לשלוח מכתבים לעתיד: על הספר "ארבע" לשחר סריג

הספר 'ארבע' של היוצר שחר סריג מכיל ציורים ומכתבים (הוצאה עצמית, בתמיכת מפעל הפיס). בספר יש גם טקסטים של רוני סומק , יאיר גרבוז וד"ר טלי גרגיר. בספר שחר שולח מכתבים לחבריו (ביניהם גם אני). אך המושא של המכתבים הוא שיטוט בקו הגבול שבין האסטתי לחברתי. סריג שולח מכתבים לבתו סופיה לפני שנולדה ולאחריה. הרעיון מטריף. לקחת את העתיד ולהפגיש אותו עם ההווה והעבר שלנו.

"לסופיה (2012) 1. מחר יש את סקירת המערכות הראשונה את (כרגע זה "את" בהסתברות של כשמונים אחוז לפי הרפואה) בגודל של תפוז לפי ספר בנושא אשר ניתן לי היום במשרד של העיתון …." עמוד 18.

סריג מתחייב לכנות, מספר לבתו על מחשבותיו, ובעיקר הוא מדבר אליה בעין שווה. כאילו הייתה חבר, שנחת מכוכב אחר ולא יודע מהו הצייגייסט.

הציורים משלימים את עוצמות הרגש. הם מפליגים למקומות שמילים לא ישוטו. הם ידווחו על אלימות מבחוץ (מיניות של פרידה) או אלימות מבפנים (כשסריג ימצא את עצמו מביט בשני נרקומנים שהלכו לאיבוד באיכילוב היכן שהתאשפז).

סריג מלמד אותנו מהו היופי דרך הצצה בתודעה שלו. כבר כתבתי בעבר בהשתאות על השפה הבהירה שלו 
היום הייתי שמח לו יכולתי לקפוץ לתודעת אבי המת ולשמוע את המכתבים שהוא כתב לי. גם אם הוא עבר דברים קשים בחייו, הייתי רוצה לשמוע את הקול שבו דיבר עם חבריו.

הספר הוא גם הצצה לאמנות של מכתבים שנדמה שנעלמה מהעולם בצורתה הפיזית. זאת אמנות שסריג משכלל עד תום. שולח להווה מכתבים לעתיד ויוצר עבר יפה יותר.

 

חג שמח. 

מתי

זמנים מופלאים במד"ב: מה קורה שכדור הארץ מאט

Moon Earth Armstrong By Smabs Sputzer cc: flickr
"תארו לכם עולם שבו היממה מתארכת מעבר לספירת 24 שעות." || Moon Earth Armstrong By Smabs Sputzer cc: flickr

זמנים מופלאים במד"ב. קארן תומפסון ווקר, הוצאת מטר, מאנגלית: כנרת היגינס-דוידי

ספרה הראשון של קארן תומפסון ווקר מפתיע, ונע בין רומן התבגרות לסיפור בין-גלקטי

תארו לכם עולם שבו היממה מתארכת מעבר לספירת 24 שעות. מדי יום תגלו עובדות חדשות שישנו את כל המדע המוכר ויותירו את העולם בפחד גובר והולך. שימו בתוך העולם הלא יציב הזה נערה מתבגרת, מתאכזבת ומתאהבת – ותקבלו סיפור מרתק ומפחיד כאחד.

https://i2.wp.com/matarbooks.co.il/covers/1811_200.jpg"זמנים מופלאים" של קארן תומפסון ווקר אינו מתחייב לגבולות הז'אנרים הידועים. הוא מתפקד גם כספר מדע בדיוני וגם כרומן של התבגרות רומנטית. אך דווקא בשל השימוש בשני הז'אנרים הללו יוצרת ווקר מסגרת פרוזאית חדשה. הקצב הוא של מדע בדיוני, אך הלב הוא סיפור הישרדות הפרברים הלבנים בסחרור האקולוגי. המאורע המחולל של הרומן טמון בהאטת הסיבובים של כדור הארץ ובכל התופעות האקלימיות, הביולוגיות והחברתיות הנלוות לכך. ווקר, שלה זה ספר ראשון, משתמשת בעולם החיצוני המסתחרר במסלול אפוקליפטי, כדי לתאר את המערבולות שמתרחשות בתוך התודעה, הנפש והנשמה של משפחה מהמעמד הבינוני.

ג'וליה, גיבורת ספרה של ווקר, נדחית על ידי חברותיה, מגלה שאביה בוגד באמה ומתאהבת בסת מורנו – תלמיד כיתתה. כל אירוע בחייה מתחיל באפקטים של אובדן המוכר והמעבר אל הזר והמנוכר. אך בניגוד לספרי מד"ב שבהם המלחמה בעלטבעי, אצל ווקר דווקא אין תשובה, ורוח האדם מתרסקת מתחת לשינויים שמתחוללים סביבה. המאבק הוא על התעצבותה של המשמעות של תקופת הנעורים באמריקה העתידנית. ג'וליה לא פועלת בצורה דרמטית מדי; היא צעירה עדינה ונשארת קרוב למשפחתה. היא, למעשה, מודל פמיניסטי של עיצוב עלילה – ג'וליה מורדת בתוך המסגרת המשפחתית ולא נתלשת ובורחת אל מחוזות חדשים ולא ידועים. אפשר לכרוך את המשמעויות של אותה קטסטרופה שעוברת על כדור הארץ במשמעות של הביקורת של הירוקים על התחממות כדור הארץ.אפשר גם לראות בכך דימוי נוקב לאובדן השלווה שעליה נח המעמד הבינוני הלבן.

הרומן מחזיר אותנו לספרה ימי-ביניימית שהאמינה כי אירועים חיצוניים כגון חציית כוכב שביט, משפיעים על אירועי המבנה הפוליטי הציבורי. רק שבספר אנו מקבלים לכך זווית פואטית, עשירה ומרובדת מפי ג'וליה המתבגרת. קצב ההתרחשויות מהיר, אך החיים של ג'וליה איטיים: היא מתאהבת, ומנגד מתאכזבת מהבגידה של אביה, מגסיסת אמה ומההיעלמות של סבה. נדיר לקרוא ספר ביכורים כה עשיר וחדשני, שלא מתחייב לקונבנציות של הז'אנר שבו הוא נכתב. ובכך גדולתו של הרומן הזה – הוא אינו אידיאולוגי על פני השטח, אך הפערים שהוא יוצר מולנו כקוראים מחייבים אותנו לחשוב על פתרונות אפשריים לחידתיות שלו.

הביקורת התפרסמה לראשונה בתרבות וספרות ישראל היום

טבעות שבתאי: ביקור בגלקסייה של זבאלד

 וו. ג. זֶבַּאלד, טבעות שבתאי: מסע צליינות אנגלי, מגרמנית: טלי קונס, הוצאת כתר, 2009, 279 עמודים.התחלתי את הקריאה בספר "טבעות שבתאי" בריחוק ובזרות. על הספר הייתה מדבקה זהובה שאי אפשר היה להסירה מהספר ועליו נכתב "סדרה לספרות יפה: ספר המאה". מאחורי הספר היו רסיסי ביקורות תלושות מהקשרן אשר לא אמרו כלום חוץ: "מהמם ומוזר …" (ניו יורק טיימס), "אניגמטי, אובססיבי, מהפנט" (בוסטון רויוויו). התקציר של הספר היה גם הוא ריק מתוכן "ספר הפרוזה השלישי שלו המתורגם לעברית, הוא מסע פילוסופי ופיוטי בלתי נשכח … שנהפך בהדרגה למסע בנבכי ההיסטוריה והיצירה האנושית" (גב הספר). דברים אלו ניתן לכתוב על כל ספר כמעט. מיד שאלתי את עצמי איזה משמעות פוליטית, חברתית הוסתרה בדרך בה "הוצג" הספר לעיניי ומדוע.

זבאלד סופר גרמני שעבר להתגורר באנגליה נוגע בהכחשה של התרבות הגרמנית את האכזריות הטמונה בתוך התהוות "התרבות". זבאלד משתמש בטבע כמטפורה להדגים כיצד רעיונות "נודדים" ויוצרים שינוי. כך לקראת סוף הספר מופיע תצלום שבו המחבר נשען על ארז הלבנון בדיצ'נגהאם, אותו עץ אמור להיכלות בשל וירוס ומחלות שהתפשטו באמצעות חיפושיות: "במהירות פשטו הווירוסים בשורשיהן של שדרות שלמות וגרמו להצרת הנימים ועקב כך לקמילת העצים עד מהרה. החיפושיות המעופפות שהפיצו את המחלה איתרו אפילו את העצים המבודדים עד האחרון בהם" (עמ' 250). אותם עצים נכחדו בגלל הופעת ההוריקן בחופי אנגליה בשנת 1987.  

זבאלד מראה כיצד האדם מנסה לייצר "טבע" על מנת להתקבל בין השאר למעמדות הגבוהים וכך הוא כותב על התפשטות חוות הציד: "גברים מהמעמד הבינוני, שצברו הון עצום מן היוזמות התעשייתיות שלהם, רכשו כעת בתי כפר ושטחי אדמה גדולים מתוך רצון לבסס את מעמדם בחברה הגבוהה, ועל שטחם נטשו את עקרונות הפקת מרב התועלת הכלכלית שצידדו בהם בדרך כלל לטובת מלאכת הציד – שאף על פי שהייתה משוללת כל תועלת כשלעצמה ותכליתה היחידה הרס וחורבן" (עמ' 213).

זבאלד מערער על העובדה כי האדם נולד לעולם דטרמיניסטי שבו הוא נתון לכוחות הטבע דווקא על ידי שימש בכוחות הטבע כמטפורה להרס האנושי. הוא מביע את הרגש שלו לעצים שנעקרו ותוך הזווית הרחבה יותר של הספר אנו שומעים את הביקורת שלו על האדם. וכך בצורה מטפורית האסון הטבעי שפקד את חופי אנגליה בדמות וירוסים של עצים והוריקן שעקר את העצים החולים הופך כלי בידי זבאלד על מנת לחשוף את החוליים ההיסטוריים של בני אדם ותשוקותיהם הבלתי ניתנות לריסון. ההוריקן הלא אפשרי שהגיע לחופי אנגליה מהדהד לרעיון הגעת הגרמנים לחופי אנגליה במלחמת העולם השניה. מה גם שהופעת תצלום של המחבר לצד העץ שנכחד מחזיר את המשמעות האנושית להכחדה האנושית (במבט אל הטבע שכביכול הוקפא בתמונה).

זבאלד נע מיישוב ליישוב על החוף האנגלי ומכונן מחדש את ההקשרים שבתוכם הם התהוו, לעיתים ננטשו או הפכו לתעלומה. המסע מתחיל באוגוסט 1992 ומסתיים באפריל 1995. מלכתחילה הוא מכנה את הספר בכותרת המשנה שלו כ"מסע צליינות אנגלי". בתוך כך הוא מחזיר את הרובד התיאולוגי לרובד של מדע בדיוני. אותה חברה מודרנית שהדחיקה את עברה התיאולוגי במעבר לתוך "הקדמה" חוזר ומונח על השולחן בגלוי. שלושת הציטוטים שנפתחים לפנינו בדף הפנימי כורכים יחדיו את "גן עדן האבוד" של ג'והן מילטון, מכתב של ג'וזף קונרד (מחבר "לב המאפליה") וציטוט מתוך האנציקלופדיה של בּרוקהאוּס לגבי טבעות שבתאי. זבאלד מציע לנו אמלגם בין הזווית התיאולוגית של מאבק בין טוב ורע והדרך בה הם כרוכים ביחד, הביקורת על הקולוניאליזם והדרך בה המדע ממשיג "באובייקטיביות" את מה שזר לו.

זבאלד מתוך "ויקיפדיה"

בשום רגע זבאלד לא מאבד בספר את ההבנה לגבי האחריות המוסרית שלו כסופר, כלפי העבר הגרמני, אך הוא כותב את המסע בכדי להציע אלטרנטיבה. הוא לא צריך לבקר בגרמניה בכדי לגלות את הזוועות שנעשו תחת המשטר הפאשיסטי. במקום זה הוא ממשיג מחדש את גבולות הזכרון והתרבות שלו כסופר. למשל הוא עוקב אחר הגעת זחלי המשי מסין לבלקן, לצרפת, לאנגליה ולגרמניה. הוא מסביר כיצד כל אומה השתמשה במשי בכדי להגדיר את עצמה. סין למשל ראתה במשי כחלק מחלוקת העבודה המגדרית שתמקסם אושר: "על פי המסופר בתולדות סין, הוּאנג-טי, קיסר האדמה, שמשל יותר ממאה שנים ולימד את נתיניו לבנות עגלות, אוניות ואבני ריחיים, עודד את רעייתו הראשונה סי-לינג-צ'י להקדיש את עתותיה לתולעי המשי ולערוך ניסויים בשימושיהן אלפיים ושבע מאות שנים לפני הספירה הנוצרית, וכך לסייע בהעצמת אושרו של העם" (עמ' 262). גרמניה אישרה בייצור המשי את עליונות הגזע הארי, הלבן, הטהור: "בניגוד לסרט על דגי ההרינג, שהיה חשוך להחריד, כמעט כאילו התרחש באישון ליל, הצטיין הסרט על ענף המשי בבהירות מסנוורת ממש. גברים ונשים בחלוקי מעבדה לבנים טרחו שם בחדרים שטופי אור וצבועים סיד טרי על מסגרות טוויה לבנות כשלג, על גיליונות נייר לבנים כשלג, על רטיות תחבושת לבנות כשלג, על גלמים לבנים כשלג ועל שקי משלוח מפשתן לבן כשלג. כל הסרט צפן בחובו הבטחה לטוב ולנקי שבעולמות …"(עמ' 275).

ברומאן "מפגש עם ראמה" מאת ארתור סי. קלארק צוות אסטראונטים עולה על כוכב הדומה לגליל על מנת לדלות כמה שיותר מידע. אותו גליל עומד להתנגש בכדור הארץ ורק ברגע האחרון הוא משנה את מסלולו. בסוף הספר אנו נשארים עם פחות מידע מזה שהתחלנו לגבי הכוכב והסדר שבו הוא נע. הזרות שפוגשת אותנו הופכת לכלי ניגוח לרעיון הסיבתי שעליו הושתתו הרציונאליות והמדע ובתוכם הונח הסדר החברתי המודרני. המהלך של זבאלד שונה ומורכב יותר מזה של קלארק, הוא אינו מזדקק לסיפור בדיוני בכדי להצביע על הבדיון בהמצאות המודרניות ובהתנהגות הלא מוסברת של האדם. הוא מניח את הזרות בתוך המוכר ומתעקש להניח במרכז מסע תיאולוגי ופוליטי. מעניין שדווקא בישראל מפחדים לומר את הדברים הללו בגלוי ועוקרים ממנו בתהליך השיווק והיחצנות את המשמעויות הפוליטיות, התיאולוגיות והגזעיות שלו. בנוסף, לא הבנתי מדוע ציטטות שלמות בספר לא מתורגמות לעברית ונשארות בשפה האנגלית.

הביקורת התפרסמה לראשונה בתאריך ה-14.7.2009 בתרבות NRG

חמלה זה לא מספיק: על ספרו של יהושע קנז (2008) "דירה עם כניסה בחצר וסיפורים אחרים"

יהושע קנז. cc: wikipedia
יהושע קנז. 1981 cc: wikipedia

ספר הסיפורים החדש של יהושע קנז משקף את חוסר האונים שלו לומר אמירה חדה על החברה בישראל. הסיפורים כתובים בכישרון רב, רחוקים מהמציאות אבל גם נטועים בה – אבל מתקשים לייצר חזון חברתי כולל.

יש יאמרו שהספרות בישראל לא צריכה להראות את הדרך. יש ירחיקו דבר ויטענו שלספרות יש אוטונומיה משלה. אך דווקא בסיפורים של קנז יש רצון להקיף הכול. אך לא ברור האם אפשר להקיף את כל החוויות בספר אחד. ואם הם מקיפים את החוויות מה נשאר מחוצה להן. ומהם הערכים שמבנים את המציאות המצויה בתוך הסיפורים.

הספר נפתח ב"בשר פרא, בשר זר", נובלה ארוכה המתחקה אחר הכניסה של ניצולת שואה לתוך בית ציוני-אשכנזי במושבה ותיקה. מפגש זה מעורר חוסר נחת בקרב המשפחה המארחת ובעצם משקף בצורה עדינה את יצירת האחרות: "מה יכולה אחת כמוני – צברית, פלמ"חניקית לשעבר, היום מורה לפסנתר ולמוסיקה במושבה ותיקה – לדעת מה מתרחש בתוך נפשה של הבחורה הזאת? אף אחד לא בא משם נורמלי לגמרי. לפעמים אני מסתכלת עליה ואומרת לעצמי: אוי ואבוי לנו, זה מלאך המוות שלנו" (עמ' 7). הנובלה הזו דווקא משקפת את הכיוון שבתוכו קנז מתנהל בצורה הטובה ביותר. בדיוק כמו שחנוך לוין לא זז מההוויה הגלותית בה גדל ואותה ביקר בחדות. כך גם ממשיכו אסף ציפור ב"חמישה הקאמרית" וב"בורגנים" לא ניסה לשבור מחוץ לגבולות האשכנזיות את מבטו, אלא חידד כמו מחדד מילים מחונן את יצירתו בקרב מעמד הביניים המבוסס.

הסיפור "רגע מת בזיכרון", מוביל שורה של ילדים להתחקות אחר דאסה אליהו המשוגע של המושבה אשר מסתובב בפרדסים. מעשיית הבילוש מובילה את הילדים אל דאסה אליהו וזה בשיאו של הסיפור מציג בפניהם גופה של ערבי מת שלא ברור האם הוא הרגו. הסיפור מזכיר מעת את היצירה של קורן "לוויה בצהריים". רק כאן השיגעון של דאסה הוא קצה הנדנדה אותה חולקת הערביות אל מול הציונות. כתבתי כבר באחת מרשימותיי הקודמות לזו (על יצירת ישעיהו קורן) , על יצירת האחרוּת בספרות העברית על ידי ההפרדה בין תושבי המושבה לבין הערבים המתים, הנעלמים, אלו שברחו, נטשו, הוברחו וגורשו. לאחר שההפרדה נעשית יוצרים הזדהות עם הערבי, אך הוא בדרך לא יכול לעמוד בצורה שווה, לאחר ההפרדה שנעשתה בינו לבין היהודי.  יתרה מכך, ההזדהות עם האחר הופכת להיות קרדום לחפור בו, וזו מוציאה את הערבי כסובייקט פעיל ופועל, חושב ונחשב, בעל זכויות שוות לזה של היהודי. והפרדה זו לא נעשית במקרה, היא נעשית כחלק מיצירת פיגומים לפרויקט של תפיסת בעלות על המרחב, באמצעות השפה, התרבות וההון הסימבולי. קנז, עושה זאת בסיפור, מבלי להתכוון, ובאופן אתי, הוא מצביע על חוסר ההיגיון והאי יכולת להבין את רצח הערבים, אך הדרך שגויה. הערבים מופיעים ברקע של הסיפור "מקרה שיזף", שבו קבוצת חיילים פושעת במדבר בגזל של גמל ואכילתו: "בערב ישבו סביב המדורה, ריח הבשר הנצלה מילא את האוויר ונספג בבגדים ובנקבוביות העור. החיילים מכיתת האבטחה שהופקדה על המחלקה תפסו בֶּכֶר צעיר מעדר גמלים שרעה בסביבה, כנראה ללא רועה והביאו אותו לשטח המחלקה. מאחורי הגבעות שחטו אותו, פשטו את עורו וביתרו את בשרו, הנצלה עכשיו במדורה" (עמ' 103). שימו לב שבנובלה אין רועה. הנובלה הגיעה מהמילואים לתוך ת"א "החזקה" והסתיים בביקורת חברתית על ההידרדרות של אחד מ"החבר'ה". יחד עם זאת גם נקודת המבט הס' יזהרית הזו לדעתי פוגעת בעיצוב הדמות ולא מוסיפה לה.

בורשטיין, 2009. cc: wikipedia
בורשטיין, 2009. cc: wikipedia

עוד אחת מהרעות החולות של הספרות העברית היא ההנגדה בין הגבוה לנמוך. איני מבקש מקנז לשנות את העולם בו הוא חי. וכבר ביקשתיו להתרכז בעולם המוכר לא ולא להיות מומחה בכל העולמות החברתיים בישראל. יחד עם זאת קשה להתעלם מהיחס של קנז למעמדות הנמוכים המתבטא למשל בסיפור "התיק השחור". הילד הזרוק ולא ברור איך ומדוע הגיע למסעדה ומדוע הוא חולם לגנוב איזה תיק שנמצא שם. מה קרה לאביו ולאימו. ואם הסיפור לא ריאליסטי, אלא רק מטפורה על ילד שלא הולך לבית ספר ונמצא במסעדה מזרחית. מדוע הוא מקיא את האוכל בסיום הסיפור. הרמז לחוסר היכולת של מערכת החינוך להגיע אל הילד מודגש ביחס של המורה שעוברת שם ליד:
"המורה השכנה שהייתה קודם במסעדה, נכנסה לשביל והתקרבה אליו.
"הקאת. שמעתי."
"הרגשתי לא טוב ולא הספקתי להגיע הביתה."
ועכשיו?"
"יותר טוב."
מה אכלת שם?"
"חומוס." (עמ' 100).

הספר כתוב בכישרון רב. אך אנו זקוקים לספרות שתגדיל את הגבולות, שתאשים ולא תפחד לקרוע אמיתות. כדי ללכת מעבר לגבולות הברורים והידועים של הספרות בישראל, צריך לייצר גיבורים חדשים. או להשתמש בגיבורים המוכרים בתוך סיטואציות לא מוכרות. נדמה כי בספר הסיפורים החדש של קנז אין בינתיים שבירת גבולות מאסיבית. ומה נותר לנו אולי להישאר עם עטיפת הספר שמספרת כמה הסיפורים מלאים חמלה ועצב ומעניקים פורקן לגיבורי הספר. ואנו נישאר ללא פורקן, אבודים בים של חמלה ועצב ולא אשמים, תלויים בין סיפורים לא ריאליסטים, לבין ריאליזם לא נגמר וגבולות צרים. צרים מדי.
הביקורת התפרסמה לראשונה בשינויים קלים מהמקור ב"ספרים" ב-YNET – אתר "ידיעות-אחרונות", 12.9.2008.

עד עולם אחכה: "עולם חדש ומופלא" של אלדוס האקסלי

ברוכים הבאים ל"מאלפאיז" – שמורה של ילידים שחיים בעולם הישן ועדיין יש בה ישויות כמו משפחות, מונוגמיה וכדומה. מחוצה לה קיים עולם עתידני מצמית, עולם בלי מושגים בסיסיים כמו לידה, משפחה, מוסר, פוליטיקה, אמנות ודת, עולם בו בני אדם נולדים מתוך מבחנות וכבר בהיותם שם מחליטים עבורם לאיזה מעמד ישתייכו. הם מיוצרים בסדרות זהות בהפרש גיל מרבי של שנתיים, ואיך שהם מבליחים לאוויר העולם הם מקבלים שטיפת מוח שיטתית כנגד הערכים של העולם הישן.

זו המציאות ב"עולם חדש ומופלא" של אלדוס האקסלי, שפורסם לראשונה ב-1932, ויוצא עכשיו בתרגום מחודש בעברית. גיבור ספרו של האקסלי הוא ברנארד מרקס, בעל יצר מרדנות. הוא לא מוכן לקחת את הסם "סומא" שכולם לוקחים, הוא לא מעוניין בכל הבחורות שרוצות אותו, והווא יוצא למסע לאחת השמורות ביחד עם נינה קראון. הם פוגשים שם את ג'והן ה"פרא" – פרי ההזדווגות של לינדה (מהעולם העליון) עם יליד מהשמורה. לינדה נשארה בטעות בשמורה. היא לא יכלה להשתמש באמצעי מניעה, וכך נולד ג'והן ה"פרא" אשר עומד על נקודה גבולית: מצד אחד הוא יודע קרוא כתוב ואף מדקלם את כתבי שייקספיר, ומצד שני הוא לא יכול לחיות בשקט בעולם העליון על ערכיו המעוותים.

מרקס על סמים

הספר של האקסלי הושפע עמוקות מתוך החזון של מרקס ומהקומוניזם. האקסלי לא ידע עד כמה הערכים שהוא ייצר בספר עוד יתגשמו לתוך ערכי השמאל המהפכני של תנועות שנות השישים: הרצון ליצור חברה שמבוססת על שימוש אינטנסיבי בסמים, מין חופשי, מוזיקה מענגת וביקורת על אירופה “הישנה”. יחד עם זאת, כבר ב-1954, בעקבות הניסיונות של האקסלי בסם הפסיכדלי של המסקלין, הוא פירסם את הספר "The Doors of Perception". שמו של הספר היווה את ההשראה לשמה של להקת "הדלתות" (The Doors) וסמל לתרבות החתרנית.

שני הספרים מלמדים אותנו עד כמה האקסלי חי בעולם של ניגודים ופרדוכסים. ב"עולם חדש ומופלא" האקסלי הראה שאי אפשר להתקדם מבלי לאבד את האנושיות, אך באופן בלתי נמנע האדם כבר לא יכול שלא לנסות להתקדם ולתכנן כל צעד בחייו, בכדי לעזוב את העולם "הישן".

בהקדמה מאירת עינים מסבירה לנו הסופרת מרגרט אטווד את הקשר של הספר לימינו: "עם זאת גם 'עולם חדש ומופלא' לא נעלם. קניונים נבנים בכל מקום שדחפורים מגיעים אליו. בשוליים הפראיים יותר של תחום הגנטיקה יש מאמינים מושבעים המלהגים על 'עתירי גנים ' ו'עניי הגנים'" (עמ' 6). גם המתרגם של הספר, מאיר ויזלטיר, מציין את הקירבה של הספר למציאות העכשווית: "הספר במקורו נכתב לפני יותר מחמישים שנה, ובתחומים לא מעטים כבר הדביקה המציאות שלנו את העולם העתידני שהוא מדמיין ואף עברה אותו".

ומה עם ההקשר הישראלי?

בכל אופן, ויזלטיר וגם אטווד לא מציינים את הקשר של הספר למציאות בישראל. לדעתי, דווקא בשל ההוצאה המחודשת של הספר בעברית (תורגם לראשונה ב-1985) אפשר היה להוסיף אחרית דבר שתנתח הקשרים חברתיים וספרותיים שייתנו לנו הבנה לגבי הכאן ועכשיו בישראל. בישראל יכלו להיות הקשרים מאוד מעניינים לספר של האקסלי. העובדה למשל שמדינת ישראל מחזיקה בשיאים עולמיים בפריון, עם מספר גדל והולך של טיפולי הפריה הממומנים על-ידי המדינה, מעלה דיון חשוב על הקשר בין הלאומיות לבין גזע וטכנולוגיה. נדמה כי ההוצאה העדיפה את "עולם חדש ומופלא" כספר "קלאסי" חסר זמן שאין לו שום קשר לעבר, להווה ואף לעתיד בישראל. האקסלי היה מודע בספרו לרגשות האשמה שחש העולם "החדש" כלפי העבר "הפרימיטיבי". לכן האחרית דבר משאירה אותנו עם שאלות פתוחות שלא ייענו לעולם, האם ניתן לכתוב על מציאות דרמטית וטרגית מבלי לייצר קטבים אנושיים מתנגשים? מה היה קורה לו הספר היה נכתב לאחר השואה?

האקסלי עצמו החליט להוסיף אחרית דבר לספר לאחר מלחמת העולם השנייה. הוא הביע צער על המבנה הטראגי של הספר, ביחס לאי השפיות שהתרחשה על אדמת אירופה ואמר: "כיום אין לי שום חשק להמחיש כי השפיון אינו בגדר האפשרי. נהפוך הוא, אף כי עניין ודאי ועגום הוא בעיני שבעבר היה השפיון תופעה נדירה ביותר, הנני משוכנע כי ניתן להשיגו והייתי שמח לראותו מגביר חיל" (עמוד 260).

הקולנוע כמלחמה: ביקורת על ספרו של דוד שליט "הקולנוע כמלחמה"

ספרית רסלינג תרגמה ספרים חשובים שקשרו בין ידע לכוח, המרכזיים בהם של הפילוסוף הצרפתי פוקו והפסיכואנליטיקן ז'אק לאקאן. ספרית "פטיש", סדרת מקור לביקורת התרבות, המתקיימת בתוך ההוצאה מנסה לנהל סוג של דיאלוג רציף בין סוגי הידע האקדמיים לבין התרבות העכשווית. ספרו של דוד שליט "מקרינים כוח" מתחקה אחר הקשר בין ידע לבין כוח ביחס לקולנוע בישראל.

הספר מתחיל בסיפור כניסת בית הקולנוע לתל אביב. הוא מציג את הלבטים של התושבים הראשונים של תל-אביב: "בקרב מעמדות גבוהים וגם בחוגים בורגניים עדיין נתפסה הצפייה בסרטי ראינוע כבילוי נחות, והעדויות לכך רשומות במכתבי תלונות ואזהרות ששיגרו תושבי השכונה לוועד בדבר סכנות ליסטים, זנות, מפגעים תברואתיים וירידת ערך דירותיהם כתוצאה מפתיחתו הצפויה של עדן" (עמ' 20). לאחר מכן, אנו מקבלים סוג של הצצה אל תוך תודעתו של בן גוריון והאליטה האשכנזית ויחסה לאמנות החדשה. הספר מציג בצורה ביקורתית ומעניינת למדי את השסעים השונים: המעמדיים, הדתיים, האתניים, הלאומיים, המגדריים, המיניים, מרכז-פריפריה, יוצרים-צרכנים ומנסה למקם את הקולנוע בישראל ביניהם.

הספר גם מציג את הצנזורה ומקומה בקולנוע אל מול השסעים השונים, וכינון הזכרון הלאומי, וכן עוקב אחר מהפכות הטלוויזיה, הווידאו וה-DVD.

"מקרינים כוח" מתקשה להתבסס על מתודולוגיה מסודרת, בניגוד למצופה מספר עיון. הספר מבקש לפרק את הדרך בה ביקשו מנגנוני כוח שונים כמו המדינה, השליטים, האירופוצנטריות ועוד, לייצר את "הידע הקולנועי". כבר במבוא לספר מצהיר הכותב כי "הוא בא למפות את התהליכים הפוליטיים, החברתיים והטכנולוגיים שהכתיבו את סיפורה של תרבות הקולנוע במדינה החדשה" (עמ' 18). אך הספר לא מצליח לנסח במדויק את המיקום ואת העמדה של מחברו כלפי המדינה, האידיאולוגיה הציונית, הטריטוריה והשפה. הספר מתחיל, למשל, עם החטא הקדמון ומתחקה אחר 13 שנות המונופול של קולנוע "עדן" בתל אביב. הפרק הראשון פורס את הסיפור המרתק שבמסגרתו בקשה האליטה הציונית-אשכנזית (אצולת תל אביב) "לשמור לעצמם מגורים בסביבת גנים, וכל יוזמה שאיימה לשבש את חלומם עוררה אצלם התנגדויות" (עמ' 20). ובכל זאת, הספר נפתח בתל אביב, ויוצר קשר ישיר בין הציונות, ועיר חלומותיה – תל אביב, לבין הולדת הקולנוע בישראל.

בתוך כך, ניתן לשאול האם הקולנוע בישראל נוצר ראשית בתל אביב? האם קולנוע יהודי, שהציג לפני הקמת מדינת ישראל, הוא רלוונטי לשאלות של ידע וכוח? מה המקום של קולנועים יהודים בגולות השונות? אם כך, נבחרה נקודת הזמן והמקום של תל אביב, המאששת את הנרטיב הלאומי, למרות בקשת הכותב לפרק אותה. והספר בעצם הבנה את הסטרוקטורה הלאומית כקו פרשת המים שלו. איני מבקש לערער על הלגיטימיות של קו מחשבה שכזה. אך אני באמת חושב שדרושה מחשבה רצינית ומעמיקה לגבי כתיבת ספר עיון על קולנוע בישראל ביחס למתודולוגיה, וחשוב שתעשה פריסה רחבה יותר של כל השיקולים שהדריכו את הכותב להתחיל דווקא בנקודה זו. דרך עקלקלה זו מעיבה על בדיקה יסודית לגבי נושאים רבים שמקבלים בספר התייחסות דלה.

אחת מהבעיות העיקריות של הספר היא חוסר התייחסותו לידע האקדמי הקולנועי. אמנם, הספר נשען על ארכיונים שונים ולא מעט ספרים מגופי ידע שונים כמו סוציולוגיה והיסטוריה. אך לא מצאתי התייחסויות לספרות קולנועית אקדמית רחבה (שיכולה להביא הקשרים לסוציולוגיה, אנתרופולוגיה, היסטוריה, תקשורת ועוד). הרשימה הביבליוגרפית כוללת ספרי קולנוע, אך אלה הם מעטים ביחס לביבליוגרפיה הארכיונית. חוסר ההתייחסות לידע שכבר נוצר ביחס לקולנוע מעיב על עריכת הספר, וניכר בפרקים מסוימים שקריאה מעמיקה יותר בתוך הספרות שכבר נוצרה בנושא, עשויה היתה לשכלל את מבנה המחשבה של הספר.
הפרק השני, למשל, מתאר את יחסו של בן גוריון לקולנוע, תוך שהוא נשען על יומני בן גוריון ועדויות שונות של האנשים שהקיפו אותו. בעשותו כך, הוא ממשיך את הנטייה של ההיסטוריה לספר תמיד את הסיפור של המנהיגים. מכיוון שהוא לא מנמק את הבחירה, הקורא מתבקש לקבל כמובן מאליו שהיחס של המנהיג לקולנוע הוא מה שחשוב על מנת להבין את הקולנוע. שליט מנסה אמנם לפרק את היחס האמביוולנטי שגילה בן גוריון כלפי המדיום, אבל תיאור ההיסטוריה של הקולנוע בארץ מזוית אחרת היה יוצר תמונה שונה לחלוטין.

פרקי הספר מייצרים אקלקטיות וערפל מדעי. לא ברור, למשל, מדוע פיגועי הטרור שהתקיימו בבתי הקולנוע מקבלים התייחסות בתוך פרק נפרד, לצד פרק המתייחס לקולנוע "מוגרבי". בסוף הספר מובאים ראיונות עם יצרני תרבות כמו אמנון ז'קונט, שולה קשת, אריה כספי ועוד. ראיונות אלה מוגשים בצורה תלושה, מבלי שהמחבר מתייחס אליהם בגוף הספר עצמו. שליט יכול היה, למשל, להתעכב ולהסביר לנו באיזה אופן שולה קשת, אשר גדלה בדרום תל אביב וראתה סרטים הודים, קשורה לחוויה המזרחית. מבלי שהוא עושה זאת, הראיונות הופכים לחפצים נטולי הקשר.

המחקר על מקומו החברתי של בית קולנוע חשוב, אך ספר זה חוטא לכוונות מחברו. בתוך כך, מדף הספרים בנושא הקולנוע בישראל עדיין מחכה למחקרים מעמיקים יותר בתחום.

הביקורת התפרסמה לראשונה ב-NRG ספרים ב-07.05.2006

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.