"כל צעד שתצעד, כל נשימה שתנשום, אנחנו נעקוב אחריך": על הסרט החדש בכיכובו של סנודן

citizenfour_poster"כל צעד שתצעד, כל נשימה שתנשום, אנחנו נעקוב אחריך": על הסרט החדש בכיכובו של סנודן 

מדוע צריך לראות את הסרט הדוקומנטרי "אזרח מס' 4" (Citizenfour) של לאורה פויטרס (Laura Poitras) שמספר לנו את הסיפור הידוע על סנודן.

לא במקרה סנודן מגייס את יוצרת הקולנוע לאורה פויטרס, ואת גלן גרינוולד מה"גרדיאן" ללוות את רגע הגילוי של הסוד. העיתונאים הם אלו שיפיצו את המידע על המאבק של סנודן בהשתלטות הברוטאלית של הסוכנות לביטחון לאומי על רשת האינטרנט והאמנים הם אלו שאמונים על מיסגור הדימוי הקולנועי, היצירתי בתוכנו. אנחנו כצופים בסרט, מציצים בתוך הקלאסטרופוביה של חדר מלון בהונג-קונג, המדינה שבה לארה"ב אין הסכם הסגרה. מי ידע שממזרח, דווקא משם תגיע החתרנות כגאולה למערב. ומי ידע שמהפכת המטריות תפרח אחרי מספר שנים באותם הרחובות שבו הוא הוברח על ידי עורך דינו מהונג קונג לנמל התעופה של רוסיה. כן, אנו זקוקים למוזיקה המצמררת והמבעיתה של ניין אינצ' ניילס "Ghosts_I–IV" בכדי להיכנס להרגשה הזאת שאנו לא יודעים מי ידפוק על דלתינו. המטפורה של הפחד היא זאת שיכולה לסייע בכדי להבין את הממשי הבלתי נתפס לקליטה, שהרי איך כוחות ביטחון יכולים להחזיק את כל המידע בעולם בכף ידם, מבלי להשיג שום אישור.

הרבה מכשירים עוקבים אחרינו למרות שאנו חושבים שאנו עוקבים אחריהם. המעקב הוא סוד, ומי שמספר אותו משלם מחיר. הסוכנות האמריקאית לביטחון לאומי מאיימת על כל מי שיגלה את הסוד. אלו אותם חוקים מימים עתיקים עד ימינו. הסרט מלמד אותנו איך אדם יוצר פוליטיקה (סיפור הסוד ושינוי התודעה העולמית בעקבות חשיפתו) באמצעות יוצרת סרט דוקומנטרי (אמנות), ועיתונאים (תקשורת). הפוליטיקה נוצרת מהמרווח שיוצרים שני התחומים האלו ביחד עם האדם והסוד שמתגלה.

הסרט עושה שימוש רב במסך מוחשך, שבו אנו רואים דמויות ששמם מסומן בראשי תיבות, משוחחים ביחד. ההקלדה שלהם נראית כמו איזה משחק מחשב משנות השמונים, אך כך מתנהלים בהצפנה. דווקא המסך השחור הכי מלאכותי (ולא אנושי) הוא הכי אנושי. ושם אפשר גם לפצח את מה שבעלי הסוד לא רוצים שנדע. הסרט מבשר על התבגרות בחשיבה על האינטרנט ועל הזהות הגלובלית שלנו. "הרשת החברתית" בסרט העלילתי של פינצ'ר מתבגרת והופכת לאב ממית. ולכן לא במקרה פוינטרס ערכה את הסרט. סנודן הכיר את לאורה מהסרטים הקודמים שעשתה על עיראק: הסרט הראשון, "My Country, My Country" מ-2006, תיעד את הפלישה האמריקאית לעיראק דרך סיפורו של רופא המתגורר בבגדאד. הסרט השני היה סרט שצולם ב-2010 ועסק בנהג מונית מתימן שאחד מקרוביו נעצר ונכלא במתקן הכליאה הידוע לשמצה בגוואנטאנמו ובעצם הסרט על סנודן מסיים את הטרילוגיה הקולנועית שלה.

לשבור את הפחד, באמצעות הפחד הגדול מכל

 הסרט מראה לנו איך שוברים את הפחד, אך כל האמצעים הקולנועיים הופכים להיות כאלו שמייצרים פחד, כגון המוזיקה, החדרים הסגורים, הקלוזאפים של סנודן כשכל כולו חושש מלפתוח חלון, דלת, כשהוא מנסה לשנות את המראה שלו, בעקבות החשיפה של דמותו בכלי התקשורת.

בכדי לשבור את הפחד, עלינו לשהות בתוך הפחד, רחוק מהבית, כשכל יקיריך מאוימים (סנודן לא סיפר לחברתו על הנסיעה להונג קונג, וחרד להתנכלות כוחות הביטחון האמריקאים, גם בן זוגו של גלן גרינוולד נעצר בשדה התעופה ונחקר במשך שעות, וגם פויטרס עצמה חקירות חוזרות ונישנות עד שנכתב מאמר דעה בניו יורק טיימס ששינה את היחס אליה). התהליך האמנותי מחייב את ההזרה. ויש רגעים מטריפים בסרט, בין ההשתוללות של המידע שסנודן מוציא לתקשורת לבין הדממה בתוך החדר שלו, והחשש המכרסם כפרנויה גמורה ואולי מוצדקת מכל מכשיר שיכול לשמש כהאזנה בחדר המלון. סנודן עומד מול האימפריה האמריקאית לבדו ויודע שכל העקרונות המארגנים את הדמוקרטיה ידרסו אם רק תינתן לאמריקאים גישה אליו. הוא כבר יודע שאותם כוחות שאפשרו לסוכנות האמריקאית לביטחון לאומי לצאת מכל שליטה, בכדי להחזיר לכאורה שליטה באוייבים החדשים של האימפריה, ינקמו בו והוא לא יהיה חסין מעונש שיהווה הרתעה לכל מי שרק חושב על "שיפור" הדמוקרטיה בארה"ב.

כמה נקודות יותר פוליטיות בעקבות הצפייה בסרט

קריסת השמאל – לדעתי, הסרט מוכיח כי תם עידן הדמוקרטיה. ההבטחה כי רשויות הביטחון האמריקאיות, כחלק מהרשות המבצעת, יפנו אל רשויות החוק בכדי לקבל אישור על כל מעקב אחרי האזרחים בתחומם ובחלקים אחרים בעולם כבר לא באמת מתקיימת. הסוכנות האמריקאית לביטחון לאומי עוקבת אחר המידע של אזרחי ארה"ב וגם של אזרחי העולם באמצעות השתלטות לא חוקית על התעבורה העוברת באינטרנט. כל המידע שעובר דרך הכבלים המחברים את מדינות העולם לארה"ב כפוף למעקב. זהו שילוב מצמית בין הגלובליזציה המתבטאת באינטרנט לבין הגמוניה אמריקנית בתקשורת העולמית. ובינתיים אין דרך יציאה. המחזה שראינו ב"סורק באפילה" של פיליפ ק דיק התממש, הדמוקרטיה האמריקאית העמידה את מנגנוני הביטחון מעליה (בשיתוף פעולה עם בריטניה וגרמניה שמאפשרות לה לרגל אחרי תושביהם). ואם האופוזיציה שעומדת מול האמריקנים היא המשטר הסיני שמגביל  את מנועי החיפוש של תושביו, ורוסיה שמחסלת תרתי משמע את האופוזיציה שלה, אז העידן הקרוב הוא הרבה יותר מסוכן ממה שהוא נראה על פני השטח בהרגשת הפרטיות שלנו, שהיא למעשה מזויפת ומשוללת כל יסוד. מהרגע שארה"ב החלה לרגל אחר תושביה ותושבי העולם כולו, אין אנו יכולים להיות בפרטיות, כל הרעיונות שלנו עומדים למבחן בידי הסוכנות האמריקאית לביטחון לאומי

נפילת הדמוקרטיה – הסרט מראה את התפשטות הכוח האמריקאי, שגם עוקבים אחר המידע שלנו בכל שנייה ושנייה מבלי להשתמש באישור משופט, וגם מקימים בתי סוהר סודיים ברחבי העולם (למשל בפולין, ברומניה ועוד) מבלי לבקש אישור משופט; אפשר לחטוף אזרחים ברחבי העולם מבלי להשתמש באישור משופט. אנו בישראל מכירים את השליטה המקסימלית של השלטון בחיינו, מבלי שנוכל להתנגד אליו. ושפרקטיקות אלימות מגיעות מהשטחים אל תוך ישראל. גם ארה"ב פתחה בתהליך של הנחת מנגנוני הכוח מעל לחוקה האמריקנית, לאחר 9/11 ועם הכיבוש הלא חוקי של עיראק. אובמה שהיה ההבטחה להחזיר את המצב לקדמותו, הוכיח שהשמאל נכשל בכך ולא טיפל בבעיה כראוי, למרות הרפורמה שכיבכול יצר בנושא. במקום לברך על חשיפת המסמכים של הסוכנות האמריקאית לביטחון לאומי, שהביא לחשיפה של מערכת כוח שהפכה להיות מעל הדמוקרטיה, הוא הפך נרדף, ולמרות המקלט שקיבל ברוסיה, האמריקאים עדיין רואים בו מרגל ודורשים שלא לתת לו מקלט מדיני. בסרט מתוארים פרקטיות של איומים על כל מי שיוציא את החומר המרשיע מידי ההסוכנות האמריקאית לביטחון לאומי שהרי לכוחות הביטחון הסודיים יש אפשרות לאיים בצורות שאנו לא מכירים על העובדים בתוכם. וזאת הגדולה של סנודן שיכול היה להיות מספיק אנושי, אזרחי ודמוקרטי בכדי להוציא את החומר החוצה (רק לעיתונות, בכדי שיבדקו היטב מה אפשר לפרסם מבלי לפגוע בעובדי הסוכנות לביטחון לאומי).

מצאתי את עצמי לאורך כל הסרט, מפחד שמא יפגעו בו, למרות שלכאורה ידעתי כבר איך יסתיים הסרט הדוקומנטרי. ישנו רגע נפלא שבו נשמעת אזעקה במלון בהונג-קונג שבו סנודן יושב עם גרינוולד, ושומעים אזעקה ולא יודעים מאיפה היא מגיעה, ויש פחד שהיא קשורה לכוחות הביטחון, וסנודן שלפני רגע סגר את הטלפון מפחד להאזנות, מחבר אותו ומתקשר ללובי לברר מדוע יש אזעקה חוזרת ונשנית בבית המלון. הפחד הזה שמהלך בכל הסרט, מראה לנו כמה כוח צריך בכדי לעמוד ולהתריע בפני המערכת שהושחתה כליל. בסרטים "הוסטל 1" ו"הוסטל 2" אנו מקבלים תמונה מפחידה על עינויים במזרח אירופה. אך אותו רעיון שהעולם העתיק והמבעית מסתתר לו במזרח אירופה, הופך דווקא להשלכה. האמריקאים משליכים את המחשבות העתיקות שלהם בתור מהגרים אירופאים לתוך יבשת אמריקה. אך ה"הוסטל" האמיתי מסתתר לו דווקא בוושינגטון, בתוך מערכת קבלת ההחלטות של הפנטגון, ובתוך המבנה החדש של הסוכנות לביטחון לאומי. שם בתוך הרעיונות של שליטה טוטאלית באינטרנט, מסתתר העינוי הגדול. והסרט הזה מצליח לקחת אותנו לתוך הזוועה הזאת, רק על ידי רגש, אנו למשל נראה כיצד מקימים את המבנה של הסוכנות לביטחון לאומי ביוטה, ואת שאר הרעיון אנו נדמיין בעצמנו. (זהירות ספויילר) אנו נראה למשל את הפתק בסוף הסרט שמראה כמה אנשים עומדים למעקב על ידי הסוכנות לביטחון לאומי, אך לא נחווה עם כל אחד את הזוועה שסוכנות כל כך גדולה עוקבות אחריך ללא אישור משופט.

העונש הכי חמור על הפרת הסדר החברתי – בסרט למדנו שההעמדה לדין של סנודן הינה על אשמה הכי חמורה של ריגול (1917 Espionage Act). האשמה החמורה באה לשים מקל בגלגלים של כל יוזמה אזרחית להציג את פעולתו כתרומה לדמוקרטיה ולדון בשאלת העונש שלו בצורה עמוקה ורחבה יותר. סנודן הופך למעין פרומיתיאוס שהעביר את חוכמת האש, הטכנולוגיה, האמנות והתרופות לבני האדם מידי האלים ונאלץ לשלם מחיר כבד על הפרת הסדר החברתי. ובתוך כך שווה להזכיר סרט נוסף שבו אהרון שוורץ, גאון טכנולוגי, מהפכן חברתי (תודה לאתר "העוקץ" על ההמלצה) שהיה בין הראשונים לתכנת את הר.ס.ס וטכנולוגיות רשת אחרות, התאבד אחרי שנרדף על ידי רשויות הביטחון הפדרליות בארה"ב, לאחר שלא הסכימו לקבל את משיכת התביעה של MIT על גניבה וכוונה להפיץ של למעלה מארבע מיליון מאמרים אקדמאים. הרשויות הפדרליות ביקשו לעשות משפט ראווה להאקר, שהתאבד בדירתו (קיראו עוד כאן וכאן).

    • ראיון עם אדוארד סנודן ממקום שהותו ברוסיה:
  • ראיון מרתק עם לאורה פויטרס, יוצרת הסרט איך היא פגשה את סנודן, איך הוא פנה אליה מבלי שידעה מי הוא, אך הוא הכיר את עבודתה

פמיניזם, מעמד ושינוי חברתי בסרט "משחקי הרעב" (2012)

הסרט "משחקי הרעב" שיצא לאקרנים במרץ 2012 מלמד אותנו שיעור על התודעה בתוכה נמצא הדור הצעיר בישראל ובעולם. הסרט "משחקי הרעב" שנעשה בהשקעה של 78,000,000$ והגיע להכנסות של 398,549,683$  (!). הסרט הוא עיבוד לסדרת הספרים של סוזן קולינס שגם הם הצליחו והגיעו למכירות של מעל 26 מיליון עותקים ברחבי העולם. הספר תורגם לעברית בשלושה כרכים.

הכרתי את הספר לראשונה כשראיתי תלמידים מחוננים מחזיקים בו כבאוצר. השאלתי אותו וקראתיו בהנאה רבה. הדבר היחיד שצרם לי היה שהספר נקטע בסופו. זאת בכדי להשאיר את התשוקה של הילדים לקרוא את הכרכים הבאים. הספר וגם והסרט מראים לנו עולם אפוקליפטי שמתרחש בעתיד, במקום בו עמדה אמריקה. בעולם זה שולט משטר רודני אשר יושב במרכז המדינה בעיר הקפיטול. המשטר בנוי מ-12 מחוזות כפופים. 'משחקי הרעב' הוא אותו אירוע טלוויזיוני המתרחש פעם בשנה, שבו בוחר הקפיטול נער ונערה מכל מחוז, ושולח אותם להילחם למוות זה בזה. המשחקים נועדו להראות באופן סמלי וממשי  לדור הצעיר, שהוא זה שולט בעתידם וכל התנגדות תוביל למוות.

דווקא בשבוע הספר האחרון אנחנו נחשפים יותר ויותר למאבקי כוח בין רשתות הספרים לבין הסופרים. משחקי הרעב מלמד את הילדים שהעולם שאליו הם יתחנכו יהיה אלים ביותר, והם יצרכו להילחם על חייהם. המשחק הזה שהוא על החיים ועל המוות, בימינו אנו שומעים על כוכב ריאליטי כזה או אחר שלא הצליח למצוא את מקומו בחברה והתאבד. משחקי הרעב אינו רחוק מפרשת "האח הגדול", אותו משחק שהעניק כדורים פסיכיאטריים (על ידי הפסיכיאטר של ההפקה ובידיעתה) – כדורים שרק סייעו להעצים את המניפולציות שנעשו על המתמודדים, בכדי לכוון את התנהגותם על פי שאיפות התוכנית.

העולם במשחקי הרעב מהונדס לגמרי בידי טכנולוגיה השולטת בכל מרכיבי הטבע. היער הגדול שאליו נזרקים המשתתפים דומה מאוד לאותה חוויה מלאכותית, שהופיע בסרט "המופע של טרומן" (1998). גיבורת הסרט במשחקי הרעב נלחמת בקבוצה המכונה "קרייריסטים" שמקבלת עליה את כללי המשחק וטובחת באחרים. היא אחת מול רבים, אך מצליחה גם לנצח אותם.

משחקי הרעב רוצה להראות לנו את האלימות של חיינו הבוגרים ושל העולם שאליו יתבגרו ילדינו. אך בסרט יש מסר משחרר מאוד. שיתוף פעולה בין מספר דמויות בספר מביא להישרדות בעולם אלים שכזה. הגיבורה מצליחה גם לאתגר את חוקי המשחק עצמו. זהו מסר מאוד חברתי שמראה לנו שאפשר לא רק לשרוד בעולם אלים וברברי. מותר לנו לשנות את חוקי המשחק עצמם. ברגע האחרון בסרט, הגיבורה ובן זוגה מבינים שרק אחד מהם יוכל לשרוד את המשחק ולכן מחליטים להתאבד. מפיקי המשחק מודיעים להם שהם המנצחים, ועוצרים את כוונת ההתאבדות. אמנם זהו מסר לא פשוט, שרק בגופינו נוכל לשנות את חוקי המשחק. אך יחד עם זאת עם המסר הזה ילדינו הולכים הלאה לתוך העולם החדש שעומד בפניהם. משחק הרעב אינו רק סרט וספר מצליחים. משחקי הרעב הוא משל לעולם עתידני אלים ומשחרר כאחד.

הפריצה כמשל: עם 25 שנה לסרט "מתחת לאף" בכיכוב משה איבגי ואורי גבריאל

 

"הצבעת המחאה המזרחית ב-1977 נגד המדינה בשלטון מפא"י ("המערך") הביאה ל"ליכוד" 32 מנדטים של קולות מזרחיים, 14 יותר מהבחירות הקודמות. ב-1981 גברה מחאת הקלפיות המזרחית ועלתה ל-36 מנדטים של הצבעה מזרחית ל"ליכוד" ועוד 3 מנדטים לתמ"י. אפשר לומר למעשה כי כשליש מהמנדטים בכנסת נבחרו ב-1981 באחת מהצבעות המחאה האתניות הגדולות ביותר בהיסטוריה של המאבקים האתניים", (סמי שלום שיטרית, המאבק המזרחי בישראל, 2004, עמוד 198).

סמי: בחייאת הרצל, אתה יודע איזה כבוד יעשו לנו? וואלאק, נוכל להיות מה שאנחנו רוצים, אפילו חברי כנסת.

הרצל: אני חבר כנסת?!

סמי: למה מה? בכנסת יושבים יותר טובים ממך?

הרצל: וואלה, אתה צודק.

א.

הסרט "מתחת לאף" הוא סרט פולחן וככזה הוא נדמה כ"בידורי", ולכן כלא מייצג עמדות חברתיות ופוליטיות. הסרט אף נתפס לרוב כשיקוף של אירוע שהתרחש "באמת", במציאות, אירוע אשר הצית את הניצוץ בנפשות יוצרי הסרט. אבל לדעתי הסרט מכיל שכבות רבות של משמעויות – כלכליות, חברתיות ופוליטיות – בנוסף לפרשנויות האחרות של הסרט כמוצר "בידורי" וכמחקה "מציאות".

דמות הפושע המזרחי משמשת בסרט "מתחת לאף" כסוג של מנוף לדיון בחלום הדמוקרטי הישראלי. הפושע בסרט קורא תיגר על מערכות המוסר ועומד מבחוץ להן. הוא מראה לנו מה "מותר" ומה "אסור" – למשל, "מותר" לסמי והרצל להשתין אל מול בניין המשטרה ולנסות לשנות ולהפוך את חלוקת הכוח של הממסד, אך "אסור" לסמי לבגוד בסולידאריות החברתית עם חברו הרצל, ובשל כך אכן נדקר סמי בסופו של הסרט.

הרצל, סמי, ג'אנה ויעקב הם חבורת הפשע המפצחת את הדרך להיכנס לתוך תוכו של הממסד. הפריצה לליבו של בניין המשטרה מתאפשרת באמצעות מידע פנימי שהם מקבלים משוטר העונה לשם "רחמים" (השחקן ראובן דיין). אבל הממסד קשוח-הלב לא מעריך את העזרה של השוטר רחמים דנון לקבוצה המדוכאת, ובסוף הסרט הוא מוענש "ללא רחמים" בהשעיה מהשירות המשטרתי ובשנת מאסר בפועל. השוטר "הרע" בסרט נקרא "גולדי" (השחקן אדם צאן), ככינוי המכיל שלוש אפשרויות פענוח: האחת רומזת לשמה של גולדה – ראש-הממשלה שדחתה בראשית שנות השבעים את השינוי החברתי שהציע מרד "הפנתרים השחורים"; השנייה – "גולדי" הוא כינוי לתודעה "האשכנזית" המבקשת לשמֵר את המבנה הפוליטי של חלוקת המשאבים (גולד [Gold] = זהב); השלישית, "גולדי" מסמן את הסלידה הגזענית "הלבנה" מהמזרחים ושלילת יחסי הדיכוי החברתיים, כשהוא אומר לשוטר אחר בזמן סיור ברחובות השכונה המזרחית "וואלה הדרעקעס האלה, הייתי מטאטא את כל העיר מהחארות האלה".

הסרט יוצר דימוי חדש של פושע מזרחי, כזה אשר פועל "מלמטה" ואינו נזקק למיומנות ג'יימס-בונדית על מנת להכריע כוחות גולייתים גדולים ממנו. הוא ממזרי, חכם ומורכב, למרות שהוא מלא פגמים כמסננת. איפיון הדמויות בסרט מצביע על התקדמות מז'אנר "סרטי הבורקס" ששלט בשנות השבעים: ראשית, משום המורכבות הדרמטית של הגיבורים; שנית, בשל המאבק הבין-מזרחי שהוצב, באמצעותן, במרכז הסרט; ושלישית, בשל הרמיזות הקולנועיות לדמויות מסרטי פשע זרים. הדימוי של הפושע המזרחי בפרט, והישראלי בכלל, לא רק שהוּעשר לפיכך בסרט, אלא אף יצר רף חדש לעשייה הקולנועית הישראלית, והציב אלטרנטיבה מקומית לייבוא בלעדי של סרטי קולנוע מאמריקה.

 

 

הסרט מייצר בהתכתבות אירונית, ולעיתים מרה, עם האמיתות החברתיות של תרבות "לבנה" מערבית, העומדת במרכז מדינת הלאום, ודוחה את שילוב תרבויות המהגרים "האחרים", בעלי גזע, אתניות וצבע שונה. הסרט אף טווה רשת תרבותית עולמית הקושרת את מצב המזרחים בישראל עם אוכלוסיות מיעוטים בארה"ב, וזאת על ידי שימוש בקריצות קולנועיות למצב המהגרים האיטלקים – ציטוטים שמפנים אותנו לדמות של דון-קורליאונה מ"הסנדק", ובעיקר לקבוצת השחורים – על ידי קריצות למוזיקה האפריקאית בפסקול, איפיונו של הרצל כהולך עם הטייפ (המשמיע מוזיקה מזרחית) על כתפיו, ואף ההשתחררות החלקית מסרטי הבורקס הדומים לסרטי ה-[*] Blaxploitation.

הסרט מתנהל בפריפריה של תל-אביב, שלפתע נדמית ככלואה בין מרחבים קלסטרופוביים. המזרחים בסרט מוגבלים בתנועתם בתוך מרחב גיאוגרפי של שוליות חברתית, כגזירת "גורל" של המעמדות הנמוכים. הסרט מצולם רובו בין חדרי דירות, בית האימא, בית החבֵרה של סמי, מחסנים, פאב שכונתי הכולל גם בר חוקי וגם מועדון-קלפים או "קלוב" לא חוקי, מגרש מכוניות משומשות, בניין המשטרה, בית-כלא וגם בית-מלון. הצילום הכלוא בחדרים ובמרחב הציבורי הצר מכיל לא רק ביקורת על המרחב הציבורי והפוליטי שמעבר לטקסט הקולנועי, אלא גם מנפק חזון מנוכר וקודר של חוסר הצלחה חברתית לפצח את חלוקת המשאבים הגיאופוליטית בין ציבורים שונים בישראל. יש רק רגע אחד בסרט המניח את החזון החברתי המנוכר בצד ונותן לג'אנה וסמי רגע של התנהלות בתוך "מרחב עם אופק" – במסעדת דגים על הטיילת המובילה מתל-אביב ליפו. זהו רגע נדיר בסרט של התענגות על שלל הפריצה, על מוביליות מעמדית אפשרית בדמות אכילת דגים ומבט לים. בתוך רגע זה גם מתאפשרת פשרה, אמנם מאוחרת מדי, מצדו של סמי, והסכמתו להכללת יעקב בכספי השלל. כלומר – יש התאמה בין היווצרות מרחב עם ים ואופק לבין אפשרות של פשרה ו"היגיון" בליבו ובמוחו של הגיבור הטרגי.

ב.

"מתחת לאף", מתכתב בעיקר עם מהפך 77 וניצחון הליכוד וההכרה החלקית במזרחיות על ידי מנהיגה מנחם בגין. מהפך 77 היה בעצם "מרד קלפיות", שבו המזרחים פדו פוליטית את התנועה החברתית הגדולה של שנות השבעים שכללה את מרד "הפנתרים השחורים", תנועת "האוהלים" ועוד. הטקסט הקולנועי של הסרט מעמיד בפנינו מרחב פעולה פוליטי ובו מספר אופציות מזרחיות.

המאבק של הפושעים להשגת כוח בתחום הפשע (יוקרה, תקשורת, כסף ועוד) מסמל את המאבק של המזרחים (כחלק מהמאבק החברתי הכולל) להשגת כוח פוליטי בתוך ההקשר של מהפך 77. בשל כך אקרא מחדש את הדמויות בסרט, באופן שידגים שכל פעילות פלילית שלה היא למעשה מסמֵנת של פעילות חברתית המזרחית. הנה, אם כן, חמש האופציות המזרחיות המרכזיות בסרט:

יעקב חגואל (השחקן ג'וקי ארקין ז"ל)

דמות מייצגת של קול אחד בקבוצה של הדור המבוגר (הדור הראשון המזרחי), אשר דוחה את ההקצנה הפוליטית של הדור הצעיר (הרצל וסמי), המתבטאת בבחירה שלהם להשתלט על המרחב הציבורי והפוליטי. יעקב עובד בעסק של מכירת וקניית מכוניות משומשות, ומגלם עמדה מסורתית של שמירה על הקיים והישארות בשוליים, תוך הישענות על המסחר והתקדמות חברתית באמצעות "התחרות החופשית בשוק". הפגם שלו מתאפיין במשחקי-הקלפים שאליהם הוא מכור, ושבגינם הוא מפסיד סכומים גדולים של כסף. בכך מתגלה עוד אפיון חברתי שלו, והוא היסמכות על המזל ועל המקרה. העסק של מכוניות משומשות משמש גם כסמל של תנועה, של מוביליות, כשלמרות הרתיעה של יעקב מלשתף פעולה עם הצעירים, הוא בכל זאת זה אשר מסוגל לתת להם אפשרות לנוע. אלא שהתנועה הזו היא דו-כיוונית,  אנטי-מובילית אפילו, כי בסיום הסרט מתברר שיעקב שיתף פעולה עם המשטרה בעקבות הוצאתו מחלוקת כספי-השלל. בכותרות הסיום אנו מגלים כי הוא זוכה מחוסר הוכחות, ובכך נרמזת אי יכולתו לעזור למאבק החברתי הפוליטי. יעקב מפסיד את חלקו בכספי השלל בגלל כאבי הבטן שלו, שנגרמו לכאורה בעקבות מה שאכל במסעדת דגים. אבל למעשה רחשי הבטן של יעקב הינם ביטוי עמוק לחששו ורתיעתו מהתרסה כה בוטה ונועזת נגד הממסד, שבסך הכל, כפי שיתברר בסופו של דבר, הוא קשור אליו בעבותות, או ליתר דיוק – בכבלים, בל ינותקו. הדור הראשון, כקבוצה מסורתית אותה מייצג יעקב, לוקה בהלם ושיתוק ואף נעלם בזמן הפריצה, בשל "כאב-בטן" חרדתי, שבכללו הוא גם אינו מסוגל לעזור לחבורת הפורצים לברוח מהמקום עם שללם, עם השינוי שהשיגו. מצד אחד, כעונש על "כאב הבטן" הזה, בגלל הדגים כביכול, יעקב לא משתתף באכילת הדגים  עצמם, כלומר מאבד את זכותו לקבל חלק בשלל, להתחלק בהישגים. יעקב לא יכול לנוע בשל "כאב הבטן" שלו, ובשל כך הוא מורחק מהקבוצה המזרחית. מצד שני, "כאב הבטן" שומר עליו והוא לא סופג עונש בכלא. יתרה מכך, אנו יכולים להבין מתוך המהלך העלילתי, שיעקב קיבל מענק מהמשטרה על המידע שמסר, ובכך זכה לנוע ממעמדו הנמוך למעמד גבוה יותר. בכך מצביע הסרט על הדרך השמרנית המרכזית להשתחרר ממעמד נמוך – בשיתוף פעולה עם הממסד. והמסקנה שאיתה אנו נשארים בסיום, מנקודת המבט השמרנית של יעקב, היא כי יש להימנע משיתוף פעולה רדיקלי לשינוי חלוקת המשאבים הפוליטית, וכי זהירות זו של המשת"פים המכונים "מתונים", כמו יעקב חגואל, אף מזכה אותה ב"פרסים".

עזרא ג'אנה(השחקן צדוק צארום)

מייצג קול אחר בקבוצה של הדור המבוגר (הדור הראשון המזרחי). ג'אנה הוא בעד שיתוף הפעולה עם הדור הצעיר, בניסיון לפרוץ למרחב הציבורי הפוליטי. ג'אנה הוא נהג מונית, וזו מאפשרת לו לא רק חופש תנועה, אלא גם רומזת לכך שהוא לא ממש תקוע כמו הדמויות האחרות. ג'אנה השיג לעצמו את העבודה הזאת בשל החלטתו לצאת מעולם הפשע. בעבר הוא נחשב לאחד מהפורצים המצליחים והמפורסמים בעולם התחתון, מאלו שאפילו זכו לכך שהעיתונים יכתבו ויהללו את שמו – "החתול המטפס". שם התואר של מקצועו הפלילי גם מרמֵז למרד של "הפנתרים השחורים", שגם הם היו סוג של "חתולי-רחוב" שהתקשורת אימצה והיללה. ג'אנה הוא, לפיכך, בעל ניסיון איך להסתדר בעולם הפוליטי, והוא אכן מוסר לסמי והרצל, באמצעות אדם שלישי, מידע על דירות "שוות" לפריצה. הוא שומר על כושר גופני גבוה כרמז לתודעה המזרחית והמועצמת שלו, שלא נכנעת לדיכוי החברתי. הוא גם רואה את עולם השוטרים כמנוגד לעולם הפושעים, שהוא זה המהווה בשבילו "משפחה". הכוח שג'אנה צבר, כחלק מהמאבק שלו, מביא אותו ליכולת עמידה ומיקוח בפני בן-שושן, אותו משחק מכרם חורי, כשליח הממסד וגם כנציג של הזהות הערבית/מזרחית שמשתפת פעולה עם הממסד. ג'אנה מתנגד, למשל, באופן חד וחלק לבקשה של השוטר בן-שושן לבוא למשרד שלו ומציע בחלקלקות את תחליף החצר. העובדה שהוא משייף את ציפורניו בזמן שהוא מדבר עם בן-שושן מסמנת גם את כוחו (ציפורניים חדות) וגם הדאגה שלו לעצמו (כחלק מפעולות העבר שגרמו לו להעצָמה מזרחית). ג'אנה גם יודע לפשר בין הדור המבוגר המסורתי ומלא החשש מפעילות פוליטית מהפכנית (יעקב), לבין הדור הצעיר הרדיקלי והאמיץ בדמותו של סמי, וגם עם הדור הצעיר הזהיר והנוטה לשגות בהזיות בדמות הרצל. ואולם, למרות היכולת של ג'אנה להבין את דרכי המאבק הפוליטי (כמו להמתין עם פתיחת הכספת), הרי שרצונו להצטרף לדור הצעיר מעוור את עיניו והופך להיות הפגם שלו. הוא לא רואה ולא מבין, לפחות לא בזמן הנכון, שהדחיקה וההענשה של יעקב תביא להלשנה. בסופו של דבר ג'אנה משלם מחיר כבד מאוד על התמיכה שלו בדרך המהפכנית (כאותו קול מייצג של סמי בדור הצעיר המזרחי הרדיקלי) ונענש בשש שנות מאסר בפועל.

שמואל (סמי) בן-טובים(השחקן אורי גבריאל)

מייצג קול רדיקלי בדור הצעיר (הדור השני המזרחי), זה המבקש לשנות את המבנה הפוליטי כולו ולקחת את כל הקופה. כלומר – הוא מבקש להחליף שלטון ישן בשלטון חדש, מתוך מודעות לכוח שטמון במערכת הפוליטית . וזה מה שהוא אומר על הפריצה: "זו תהיה המכה של החיים שלנו. זה לא צחוק. וואלאק, מיליונים על מיליונים. דולרים, שטרלינגים, מארקים". סמי גם מודע לכוח הרב הטמון בציבוריות המיוצגת על ידי תקשורת: "וואלאק, נרביץ מכה, המדינה תזדעזע. נופיע בעמוד הראשי בכל העיתונים". הוא יודע שהוא לוקח סיכון על מנת לייצר רווח פוליטי וטוען כי "מי שלא מסתכן – לא מרוויח". הוא מייצר קואליציה עם הדור המבוגר (ג'אנה ויעקב) ואף מעמיד לצידו, כאח וכאב, ואף כסוג של בן זוג למתח אירוטי לא ממומש, את אחיו לדור הצעיר (הרצל). סמי משמש כדמות (צעירה) מקבילה לדמות של ג'אנה, והיחסים ביניהם מורכבים. הוא משמש לסמי כמעין בוס הנותן לו עבודות, וג'אנה הוא גם דמות-האב שאליה פונה סמי כדי לארגן את הפריצה הגדולה.  בתחילה דוחה סמי את קולו הפשרני של ג'אנה ביחס לחלק השלל שאמור לקבל יעקב, אך מאוחר יותר, כשהוא שב ומקשיב לג'אנה הוא אינו עומד בהבטחתו, וההדדיות ביחסיהם מתפרקת ומתנפצת. סמי יוצא עם מרים (השחקנית יהודית מילוא). ליעקב ומרים היו יחסים זוגיים קודמים. סמי לא רק שמקנא ביעקב, אלא שהוא גם מעניש אותו על כך באופן (בין-דורי) עקיף. סמי אומנם דוחק את הדור המבוגר המסורתי והחששן (יעקב), אבל כשמגיע הרגע לממש את המהפכה שהוא עצמו יצר, הוא מחליט דווקא לברוח עם פירותיה ועם מרים. על כך הוא נענש בדקירה ובמעצר. הרצל וסמי, שני הדוברים של הדור הצעיר, לא רק שאינם מנצחים, אלא שהם לוקחים את האלימות, שבעזרתה הם נלחמו במשטר, ומפנים אותה זה נגד זה.  האלימות הופכת לנשק המאבק הפנימי שלהם, ובסיום הסרט הרצל אף "נאלץ" לדקור את סמי כדי למנוע ממנו את מימוש הבגידה והבריחה. סמי קשוב למשפחתו, מתגורר אצל ויקטוריה אימו (השחקנית שושנה דואר) ואחר כך אצל מרים, חברתו. לקראת סיום הסרט סמי נוסע במיוחד להיפרד מוויקטוריה, כמחווה קולנועית של הסרט לדמות הגנגסטר האיטלקי הקרוב אצל שולחן אימו. חשוב לציין כי הדמות של סמי שוברת מיתוסים של פושע בודד ואכזרי, משום שהוא אכן דואג לשתי הנשים בחייו, הן לזוגתו מרים והן לוויקטוריה אימו. אך סמי משלם מחיר כבד על קרבתו לאימו, שכן זו גורמת לדקירתו ולתפיסתו, כשהסרט כמו "מאשים" את הגיבור על ששמר קשר איתה, כניסיון ייצוג של קשר עם הקהילה. לא יכולה להתקיים קהילה, אומר לנו הסרט, כשנציגיה אינם שומרים על סולידאריות חברתית. בתוך כך מתברר שהשוליים של הפרברים הם המרחב שבתוכו תתחולל האלימות הלא ממומשת של המאבקים החברתיים,  אותה אלימות שתופנה פנימה כלפי הקהילות עצמן. לבד מהמומים שכבר מניתי בדמות של סמי – ניסיון הבגידה והנטישה שלו את הקבוצה, הגבריות האלימה שלו ואי יכולתו להתפשר – פגם נוסף באישיותו הוא אי-יכולתו לעמוד בתוכנית שהוא עצמו יצר. סמי לא הצליח, בדיעבד, לחלק שווה בשווה את כספי הפריצה, כפי שהבטיח, וברגע האמת שבו היה צריך לממש את התוכנית הוא השתכר ולא הגיע לפריצה. במישור הפוליטי ניתן לומר שהניסיון הרדיקלי שלו לייצר מהפכה גורם לו לשיכרון כוח ולנפילה בעקבות כך. סמי הוא הדמות שהכי מתגרה בשוטרים, ובאחד מהאירועים, הוא מעז אפילו להתגרות בזהות היהודית-ערבית המרומזת של שורשיו שלו ושל יריבו בן-שושן-חורי, כשהוא מעלה לפני השטח דיבור על קשר הומוסקסואלי אסור בין מזרחיות לערביות. "מאיפה יש לי את הכסף הזה?", הוא עונה בשאלה לשאלתו של גולדי, "יש איזה ערבי מזיין אותי בתחת. משלם טוב", וכשבן שושן מתערב, סמי אומר גם לו "אתה לא מאמין? אני ייתן לך את הטלפון שלו, יזיין גם אותך". בסופו של דבר מסיים סמי את הסרט בעונש של חמש שנות מאסר, בפציעה בגופו ובקריעתו מהקהילה, איבוד חברתו ואולי אף בחיסולו של הדור הצעיר כולו.

הרצל מלול(משה איבגי)

קול מייצג נוסף בדור הצעיר (הדור השני המזרחי), המתאפיין בפסיביות, במתינות, בחוסר יכולת לפעול, ברצון לברוח מן העולם על ידי עישון והסנפת סמים, אבל בו בזמן מגלה לעתים גם אחריות, מאמין בסולידאריות חברתית ודווקא מתפקד היטב ברגעי לחץ. הרצל פועל בשיתוף עם סמי הרדיקלי, אך גורם לסמי להיות יותר פשרן בפעולותיו. החלומות של הרצל פשוטים. הרצל לא חולם "בגדול". הוא מסתפק במה שיש לו, ובמובן הזה דמותו קרובה אידיאולוגית יותר ליעקב מאשר לסמי. ואכן, הרצל גם עובד במגרש המכוניות של יעקב, וגם יש לו, בדומה ליעקב ובעיית הקלפים שלו, בעיית סמים.  הבריחה לסם מצביעה על התסכול החברתי העמוק שבו נתון הרצל, ועל אי היכולת שלו לפעול מול התסכול הזה ("אני חבר כנסת?!"). ההשתוקקות שלו להגיע "למעלה", הכי "גבוה" ו"לשכוח" את גבולות המעמד הנמוך אליו הוא משתייך אינה מיתרגמת לפעולה פוליטית, אלא מייצרת ומתחזקת את התמכרותו לסמים. יעקב, המשמש להרצל כְּאָב (כחלק מההבטחה שנתן זה לאביו המנוח של הרצל), מנסה להעלות אצל הרצל מידה מסוימת של מודעות למצבו, אך הרצל אינו מסוגל ואינו רוצה לשמוע או להבין. יתרה מכך – הרצל הוא מעין מודל המשכי מגוחך, אירוני ואבוד, של הדור המסורתי שאותו מייצג יעקב. הרצל עוזר לסמי ומשתף איתו פעולה באופן מוחלט. הוא אחראי ויודע להתמודד ברגעי משבר (ברגע שסמי משתכר, למשל, או בחקירת המשטרה). הוא לא תמים וההתפכחות שלו מהרעיון הפוליטי הרדיקלי של סמי הולכת וצוברת מועקה, וכשסמי משתכר ומאחר לבוא לליל הפריצה הרצל יודע לומר לו "בטח מיליונים, תיראה איך אתה ניראה. סמרטוט, סמרטוט". ומכאן אכזבתו הגדולה ותחושת הנבגדות העצומה שלו, כשהוא מגלה שסמי מנסה לעזוב. הרצל לא יכול לקבל את בגידת חברו ומגיב על כך באלימות נגדית. בסופו של דבר הוא נדון לשלוש וחצי שנים בכלא. הסכין שבה הוא פוצע את סמי מרמזת על הסוף העגום של המאבק החברתי נטול הסולידאריות הפנימית. הרצל אף מוביל את המשטרה, בדרך זו, גם אל סמי וגם אל תפיסתו והרשעתו שלו עצמו. בכך מסתיים מאבקם ומתפרקת דמותם של הגברים המזרחים בסרט, וכל שנותר משלל הישגיהם עובר לידי המרחב הפוליטי החדש של שינוי הגלום בדמותה של מרים, חברתו החכמה של המנהיג הרדיקלי.

מרים לוי(השחקנית יהודית מילוא)

מייצגת עוד קול בדור הצעיר (הדור השני המזרחי). היא עובדת כברמנית בפאב, שמשמש כ"קלוב" שבו משחקים קלפים, באופן לא חוקי, בהסתר. הקרבה שלה לאופן הבלתי חוקי של החיים מרמז על הסולידאריות שלה עם המאבק הפוליטי. היא חבֵרה של סמי. בחברות ביניהם היא לא רק נותנת לו לגור בדירתה בהסתר, אלא שהיא גם משלמת מחיר כבד, בשל האלימות הגברית שהוא מפעיל עליה. סמי גם בוגד בה. כלומר, האופן "העצמאי" שבו הוא פועל מוביל את סמי גם לאובדן היכולת שלו לייצר יחסי גומלין אינטימיים בזוגיות. ההרס החברתי של מאבק מהפכני אלים לא רק הופך את הגבריות לאלימה, אלא גם הורס את המבנה המשפחתי ההטרוסקסואלי. מרים סובלת הטרדות מיניות מהחבורה של הקלפנים, והסרט בעצם רומז שאין מקום לאישה במאבק חברתי (במרחב מחוץ לבית), אלא בהכנעתה לדרישות האלימות של הגבר. אבל מרים, שמקבלת לכאורה בהכנעה את השפלתה במרחב הציבורי, במועדון הקלפים, אינה מוכנה לקבלת את אותו היחס בביתה שלה. שם היא מתעמתת עם סמי ומעמידה אותו על מקומו מולה: "איך אתה מדבר אלי? ככה תדבר לחברים שלך, אתה שומע? יושב לי פה, אוכל, שותה, יושן. למה, מי אתה חושב שאתה?". יעקב, שהיה חבר שלה, מנסה להראות לגברים האחרים את "הבעלות" שלו עליה ואומר לה, ליד כל הגברים האחרים "את הסחורה הזאת אני כבר לא צריך לבדוק. אה, מרים". סמי מתעמת איתו בשל כך, כחלק ממאבק בין שני הגברים על האישה כרכושם, אך שלא כיעקב, סמי מבקש לברוח ביחד עם מרים לחו"ל. הוא, אולי, אוהב אותה באמת. מרים יודעת לפשר בין יעקוב לבין סמי (מאבק בין דורי), בין סמי לבין הרצל (מאבק בתוך הדור הצעיר), ואף יודעת להימנע ולהתחמש מעימות עם המשטרה, וכך היא זו שלוקחת, בסופו של הסרט, את שליש הכסף ונוסעת לאמסטרדם להקים ולנהל שם מועדון לילה. בבריחתה ישנו מבט שמשעֵה לחלוטין את ההיגיון של הסיפור כולו, כשמבטו של השוטר בן-שושן מופנה עליה, רגע לאחר שהשוטרים עצרו את הרצל וסמי. בן-שושן רואה אותה ואף על פי שהוא מכיר אותה, הוא אינו מסגיר אותה. בכך בן-שושן-חורי, הדמות החצויה של החצי-מזרחי חצי-ערבי, נותן למרים ללכת עם הכסף של הממסד, מקנה לה בכך חירות וכוח מתוך סולידאריות חברתית. הדמות המקבילה של מרים מהדור המבוגר יותר הינה ויקטוריה, אימא של סמי. ויקטוריה לא מזהה ולא מבינה את "התחפושת" שבה מופיע סמי בסיום הסרט, שבאמצעותה הוא מפנטז להתקדם מעמדית, ולכן היא נותרת לחלוטין חסרת אונים כשבנה נדקר ונאסר. מרים  לעומת זאת מצליחה לנוע מתוך המצב, לא לעצור, לא להישאר תקועה מאחור כאותה אישה שתכין לסמי את המאכלים האהובים עליו או שתבשל לו קפה, כמו אימו. התנועה של מרים היא גם התנועה של מימוש הזכות לשוויון הזדמנויות, מבלי לשתף פעולה עם הממסד, האופציה הפמיניסטית של שינוי חברתי. מעמדה של מרים משתפר בעקבות כשלון הכוח הגברי ושקיעתו באלימות פנימית, וההכרה העמוקה שלה שעליה לברוח מהכוח הגברי האלים הזה, שסופו תמיד כישלון ועליבות.

סופו של הסרט "מתחת לאף" מצביע על המורכבות של תהליך השינוי החברתי, לאור מהפך 77, דווקא מתוך דיון פוליטי מעמיק במתרחש תוך הקבוצה המזרחית. המאבק המזרחי הבין דורי – בין הדור הצעיר של סמי והרצל לבין הדור המבוגר של יעקב וג'אנה – גורם בסרט לקריסה של עצם היתכנותו של השינוי החברתי. הגורמים לכך הם גם יעקב, הבוגד בג'אנה על מנת לקבל את כספי המענק כנקמה על הוצאתו מתוך כספי השלל, וגם סמי הבוגד בהבטחה לשיתוף פעולה עם יעקב  ומנסה לברוח, ביחד עם מרים, עם הכסף של החבורה כולה. הרצל הנבגד מחליט להעניש את סמי בדקירה. האלימות שחודרת לתוך הקהילה המזרחית מראה לנו את הצד האפל של שינוי חברתי, שלא נעצרת בפריצה למרחב הציבורי והפוליטי, אלא חוזרת לתוך הקהילה (חדר המדרגות שצולם בעיר חולון – שבו סמי נדקר), ובסופו של דבר פוצעת ומשתקת את יכולת השינוי החברתי, מסגירה אותה לידיו של הממסד ומכשילה אותה באופן מוחלט.

האופן שבו מסתיים הסרט "מתחת לאף" מציע לנו, אם כן, שתי דרכי פעולה אלטרנטיביות אפשריות העולות מתוך המהפך של 77. האחת היה דרכו של יעקב, דרך הבגידה בסולידאריות חברתית ושיתוף פעולה עם הממסד, המוליכה לקבלת רווחים כלכליים וקידומים מעמדיים. השנייה, כסוג של כיוון מחשבה פמיניסטי, היא דרכה של מרים, שאומנם לא מצליחה לפשר בין הכוחות הגבריים האלימים הניצים, אך מצליחה לחמוק מהם לא רק בלי פגע, אלא גם עם בוחטה של כסף. הבעיה היחידה בדרך הזו, היא שהיא מוצאת את פתרונה ומימושה מחוץ לתחום המושב המזרח תיכוני, כסוג של גלות מחודשת.

            המאמר התפרסם בספר מאמרים על הסרט "מתחת לאף" (הוצאת נ.ב ספרים בעריכת קובי ניב). ובמגזין "ערב רב".

 

 

 

 

ביקורת על הסרט ריקאונט (recount)

 

מה קרה בבחירות שבהם הפסיד אל גור לבוש. מה קרה במדינת פלורידה. מבט נוקב אל תוככי הפוליטיקה האמריקאית והדרך שבה ניתן ל"קנות" בחירות. הפוליטיקה של הזהויות, הטקטיקות השונות ולבסוף המבט על על המשטר האמריקאי שבנוי על קשרים אישים ומעדיף פשרה על ערכיות מוסרית.
מהבחינה החברתית והפוליטית הסרט מומלץ מאוד.

עוד על הסרט:

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן

מת לחיות 4 וזהות בדויה במחשבה פוליטית

 מת לחיות 4 הוא תגובה מאוחרת ומקושקת וכמעט מצחיקה לגמרי לאסון התאומים. השמרנים בארה"ב מתארגנים כנגד התקפת טרור סייבר. האויב הוא גאון מחשבים מרושע שהתריע על סכנה אך לא הקשיבו לו, או כן הקשיבו לו אבל לא יכלו לעבוד איתו – או שלבסוף איימו להשתיקו. הוא עזב את המערכת ונעלם. ולבסוף החליט לשדוד את המערכת מתוך תאוות בצע וניהיזלים.

אז במקום שיתחילו את הסרט בנקודה שנעצר "מועדון קרב" כהתקפה על ההון התאגידי ומחשבה על הרס כדי להתחיל מחדש את החברה האמריקאית כצודקת יותר. אנו נסחבים מאחורי ברוס וויליס, עם הצעיר, שנותן איזה קול לצעירים על מנת שילמדו שכל מחשבה על מהפכה, או הרס (וקל חומר שינוי חלוקת ההון באמריקה) תוליד אסון גדול יותר.

לא לכך ציפיתי בסרט שנולד במציאות חברתית כמו בארה"ב. הבעיה היא חלוקת העושר בארה"ב, הבעיה היא היחס בין ארה"ב ואירופה לבין העולם השלישי, הבעיה היא הF.B.I שרודפים מנהיגים חברתיים בתוך ארה"ב ונלחמים במחשבה הרדיקלית שמדברת על זכויות חברתיות ומאידך מגינים על הקניין הפרטי. והבעיה היא ב-C.I.A בעולם שמפיל ממשלות ומעלה אחרות לטובת המדיניות העולמית האמריקאית, ללא עקרונות של מוסר וזכויות אדם / אזרח.

יש עוד כמה אפשרויות בין אל קעידה, או ממשלת ארה"ב כגורמים טרוריסטיים, ישנן ממשלות שלא מפילות ממשלות אחרות. ישנן ממשלות שמפעילות מדינת רווחה בסיסית ולא מתנגדות לרעיונות סוציאל-דמוקרטיים. ההצלחה של הסרט, כפרסומת רפוליקנית זולה, היא אדירה, היא מנכסת את הקול הצעיר, והופכת אותו לבובה בתוך מציאות העומדת בין ימין רדיקלי לימין מתון.

מפליא אותי שקווין סמית', אותו במאי  שהעלה את הסרט המצויין  דוגמה (Dogma, 1999) השתתף בסרט. ובכל זאת התפקיד שלו מצחיק ונותן איזו הפוגה קומית בזוועת הפעולה הזו.

הבדיחה היחידה שאהבתי בסרט הייתה על גבה של ממשלת ארה"ב, על כך שאם היא הצליחה להביא מים לסופרדום בניו אורלינס לאחר ארבע ימים – איך היא תצליח להתמודד עם אסון גדול יותר.

האישה בסרט היא סוג של אובייקט, ואותה מקבל הגיבור בסוף הסיפור. עם כל ההתנגדות שלה לאביה. היא עדיין לא נמצאת בסיפור, אלא רק מופיעה בסיפור מסגרת. כאותו קלף מיקוח של "הרשע" על מנת לפנות לאבא ולאיים עליו. כנראה שהרפובליקאים עדיין מאמינים באבא הגדול שיביא להם את התרופה ל"רשע".

***

bourne ultimatom הסרט החדש בכיכובו של מאט דיימון הוא סרט פעולה אשר תוקף את הממשל האמריקאי על מדיניות החיסולים שלו, על אפשרויות הכוח המשחית של אירגוני הביטחון הפנימיים ועל הפיקוח ההדוק על האזרחים במערב. גיבור העל של הסרט מצליח להתחמק מכל אמצעי הביטחון ההדוקים שמופעלים כנגדו – על מנת שלא יגלה שהסי אי איי בארה"ב הפעיל בתי עינויים לא חוקיים וחיסל אזרחים אמריקאיים ללא רשות. הגיבור מתחקה אחר מחסליו ומצליח גם לשכנע (לא דיון מעמיק) את עמיתיו המחסלים והסוכנים שהמערכת הפכה אותם לחיות אדם אשר מחסלים לפי פקודות ולא מודעים לזוועה שהם מייצרים.

האישה בסרט הופכת לגורם משנה, שמזהה את המאבק הצודק של הגיבור ומקבלת איכויות של פעולה ומתקשרת גם כסוכנת וגם כמנהלת "גאונה" בסי אי איי כדי לייצר פיתרון הוגן לבעיה. אך באמצע הסרט אנחנו מקבלים סצינה שלמה שבה האישה היא אובייקט שעליה נלחמים למוות – הסוכן הטוב והסוכן הרע בתוך סימטאות טנג'יר. קשה היה להתעלם מהקשר בין מגדר וצבע בסצינה הזו. ובהחפצה הקולנועית של האישה כאובייקט של מלחמת גברים טריטוריאלית שבמקרה שלנו הייתה מאוד אלימה. איפה טרנטינו שהפך את האלימות לקיטש.

הסרט רלוונטי מאוד לישראל.מדיניות החיסולים, הכוח הבלתי ניתן לריסון שניתן למדינת השב"כ החיה בקרבנו. הפיקוח האלים על חיינו.

טרוייה הלבנה ?

חומת טרויה
חומת טרויה

ישנן כמה נקודות שחשוב לי להעיר את תשומת הלב אליהן לאחר הצפייה בסרט "טרויה", עיבוד ה-"איליאדה" של הומרוס לתסריט קולנועי הוליוודי. הנקודות הללו משקפות חלק מהמזון הערכי אותו מייצא עולם הקולנוע האמריקאי-האירופצנטרי לעולם כולו. לפני שאציין אותן, ברצוני להרחיב מעט יותר אודות המיתוס המוכר העוסק ביציאת צבאות יוון למלחמת טרויה, מיתוס המיישם הלכה למעשה את שאלת הערכים הכרוכה בנושא, ומתוך כך לצאת ולבדוק מהם הערכים שהודגשו בסרט.  המשך קריאת הפוסט "טרוייה הלבנה ?"

%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה: