים | אבישי סיון | הוצאת סיטרא אחרא | עריכה: שחר גולן סריג, דצמבר 2010 |

שחר סריג הוציא את ספרו "סמן האטלס בנובמבר 2010, ומיד אחר כך הביא לפרסום אבישי סיוון כשערך את ספרו "הערות של רוכב אופניים במרחב העירוני של עשיית סרטים". הנה ביקורת משותפת על הספרים.

 גם אני קראתי את הדברים של אבישי סיוון ב"אוצרות דרום" ונדהמתי, כי מזמן לא פגשתי בפרוזה כל כך קצבית ועוקבת בביט אחר ביט אחר זרימת התודעה של המספר. מצאתי לנכון לקרוא בספרים ולחפש נקודות משיקות, גם בגלל שהם יצאו באותה הוצאה וגם בגלל הדמיון שחשתי כשקראתי בהם. שחר לא במקרה ערך את ספרו של אבישי באותה הוצאה שבה פורסם ספרו. אך בספרים יש גם כיוונים שונים, אבישי מגיע מהקולנוע, שחר מהציור. אבישי בונה סיפור עם הצלחה בסופו, סרטו "המשוטט" הגיע לפסטיבל קאן ואילו אצל שחר הסיפור מינורי יותר ומנסה לשחזר סיפור אהבה שהתרסק, כדי להיפרד מהמתים.

שני הספרים מתרחשים בדרום תל אביב ושולחים זרועות לעולמות נוספים. שני הספרים לא במקרה ב"סיטרא אחרא". זאת ההוצאה של המשוררת אביה בן דויד, הידועה בכתיבה הגותית הרומנטית האפילה שלה. שני הספרים הללו, הולכים דווקא בכיוון הפוך למודוס אופרנדי של הכתיבה הפואטית של בן דויד (Modus operandi – מונח לטיני שמשמעותו שיטת פעולה).

הגירה ללא הגירה

הספרים של השניים נחמצים לתוך מרחב עירוני של דיכוי. אבל אין כאן הפנייה לכיוון של מסמן פוליטי בהיר. האכזבה של גיבוריהם נמהלת בתוך ייאוש, בדרך של בילבול, ביחסים בלתי-אנושיים, באכזריות. המצפן המוסרי נשאר לא פעם בידי הקוראים/ות שאמורים למצוא את דרכם בתוך המבוך של המאה העשרים ואחת.

לא במקרה בשני הספרים אין שמות משפחה לרוב הדמויות. המשפחה לא נמצאת. נכון אפשר להסיק מהיכן ולרי מגיע בספרו של סריג וגיבורו של סיוון מדבר על האוזבקיות שלו, אך בשני הספרים אין ריאליזם שנבנה על ביוגרפיה ברורה ועקבית. זהו דור שהופשט ממנו המסמן הביוגרפי. הדור השני שנולד בשנות החמישים והשישים הביט בדור הראשון שנולד בשנות הארבעים והשלושים (המבנה הדורי מתמקם אל מול הקמת המדינה במלחמת 48) ועוד חי בעולם שלשם המשפחה היה משמעות. בדור השלישי שנולד בשנות השבעים והשמונים למאה עשרים התרחק מהתכוננות בתוך שושלות משפחתיות רחבות היקף (שנעו הרבה אל תוך העבר). הדור השלישי ניתן מעברו, גם בשל השואה באירופה וגם בשל המחק הלאומי של הציונות התכוננה תודעה של אדם חדש, שנולד לעם חדש. אותו אדם חסר את את הקליפות הביוגרפיות, השושלות המשפחתיות. סיבה נוספת להתכוננות הסובייקט מחוץ לעבר המשפחתי היא גם דחייה של הז'אנר הריאליסטי והתמקמקות בתוך ז'אנר פואטי, שנע סביב הווה, כאותו ערך של תנועת הביט. ובו בזמן זהו גם תוצאה של הגלובליזציה שמחפש לחבר את האונבירסלי בתמות ובשפה הדומה תוך כדי השלת הפרטיקולארי, הייחודי, כמו אותו מסמן יהודי גלותי. אמנם בספר של סיוון יש יותר אמירות משפחתיות, אך איננו מתמקמים בקלות להבין את תהליכי ההגירה לישראל והשפעתם על המבנה המשפחתי והבניית האני בתוכם. התוצאה היא שמהגרים חיים בתוך מדינת הגירה, ללא הבנת תהליכי ההגירה שבתוכם הם התכוננו כסובייקטים. הם אינם יכולים להבין את המבנה הפסיכולוגי-חברתי-גיאו-פוליטי שאל תוכו הם נזרקו. הקשרים בין הזהות לבין תהליכי הזיהוי שלהם מתערפלים והם נשארים בתוך מערכת מסמנים רזה שהם בוראים לעצמם. אך גם זאת שנשענת לגמרי על הווה, יכולה להתכתב באופן לא מודע עם מסגרות חשיבה עתיקות יותר.

מיליוני אנשים לבד ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה

הגיבורים בספרים של סיוון וסריג חסרי כסף ולכן הם נמצאים בתנועה. הם במאבק הישרדות בלתי פוסק. הם מציירים את תל אביב כעיר פאנונית – המחולקת לעיר שחורה ועיר לבנה. אבל המאבק נמצא בידי התפוררות והתפרקות ובעשייה אמנותית. גיבורו של סיוון יוצר סרט, בזמן שגופו יוצר אבנים בכליות. סריג יוצר את הביוגרפיה של אניה, חברתו של המספר ושל ולרי. המוות הופך לחיים.

בשני  הספרים הגיבורים משקיעים זמן רב בשיטוט בדרום תל אביב, בין הישענות על מה שנראה כקהילה קטנה, פרודה קטנטנה של חיים, שהיא אבן הנגף בפני הרס טוטאלי של היחיד.  בשני הספרים הגיבורים רוצים למות, כמו הרחוב ההרוס סביבם, החיים לא ממומשים. אבל הם לא הורגים את עצמם בעלילות. המוות מאשר את החיים ולא מבטל אותם.

בסיפורים אין ילדים ולא בכדי, הציר הזמן שקוע בהווה ואין לו עתיד פנטזמתי. בסיפורים יש מחלות, בסיפור של סריג – מחלת מעי ואילו בסיפור של סיון יש כאמור אבני כליות. אבל המחלה לא רק מופיעה במרחב הציבורי, היא חודרת אל הגוף, בצורה ברורה.

שני הגיבורים מנסים נסיעה לחו"ל, אל מחוץ לגבולות הלאומיות, אבל לא מוצאים את עצמם גם ברחוב הגלובלי. כלומר הפוסט לאומיות והגלובליזציה לא מביאים מזור לשיברון שמתחיל ברחוב וממשיך במחלה – בגוף. אצל הגיבור של סריג הנסיעה לחו"ל מתבצעת כשליפה מתוך זכרון חיים עם אִינה שמתה. ואילו אצל אבישי יש סיפור אהבה שנע בין אנגליה לבין ישראל ועושה שימוש במרחב הוירטואלי (סקייפ, ג'ימייל וכד'). אבל סיפור האהבה לא מצליח להתמשש ואין דרך לחזור לנקודת האפס של המנדט הבריטי. אירופה בשני המקרים לא מצילה את היהודי. היהודי טמון בתוך זהותו היהודית ושאלותיה החברתיות הרבות.

בסיפור של סיוון של גאולה בדבר הצלחה אמנותית, אך הגיבור ממשיך בהרס העצמי שלו גם אחרי ההצלחה וזהו רמז מטרים שאין פתרון באמנות לבעיות רוחניות וארציות. ואילו בסיפור של סריג יש פיוס עם המוות של אינה, אך גם זה אינו מביא מזור לפצעי הגיבור.

הדברים התפרסמו לראשונה בעיתון 77,  גיליון 355-356, תמוז אב, תשע"א,  יולי אוגוסט 2011

ניקולסקי

.

ניקולה דיקנר, ניקולסקי, הוצאת כתר, 2011, תרגמה מצרפתית: מיכל סבו בליבטרוי.

*
ניקולסקי חושף את חיי קהילות המהגרים במונטריאול, אבל הוא בו בזמן גם ספר חידתי שחי בתוך הספרות עצמה, מבלי לצאת החוצה. המשך קריאת הפוסט "ניקולסקי"

ולא מביטים במרציאנו

אלחנן ניר "האש הרגילה", הוצאת הקיבוץ המאוחד, קרן רבינוביץ לאמנויות, סידרת ריתמוס לשירה, 2011. המשך קריאת הפוסט "ולא מביטים במרציאנו"

חביבה פדיה, "בעין החתול" | "זבובים", אהרון מגד, אחוזת בית | רוחמה וייס, שׂפתַי תִּפתח

חביבה פדיה, "בעין החתול", הוצאת עם עובד, 367 עמודים

"בעין החתול" הוא ספר הפרוזה הראשון של המשוררת והחוקרת חביבה פדיה. הספר הוא הומאז" לדמותם של החתולים בפרט והחיות החיות סביב האדם במדבר האורבני של העיר הגדולה. דמות החתולים והדמויות האנושיות סביבן הם בעצם מטפורה מורכבת המנסה להתבונן בשאלות חברתיות מורכבות. החיסול של החתולים בערים מביא לחיסול האנושיות. הסיפורים מביאים את קול החיות באמצעות התבוננות יהודית, באר-שבעית. החתולים הם המטפורה הספרותית לאובדן ההליכה הרגישה והקשבה לחיים בשולי מרכזי הכוח, מעבר לגבולות הלאומיים, לעבר של אלף שנות יהדות, מיסטית ורציונאלית, של רבנים, חוקרים ומשוררים שהתווכחו על מקום החתולים והחיות לצד האדם. שאלות אלו מרמזות על מקום מיקום האדם אל מול הבורא – אשר רק אל מול הטבע החייתי מקבלות פנים, דיבור ולב. כך בתוך שברירים של סיפורים עדינים שמלקטת חביבה מתוך דמעות הבריאה, עולה באר שבע מדומיינת אחרת הרחוקה מזו הממשית, כזו שעדיין אפשרית, למרות אובדנה בתוך הדיכוי הממשלתי, הזיהום הסביבתית והשחיתות המקומית.

הספר גדוש, נקרא ברצף, בשפה פיוטית, מלמדת, הרואה את המחסור ואת הדרך להתמלא. ההתבוננות המדויקת ובו בזמן המיסטית של פדיה נוגעת ברבדים עמוקים ביותר של המציאות ומחזירה אליה הקשרים שנדמו כי אבדו. שפת המקום קמה לתחייה ואיתה המוסר, הפגאניות היהודית, המחשבה החברתית העתיקה שמתחדשת דווקא בתוך פח האשפה שנקראת באר-שבע. כחלק מאותה מבט של ניצוצות השבר שרק מתוכו נוכל להתחדש ביהדותנו ובדרך בה אנו לומדים על הסביבה שבה אנו חיים.

חסרה נגיעה נוספת של עריכה שהייתה מורידה קצת מהגודש כדי להבליט קווים בסיסיים בקומפוזיציה של הסיפור. כך יכול הספר היה להכיל תהליך ריגשי שמתחיל בנקודה אחת ומסתיים באחרת. יחד זאת עם בין הסיפורים ניתן לשמוע חזון חשוב ביותר לספרות הישראלית, כזה שלא בורא את עצמו, מתוך חיקוי לז'אנרים (הספר שונה לגמרי מ"חיי הדבורים" של מטרלינק), אלא קשור עבותות למקום וביחד עם זאת מחזיק בחזון חברתי רחב.

*

"זבובים", אהרון מגד, אחוזת בית, 2008, 228 עמודים.

"זבובים" ספרו החדש של אהרון מגד מייצר אלגוריה קומית על שנות השישים בישראל. רק שקומדיה אמורה לחדור לשכבות העומק של החברה אותה היא מבקרת. במקרה של "זבובים" אנו נשארים ברמה מאוד "אינטלקטואלית".

חזי (יחזקאל) חזיז מספר לנו את עברו בשנות השישים, כיצד הוא התהלך חסר אונים, אבוד ותלוש ברחובות ת"א וחיפש משמעות. חזי מוקסם מהזבובים וחייהם. אף כותב עליהם רישומים. הוא מתכנן לייצר מתוך הזבובים אנרגיה חזקה מספיק לפתור בעיות בעולם. הוא לא מצליח לעבוד באף עבודה. אבל באורח פלא חבריו, הסביבה בה הוא חי ומשפחתו מייצרים רשת של בטחון סביבו. חייו מלאי מליצות, חידודי לשון וציטוטים ואלו גודשים בבולמוס את הספר עד כדי גרוטסקיות וממלאים את הספר בהומור יהודי לעיתים משובח ולעיתים יבש.

מגד מדמיין את הגיבור המרכזי ככזה שבא ממשפחה של מהגרים מתוניס, ויחד עם זאת כמעט ולא מתייחס לתוכן של זהותו. הספר עושה מהלכים מעניינים בהיסטוריה של ישראל. הוא הולך אחורה כדי לאתגר את הכורח המולך בהיסטוריה של הלאומיות. הוא בז לדרך בה ארה"ב הצליחה לשלוט בישראל ויחד זאת היא חלק מהמשפחה של חזי. לבסוף, בדומה ללא מעט מהסרטים של וודי אלן, אנו נותרים בתוך בועה של מחשבה חסרת רגש וללא הצצה אמיתית לעולם שמחוצה לתודעת הכותב.

*

רוחמה וייס, שׂפתַי תִּפתח, הוצאת הקיבוץ המאוחד, קרן רבינוביץ לאומנויות וריתמוס סדרה לשירה, 2008, 93 עמודים.

ספר שירה צעיר ומפתיע היוצר מעין שפה צעירה ורעננה. זו לא מפחדת לסמן מחדש את הכתיבה המגדרית בתוך השירה ולא לוותר על היכולת לצרף את מרבדי השפה ההלכתית והנושאים המעסיקים אותה. כותרת הספר "שפתי תפתח" מנכיחה את המשחק החתרני של וייס בשפה ההלכתית בשילוב המבט המגדרי הנוקב. מצד אחד זו שירה הבאה להלל את קיום בורא עולם "אדני שפתי תפתח / ופי יגיד תהילתך /" (תהלים נא 17). מצד שני בהשמטת ההלל לבורא עולם אנו נשארים במערכת יחסים שבין אדני לבין המשוררת, בין הכתיבה הרליגיוזית לבין הכתיבה המחולנת בשפה העברית ובין גבר לבין אישה. אין וייס מבקשת להותיר אותנו בעולם שאין בו הלל לבורא עולם אלא דווקא לבחון אותה באמצעות הקונפליקט המגדרי. באמצעות שימוש מרומז ובוטה במיניות היא שואלת שאלות רבות האם באמת ניתן להיות אישה בעולם מבלי החיבור המיידי במבט הגברי אל המיניות והגוף. הספר רווי שירים. אולי היה כדאי לקצר אותו כדי לתמצת את המהלך של וייס. יחד עם זאת הוא בהחלט מראה על שינוי מסוים בגבולות השירה והתרבות.

*

These reviews were first published on YNET books 16.10.08

סקס במפעל הפיס; מחלום ליאוש ב"ציונה" של רועי רוזן

עטיפת הספר. צילום: נועה יפה

סקס במפעל הפיס; מחלום ליאוש

י"ד פרגמנטים בעקבות קריאה ב"ציונה TM" של רועי רוזן

1. ביום – יונה צימר, ספרנית המכורה לקפה, סוכר וסיגריות. בלילה – גיבורת-העל ציונה, גיבורת "ציונה TM" מאת רועי רוזן, הנלחמת בארכי-פושע יהודה "הגוסס" זאכרטורט ובעוזרו, "הטבח הרומני", ברחבי העיר תל-חורף, הגדושה בטיפוסים אקצנטריים אשר מניחים את התענוג והפשע במרכז יישותם והווייתם.

2. שני ציוני זמן מרכזיים יש ב"ציונה TM".
האחד הוא רצח יוסף ריבה, ראש עיריית תל-חורף – הקצנה מוקפת חומה של העיר תל-אביב. הרצח מתבצע ב-1995, השנה שבה נרצח בעולם החוץ-ספרותי יצחק רבין. מותו של ריבה נעשה לאורגיה של הטמעת הזיכרון במרחב של שמות הרחובות, המוחלפים במספרים כאשר מתגלה בציבור כי ריבה היה חולה בסרטן האשכים.
האחר – נובמבר 1977. אז, עם בריחתה של קנדי, "החלו המחלות להשתולל בגופו של זאכרטורט". הפגמים המשתוללים בגופו נוכחים שם מלכתחילה, שהרי הוא-הוא הנכחת העיוות והסטייה שבמייסדי תל-חורף. רק נוזל האלמוות שהוא לוגם מאפשר לו להמשיך לחיות למרות הסתירות המתקיימות בגופו. בעולם החוץ-ספרותי, מקביל מועד זה לשנה שבה קיבלו המזרחים הכרה, והמערכת הפוליטית בישראל נעשתה דו-מפלגתית עם עליית הליכוד.

3. ציונה קרובה מכפי שהיא חושבת לחלוק את הערכים ואת ההביטוס של ההגמוניה של תל-חורף. למעשה, היא סובייקט(ית) המניע(ה) את ההגמוניה שאליה היא מתנגדת, ובה ובעת משתמשת ברטוריקה של שחרור. את מלאכת הקונסטרוקציה של המוסר מותיר רוזן לנו, הקוראים. גיבורת-העל אינה מעורה פוליטית, ואינה מחזיקה באידיאולוגיה רדיקלית. היא ליברלית שמנסה להילחם בפשע הגואה, ואין לה ידע לגבי האידיאולוגי, קל וחומר שלגבי המוסרי. גם היא עצמה מתעללת בקורבנותיה באמצעות מכשיר שבו היא מסרסת את הגברים הפושעים. אף שהספר דורש מאיתנו להתייחס אל העולם הממשי – באמצעות נקודות ציון הזמן שהוזכרו לעיל, אלה שנחשבות מהותיות כל כך לחיים בישראל – הסולם המוסרי שלו אחר לגמרי, והפוליטי שבו התאיין. האם זו אמירה על טיבו של הכוח בישראל, שלאומנותו ועליונותו האירופוצנטרית מנעו ממנו לייצר מוסר? אולי זו המשימה שמטיל רוזן עלינו: להשלים את הפערים בין הטקסט לבין המציאות החוץ-טקסטואלית.

4. תל-אביב הופכת לתל-חורף. היפוך של "חלום ליל קיץ" של שייקספיר: סיפור של חורף. לא תל-אביב הנתפשת מבחינת השמאל הליברלי בישראל כתל של אביב (מקום חי, מקום לחגוג בו את הפיריון), אלא תל-אביב שרואה המשמאל הרדיקלי – טריטוריה שבמרכזה הערכים של הצפון העשיר, השבע, הלבן והמקיוואלי. החומה שנבנתה בספר, וחוצצת בין המזרח התיכון לבין השכונות המבוססות, מפנה אותנו אל החומה הבלתי מוחשית שנבנתה במציאות החוץ-טקסטואלית.

5. תל-חורף השמידה את האוכלוסייה הערבית, והשאירה בשוליה אוכלוסיות מוחלשות במכלאות: משכנות הפועלים, מכלאות העובדים הזרים ששוכנו בצד הכורים הגרעיניים. הממסד מבקש להכחיש את קיומן של האוכלוסיות המוחלשות, להעלים אותן פשוטו כמשמעו. הוא מזהה אותן כגורמים המאיימים על "טוהרו".

רוזן מרחיק בבידיון כדי לשרטט את הגבולות השליליים של הציונות. היחס לערבי (על בסיס לאומי), לעני (על בסיס מעמדי) ולזרים (על בסיס אזרחות) מבהיר מי הם הגורמים שקיומם מאיים על הקבוצה המדומיינת שבמרכז הלאום.
אבל השינוי כבר נוכח: תל-חורף אמנם נוצרה בידי צימר וזאכרטורט, אך כיום מתקיימים בה גם ציונה ושומר החוק כנאפה, דמויות המציגות אפשרות היברידית. אלא שההפרדה בעינה עומדת.

6. רוזן אינו מסוגל לשרטט ב"ציונה" מודל מוסרי-חברתי, רק להרחיק רהב אל תוך פנטזיה מוגזעת שבה המוסר איבד את רסנו – אלא שביצירת הפנטזיה הזו מתעוררת האפשרות לחלום ולהתארגן מסביב למושגי החלום כחלק מתשתיות היצירה התרבותית של העלייה הראשונה, ושם לבדוק את כל העיוותים שהתקבעו בישראל כשם שהתקבעו המחלות בגופו של זאכרטורט. וזו כבר אפשרות מוסרית בתכלית.

7. לרגעים נוכח בספר גם רוזן הצייר: "וניתן להבחין בעוד מוזריות קטנות ששתל המאייר. מקערת זכוכית בגון דבש, מתחת לתלולית של פסולת פירות ים, בצבצה עטרה בולבוסנית של איבר זכרות", או "בצד הכתבה פורסמה המודעה הבאה: 'דיקור בנעצים / מיצי מוצרט / מבט פנימה / להתקשר לרועי'. יונה לא ייחסה לפרסומת כל חשיבות, אבל באפיזודה מאוחרת יותר תיאבק במנוול העידן החדש שמאחוריה".
במונחים לאקאנייניים, רוזן הופך לממשי (הדבר) שמביט מבעד לסימבולי (הספר). ברגעים האלה מתרחש הבלתי אפשרי:

במקום שרוזן, המרחיק לתוך פנטזיה מוגזעת ואף מבליח בה לרגע בעצמו, יביט באמצעות הספר במציאות בישראל, דווקא הפנטסיה המוגזעת היא המביטה ברוזן, ומעלה אותו כלא-מודע שבאמצעותו היא יכולה להביט בחברה בישראל.

8. "… לחשבונו [של רענן] הועברו הדיווידנדים, שמונים מיליון, על תפקיד הגישור שלו בעסקה הגדולה בין עיריית תל-חורף לחברת הנפט האוסטרו-הונגרית להנחת צינור אספקה של גז טבעי ושוקולד נוזלי. עוויתות התשוקה של פוולובה גרמו לה לאבד שליטה על השרירים הטבעתיים, והיא פלטה בו זמנית קילוח שתן ונפיחה רטובה, שרענן נצר בעיניים עצומות".

כל סצינת סקס בספר מסתיימת בפרסומת למפעל הפיס. כך מתבצע חיבור בין כלכלת התשוקות לכלכלת הכוח הפוליטי והקפיטליסטי: כניסה של הסטיכי, המקרי, אל עולם דטרמיניסטי של ידע/כוח מתרשת. זה מרמז על כניסתם של המסרים הניאו-מרקסיסטייים אל השיח שמייצר רוזן: הוא דוחה רעיון של שרטוט פרוגרמה שמאלית טוטאלית. הוא מניח את הלא-ידוע, הלא-צפוי כחלק ממנגנוני ההתנגדות להגמוניה.

כמה פרשנויות להופעה של הדחפים הייצריים כחלק מרצפי התודעה שמשרטט הסופר הכל-יודע, והופעת הפרסומות למפעל הפיס בסופם: מפעל הפיס הוא הניסיון של הסופר-אגו הממשלתי להשתלט על היצרים ועל המקרי ולהעביר אותם לתוך הפוליטי, תוך כדי שהוא מזהה אותם, מדחיק ואוסר על ביטוי שלהם; (או) הפרסומת של מפעל הפיס מגחיכה עוד יותר את איסור הדיבור על המיניות, ומותירה את המקריות ככוח ההתנגדות הליצני לסדר של הביורוקרטיה המודרנית; (או) המקריות בדמות מפעל הפיס מצויה בכל איסור או היתר לדבר על המיניות, כך שאפילו חשיפת המגנונים האינסופית, כמו הכחשתה האינסופית, היא ניסיון לארגן את הידע, למשטר את המציאות, לקבע אותה בקטגוריות של כוח. המקרי הוא קצה היכולת שלנו לסדר את המציאות ולייצר ודאות.

רועי רוזן – פסיכו ג'ו נגד ציונה, 2002

9. לרגעים, רוזן מבצע דה-קונסטרוקציה לרעיונות המרכזיים של המודרנה, ובהם אפשרות ייצור הידע. הזיכרון יוצר אינספור מגירות זיכרון, ונתון לשגיונות ההווה באמצעות הידע של החושים או היעדרו. לפרקים, חושי-העל של ציונה נתקלים בגודש שאין לשאת. אז, לנוכח עודף המידע, היא נושמת דרך הפה ולא דרך האף כדי לצמצם את נוכחות הריחות. לפרקים נתקלים החושים הסופר-מפותחים האלה בהיעדר, כמו היעדר ריח הגוף של הטבח הרומני ניקולאי. שתי האופציות הללו הן כל טווח האפשרות של החושים להתחקות אחר המציאות. אין נקודת אמצע בין שלילת ה"אני" לבין מגלומניה' ובשתי היכולות החושיות האלה – הגודש המופרז, ההיעדר המוחלט – ניכרת האומניפוטנטיות של החושים. ניכרת יכולתם לגבור על הכאוס, על חוסר הסדר של המציאות. לשמש מכונות רציונליות המתעלות מעל הטבע האנושי, ובכל זאת נותרות בו, משרטטות הן את מגבלות ההישענות על החושים והן את מגבלות היעדרם.

10. יונה צימר – דמות-היום של ציונה – היא בת לאם תימנית, שהיא חוצנית. המזרח נשלל עד שהיה לעב"מ.
הטבח הרומני ניקולאי מבקש לקחת אותה איתו בצוללת למזרח אירופה; הרומנים, נזכור, היו "המזרחים" של האשכנזים בהייררכיות האתניות שהִבנו את היחסים הבין-חברתיים בישראל. בתשוקתו של ניקולאי אל ציונה יש רמז לשרשרת המסמנים האוריינטלית שרודפת את העם היהודי עוד מאירופה. שם, כתבה עזיזה כזום, החלה שרשרת האוריינטליזציה (כזום, "תרבות מערבית, תיוג אתני וסגירות חברתית: הרקע לאי-השיוויון האתני בישראל", סוציולוגיה ישראלית, א' (2), 1999, עמ' 385–428).

11. סופה של היצירה או היעדרו נגזר עליה מכוח הז'אנר. לא הסוף הוא השאלה, אומר לנו רוזן, אלא האופן שבו אנו מדמיינים את הדרך אליו.
הסיפור קורס. מצד אחד, הוא חלק מהז'אנר שנוהג לשבור את הסוף ומבקש מאיתנו לרכוש חוברת קומיקס נוספת. מצד שני, בקורא גוברת ההרגשה שהייאוש גובר על החלום, ושובר את המבנה המשורטט היטב שלו. זו אינה השבירה הז'אנרית היחידה ביצירתו של רוזן. סרטו "בקרוב וידויים" (2007) היה טריילר שלא עלה על מסך הקולנוע, אלא נכנס לחלל של גלריה רוזנפלד. גם הוא, כמו "ציונה", הביט לעתיד (לדיון בסוגיית הזמן בקדימון, ראו את "'בקרוב וידויים' : רועי רוזן והיצירתיות הלא מבוטאת של הקומה האמצעית של חיינו", פרוטוקולים, היסטוריה ותיאוריה, פברואר, 2007).
המעבר ממדיום למשנהו יוצר גם מרחב חדש של זמן, כזה שמאפשר לנו לראות כיצד הציפיות לעתיד יוצרות עבורנו את ההווה. ספר הקומיקס קטוע הסוף והקדימון חסר הסרט – שניהם מציגים את הפנטזיה כניסיון להתקרב לממשי (הפנטזיה על תל-חורף, הפנטזיה על סרט שלא היה). העתיד יכול להפקיד בידינו את המפתחות אל ההווה או אל העבר. לא ההפך.

12. אף שבספר מוצגת חברה פטריכאלית, דווקא רצח האם הוא שהופך בו למוטיב ולמניע, ומסגיר רצון נסתר לכינונה של אוטופיה מטריכאלית – ניסיון של הגיבורים לחזור לשפת אם באמצעות סופר-אגו מטריכאלי משוכלל (ציונה) העומד אל מול סופר-אגו פטריכאלי (זאכרטורט).
האם רוזן מפטנז על יצירת אוטופיה מטריכאלית, או שמא מגחך על ההנחה שאפשר לחמוק מן המנגנונים שתכליתם הצלחה וצבירה של ידע או כוח?
הנקמה על רצח ואונס האם או האב, על כל פנים, אינה מביאה גאולה. הדמויות כלואות במנגנון של פיצוי, ועושות את האחרים לקורבנות. בספר הזה אין אפשרות לאהבה, אך יש מקום לתענוג. הספריטואלי נעשה כוח מניע לגאולת היחיד, אך אינו מאפשר שינוי של מבני הכוח היוצרים את התפקידים שהדמויות נכלאות בהם.

13. הפנטזיה העסיקה את רוזן גם ביצירות קודמות.
התערוכה "חיה ומת כאווה בראון" (1997) הכריחה את הצופה להתעמת עם ביקור בפנטזיה הגזעית הארית, הספר "זיעה מתוקה" (2001) ברא דמות בדויה של אמנית יהודייה כפנטזיה דמיונית על יצירת תרבות כלשהי במבנה גניאולוגי של ידע/כוח (אפשר להמציא את העבר, הובהר בספר, ולכן אפשר גם לעוות אותו או גם לשלול אותו), ואילו הסרט "Two Women and a Man" מ-2005 השמיע את קולה של החוקרת הבידיונית יוהנה פורר-הספרי, שחקרה את פראנק ואת הקשר שלה לרוזן. שם, רוזן לא רק מוטט את עמדת הידע/כוח, אלא גם את עמדת החוקר/ת שעומדים מול המציאות וכופים עליה תיאוריות. הוא עצמו גילם את דמות החוקרת, ניצב לצד דמות בדיונית. פרדוקס. אם כך, מאיזו עמדה אפיסטמולוגית אנו מייצרים ידע כשאנו עיוורים לא רק לגבי ה"אני" שלנו, אלא גם למורכבות של המציאות, המתחמקת מקטגוריזציה ותיאוריזציה אקדמית? האם אנו רועי רוזן בדמות של יוהנה או רוזן הממציא את ז'וסטין פראנק? האם ניתן להניח את הבידיון בצד ההמצאה – ואם כן, באילו כלים נוכל לבחון אותם?

14. "פנטזיה מציינת בתיאוריה הלאקאניאנית את יחסו הבלתי אפשרי של הסובייקט לאובייקט", כתב סלבוי ז'יז'ק ב"התבוננות מהצד": "רק באמצעות הפנטזיה הסובייקט מתכונן כמתאווה: באמצעות הפנטזיה אנו לומדים כיצד להתוות".
"ציונה TM" דוחה את המודל הריאליסטי או הנטורליסטי המקומי, ומביא את הפנטזיה מתוך האמנות הפלסטית אל תוך הפרוזה. בכך הוא מחבר בין מושג החלום (הפנטזיה) שטבעו יוצרי העלייה הראשונה לבין מושג הייאוש של יוצרי העלייה השנייה (תל-חורף).
בספרה "להמציא ארץ, להמציא עם: תשתיות ספרות ותרבות ביצירה של העלייה הראשונה" טוענת יפה ברלוביץ' כי שתי האופציות – הייאוש והחלום – התקיימו בתווך של הספרות העברית כבר מראשיתה: העלייה הראשונה נולדה מחלומו של השבט שביקש להיות לעַם, ועיצבה לעצמה את תכני חלום שהיו ברבות השנים לסימני ההיכר של האתוס הלאומי. ואילו העלייה השנייה נולדה מתוך הייאוש. אמר י. טבנקין, ואחריו בן-גוריון: "כוחם של 'המיואשים' הוא שחישל … את ה'אף על פי כן' הבונה".

הרשימה פורסמה לראשונה באתר "מארב" 20.7.2008.